שלחן ערוך הלכות קדושין סימן מו-סה

שלחן ערוך הלכות קדושין סימן מו-סה

סימן מו - דיני קלא בקדושין, ואם מבטלין הקול, ובו ח' סעיפים

א- פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו, חוששין לה והרי היא ספק מקדשת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה. וכל קול שלא החזק בבית דין, אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שתחזק זו בו שהיא מקדשת, כגון שבאו שני והעידו שראו הנרות דולקות, ומטות מצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים, ונשים שמחות לה ואומרות. נתקדשה פלונית [היום]. אבל אם שמעו אותן אומרות. פלונית תתקדש היום, אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה. הגה. וכן אם אמרו נתקדשה, סתם, ולא אמרו. לפלוני, או שאמרו. נתקדשה בעיר אחרת, לא מקרי קול.

ב- וכן אם באו שנים ואמרו. ראינו כמו שמחת ארוסין, ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו, הרי זה קול שמחזיק אותה מקדשת. הגה. ויש אומרים דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי, אבל חד מתרי, לא. ואין חוששין לקול, אלא כשהחזק בבית דין, שבית דין חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול, כמו שנתבאר, אבל כל זמן שלא החזק בבית דין לא, אם לא במקום שיש חזקה טובא שנתקדשה, אז לא בעינן החזק בבית דין. ויש לבית דין לחזר ולדקדק אחר הקול, כדי לברר אם יש בו ממשות.

ג- במה דברים אמורים, שלא היה שם אמתלאה. אבל אם היה שם אמתלאה, ושמעו האמתלאה כששמעו שנתקדשה, לא החזקה מקדשת. כיצד היא האמתלאה, פלונית נתקדשה על תנאי או קדושי ספק, כגון שאומרים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או אם יש להסתפק אם יש בקדושין שוה פרוטה, או שהיה קטן, לא החזקה, אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה, הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק.

ד- יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו. אמתלאה, אם נראים הדברים לבית דין שהוא כן, סומכין על האמתלאה ולא החזקה מקדשת. ואם לאו, הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקדושין, אין חוששין לאמתלאה. הגה. נתברר אחר כך ששקר היה הקול, כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשו בפניהם, ואומרים. לא היו דברים מעולם, מבטלין קלא. ויש אומרים דבזמן הזה אין מבטלין קלא. שלח לה סבלונות, והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה, אף על גב דיצא עליה מזה קול מקדשת, אין חוששין לקול, שכן דרך לקרא לסבלונות, קדושין. וכל מקום שאין צריכין להחמיר, אין להחמיר בקול כלל, כדי שלא יתן יד- לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון.

ה- יצא עליה קול שהיא מקדשת לפלוני, ובא אחר וקדשה בפנינו, בודקין על קדושי ראשון שהם בקול, אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקדשת לראשון, אין קדושי שני כלום. ואם לאו, מגרש ראשון שקדושיו בקול, ונושא שני שקדושיו ודאי. ואם גרש השני, לא יכנס ראשון, שמא יאמרו. החזיר גרושתו מן הארוסין אחר שנתארסה לאחר. ואם כנסה שני קדם שגרש ראשון, הרי זו אסורה עליו עולמית, אף לאחר שגרש ראשון. ועין לעיל סימן ל"א סעיף ד'.

ו- יצא עליה קול שהיא מקדשת לפלוני, ויצא קול אחר כמותו שהיא מקדשת לאחר, אחד מגרש ואחד כונס, בין ראשון ובין אחרון.

ז- יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגרשה, אין חוששין לאסרה משום הקדושין, ואסורה לכהן משום קול הגרושין.

ח- קול היוצא אחר הנשואין, או אפלו אחר ארוסין, לומר שנתקדשה לאחר תחלה, אין חוששין לו. הגה. ואפלו אם יצא קול כבר, רק שלא החזק בבית דין עד לאחר שנתארסה, אין בודקין אחר הקול להחזיקו. מיהו, אם היא מודה אחר כך שנתקדשה לראשון, אסורה לבעלה, הואיל ויצא הקול תחלה.. ועין לקמן סוף סימן מ"ח.

סימן מז - עדים המכחישין זה את זה בקדושין. או היא אומרת. נתקדשתי, וחזרה, ובו ד' סעיפים

א- שנים אומרים. ראינו שנתקדשה, ושנים אומרים. לא ראינו שנתקדשה, הרי זו מקדשת, אפלו כלם דרים עמה בחצר, לא ראינו אינו ראיה, שאפשר שנתקדשה בצנעה.

