שלחן ערוך הלכות נדרים סימן רג-רלה

שלחן ערוך הלכות נדרים סימן רג-רלה

סימן רג - איזה דברים משובחים ואיזה הם מגונים. ובו ז' סעיפים.

א. אל תהי רגיל בנדרים כל הנודר אף ע"פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא.

ב. איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת.

ג. הנודר כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב יותר שישאל על נדרו והני מילי בשאר נדרים אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק.

ד. צריך ליזהר שלא ידור שום דבר ואפי' צדקה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר.

ה. בעת צרה מותר לנדור.

ו. האומר אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה או יתרשל מקיום מצות עשה מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו.

ז. מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח כיצד מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים כולם דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ואע"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר.

סימן רד - דין המתפיס בנדר. ובו ד' סעיפים.

א. עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור כגון שאומר ככר זה עלי כקרבן או שאמר יאסר עלי ככר זה או שאמר ככר זה עלי איסור וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד מאה כולם אסורים או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואמר על יום אחר יהא כזה אסור.

ב. לאו דוקא מתפיס בקרבן אלא ה"ה בכל דבר הקדוש בקדושת הפה כגון שאומר ככר זה כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים או כאחד מכל משמשי מזבח הרי זה נדר.

הגה. אם נדר בשלחן שבמקדש הוי נדר אבל אם אמר כשלחן סתם ולא אמר כשלחן הקדש אין זה כלום ומכל מקום בעם הארץ יש להתיר שלא יהא פרוץ בנדרים. מביאה ב"י בסי' רל"ז.

ג. שמע חבירו ואמר אני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו שמע הג' זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו ק' וכל אחד אומר ואני בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כולם אסורים.

ד. אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם.

סימן רה - דין האוסר דבר עליו באיסור תורה. ובו ב' סעיפים.

א. האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודת כוכבים או כנבלות וטריפות וכיוצא באלו וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי אלו מותרים ואין כאן נדר ואם היה האומר עם הארץ צריך שאלה לחכם ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותם פירות אסורים ומחמירים עליו שאין די לו בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר ומתירים לו נדרו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

הגה. יש אומרים דבזמן הזה לכולי עלמא דיינינן להו כדין עם הארץ לפי שרובן אינן בני תורה ומיהו י"א דאפילו בעם הארץ אין צריך שאלה רק באוסר אשתו עליו אבל לא בשאר נדרים.

ב. האומר שיהא יינו יין נסך ופתו פת כותים לא נאסר בכך אבל אם אמרו בדרך קנס כגון שאמר אם אעשה כך או אם אעבור על כך יהיה פתי פת כותים וייני יין נסך ועבר יש אוסרים ויש מתירים.

הגה. ואפ"ה בעם הארץ יש להתירו וכל זה ביחיד שקבל על עצמו אבל רבים יכולים בזמן הסנהדרין לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה יין נסך ופתן פת כותים וכל מה שגוזרים בזה הי' קיים ע"ל סי' רכ"ט מי שאמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי.

סימן רו - דיני ידות הנדרים. ובו ה' סעיפים.

א. ידות נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו אבל אם אומר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסור לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד' אמותיו.

ב. אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אבל אם אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחבירו וחבירו מותר בו.

ג. אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו.

הגה. וכבר נתבאר שיש חולקין וס"ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא.

ד. אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי או שאמר כנדרי רשעים הימנו והיה ככר מונח לפניו אסור בו אבל אם אמר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפילו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר.

ה. הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור.

סימן רז - דין כנויי נדרים. ובו סעיף אחד.

א. כנויי נדרים כנדרים כיצד קונם קונח קונס שאם אמר קונם או קונח או קונס ככר זה עלי אסור בו וכן בכל מקום הולכים אחר הלשון שרגילין בו שאם יש להם כנוי לנדר ונדר בו הוי נדר אבל כינויי כינויים דהיינו כינוי שרחוק הרבה מהלשון אינו כנדר.

סימן רח - דיני סתם נדרים והנודר בחרם. ובו ה' סעיפים.

א. סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן ואין צריך שאלה ואפי' הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין נסך סתם אינו נאמן.

ב. נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומיהו בחרטה סגי וא"צ לפתוח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א"כ ינהיג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול ויש מי שאומר שמ"מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר.

