שלחן ערוך הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז-רמ
סימן רכז - עד כמה הוה מחילה או חזרת האונאה
ושליח שטעה ואחים שחלקו וטעו. ובו ל"ט סעיפים.
א. אסור להונות את חבירו בין במקחו בין בממכרו
ואיזה מהם שאינה בין לוקח בין מוכר עובר בלאו.
ב. כמה תהיה אונאה ויהיה חייב להשיב שתות
בשוה כיצד הרי שמכר שוה שש בחמש או שוה שבע בשש או שוה חמש בשש או שוה שש בשבע ה"ז
אונאה ונקנה המקח וחייב המאנה לשלם האונאה ולהחזירה כולה למתאנה.
ג. היתה האונאה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר
שוה שבעים בששים ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו.
ד. היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא כגון
שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל
המאנה אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל מכר לו שוה ס' בנ"א או להיפוך דליכא כאן
אונאה שתות ולגבי א' הוי ביטול מקח ולגבי שני מחילה אזלינן בתר המקח הן לענין בטול
מקח הן לענין מחילה דטעו אינשי במקח ולא במעות.
ה. אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה האונאה
יתר על פרוטה היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר.
ו. יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות
משתות אם יש באונאה שוה פרוטה אבל מטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה
ביפה.
ז. עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות
ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אינו יכול לחזור
ולא לתבוע אונאתו ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה יכול
לחזור בו עדיין היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה ושתק ומיד אחר הלקיחה קודם שיראה
לתגר או לקרובו תובע אונאתו לא אמרי' דמחל הואיל וידע.
ח. בד"א בלוקח שהרי המקח בידו ומראהו
אבל המוכר חוזר באונאה לעולם ואין צריך לומר בביטול מקח שאינו יודע דמי זה שמכר עד
שיראה כמותו שנמכר בשוק לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה כגון
פלפלין וכיוצא בהם אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד וכן אם נודע שבא לידו
בממכרו וידע שטעה ולא תבע אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל.
ט. בד"א כשלא נשתנה השער אבל אם נשתנה
השער ומפני כך רוצה לחזור בו אינו רשאי.
הגה. אמר המאנה שנשתנה השער ומתאנה אומר
שלא נשתנה על המתאנה להביא ראיה דדרך השערים להשתנות תמיד.
וכן אם מכר מפני דוחקו וזלזל הלוקח במכירתו
יותר מכדי שהדעת טוע' שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור דידע ומחיל.
י. המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש שהרי המקח
בטל ולא הספיק להראותו לתגר או לקרובו והוקר ועמד בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר
שהרי הלוקח אומר למוכר אלו לא הוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך
יהא חוטא נשכר.
יא. וכן מוכר שמכר שוה חמש בארבע וזל ועמד
בשלש מוכר יכול לחזור ולא לוקח שהרי אומר לו המוכר ללוקח לא מפני שהוניתני תחזור בי.
יב. המוכר שוה חמש בשש ולא הספיק להראותו
עד שהוקר ועמד בשמנה הרי המוכר חייב להחזיר האחת של אונאה שהרי נקנה המקח וחייב להחזיר
וכשהוקר ברשות לוקח הוקר.
יג. וכן אם מכר שש בחמש והוזלו ועמדו על
שלש הרי הלוקח חייב להחזיר סלע אחת של אונאה שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוזל.
יד. כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר
אע"פ שהוא בקי.
טו. בכל מטלטלים שייך אונאה אפילו בספרים
ואפי' באבנים טובות ומרגליות ויש ללוקח לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם
בכל מקום שהם שאין הכל בקיאין בדברים אלו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך
המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה ה"ז חוזר.
טז. יש אונאה במטבעות עד שתות כיצד הרי שהיה
דינר זהב בכ"ד דינר כסף וצרפה בעשרים דינר או בכ"ח ה"ז מחזיר האונאה
היה יתר על זה בטל הצירוף פחות מכאן מחיל' וכן אם היה הסלע חסר שתות והיו מוציאי' הסלעים
במנין ולא במשקל מחזיר האונאה שאם היו מוציאים במשקל אפי' בכל שהוא חוזר.