ב- שנים אומרים. נתקדשה, ושנים אומרים. לא נתקדשה. לא שנא שזרק לה קדושיה, שנים אומרים. קרוב לו, ושנים אומרים. קרוב לה. לא שנא אמרו השנים שמעולם לא היה לה ספק קדושין. לא תנשא, ואם נשאת, תצא. ואם נשאת לאחד מעדיה, ואומרת. ברי לי שלא נתקדשתי, לא תצא.

ג- עד אחד אומר. נתקדשה, ועד אחד אומר. לא נתקדשה, אם אמר שמעולם לא היו בה ספק קדושין, תנשא לכתחלה. ואם זרק לה קדושין, אחד אומר. קרוב לו, ואחד אומר. קרוב לה, לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא. ועין לעיל סימן מ"ב סעיף ב'.

ד- אמרה היא בעצמה. נתקדשתי, וחזרה ואמרה. פנויה אני. תוך כדי דבור, נאמנת. לאחר כדי דבור, אינה נאמנת. ואם נותנת אמתלאה לדבריה, שאמרה כן תחלה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהגנים וכיוצא בזה, וראינו בדבריה ממש, הרי זו נאמנת. ואם לא נותנת אמתלאה, או שנתנה ואין בה ממש, אינה נאמנת. ואם קדשה אחר, הוי ספק קדושין. לפיכך, נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל, עד שיבוא ארוסה. הגה. ויש אומרים דכל זה מירי באמרה. נתקדשתי, סתם, אבל אמרה. נתקדשתי לפלוני, שוב אינה נאמנת לומר. פנויה אני, דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו.

סימן מח - אמר לה קדשתיך, והיא אומרת. לא, או להפך, ובו ז' סעיפים

א- האומר לאשה. קדשתיך, והיא אומרת. לא קדשתני, הוא אסור בקרובותיה והיא מתרת בקרוביו.

ב- קדשתני, והוא אומר. לא קדשתיך, הוא מתר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו.

ג- קדשתיך, והיא אומרת. לא קדשת אלא בתי, הוא אסור בקרובות האם והאם מתרת בקרוביו. ומתר בקרובות הבת, והבת מתרת בקרוביו.

ד- קדשתי את בתך, והיא אומרת. לא קדשת אלא אותי, הוא אסור בקרובות הבת, והבת מתרת בקרוביו. ומתר בקרובות האם, והאם אסורה על קרוביו.

ה- כל אלו שטוענין הקדושין, כשטען הטוען שהיו שם עדים והלכו להם למדינה אחרת או מתו, אבל אם הודו שהיו הקדושין בלא שני עדים, אין כאן קדושין.

ו- כל מקום שאמרנו שאמרה אשה לאיש. קדשתני, והוא אומר. לא קדשתיך. מבקשים ממנו שיכתב לה גט להתירה. הגה. ואז נאסר בקרובותיה, הואיל ונתן לה גט. אבל אם הוא אומר. קדשתיך, והיא אומרת. לא קדשתני, וכפאו לגט משום חשש הנמנע לנשאה, אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט.

ז- מי שאמר. קדם שקדשתי את אשתי קדשתי את אחותה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ולא גרשתיה והרי היא נשואה, אינו נאמן לאסרה על בעלה, כל זמן שלא יביא עדים. ואפלו אם תאמר היא. אמת שקדשתני, אינה נאמנת לאסר עצמה על בעלה. ואפלו אם יביא עדים שקדשה. אם נתקדשה אחות אשתו בפניו, אינה נאסרת על בעלה. וזה אסור באשתו, שכיון שאמר. שקדש אחותה תחלה, נאסר בקרובות שתיהן. ועין לעיל סוף סימן מ"ו.

סימן מט - קדש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קדש, ובו ג' סעיפים

א- המקדש אחת מחמש נשים וכתב לה כתבה, ואינו יודע איזו היא, וכל אחת מהן אומרת. אני היא, אסור בקרובות כלן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתבה ביניהם ומסתלק. ואם קדש בביאה, קנסו אותו חכמים שיתן כתבה לכל אחת ואחת.

ב- המקדש אשה וחזר בו מיד, ואמר שהמעות יהיו מתנה, אפלו תוך כדי דבור, אין חזרתו כלום וצריכה גט.

ג- כל מי שאינו בקי בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם להורות בהם, שבקל יכול לטעות ויתיר את הערוה וגורם להרבות ממזרים בישראל.