הגה. מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר.

ג. במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל' יום.

ד. מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן.

ה. נשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד¬ שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו.

סימן רט - השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד.

א. אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו.

סימן רי - שצריך לפרוט הנדר בשפתיו. ובו ג' סעיפים.

א. אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר.

ב. הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי ויש לחוש לדבריהם.

ג. הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום.

סימן ריא - המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד' סעיפים.

א. האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד"א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי"א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב.

הגה. והא דאמרינן כל נדרי בליל יום הכיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול.

ב. מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם.

ג. התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים.

ד. אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום.

סימן ריב - דין הנודר בתורה. ובו סעיף אחד.

א. הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי.

סימן ריג - שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש ובו ג' סעיפים.

א. נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להלוכי.

הגה. האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן.

ב. האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה.

ג. אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן.

סימן ריד - לעבור על מנהג צריך התרה. ובו ב' סעיפים.

א. דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם.

ב. קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור.

סימן רטו - שהנדרים חלים על דבר מצוה. ובו ו' סעיפים.

א. נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב.

הגה. ויש אומרים שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה וי"א דאין מלקות בנדר שוא רק גבי שבועת שוא וכן עיקר.

ב. נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור"ח מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר.

ג. במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו"ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד.

ד. המקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו"ט חל הנדר וכן הנודר לצום יום ראשון או ב' כל ימיו ופגע בהם יו"ט או ערב יום כפור חייב לצום ואין צריך לומר ר"ח אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל.

ה. הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו והוא הדין לאיסור הבא ע"י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה וכן אם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא אא"כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה ואע"פ שיש בביטולו לא תעשה.

ו. וי"א שאם נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל אבל אם התפיס בהם דבר אחר אינו נתפס שאינו דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר נתפס בנדר ואסור.

הגה. הנודר או נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר דמצה עשירה בכלל.

סימן רטז - חילוק בין האומר פירות אלו או לא אמר אלו ודין הנודר מהמבושל. ובו י"ב סעיפים.

א. קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן וכן אסור בגידולי גידוליהן אבל חילופי חילופיהן מותרים ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי.

הגה. וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו.

ב. אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי' גידולי גידולין אסורים וכן משקים היוצאים מהם אסורים וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם.

ג. אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין.

ד. אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר אבל כל שהוא ברשותו אסור אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו ואפילו לא בנאו במקומו הראשון.

הגה. אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע"פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב.

ה. אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר.

ו. אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו.

ז. אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים.

הגה. קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע"פ שלא גבו להספיק א' מהם מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא' דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי' א' מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה ולא יכנוס המשודכת אלא א"כ יתירו לו שבועתו.

ח. אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי' נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו.

ט. אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע"פ שנותנין בו טעם ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין.

י. נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו.

יא. האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר.

יב. אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם אפי' הוא חדש ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם.

סימן ריז - דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ"ח סעיפים.

א. נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי' לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר.

ב. הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור.

ג. נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי' אינו מליח אלא להתקיים לשעה ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר.

ד. אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק.

ה. הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן ומותר בפולין יבשים מאחר¬ שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים.

ו. הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס.

ז. הנודר מהבשר אסור בגידין מהגידין מותר בבשר.

ח. מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים וכן כל כיוצא בזה ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב ומותר בחגבים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד או לבשר עוף ובהמה בלבד ה"ז מותר בבשר דגים ואפי' במקום שהשליח נמלך עליהם.

ט. הנודר מהקיפה מותר ברוטב מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל.

י. הנודר מהגריסין אסור במקפה של גריסין מהמקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב אסור באספרגוס מהאספרגוס מותר בכרוב מהכרישין מותר בקפלוטות מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי.

יא. הנודר מהחלב מותר בקום נדר מהקום מותר בחלב מהחלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה.

יב. הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים.

יג. הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים.

הגה. אע"פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא"כ בקומא דחלבא ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש

מדבש תמרים מותר בתמרים מסתוניות מותר בחומץ היוצא מהם.