הגה. וי"א דשיעור אונאה במטבע אחד מי"ב
ופחות מזה הוי מחילה יתר על זה בטל מקח וכל זמן דהוי מחילה מותר להוציאו לכתחלה ביפה
כמו שנתבאר סעיף ו'.
יז. עד מתי חייב להחזיר הדינר או הסלע בכרכים
עד כדי שיראה לשולחני ובכפרים שאין השולחני מצוי שם יש לו להחזיר עד ערבי שבתו' שבא
להוציאה שאין מכיר הסלע וחסרונה ודמיה אלא השולחני ואחר זמן זה אין המאנה חייב להחליפה
ומיהו מדת חסידות להחליפה אפי' לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק.
יח. נפחתה וחסר' כדי אונא' אסור לקיימה מפני
שבקל מרמין בה ולא ימכרנ' לאנס או לתגר מפני שמרמין בה אחרים ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה
לתוך גרוטאותיו אלא יתיכנה או יקבנה באמצעה ויתלנה בצואר בתו אבל לא יקבנה מן הצד ואם
חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל שעמד על דינר ודינר על חציו מותר לקיימו
שאז אי אפשר לרמאות בה מפני שניכר לכל הפחת שלו.
הגה. ומטבע שאין לוקחין אותה רק במשקל מותר
לקיימה שכל הלוקח ישקלנה.
יט. הלוקח בדמים אכסרה כגון שחפן מעות וא"ל
מכור לי פרתך באלו קנה ומחזיר אונאה וה"ה ללוקח פירות אכסרה בסלע או בשתים שקנה
ומחזיר אונאה.
הגה. וי"א דספיקא הוי ואין מוציאין
ממון מיד המאנה.
כ. המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמ' אפי'
מחט בשריון או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מהשריון אבל המחליף פירות
בפירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין ששמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה.
כא. האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה
יש לו עליו אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול ואצ"ל
אם אמר ע"מ שאין בו אונאה שהרי יש בו אבל במפרש אין לו אונאה כיצד מוכר שאמ' ללוקח
חפץ זה שאני נותן לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מאה ע"מ שאין לך עלי אונאה
אני מוכר לך אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך בק' יודע
אני ששוה ק"ק ע"מ שאין לך עלי אונאה אני לוקח ממך אין לו עליו אונאה.
כב. המוכר חפץ לחבירו במנה וא"ל חפץ
זה אינו שוה אלא זוז אחד ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה שהרי אומר כיון
שראיתי שאמר שאינו שוה אלא זוז ידעתי שאינו מכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי האונא'
שיש במקחו בודאי או קרוב לה בכדי שהדעת [טועה] שהרי ידע בודאי הדבר שמחל לו.
כג. בעל הבית המוכר את כלי תשמישו ואינה
את הלוקח אין בו דין אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו ואפי' מכרם
מחמת דוחק אין בו אונאה ויש מי שאומר דדוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעל הבית אבל אם
לא ידע או שקנה ע"י סרסור יש בו אונאה.
כד. הא דמוכר כלי תשמישו ואינה את הלוקח
אין לו דין אונאה הני מילי בשתות אבל ביותר משתות הרי הוא כשאר כל אדם ויש חולקים.
כה. מוכר ולוקח שנתרצו לגמור המקח על פי
שומת לוי ושם אותו בסך ידוע ונמצא שיש בו אונאה יש בו דין אונאה ואם אי אפשר להחזיר
האונא' כגון שהלך המאנ' לדרכו אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קיבל שכר על השומא פטור.
כו. עכו"ם אין לו אונאה שנאמר איש את
אחיו וגו' ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר אונאה בדינים שלנו שלא יהיה זה חמור מישראל.
כז. הנו"נ באמונה אין לו עליו אונא'
כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו כך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאה.
כח. הנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונ'
והיפה בשויו שאם קנה י' יריעות בי' דינרים ויש בהם שאינם שוות דינר ויש בהן ששוות יותר
לא יחשוב הרעות בדינר כל אחת והיפות בשוויין אלא הכל באמונה כמו שקנאם ביחד ומעלה לו
על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח אבל שכר טרחו לא יעלה על דמי המקח ולא
יקח ממנו אלא כמו שנתפשר עמו שיתן לו ריוח.