סימן נ - מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות, ובו ז' סעיפים

א- המקדש את האשה, בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא או שגרשה, אין הקדושין חוזרין לעולם. אפלו קדשה באלף דינר, הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה. ואם היו קדושי טעות, חוזרים המעות. וכן אם היתה ממאנת. וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקים התנאי. וכן אם היו קדושי ספק. וכל זה לא מירי אלא מן הארוסין, אבל מן הנשואין, הקדושין חוזרין.

ב- המקדש אחותו, המעות מתנה. מפני שהכל יודעים שאין קדושין תופסין בעריות, ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה.

ג- השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרבין בין מועטין, בין שאכל שם סעדת ארוסין בין שלא אכל, בין שמתה היא בין שמת הוא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כלם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות, וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין. אבל אם היו קימים, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. הגה. ויש אומרים דאפלו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרים, דוקא כשאכל שם החתן, ואז אפלו מה שהוא בעין אינו חוזר, אבל אי לא אכל שם, חוזר הכל. חזרה היא בה, חוזר הכל. ואפלו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, דהינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה, משלמת ארבעה. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעדה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון. והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא.. ויש חולקים.

ד- המשדך בתו לחברו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואחר כך נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידה, דאמדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחפה.

ה- ראובן שדך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות, ואחר כך ארע שהמירה אחות המשדכת, יכול שמעון לחזר בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר דהיינו הקנסות שעשו ביניהם. ואם החזיר השליש השטר למשדכת, לא עשה כלום. והוא הדין אם נשתטית המשדכת, שיוכל המשדך לחזר בו. וכן אם קלקל המשדך מעשיו, יכולה המשדכת לחזר בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר. ואם החזיר השליש השטר למשדך, לא עשה כלום. הגה. ויש אומרים דכל זה קדם ארוסין, אבל אחר ארוסין נסתחפה שדהו. ועין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף מ"ג וסימן רל"ב שם סעיף ט"ז.

ו- כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהינו שעושים שטר מזה שחיב לחברו מנה, ואחר שחיב עצמו מנה שאם יקים השדוכין ויכנס לחפה עם משדכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואחר כך עושים שטר שחברו חיב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחפה עם זה המשדך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש. הגה. ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא. וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז. ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל אם קבלו קנין על מנת לכתב השטרות, וקדם שנכתבו חזר אחד בהם ומחה בעדים שלא לכתב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר, וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ל"ט וסימן רמ"ג. יש אומרים דמי שפוסק על בתו או על בת בתו או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אנס אף על גב דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ועין לקמן סוף סימן ע"ז. וכן בשאר אנסים, כגון שמת הפוסק, אין יורשים צריכין לקים, ופטורים מן הקנס. ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחיב עצמו בשטר, חיבין יורשיו לשלם, ולא מהני אנס, ועין לקמן סימן נ"א. שנים ששדכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, ואחר כך יצא אחד מן העיר ורצה שהשני ילך אחריו לקדש, אם אינו רוצה, פטור מן הקנס. ועין בחשן המשפט סימן י"ב אם רוצה העובר לתן הקנס, אם מחיב לקים הדבר מצד קבול הקנין.

ז- אם נותן משכון לחברו להבטיחו שלא יחזר בו מהשדוכין, צריך שיאמר. אם אחזר בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה. הגה. שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה, ועבר אחד מהם, או שאחד נשבע לבד, נתבאר הכל ביורה דעה סימן רל"ו. דיני שדכנות עין בחשן המשפט סוף סימן פ"ז וסוף סימן קפ"ה וסימן רס"ד.