יד. הנודר מדבש מותר בדבש תמרים מהחומץ מותר בחומץ סתוניות.

טו. הנודר מהיין מותר ביין תפוחים ואסור ביין מבושל ומותר בקונדיטון ויש מי שאוסר בקונדיטון.

טז. הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה.

יז. הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע"פ שרוב סיפוקן מאחד מהם.

יח. הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן.

יט. הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח.

כ. הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס.

הגה. האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם.

כא. גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים.

כב. הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם.

כג. הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמיהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם.

כד. הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים.

כה. הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו ואע"פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו.

כו. הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

כז. הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה.

כח. הנודר מהבית אסור בעליה מהעליה מותר בבית.

כט. הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים.

ל. הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר.

לא. הנשבע לעמוד בבית א' אסור מהאגף ולחוץ.

הגה. הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ולא אמרינן דג' בתים מקרי שכונה קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה.

לב. נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י"ב חדש.

הגה. ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע"פ שהוא פחות מל' יום ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר.

לג. נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו ואפילו באותם שיורדים לטייל ומותר ביושבי יבשה.

לד. נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי' באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה.

לה. אמר יורדי הים לאחר ל' יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע"פ שלאחר ל' יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים.

לו. נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים.

הגה. ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע"פ שהחמה רואה אותו.

ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים.

לז. נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי שחורי הראש אלא האנשים ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל.

לח. הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים.

לט. נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים.

מ. נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי' בבני ישמעאל ועשו.

מא. נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל.

מב. נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם.

מג. נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל.

מד. נדר מישראל אסור בכהנים ולוים מכהנים ולוים מותר בישראל.

מה. נדר מכהנים מותר בלוים מלוים מותר בכהנים.

מו. נדר מבנים מותר בבני בנים.

מז. מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי"ט אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן.

מח. מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר.

הגה. צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי"ח. מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע"י עסק שם יצא ידי נדרו וע"ל סימן רל"ט עוד מזה.

סימן ריח - כיצד הולכין אחר כוונת הנודר. ובו ו' סעיפים.

א. כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה.

הגה. וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח.

ב. מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו.

הגה. דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן.

ג. היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשום אישות.

ד. היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה.

ה. אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה אמר קונם שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין.

ו. הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה אין ההסכמה בטילה מפני צוויו.

הגה. קהל שהחרימו על א' שלא ידור עמהם ואח"כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור.

סימן ריט - הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג' סעיפים.

א. מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו.

ב. הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני.

ג. מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם.

סימן רכ - חילוק שבין קונם יין להיום או לזמן ודין הנודר על דבר שאינו קבוע. ובו כ"ג סעיפים.

א. קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת ואם אמר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך בין עומד בתחלת היום או בסופו וצריך שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש מן היום ליום אחר ויבא לשתות בלילה וי"א שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה אינו צריך התרה.

ב. אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה ואם אמר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים.

ג. היה עומד באמצע השבוע או קודם לו ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג"כ ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם אסור מעת לעת.

ד. היה עומד בתוך החדש או קודם לו ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר"ח אפי' ר"ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר"ח.

ה. אמר חדש אחד או חדש סתם אסור מיום ליום. י

ו. היה עומד בתוך השנה או קודם לה ואמר השנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה ושנה זו מונים מתשרי שאפילו אם עומד בכ"ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר.

ז. אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול.

ח. אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני ולהרמב"ם אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ר"ח אדר אסור עד ראש חדש אדר שני.

ט. היה עומד בתוך השמיטה או קודם לה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ואסור גם בשנה השביעית.

י. אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור שבע שנים מעת לעת.

יא. האוסר עצמו בדבר עד הפסח או שאמר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי זה אסור עד שיצא הפסח ויש אומרים דעד פני הפסח אסור עד שיצא.

יב. אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע.

יג. בכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח"כ הנודר אל מקום אחר בין להחמיר כגון שהלך למקום שממהרין הקציר בין להקל שהלך למקום שמאחרין אותו.

יד. קציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכין אחריו.