כט. אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות
והקרקעות וההקדשות אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה.
הגה. וי"א דדוקא עד פלגא אבל יותר מפלגא
כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוי אונאה.
ל. בד"א במוכר נכסי עצמו אבל השליח
או אפוטרופוס שטעה ונתאנה בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקע חוזר ואם אינה את הלוקח
יש מי שאומר שהוא הדין שמכרו בטל בכל שהוא ויש מי שאומר שדינו כשאר כל אדם דעד שתות
הוי מחילה וזכה המשלח ביתרון.
לא. דין ב"ד שמכרו בשל יתומים וטעו
נתבאר בסי' ק"ט.
לב. כשם שאין לקרקעות אונאה כך שכירות קרקע
אין לו אונאה אפילו שכר טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום אין לו אונאה.
לג. השוכר את הבית לעשות עמו בין בקרקע ובין
במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה.
הגה. שכר פועל עם סוס או חמור אע"פ
שמצד עצמו אין בו אונאה מצד הבהמה יש בו אונאה ומשערין מה בא לשכר הסוס ומה שנתאנה
בזה וצריך להחזיר.
לד. שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה
הראוי בה ובאו עדים שזרע בה פחות מהראוי לה הרי זה ספק אם יש לו אונאה מפני הזרע או
אם אין לו אונאה מפני הקרקע לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע וכן אין משביעין אותו היסת
מפני הקרקע שיש כאן.
לה. השוכר את הכלים או את הבהמה יש להם אונאה
שהשכירות מכירה בת יומא היא ואם יש בה אונא' שתות או יותר בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה
משכיר ה"ז מחזיר אונאה ואפילו לאחר זמן מרובה.
לו. הקבלן יש לו אונאה כיצד כגון שקיבל עליו
לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי יש לו אונאה וכל אחר משניהם
בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם.
לז. האחים והשותפים שחלקו המטלטלים הרי הם
כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ואין מחזיר כלום יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר
אונאה ואם חלקו קרקעות אפי' שמו שוה מנה בדינר או שוה דינר במנה קיים ואם הטעו זה את
זה במדה או במשקל או במנין אפי' כל שהוא חוזרים ואם עשו שליח שחלק ביניהם וטעה בכל
שהוא בטלה החלוקה.
לח. ואם התנו ביניהם שיחלקו בשום הדיינים
וטעו בשתות בטלה חלוקה שהדיינים ששמו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל.
לט. ראובן ושמעון אחים חלקו על תנאי שמי
שיפול לו בית פלוני שיפתח לו פתח למבוי ולא שמו אל לבם שיכולים בני המבוי לעכב עליו
ונפל אותו הבית לראובן אם רוצה ראובן לבטל החלוקה הרשות בידו.
סימן רכח - אסור להונות בדברים ולגנוב דעת
הבריות ולרמות במקח וממכר. ובו כ' סעיפים.
א. כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים
וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו
והצועק על אונאת דברים נענה מיד.
הגה. וי"א דאין מצווין על אונאת דברים
אלא ליראי השם ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו.
ב. צריך ליזהר ביותר באונאת הגר בין בגופו
בין בממונו לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות.
ג. צריך ליזהר באונאת אשתו לפי שדמעת' מצוי'.
ד. כיצד הוא אונאת דברים לא יאמר בכמה אתה
רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו היו חמרים מבקשים לקנות תבואה לא יאמר להם
לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור אם היה חבירו בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך
הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך אם היו יסורין באים עליו לא יאמר
לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד אם נשאלה שאלה על
דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה וכן כל כיוצא בדברים אלו.
ה. יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו אע"פ
שהוא רגיל באותו כנוי אם כוונתו לביישו אסור.