סימן נא - דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתב, ובו סעיף אחד

א- איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה. כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו. וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך, ואין חלוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים. וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו. כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך. הגה. ודוקא בדברים כאלו, שביד האב לקים, אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר, כגון לילך אחריה למקום אחר, אינו נקנה באמירה, דאין זה תלוי באב רק בבן. עמדו וקדשו, קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהם קנין. ואלו הן הדברים הנקנים באמירה. והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ודברים אלו לא נתנו לכתב, לפיכך אפלו נכתבו, אינם כשטר שיטרף בהם ממשעבדים. במה דברים אמורים, כשפסק האב לבתו, בין קטנה בין גדולה, או לבנו ובנשואין הראשונים, ויש אומרים דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים, לא, וכן אם קדשו ואחר כך פסקו, לא מהני. ויש אומרים דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו, אינו נקנה באמירה. אבל אח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, וכן האב שפסק לבנו או לבתו, בנשואין שניים, לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך. הגה. הדברים הנקנים באמירה, או שפסק האב וקנו מידו, הוי כשאר חוב, ואפלו מת האב קדם שנשאת, החתן מוציא מן היורשין, ואפלו ממשעבדי, כשאר חוב. ויש אומרים דאין מנכין לבת מירשתה, הואיל וזכתה בהן בחיי האב. אבל אם אמר. אתן כך וכך, וכן חתן שפסק לעשות לה כתבה כך וכך, ובשעת הנשואין חוזרין בהם, עין בחשן המשפט סימן רמ"ה אם צריך לקים מצד הקנין, אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקים, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קדם הנשואין, כן נראה לי. וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה, היינו דוקא במתנה מרבה, ולעשיר. אבל הפוסק לעני, צריך לקים משום דהוי כנדר. וכן בעשיר מתנה מועטת, אית בה משום מחסרי אמנה אם חוזר בו. ועין בחשן המשפט סימן רמ"ט בהלכות מתנה. החתן צריך לשלם שכר התנאים, אם לא נכתב רק שטר אחד, אבל אם נכתבו שני שטרות, כל אחד משלם שלו. כל מה שפוסקין צריכין לתן קדם שיכנס, אבל לא יוכל לומר. כנס ואחר כך אתן, אבל אם רוצה להשליש המעות, הרשות בידו. ועין בחשן המשפט מי שנשבע לתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת.

סימן נב - הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה לתן לו, ובו סעיף אחד

א- הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת, או שאין לו, יכולה היא לומר לבעל. אני לא פסקתי על עצמי, או כנס בלא נדוניא או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיע ידה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות. במה דברים אמורים, בגדולה. אבל בקטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו לתן גט, או יכנס בלא נדוניא. הגה. וכל זה כשאין יד האשה משגת לתן מה שפסק אביה, אבל אם ידה משגת צריכה לתן מה שפסק אביה, ואינה יכולה לומר. כנס או פטר. וכל זה לא מירי אלא קדם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו, אלא חיב בכל דבר שאיש חיב לאשתו. מי שפסק לתת לבתו, ואחר כך אומר שנתן לבתו, לא מהני, אלא צריך לתת לזוג. ועין לעיל סימן ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אף על פי שפסקו לו.

סימן נג - דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו., ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת, ובו ג' סעיפים

א- האב שפסק על ידי בתו, לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנס אותה בעלה. וכן הבן לא קנה עד שיכניס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנס. לפיכך, הפוסק מעות לחתנו או לבנו, ומת קדם שיכנס, ונפלה לפני אחיו ליבם, יכול האב לומר ליבם. לאחיך הייתי רוצה לתן, ולך איני רוצה לתן. ואפלו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואף על פי שהבת רוצה בו.

ב- יש מי שאומר, שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין. כך וכך אני נותן לבתי, קנתה הבת לענין שאם נתיבמה לא מצי למימר. לאחיך הייתי רוצה לתן, שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין שמכחם יבמה אחיו.

ג- הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין, ונתנם לו קדם החפה, ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו על מנת לכנס. ויש מי שאומר, דהני מלי בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם, שתנשא בו, ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה, אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארוס, אין האב יכול לחזר בו. הגה. מי שנדר מעות להשיא יתומה, ומתה, עין ביורה דעה סימן רנ"ג. הפוסק מעות לחתנו או לבתו, וכנסה, ואחר כך מתה הבת ועדין לא נתן, יש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך לתן לו כל מה שפסק. ורבנו תם פרש דלא זכה בהן הבעל. ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן, אפלו בא ליד שליש מכח שניהם. ויש אומרים דאם באו ליד שליש, זכה בהם, וכן אם העמיד לו ערבות, אבל בלא זה, אפלו עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה, לא זכה בהן הבעל, ולא מפקינן מן האב. אבל אם תפס החתן לא מפקינן מנה, דיכול לומר. קים לי כסברא הראשונה. וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת, אבל אם בא לידו פעם אחת, אף על פי שהחזיר ליד האב, זכה בכל. ואין חלוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת. עוד תקן רבנו תם וחכמי צרפת, שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד, דאף בשנה שניה יחזרו חצי הנדוניא, וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם. ודוקא מה שהוא בעין, חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצרכי קבורתה. יש אומרים דאם החתן רוצה למכר נכסים תוך שנתים, יורשים יכולים למחות מהאי טעמא. ועין עוד מאלו הדינין לקמן סימן קי"ח.