טו. אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו מספקא לן אם חשוב זמנו קבוע והולכין בו להחמיר.

הגה. ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין על אותו זמן וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהיה בנו בר מצוה ומת צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה ועיין בא"ח סימן תקס"ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה ועברה אם צריכים להשלים תעניתם והוא הדין בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים ונ"ל דכל זה מיירי בקבלו עליהם סתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו דהרי התנה בפירוש ולא בעינן תנאי כפול בנדרים דלא גרע דבורו מכוונת הנודר כדלעיל סי' רי"ח וכן יתבאר לקמן סוף סימן רל"ב וכל שכן האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע"ג דעובד ע"מ לקבל פרס מכל מקום פטור אם לא יחיה.

טז. עד הקיץ עד שיקוצו הרבה ומכניסין התאנים בכלכלות.

יז. עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים.

יח. האוסר עצמו בדבר עד הגשם הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בא"י ר"ח כסלו הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו ואם ירדו מי"ז במרחשון מותר ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכים לה מכ"ג במרחשון ואילך.

הגה. ובגולה זמן הגשמים ששים יום אחר התקופה שמתחילין אז השאלה וזמן רביעה שניה שבעים יום אחר התקופה.

יט. אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח.

כ. קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי"ט האחרון.

כא. האומר לאשתו מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות ממנו אחר הפסח אבל אם אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאיני נהנה ממנו אסור ליהנות לעולם במה שעשתה לפני הפסח.

כב. אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה עד הפסח ואפי' לא הלכה אסור ליהנות ממנה עד הפסח שמא תלך אח"כ ותעבור למפרע.

כג. אמר לה קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין אסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח.

סימן רכא - דיני הנודר הנאה מחבירו. ובו י"ד סעיפים.

א. ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו.

הגה. קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו.

ב. המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה הנאסר ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי' הכנענים אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי' מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ.

הגה. ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו וה"ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו.

ג. ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע"פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא"כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש.

ד. ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי' אם יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפי' אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות.

ה. ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר.

הגה. או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר.

אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו.

ו. המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו.

ז. המשכיר בית לחבירו ואח"כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר.

הגה. המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי.

ח. הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעו וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו.

ט. היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה.

י. מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב לדבר עם אחר והוא שומע.

יא. אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו.

יב. המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה.

הגה. המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת.

יג. המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

יד. הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא.

סימן רכב - מי שחתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן מעות לבתו. ובו סעיף אחד.

א. המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה ואפי' אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ולא פירש שתהא המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהם הרי זה יקנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור שהרי הוא אסור בהניית חותנו ויש אומרים דאפי' באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם קנה הבעל ואסור בהם.

סימן רכג - דין המדיר בנו לתלמוד תורה. ובו ד' סעיפים.

א. המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה.

ב. האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו.

ג. אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו הרי זה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה.

ד. זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו.

סימן רכד - מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד.

א. ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי"א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה.

הגה. ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר' גרשון שאינו רשאי לאסרה על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנה על כולם.

סימן רכה - ובו סעיף אחד.

א. האומר לחבירו פירותיו של פלוני אסורין עליך אינו כלום אלא אם כן ענה הנאסר אמן.

סימן רכו - שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג' סעיפים.

א. שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור.

הגה. וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה והוא הדין בכל כיוצא בזה וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו.

ב. כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל והיו כופין את הנודר למכור חלקו אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר.

ג. בעל שאוסר הנאתו על אחרים אסורין ליכנס בנכסי מלוג של אשתו ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק.

סימן רכז - דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג' סעיפים.

א. מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה.

ב. אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו.

ג. מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים וכן הדין במתנות עניים לעניים.

סימן רכח - דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ"א סעיפים.

א. מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע"י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד.

ב. אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א"כ נתן לו רשות.

הגה. ומתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם.

ג. כיצד היא ההתרה יאמר לו ג' פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי' אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת וחרמי צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת.

ד. במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע"פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב.

ה. אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר.

ו. נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר.

ז. מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה.

הגה. ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו.

ח. החרם * אינו צריך לא פתח ולא חרטה.