ו. אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב
דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר
נבילה בחזקת שחוטה ואין לגנוב דעת הבריות בדברים שמרא' שעושה בשבילו ואינו עוש' אסור
כיצד לא יסרהב שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו
מקבל ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיעו שלא פתחם
בשבילו ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו שסובר
שעושה בשבילו לכבודו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו אין צריך להודיעו.
ז. לא יאמר לו סוך שמן מפך זה והוא ריקן
ולילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וסובר האבל שהוא מלא ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר.
ח. לא ימכור לו עור של בהמה מתה בחזקת שהיא
שחוט' ולא ישלח לו חבית של יין ושמן צף על פיו.
ט. אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים
כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין
שערותיה כדי שתראה שמינה וכן אין מקרדין ולא מקרצפין אותה כדי לזקוף שערותיה ולצבוע
כלים ישנים כדי שיראו כחדשים ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים ואין שורין
הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.
י. אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות
יפים כדי למכרם בחזקת יפים אפי' חדשים בחדשים ואצ"ל ישנים עם חדשים אפי' הישנים
ביוקר מהחדשים מפני שהלוקח רוצה לישנן.
יא. ביין התירו לערב קשה ברך בין הגיתות
בלבד מפני שמשביחהו ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום שכל הניכר טעמו מרגיש הלוקח
ולפיכך מותר לערב אותו לעולם.
יב. אין מערבין מים ביין ומי שנתערב מים
ביינו לא ימכרנו בחנות אלא א"כ הודיע לקונה ולא ימכרנו לתגר אע"פ שמודיעו
שמא ירמה בו אחרים.
יג. מקום שנהגו לערב בין הגיתות מים מותר
לערב כשיעור שדרכם לערב.
יד. במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו
תחלה מותר לערב בו לעולם אבל אם אין הכל טועמים לא.
טו. אין מערבין שמרי יין אפי' אם קנו ממנו
שתי חביות של יין אין מערבין שמרי חביות זה ביין של זה אבל אם קנו ממנו חבית יין המדה
בכך וכך כשבא למדוד יכול לערב השמרים עם היין ומוכר לו הכל ביחד.
טז. התגר נוטל מחמש גרנות ונותן למקום אחד
או מחמש גיתות ונותן לתוך חבית אחד שהכל יודעים שלא גדלו כולם בשלו ובחזקת זה קונים
ממנו ובלבד שלא יכוין לקנות הרוב ממקום הטוב כרי שיצא עליו קול שהוא קונה הכל ממקום
הטוב וגם קונה ממקום הרע ומערבו עמו.
יז. מותר לברור הפסולת מתוך הגריסים ומן
הקטניות כדי שיראו יפים שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוים יותר
בשביל שהוציא מהם הפסולת ובלבד שלא יברור העליוני' ויניח הפסולת בתחתונים.
יח. מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות
כדי להרגילם שיקנו ממנו וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק
יכולים לעכב עליו.
יט. אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפי'
כל שהוא.
כ. המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים
מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג ומקבל בשאר שמרים שמן עכור העולה
למעלה על פני השמן יתר על השמרים הידועים באותו מקום בד"א כשנתן לו מעות בתשרי
שהשמן עכור ולקח השמן בניסן במדת תשרי שהיא גדולה מפני אותו השמן הקופה למעלה אבל אם
לקח במדת ניסן שהיא קטנה מפני שכבר צלל השמן אינו מקבל אלא השמרים בלבד.
הגה. וי"א דאין מנכה לו השמרים אלא
דמותר לערב שמריו שבחביות אבל אם לא ערבן אינו מנכה לו רק בשביל הקמחים הצפים למעלה
בד"א כשמכר לו בשעה שהוא עכור אבל כשמכר לו בשעה שהוא צלול אינו מנכה לו אפילו
הקמחים.
סימן רכט - המוכר לחבירו חטים או שעורים
או פירות כמה פסולת צריך לקבל הלוקח. ובו ב' סעיפים.
א. המוכר חטים לחבירו מקבל עליו רובע קטניות
לכל סאה שעורים מקבל עליו רובע נישובית לסאה עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה תאנים
מקבל עליו עשר מתליעות לכל מאה מכר לו שאר פירות מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה נמצא
בהם יתר על השיעורים האלו כל שהוא ינפה הכל ויתן לו פירות מנופים וברורים שאין בהם
כלום.