סימן נד - דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת, ובו סעיף אחד

א- מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה, לקח בהם קרקע, בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת. תנו אותם לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהם. אם היתה גדולה, ונשאת, הרשות בידה. ואם עדין מארסה היא, יעשה שליש מה שהשלש בידו. ואם עדין קטנה היא, אפלו נשאת, אין שומעין לה, אלא יעשה שליש כמו שצוה האב. לכך, ועין בחשן המשפט סימן רצ"ב.

סימן נה - דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירשה, ואם יש לה כתבה, ובו ז' סעיפים

א- הארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה. והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. הגה. ואפלו ביחוד אסורים. ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד, מברכין שבע ברכות פן יתיחדו. ויש אומרים דאין להם לדור ביחד, שמא יקוצו זה בזה. ואפלו בשדוכין בלא ארוסין יש לחוש. אפלו אם קדשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו. ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחפה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקדשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר. וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קדם הנשואין. הגה. ויש אומרים דחפה אינו יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין. ויש אומרים שהחפה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה. ויש אומרים דחפת בתולה משיצאה בהינומא. ואלמנה, משנתיחדו. והמנהג פשוט עכשו לקרות חפה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החפה הנוהגת עכשו. ועין לקמן סימן ס"ב סעיף ט' וסימן ס"א.

ב- המארס את האשה וברך ברכת חתנים, ולא נתיחד עמה בביתו, עדין ארוסה היא. שאין ברכת חתנים עושה הנשואין, אלא כניסה לחפה.

ג- ארס וכנס לחפה, ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפלו אחר כמה ימים. וצריך לכתב כתבה קדם כניסה לחפה, ואחר כך יהיה מתר באשתו.

ד- אין הארוס חיב במזונות ארוסתו, אלא אם כן היתה בת הנזנת מהאחין, שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר, וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה. ויש אומרים דאינו חיב במזונותיה כל עקר.

ה- ארוסה שמתה, אם היה הארוס כהן, אינו מטמא לה. ואם מת הוא, אינה חיבת לטמא לו, ואינו יורשה, ואינו חיב בקבורתה, אלא אביה יורשה ואביה קוברה. והוא הדין אם נשאה במקום שלא זכה בנדוניא, כדרך שנתבאר סוף סימן נ"ד..

ו- המארס את האשה וכתב לה כתבה, ולא כנסה לחפה, עדין ארוסה היא ואינה נשואה, שאין הכתבה עושה נשואין. ואם מת או גרשה, גובה עקר כתבה מבני חורין, ואינה גובה תוספות כלל, הואיל ולא כנסה. אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתבה, ומת או גרשה והיא ארוסה, אין לה כלום, ואפלו העקר, שלא תקנו לה עקר כתבה עד שתנשא או עד שיכתב. ויש אומרים דארוסה יש לה כתבה, אבל נוהגין כסברא הראשונה.

ז- המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין, אפלו כמה פעמים, קדם שתבגר, כתבתה של אביה. נשאת, ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין, אין לאביה בה כלום, אפלו בראשונה.

סימן נו - כמה זמן נותנין לארוסה, ובו ד' סעיפים

א- המארס אשה, ושהה כמה שנים, ותבעה לנשואין והרי היא נערה, נותנים לה שנים עשר חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לה, ואחר כך תנשא. תבעה אחר שבגרה, נותנים לה שנים עשר חדש מיום הבגר. וכן אם קדשה ביום הבגר, נותנין לה שנים עשר חדש מיום הקדושין, שהוא הבגר. קדשה אחר שבגרה, אם עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתקדשה, אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה. וכן המארס את הבעולה, נותנין לה שלשים יום מיום התביעה.

ב- כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה, כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו. וכמה זמן נותנין, כמו שנותנין לה, אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש, ואם שלשים יום שלשים יום.

ג- הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה, נתחיב במזונותיה אף על פי שלא כנס. ואם עכבו אנס, כגון שחלה הוא או היא, או שפרסה נדה, או שהגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול לכנס, אינו חיב לזונה. הגה. ודוקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה, ואחר כך חלה, חיב במזונותיה אף על גב דהשתא הוא אנס.

ד- המארס את בתו קטנה, ותבעה הבעל לנשואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה. ואם רצה לכנס, כונס, ואין ראוי לעשות כן. הגה. ואם היא ובעלה מתרצים לכנס, והאב מת, אין הקרובים יכולים למחות, אף על פי שהיא חולנית והוא ממהר לכנס כדי לירשה.