ט. פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן.

י. נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן.

יא. אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר.

יב. אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה"כ לא היית נודר לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא.

הגה. וכן מיתה לא שכיחא אבל עניות שכיח.

יג. אע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה.

הגה. הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו.

יד. קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי.

טו. אין מתירין נדר של דבר איסור אפי' אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין.

הגה. ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו ועיין לעיל סוף סימן רי"ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו.

טז. צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו.

יז. אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר.

יח. מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר הפסח ואחת אחר העצרת.

יט. מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד.

כ. נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו.

הגה. וי"א שצריך שיודיע לו שהתיר.לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו ואם כבר מת שא"א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא.

ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה.

הגה. מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע"פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ"מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה.

ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר וי"א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו.

הגה. ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי' הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי' הכי מקרי הטבה י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי' בלא דעת חבירו איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו.

כא. נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם.

הגה. ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות וכן נכון להחמיר לכתחלה

אלא אם כן יש מצוה בהתרתו.

הגה. מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים וכן לעשות שלום בין איש לאשתו או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים וכן לצורך פרנסתו ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי' לצורך מצוה אין מתירין לו מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו

ואין נקראים רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ויש אומרים שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר.

הגה. והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג' רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים י"א ד' שנשבעו יחד מעשות דבר אחד מקרי על דעת רבים דכל א' נשבע לג' חביריו ועל דעתן נשבע ועיין למטה סעיף ל' יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה.

כב. נדר שנדר מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי' בלא דעתם.

הגה. מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום דינו כנדר על דעת רבים ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות.

כג. נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם.

כד. בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות.

כה. * נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה.

הגה. וי"א דאפי' התנו בפירוש שלא יהא לו התרה אפ"ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח"כ מתירין חרם הראשון וע"ל סי' רכ"ט.

כו. אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר.

כז. אפי' לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי' בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי' לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר.

כח. אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק.

כט. יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים.

הגה. ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים.

ל. צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו.

הגה. ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ"י שאין חביריו מתחרטין.

לא. קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר.

לב. כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים.

לג. הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם.

הגה. ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי' אותן שאין נותנין מסים ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר וע"ל סי' של"ד מדין חרמי צבור.

לד. אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאתן.

לה. אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים.

הגה. קהל שגזרו חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומדים דאין החרם השני חל כלל ויש מחמירין ועיין לקמן סימן רל"ח סעיף ט"ז.

לו. מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים.

לז. הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג' הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע שיוכל אותו פלוני להתירו.

לח. נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה.

לט. הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל להאריכו.

מ. אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות אחד מהם.

מא. הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר בכל יום על שבועתו אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה.

מב. נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר.

מג. נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו פטור הלה משבועתו וה"ה אם המירה אחות המשודך.

הגה. וי"א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח"כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי' התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר.

מד. שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד מתעכב חבירו פטור.

מה. המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר.

הגה. ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים ומיהו אם התירו בדיעבד מותר כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים.

מו. מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחר ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד.

מז. אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח"כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם.

הגה. ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי.

מח. הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר"ח אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון.

מט. קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו מחצה לזה ומחצה לזה.

נ. לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם.

הגה. וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמול בם אין צריכין לקיימם.

נא. היתר שנעשה באונס אינו כלום.

סימן רכט - דין נדר שהותר מקצתו או מי שנדר על דבר א' שני פעמים. ובו ט' סעיפים.

א. נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי"ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי"ט לא היית נודר והותר הכל וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או שאמר שאני נהנה לך לך לך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו כולם ולהרמב"ם אם אמר שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים שאיני נהנה לזה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וי"א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בשניתר על ידי פתח אבל על ידי חרטה לא וי"א דאפילו ניתר בחרטה נמי ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותרו לו השאר והוא הדין אם היו שנים והותר האחד.