הגה. י"א דדוקא בדלא ידעינן ערבן אבל
אם יודע שהמוכר לא ערבן צריך לקבל השיעורים והמותר ינכה לו וי"א דבידוע שלא ערבן
צריך לקבל עליו הכל וי"מ דכל זה שמוכר לו פירות סתם או שאמר פירות יפות אלו אבל
אמר פירות אלו ולא אמר יפות צריך לקבלן כמו שהן ואם אמר פירות יפות ולא אמר אלו נותן
פירות שכולן יפות.
ב. אין כל הדברים האלו אמורים אלא במקום
שאין שם מנהג אבל במקום שיש להם מנהג הכל כמנהג המדינה יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות
מנוקים וברורים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו השמרים כלל ויש מקומות
שנהגו אפי' היה בהם מחצה שמרים או שהיו בפירות עפר או תבן או מין אחר ימכור כמות שהוא
ולפיכך הבורר מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטים כשיעור צרור שברר שאילו הניחו היה
נמכר במדת חטים ואם תאמר יחזירנה הרי אמרו אסור לערב כל שהוא.
סימן רל - המוכר לחבירו מרתף של יין והלוקח
יין והחמיץ. ובו י"ט סעיפים.
א. האומר לחבירו מרתף זה של יין אני מוכר
לך למקפה או שמכר לו מרתף של יין סתם הרי הלוקח מקבל עליו עשרה קנקנים בכל ק' שלא יהיה
יינם טוב אלא כבר התחיל להשתנות יתר על זה לא יקבל.
ב. א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה
או שאמר ליה חביות של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל.
ג. א"ל מרתף זה של יין נותן לו יין
הנמכר בחנות שהוא בינוני לא רע ולא יפה.
ד. אמר ליה מרתף זה אני מוכר לך אפי' כולו
חומץ הגיעו.
ה. המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו
והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שא"ל לתבשיל אני צריך לו ואם ידוע שיינו
מחמיץ ה"ז מקח טעות.
ו. מכר לו יין ונשאר בקנקניו של מוכר והחמיץ
אם א"ל למקפה אני צריך או שא"ל לשתות מעט מעט אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר
לו הרי יינך וקנקנך ואם לא אמר ליה למקפה וגם לא א"ל לשתותו מעט מעט אינו יכול
להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ.
הגה. ודוקא ששהה יותר משיעור יומי' דאורחיה
דהאי לוקח למשתי בהדין חמרא.
ז. המוכר חביות של שכר לחבירו והחביות של
מוכר והחמיצה בתוך ג' ימים הראשונים הרי הוא ברשות מוכר ומחזיר את הדמים מכאן ואילך
ברשות לוקח.
ח. המוכר חביות של יין לחבירו כדי למכרה
מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשלישיתה חוזרת למוכר ואם שינה הלוקח הנקב שלה או שהגיע
יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות הלוקח.
ט. וכן המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה
למקו' פלוני למכר' שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיצה ה"ז ברשות מוכר מפני
שהחבית והיין שלו.
י. האומר לחבירו יין מבושל אני מוכר לך חייב
להעמיד לו עד העצרת א"ל יין ישן אני מוכר לך נותן לו משל שנה שעברה מיושן משל
שלשה שנים וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג ובמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה.
הגה. שכר אין דינו כיין וכל שהחמיץ תוך שלשה
לקנייתו ה"ז ברשות מוכר לאחר שלשה ברשות לוקח ואם נתנו הלוקח לקנקניו הרי זה מיד
ברשות לוקח ראובן תובע לשמעון מכרת לי יין בחזקת יין טוב ושמעון אומר מה שטעמת אתה
נוטל הדין עם המוכר ואם אומר שאח"כ ערבו וזה כופר ישבע ויפטר.
סימן רלא - שלא לרמות במדה ובמשקל כיצד יעשה
אותם וכיצד ישקול וחייבים להעמיד ממונים על המדות ועל השערים. ובו כ"ח סעיפים.