סימן נז - היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו, ובו סעיף אחד

א- הבעל קודם לכל אדם בירשת אשתו. ומאימתי יזכה בירשתה, משתצא מרשות האב, ואף על פי שעדין לא נכנסה לחפה, הואיל ונעשית ברשות בעלה, יירשנה. כיצד, האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה, או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו, ומתה בדרך קדם שתכנס לחפה, אף על פי שהנדוניא עדין בבית אביה, בעלה יורשה. ועין לעיל סוף סימן נ"ג ולקמן סימן קי"ח. ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידה. וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל, ונכנס עמה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין, ומתה, הרי זה יירשנה בעלה. אבל אם עדין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או עם הבעל, אפלו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפנדק אחד, הואיל והאב או שלוחיו עמה, ועדין לא נתיחד עמה לשם נשואין, אם מתה יירשנה אביה, אף על פי שנדוניתה בבית בעלה. וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה, ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו, ומתה בדרך, אין הבעל יורש אותה. הגה. ויש אומרים דבחצר שלו, או של שניהם, סתם יחוד הוי לשם נשואין. ובחצר שלה, או שאינה של שניהם, סתם יחוד הוי ללון.

סימן נח - כמה כסות יתן לבתו, ובו ב' סעיפים

א- צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו, וזהו הנקרא "פרנסה". המשיא את בתו סתם, לא יפחת לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל. במה דברים אמורים, שהיה האב עני. אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי לתן לה כפי עשרו.

ב- התנה עם החתן להכניסה לו ערמה, לא יאמר. לכשתבוא לביתי, אכסנה, אלא מכסה אותה ועודה בבית אביה.

סימן נט - המשיא בנו גדול בבית, קנאו, ובו ד' סעיפים

א- המשיא בנו גדול בבית, קנה הבית. והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן זכר אחר קדם לו, ולא שיר האב בזה הבית שיחד לו, כלום. אבל אם שיר שם אפלו פך אחד, לא קנה הבית. ויש אומרים דבעינן גם כן שישיא לו בתולה, ושיהא לאב בית אחר לדור בו.

ב- יחד לו בית וכלי בית, אף על פי ששיר בבית כלי אחד לעצמו, או היה לו שם אוצר וכיוצא בו, קנה כלי הבית, אבל הבית לא קנה.

ג- יחד לו בית ועליה. בית קנה, עליה לא קנה. וכן אם יחד לו בית ואכסדרה. בית קנה, אכסדרה לא קנה.

ד- שני בתים זו לפנים מזו, לא קנה אלא האחד שנשא בו.

סימן ס - דיני השושבינות, ובו סעיף אחד

א- כשנושא אדם אשה, דרך שרעיו ומידעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, ואלו המעות נקראים שושבינות. ושושבינות זו אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה אלא שאם ישא הוא אשה יחזר וישלח לו כמו ששלח לו. לפיכך, אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות, הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. ויש בזה כמה חלוקים, ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבע תביעה זו ראיתי שלא להאריך בזה.

סימן סא - חפה לענין מה קונה, ובו ב' סעיפים

א- כיון שהכניס האיש ארוסתו לחפה, אף על גב שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עקר כתבתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחפה ונתיחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. ויש אומרים דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה. הגה. ועין לעיל ריש סימן נ"ה מהו נקרא חפה. וצריכין לכתב הכתבה קדם החפה, כדי שתהא חפה הראויה לביאה. ולמאן דאמר דחפת נדה הוי חפה אף על פי שאינה ראויה לביאה, הוא הדין אם לא כתב כתבה. ומכל מקום נוהגים לכתחלה לכתבה קדם לכן. אשה חולנית חולת מות, אף על פי שכונסה עם המטה תחת החפה כדי שיירשנה בעלה, אינו חפה כלל, מאחר שאינה ראויה כלל לביאה, ואין בעלה יורשה. כנסה לחפה ולא ברך ברכת חתנים, הוי חפה גמורה, דאין הברכות מעכבות. ומברך אחר כמה ימים, ולכתחלה יברך אותה קדם שיתיחד עמה. ועין לעיל סימן נ"ה. ונהגו עכשו לברך תחת החפה, קדם שנתיחד עמו. ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חפתן, אם קדש בטעות, והיו לו נשואין עמה, ואחר כך נודע שהקדושין היו בטעות, אף על פי שחוזר ומקדשה אין צריך לברך שנית שבע ברכות, וסגי לה בברכות הראשונות. יש אומרים לעשות החפה תחת השמים, לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים.