ב. אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל אם הפר נדר אשתו במקצת לא הותר כולו

ג. נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולם אסורים אפי' עד מאה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורין הותר האמצעי כל שקודם לו אסורין הוא וכל שלאחריו מותרים וכן מי שנדר ושמע חבירו ואמר תוך כדי דיבור ואני ושמע שלישי ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו והותר הותרו כולם נשאל האחרון והותר האחרון מותר וכולם אסורים נשאל השני והותר השני והאחרון מותרים והראשון אסור וה"ה לנודר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת אסר עליו ככר ב' פעמים או שנשבע עליו ב' פעמים אף על פי שנשאל עליו והתירו לו אסור עד שישאל עליו ויתירו לו פעם שנית.

ד. נשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואחר כך ישאל על הראשונה וכן אם נשבע או נדר שלא לעשות דבר פלוני בלא התרה ולא הפרה נשאל תחילה על מה שאמר בלא התרה ואח"כ נשאל על עיקר הנדר וכן צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחילה חרם האחרון שהחרימו שלא להתיר ואחר כך יתירו הראשון.

הגה. מי שנשבע על דבר אחד ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול על נדרו ואפי' אם נשאל עליו בדיעבד יש להוכיחו וליסרו שתלה אמונתו בנדרו וצריך כפרה וסליחה ודוקא בכהאי גוונא אין להתיר לו אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי' היתר אינו צריך ומ"מ נראה לי דלא טוב עשה מי שנשבע ויש להוכיחו על זה.

ה. אסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם יתירו לו פעמים רבות כמו שישערו שאמר וכן בכל פעם ופעם וכו' ועוד יתירו לו על מה שאמר וכן לעולם.

ו. אם נשבע על דבר אחד והתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים יתחרט על אותו תנאי ויתירוהו לו אחרים ואח"כ יתירו לו אחרים הדבר שנשבע עליו.

ז. אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דאם כן מתירין תחילה הב' ואחר כך הראשונה כאמור.

ח. קבל עליו חרם ונדוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח חרטה ואם אמר בלי שום פתח היתר וחרטה יש לחוש למלת היתר שאמר ומתירים לו תחילה הב' ואחר כך הראשונה.

ט. נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני או לחכם שישאל לו על השבועה נשאל תחלה על הראשונה ואח"כ על הב' של חכם וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועתו זו ישאל על שבועתו תחלה ואח"כ על נזירותו וכן כל כיוצא בזה.

סימן רל - ובו סעיף אחד.

א. מתירין שבועות ונדרים אפילו נשבע בהזכרת השם.

הגה. ומ"מ לא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק ועיין לעיל סימן ר"ג כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו י"א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו.

סימן רלא - הנודר על תנאי או מי שתולה נדרו בדעת אחרים. ובו סעיף אחד.

א. אין הנדר והשבועה ניתרים אלא על פי מומחה או בג' הדיוטות שאפילו פירש והתנה בשעת הנדר או השבועה אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו או שתלה שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא על ידי מומחה או ג' הדיוטות ואפילו אם תלאו בדעת אחר וקיימו ושוב נשאל על הקיום אינו מועיל

הגה. אבל אם לא קיימו ומיד ששמעו אמר שלא יהיה נדר הנדר בטל וכ"ש אם התנה בפירוש שחבירו יוכל לבטלו דיוכל חבירו לבטל כל זמן שלא חל הנדר ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ז ול"ח.

ומיהו אם נדר לזמן אין צריך התרה אלא לכשיגיע הזמן בטל ממילא.

סימן רלב - דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ' סעיפים.

א. יש נדרים שאין צריכין התרה נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים

ב. נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג' דינרים לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג' דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו.

הגה. נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם.

ג. המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה"ז נדר של זרוז אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור.

הגה. ואין למדין מנדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים.

ד. נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר.

ה. אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר.

הגה. אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י"א דאסור וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י"א דהוי נדר ויש חולקין.

ו. נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר.

הגה. וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג.

ז. וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר אע"פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ואפי' נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים.

ח. במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים.

ט. אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר ואפי' אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה.

י. נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות.

יא. מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע"י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו.

יב. נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין.

הגה. ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס מ"מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס וע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו ואם יכול לקיימה אח"כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד וכבר נתבאר דינו לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"א ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח"ה סי' ע"ג מדינים אלו וקהל שעשו חרם על ה' שנים * וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה. מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס ויש אומרים דלא מקרי אונס ולא מקרי אונס בשבועה אלא א"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה. כל שהוא אנוס בשבועה אע"פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום. נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו.