א. המודד או שוקל חסר לחבירו או אפילו לעכו"ם
עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה.
ב. חייבים ב"ד להעמיד ממונים שיהיו
מחזרים על החניות וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים
להכותו ולקנסו כאשר יראה לב"ד.
ג. אסור לאדם להשהות מדה חסרה [בביתו] אפי'
שאינו מודד בה ואפי' לעשות עביט של מי רגלים שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה ואם יש
מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה ברושם הידועה וזו אינה רשומה מותר להשהותה.
ד. מכמה עושים המדות מסאה וחצי סאה ורובע
סאה קב וחצי הקב ורובע הקב וחצי רובע הקב ושמינית רובע הקב אבל לא יעשה קביים שלא תתחלף
ברובע הסאה שהוא קב ומחצה ומדות הלח עושין הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין ולוג
וחצי לוג ורביעית הלוג ושמינית ואחד משמונה בשמינית.
ה. אין עושים המחק מדלעת מפני שהוא קל ורע
למוכר ולא משל מתכת מפני שהוא כבד ורע ללוקח אלא עושין משל אגוז שקמה ואשכרוע ואין
עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחר קצר ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מפחית ללוקח ולא ימחוק
בבת אחת [במהירות] מפני שהוא מפחית למוכר אלא בפעם אחת במתון.
ו. כשמודד דבר לח לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה
ויראה המדה כאלו היא מלאה אפי' היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה וצריך להשהותה אחר
שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה שלשה טיפין בד"א בבעל הבית המוכר אבל חנוני אינו
צריך להטיף.
ז. הסיטון שקונה [הרבה] ביחד ומוכר לחנונים
מקנח המדות שמודד בהם דבר לח אחת לשלשים יום ובע"ה שאינו מוכר כ"כ די לו
שיקנח אחת לי"ב חדש והחנוני שאינו צריך להטיף שלשה טיפין ונדבק בה הרבה צריך לקנח
פעמים בשבת.
ח. במקום שנהגו למוד בדקה לא ימדוד בגסה
אפי' אם יתן ג' גסות בשביל ד' דקות וכן במקום שנהגו למוד בגסה לא ימדוד בדקה ובמקום
שנהגו לגדוש לא ימחוק אפי' אם ירצה לתת לו שלשה מחוקות בשביל שתים גדושות ואפי' במקום
שמוכרים סאה גדושה בג' דינרים ואמר ליה תן לי סאה מחוקה בב' דינרים אסור וכן במקום
שנהגו למחוק אין לגדוש.
ט. המשקולות עושין אותם ליטרא וחצי ליטרא
ורביע ליטרא אבל לא יעשה שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא ולא ג' רביעית ליטרא מפני שמטעים
בהם.
י. אין עושין משקלות ממיני מתכת אלא מצחיח
סלע ויש מי שאומר שמשקלות של כסף וזהב ושל דבר יבש עושים אותם של מתכת אם ירצו.
הגה. וכן נהגו. למשקלות קטנה ששוקלין בה
כסף וזהב יש לחפותה בעור שבשחיקה מועטת מביא היזק גדול.
יא. אסור להטמין המשקלות במלח.
יב. החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל
פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ששוקל בהם.
יג. המאזנים צריך שיהיו מיושרים כל אחד לפי
מה שהוא כיצד מוכרי עששיות של ברזל וכיוצא בהם צריך להיות חוטי המאזנים שאוחז השוקל
בידו תלוי באויר ג' טפחיס וגבוהים מהארץ ג' טפחים ואורך הקנה שכפי המאזנים תלוים בב'
ראשיו י"ב טפחים ואורך החוטים שכפי המאזנים תלוים בהם י"ב טפחים של מוכרי
צמר ושל מוכרי זכוכית יהיו גבוהים מהארץ ב' טפחים ואורך החוט שהם תלוים בו י"ב
טפחים ואורך החוטים ואורך הקנה ט' ט' טפחים ושל חנוני ושל בעל הבית יהיו גבוהים מהארץ
טפח ואורך החוט שהם תלוים בו טפח ואורך הקנה ואורך החוטים ו"ו טפחים ושל מוכרי
כסף וזהב ושל מוכרי ארגמן טוב ושאר עניניס דקים יהיו גבוהים מהארץ שלשה אצבעות ואורך
החוט שהם תלוים בו ג' אצבעות ואורך הקנה ואורך החוטים לא נתנו בהם שיעור אלא כפי מה
שירצה.