ב- כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר. ועכשו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין. ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה.

סימן סב - מתי מברכין ברכת חתנים, ואם אוכלין בהרבה בתים, ובו י"ג סעיפים

א- צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קדם נשואין, והן שש ברכות. ואם יש שם יין, מביא כוס יין ומברך על היין תחלה, ומסדר את כלם על הכוס, ונמצא מברך שבע ברכות. ואם אין יין מצוי, מברך על השכר.

ב- יש לאדם לשא נשים רבות כאחד, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכלם כאחד. אבל לשמחה, צריך לשמח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעת ימים, ואם בעולה שלשה ימים, ואין מערבין שמחה בשמחה. הגה. ואין לעשות חפת שתי אחיות ביחד. ויש אומרים דאף בשתי נכריות יש לזהר שלא לעשותן כאחת, משום איבה, שמא יכבדו אחת יותר מחברתה. ואין נזהרין מזה, ואדרבא יש מכונים לעשות חפות עניות עם חפות עשירות, משום מצוה.

ג- אם יש שני חתנים יחד, מברכים ברכת חתנים אחת, לשניהם. הגה. ואפלו לא היו החתנים ביחד, אלא שהיה דעתו על שניהם, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן רס"ה לענין מילה. ויש אומרים דאין לברך לשני חתנים ביחד, משום עין הרע, וכן נוהגין לעשות לכל אחד חפה בפני עצמו ולברך לכל אחד. אבל לאחר הסעדה מברכין להרבה חתנים ביחד, אם אכלו ביחד.

ד- אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותם בשעת נשואין בין כשאומרים אותם אחר ברכת המזון. אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, אלא ברכת "אשר ברא", אינו צריך עשרה. ומכל מקום שלשה בעינן.

ה- מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון, בכל סעדה וסעדה שאוכלין שם, ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים.

ו- עד כמה מברכים ברכה זו, אם היה אלמן שנשא אלמנה, מברכין אותה ביום ראשון בלבד. ואם בחור שנשא אלמנה, או אלמון שנשא בתולה, מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה. ואלו שבעה ימים מתחילין מיד לאחר שבע ברכות שברך בראשונה.

ז- ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות, שהיא ברכת "אשר ברא". הגה. ויש אומרים דאף "אשר ברא" אין מברך כל שבעה אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין וכן נוהגין. במה דברים אמורים, כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות. אבל אם היו האוכלים אחרים, ולא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון שבע ברכות, כדרך שמברכין בשעת נשואין, והוא שיהיו עשרה, וחתן מן המנין. ויש אומרים שאפלו היו בשעת החפה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם שבע ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג. הגה. ויש אומרים דאם היו שם פנים חדשות, אף על פי שאין אוכלין שם, מברך בשבילם לילה ויום.

ח- יש אומרים שאינם נקראים פנים חדשות אלא אם כן הם בני אדם שמרבים בשבילם. ויש אומרים דשבת ויום טוב ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעדת הלילה ושחרית, אבל לא בסעדה שלישית, וכן פשט המנהג. הגה. ועכשו נהגו במדינות אלו לברך שבע ברכות בסעדה שלישית, ואפשר משום דרגילים לבוא פנים חדשות. ויש אומרים מטעם דרגילין לדרש, והדרשה הוי כפנים חדשות.

ט- יש אומרים שאין לומר ו' ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ו' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו. "בורא פרי הגפן". ויש אומרים שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך שבע ברכות, וכן פשט המנהג. ובמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה. ויש אומרים דאפלו ל"אשר ברא" לחוד בעינן שתי כוסות. וברכת ארוסין וברכת חתנים אומרים אותה על שני כוסות, אפלו מקדש בשעת החפה. ונוהגין להפסיק ביניהם בקריאת הכתבה.

י- יש אומרים שאם החתן יוצא מחפתו, אפלו כלתו עמו, והולכים לאכל בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים. והני מלי כשדעתו לחזר אחר כך לחפתו, אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, ונעשה אותו בית עקר, גם שם נקרא חפה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה ואין דעתו לחזר.

יא- בני החפה שנתחלקו לחבורות, אפלו אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל, כלם מברכין ברכת חתנים. לא מבעיא אם השמש מצרפן, אלא אפלו אין השמש מצרפן, כיון שהתחילו לאכל אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החפה, כלם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים, כיון שאוכלים מסעדה שהתקינו לחפה.