יג. אע"פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם אם לא שרוצה לקיים דבריו.

יד. הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס.

הגה. ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי' בטול בלב אינו צריך וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר אע"פ שהיה בדרך אונס מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה מיהו הכל לפי צורך הענין אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס ויש לבטלה בלבם וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר כמו שנתבאר ב' יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם ועיין לקמן סי' רל"ט עוד מדינים אלו.

טו. מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש.

טז. מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה

הגה. ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו ועיין בח"ה סימן ע"ג סעיף ח'.

יז. מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס.

הגה. אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפגי דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו ועיין לעיל סימן רכח.

יח. שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם

יט. מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר.

כ. ועוד יש נדר שא"צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה"ז יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי.

הגה. וע' לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ט י"א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת וי"א דאין חילוק וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א"כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן.

סימן רלג - עונת נדרים לזכר ולנקבה. ובו סעיף אחד.

א. קטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו נדריהם נדר ושבועתם שבועה אע"פ שלא הביאו ב' שערות ובודקין שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקיבה וקודם שיש י"ב לזכר וי"א לנקיבה אפילו יודעים לשם מי נודרים אינו נדר.

הגה. וגוערים בהם ומכין אותן שלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות ואם הוא דבר קטן וקל ואין בו עינוי נפש אומרים להם שיעמדו בנדרם ושבועתם כדי שלא ירגילו עצמם בזה.

ומי"ג ויום אחד ואילך לזכר ומי"ב ויום אחד לנקיבה אע"פ שאין יודעים לשם מי נודרים נדריהם נדר.

סימן רלד- מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע"ב סעיפים.

א. האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי' נדרה על דעת רבים בגרה או נשאת שוב אינו יכול להפר.

ב. הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה היתה מגורשת מספק לא יפר לה.

ג. נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים.

ד. שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה וכן כל מי שנשאת באיסור כרת.

ה. נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ואם הפר א' בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות וצריך שישמעו שניהם ביום א' אבל אם שמע א' היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש אומרים שכל א' מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א'.

ו. אם קיים האחד אפי' חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני.

ז. שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי' עשה בה מאמר.

ח. הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב וי"א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה.

ט. נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס יוכל להפר לבדו.

י. נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים.

יא. מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר ולהרמב"ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר.

יב. כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב.

יג. נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה האחרון מפירין לה.

יד. כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו נמי אינו יכול להפר.

טו. מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי' אם שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב.

טז. שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של ארוס ודוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד ואם חזרה ונתארסה בו ביום אע"פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני.

יז. נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו.

יח. נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה.

יט. נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון.

כ. הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי הלכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי' החזירה ביום השמיעה אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר.

כא. אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום.

כב. נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר.

כג. בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר.

הגה. וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג' הדיוטות להתיר וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם ויפר לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם או ג' הדיוטות וע"ל סעיף מ"ט וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג' הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה.

כד. מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה.

כה. הבעל יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו שומע והוא מדבר אינו יכול להפר.

הגה. ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע ומיהו אם הפר ואח"כ שמע הוי הפרה.

כו. השוטה אינו מפר.

כז. קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות.

כח. אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה.

הגה. וי"א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול.

כט. הבעל מפר לשתי נשיו באחת וכן האב לב' בנותיו ויש חולקין.

ל. אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה.

לא. צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א"כ נודע לו תוך כדי דבור ורצה גם בהפרה זו.

לב. כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר.

לג. אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו.

לד. כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע"פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל' יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר.

לה. היתה אלמנה בשעת הנדר אינו מופר אע"פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל' יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר.

לו. אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו.

הגה. ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב' נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו.

לז. מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע"פ שאינה מכרת וכיצד מפר אומר ג' פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר ¬לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה.

לח. חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד"א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה.

לט. כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה ולהרמב"ם המבטל נדרי אשתו ובתו א"צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו.