יד. מקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום
שלא נהגו להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד מק' בלח ואחד מד' מאות ביבש אם היה
שוקל י' לטרים לא יאמר לו שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדה עם הכרעה אלא שוקל את כולן
בבת אחת והכרע אחת לכולן היה שוקל לו שלשה רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע
ורביע בפני עצמו אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר שאם אתה אומר יתן חצי
ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפיל רביע הליטרא ולא יראהו הלוקח.
טו. בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על
המשקלות לא יוסיפו יותר על שתות שאם היה הקב משל חמש ועשאוהו שש הרשות בידם יותר על
ששה לא יעשו.
טז. במדידת קרקע בין אחים או בין שותפין
צריך לדקדק בחשבון מדידתו ע"פ העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריא שאפילו מלא אצבע
מהקרקע רואים אותה כאילו היא מליאה כרכום.
יז. ארבע אמות הסמוכים לחריץ מזלזלין במדידתן
והסמוכים לשפת הנהר אין מודדין אותם כלל מפני שהם של בני ר"ה.
יח. המודד את הקרקע לא ימדוד לאחד בימות
החמה ולאחר בימות הגשמים מפני שהחבל מתקצר בימות החמה לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת
וכיוצא בהן אין בכך כלום.
יט. עונש המדות והמשקלות קשה מאוד שאי אפשר
למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה והרי הוא ככופר ביציאת מצרים.
כ. חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים
שלא ירויח כל א' מה שירצה שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים
וסלתות אלא השתות בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל חנוני המוכר סחורתו מעט
מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בד"א בשלא הוקר השער אבל
אם הוקר השער ימכור כפי היוקר וה"מ היכא דאיכא ב"ד דפרשו לכולהו מוכרים לזבוני
הני אבל אי כל חד זבין בכל מה דיכול לא מחייב האי לחודיה לזבוני בזול.
כא. כל המפקיע שערים שמוכר יותר מהראוי רשאים
להלקותו ולענשו כפי הראוי.
כב. אין משתכרין בביצים פעמים אלא התגר הראשון
הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד ויש מי שאומר שמותר להשתכר בביצים עד הכפל
אבל לא יותר.
כג. אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים
שיש בהם חיי נפש אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר כדי שימכרו בזול ובמקו'
שהשמן מרוב' מותר להשתכר בשמן.
כד. אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ
ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל בד"א בלוקח מהשוק אבל לאצור הגדל בשלו מותר ובשנת
בצורת לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה.
כה. כל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ
ישראל או במקום שרובו ישראל ה"ז כמלוה ברבית.
כו. אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מארץ
ישראל לחוצה לארץ או לסוריא ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בא"י.
כז. רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר
שירצו ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך.
כח. רשאים בעלי אומנות לפסוק ביניהם שלא
יעשה א' ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך.
הגה. והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם
תקנות היינו כולם ביחד אבל שנים וג' מהם לא מהני
בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה
על הציבור אבל אם ישנו אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא
קיים התנאי אלא א"כ עשו מדעת החכם.
הגה. מיהו אם ליכא הפסד לאחריני יכולין לתקן
ביניהם מה שירצו.
סימן רלב - המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה או
שטעה במנין המעות ומוכר דבר ונמצא בו מום. ובו כ"ג סעיפים.
א. המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה
בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו מאה אגוזים
בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים וכן אם
נמצא הטעות חסר או יתר מהמנין שפסקו חוזר ואפי' לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו
כלום חוזר שקנין בטעות הוא.