יב- השמשים האוכלים אחר סעדת נשואין, יש אומרים שאין מברכים שבע ברכות, ויש אומרים שמברכין, ולזה הדעת נוטה.

יג- הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעדת נשואין ולהכינה, עד שלשים יום אחר הנשואין, מברך. "נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו". אם היו עשרה, מברך. "נברך אלהינו שהשמחה במעונו" וכו', והם עונים. "ברוך אלהינו שהשמחה" וכו'. וכן סעדה שעושים אותה אחר הנשואין, מחמת הנשואין, עד שנים עשר חדש, מברך. "שהשמחה במעונו". והאדנא ערבה כל שמחה, ואין אומרים. "שהשמחה במעונו", אלא בשבעת ימי המשתה. ומכל מקום נראה, דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים. שהשמחה במעונו, בשלשה ימים שהוא שמח עמה.

סימן סג - בעילת מצוה וברכתו, ובו ב' סעיפים

א- מתר לבעל בתולה בשבת. הבועל את הבתולה, כיון שבעל בעילת מצוה פורש מיד, אפלו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה. ומיהו, אותה בעילה גומר כדרכו באבר חי. ואפלו בדקה ולא מצאה דם, טמאה, שמא ראתה טפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע. וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדק כל שבעה. ולא תתחיל לבדק עד יום חמישי לשמושה, כשאר אשה ששמשה ואחר כך ראתה. ונוהג עמה כשאר נדה, לענין הרחקה, אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפלו כשאינה במטה, והכלה מתר לו לישן באותו מטה לאחר שעמדה מאצלו, אפלו בסדין שהדם עליו. ועין ביורה דעה סימן קצ"ג.

ב- ויש אומרים שאחר שמצא בתולים מברך. "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר צג אגוז בגן עדן" וכו'. ויש אומרים דאין מברכין אותה בלא כוס.

סימן סד - זמן נשואי בתולה וברכתה, ואלמנה, ואם אינו רוצה לעשות סעדה, ובו ו' סעיפים

א- הנושא בתולה צריך לשמח עמה שבעה ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון. וחתן אסור בעשית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק.

ב- הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלשת ימים, בין בחור בין אלמון. ויש אומרים דבחור שנשא בעולה צריך לשמח עמה שבעה ימים. והאשה יכולה למחל על שמחתה.

ג- יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזרה שמא יבוא לידי חלול שבת בתקון הסעדה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לשא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעדת הנשואין שלשה ימים קדם הנשואין. ומקום שאין בית דין יושבים בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נשאת ביום רביעי, שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין. ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי, כדי שיהיה שמח עמה שלשה ימים. חמישי בשבת וערב שבת ושבת, ויוצא למלאכתו יום ראשון. ונהגו שלא לשא נשים אלא בתחלת החדש, בעוד שהלבנה במלואה, ועין ביורה דעה סימן קע"ט.

ד- אם החתן אינו רוצה לעשות סעדה, וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעדה, כופין אותו שיעשה סעדה לפי כבודו ולפי כבודה.

ה- אין כונסין בתולה לחפה, בשבת, לפי שעל ידי החפה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, והוה לה כקונה קנין בשבת. ואלמנה, אין חפה קונה בה, אלא על ידי יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, לפיכך צריך להתיחד עמה קדם שבת, כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת. ועין בא"ח סימן של"ט.

ו- אין נושאין נשים בחל המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמים. אבל מחזיר גרושתו מן הנשואין, אבל לא מן הארוסין.

סימן סה - מצוה לשמח חתן וכלה, ודין מת וכלה, ובו ד' סעיפים

א- מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה, ולומר שהיא נאה וחסודה אפלו אינה נאה. הגה. ומצינו שרבי יהודה בר אלעי היה מרקד לפני הכלה. ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחפה,.

ב- אסור להסתכל בכלה, אבל מתר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה.

ג- צריך לתת אפר בראש החתן, במקום הנחת תפלין, זכר לאבלות ירושלים, דכתיב. "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר".. הגה. ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת ארוסין, וכל מקום לפי מנהגו. עוד נוהגים להתענות, ועין לעיל סימן ס"א. ודין זריקת אכלין לפני חתן וכלה, עין בארח חיים סימן קע"א.

ד- מת וכלה שפגעו זה בזה, מעבירין את המת מלפני הכלה, לתן לה את הדרך.