מ. המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה.

הגה. כל זה הוא סברת הרמב"ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר.

מא. המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור.

מב. אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו.

מג. אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר.

מד. אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב"ם קיים.

מה. אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם.

מו. אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר.

מז. אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים.

מח. אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק.

מט. המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי"א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה.

נ. אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני.

נא. האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם.

נב. נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום.

נג. נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים

נד. נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר.

נה. אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר.

נו. הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם.

נז. אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם.

נח. יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש.

נט. איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע"פ שאין חל הנדר אלא ליום א' וי"א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה.

הגה. וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה.

ס. אמרה קונם פירות העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי' אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי' אינו חנוני ולהרמב"ם אינם אלא דברים שבינו לבינה.

סא. אפי' נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש.

סב. נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש.

סג. נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת.

סד. אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה.

סה. נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה.

סו. נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה.

סז. הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר הנאת תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר.

הגה. בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס.

סח. אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה.

סט. אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע"פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה.

ע. אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם.

עא. אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה.

עב. נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר.

עג. נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו.

עד. אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר.

סימן רלה -המדיר אשתו מתשמיש או שלא תלך לבית אביה ודומיו. ובו ז' סעיפים.

א. המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמר קונם תשמישך עלי יקיים אותה שבעה ימים בין שהדירה בפירוש לשבעה ימים או יותר או שהדירה סתם ולאחר שבעה ימים יוציא ויתן כתובתה.

ב. הדירה שלא תהנה ממנו אינו חל שהרי הוא משועבד לה ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת בהם לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים אם כל משפחתה רגילין באותם דברים קטנים אינו חל שהרי הוא משועבד לה גם בהם ואם אין כל משפחתה רגילים בהם אלא העשירים ואביה עשיר ורגיל בהם ובעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהם חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהם ומכל מקום כיון שהדירה ממנו והיא חזרה לבית אביה הוא מתחייב לה עתה בהם הילכך עד ל' יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים על ידי פרנס שיאמר כל הזן אינו מפסיד ויזון אותה אחר ויקח מהבעל לא שנא הדירה שלשים יום או יותר או שהדירה סתם אחר שלשים יום יוציא ויתן כתובה.

ג. הדירה שלא תתקשט או שלא תאכל אחד מהמינים אפילו הוא רע ולא טעמתו מעולם ותלאו בתשמיש שאמר קונם תשמישך עלי אם תתקשטי או תאכלי מין פלוני או שאמר קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש אם הוא דר עמה בעיר או יותר מרגל אם הוא דר בעיר אחרת יקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה ואם היא נדרה שאמרה קונם מין פלוני עלי או קונם שלא אתקשט בקישוט פלוני או שאמרה יאסר תשמישך עלי אם אוכל מין פלוני או אתקשט בקישוט פלוני או אם אלך לבית אבי והוא שמע ולא הפר לה יוציא מיד ויתן כתובה ולהרמב"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה לישב ולא תאכל מאותו המין תשב ואם הוא אומר אי איפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה והוא הדין אם נדרה שלא תלך לבית אביה שאמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי ושמע הבעל ולא הפר וכן אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אלך לבית האבל או לבית המשתה ושמע ולא הפר לה והוא הדין אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אעשה שום מלאכה ושמע ולא הפר לה והוא הדין אם אמרה קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני כלום או אם אשאיל כלי ושמע ולא הפר.

ד. נדרה נדר מדברים שבינו לבינה או של עינוי נפש והפר לה על מנת שתאמר לפלוני דבר של קלון או שתהא מתהפכת אחר התשמיש כדי שלא תתעבר או שתהא ממלאה עשרה כדי מים ותשפכם לאשפה והיא אינה רוצה לעשות אחד מאלו הדברים ונתקיים הנדר יוציא ויתן כתובה.

ה. אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבנה אינו יכול להפר ואסורה לשאול משכניה ולארוג בגדים הילכך תצא בלא כתובה שמשיאו שם רע בשכניו.

ו. בעל שאמר לאשתו אוסר אני עליך שלא תלך לבית אביך או שאמר לה קונם עליך בית אביך אינו כלום.