ב. המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה
בין בפרעון ומצא יתרון במעות אפילו אם לא תבעו חייב להחזיר אם הוא בכדי שהדעת טועה
דהיינו שאם יש לחלק המעות העודפות להוציאם עשרה עשרה או חמשה חמשה ואין אחת או שתים
עודפות שאינן באות לכלל חמש י"ל שטעה בחשבונו אם הם עשיריות טעה בין חמשים לארבעים
או בין ארבעים לשלשים ואם הם חמישיות יש שרגילים למנות ה' ה' ואם היו נ"ה טעה
בעשיריות כמו שנתבאר ובחמש העודפות טעה בין שלשה חמישיות לארבע ואם עודפות ט"ו
או כ"ה טעה ג"פ או חמש פעמים בחמישיות אבל אם עודפות על החמישיות אחת או
שתים או שלשה או ארבעה שאין מגיעות לחמש כולם מתנה ובלבד שהמעות יתרים שמצא לא יהיו
במנין החמישיות או העשיריות שאם היה במנינם חייב להחזיר לו שמא האחרים שהיה מונה בהם
החמישיות או עשיריות נתערבו עמהם.
הגה ובמקום שרגילים למנות אחת אחת או שנים
שנים וכיוצא בזה מקרי שהדעת טועה לפי המנהג שרגילי' למנות.
ג. המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או
שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות
הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל
ואינו יכול להחזיר.
ד. אין מחשבין פחת המום אפי' מכר לו כלי
שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו
הילך איסר פחת המום שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה וכן אם רוצה הלוקח ליקח פחת המום
הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזיר לי מקחי.
ה. ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת
וקודם גמר המקח נכנסו עכו"ם בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות
הבית והחלונות ורוצה שמעון לחזור בו וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים
כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח הדין עם ראובן.
הגה שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית וכן
מום שאינו בגוף הבית כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם מסלק המום והמקח
קיים אבל אם המום בגוף הבית כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם ונמצא רעוע אינו יכול לבנות
לו כותל שלם וכל כיוצא בזה.
ו. כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום
שמחזירים בו מקח זה מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום ה"ז אינו מחזיר בו אלא
אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך.
ז. כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר שלם
מכל מום אם פירש המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש
המום שיש בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו [כל מום] שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד
כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש האונאה.
הגה מכר לו כלי של עץ ואמר לו שהוא של זהב
הואיל והלוקח חזי ליה מצי א"ל דטוב כשל זהב אמרתי.
ח. המוכר לחבירו פרה וא"ל יש בה מום
פלוני ופלוני הניכרים ובכללם הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים
הרי זה מקח טעות כגון שא"ל פרה זו חגרת ועוורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד
הרי זה מקח טעות שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עוורת אמרתי כשם שאין בה
אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואינו אומר אלא להשביח דעתי אבל יש בה מומים הניכרים
בין כולם בין מקצתם ויש בה גם המום שאינו ניכר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עוורת
וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר.
ט. היה בה מום א' ניכר והראהו לו וא"ל
יש בה מום פלוני ופלוני שאינם ניכרים ונמצאו בה אותם המומים שהזכיר שאינם ניכרים אין
זה מקח טעות אפי' היה בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה.
י. המוכר עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו
מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והם הנקראים סמפון שאם היה סמפון זה גלוי כבר
ראהו ואם אינו נראה כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או ריח החוטם וכיוצא בהם
הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה נמצא בו
שחין רע או חולי המתיש כחו או שהיה נכפה או משועמם הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו
וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בו מדברים המגואלים הרי זה מום מפני שנפשו של אדם אוננת
מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתיה וכן אם נמצא לסטים מזוין הרי זה מום המאבד
את כולו מפני שהמלך תופס אותו והורגו וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו
מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח
תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו אינו יכול להחזיר שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל
הרעות אא"כ פירש.
הגה. וי"א דגונב נפשות הוי כמו מוכתב
למלכות אבל משחק בקוביא לא הוי מום.
יא. המוכר בהמה לחבירו לטבחה ושחטה ונמצאת
טרפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה כגון שנקבו בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע
שיש לו ג' ימים שניקב אם קנה תוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים ואם לא קנאה
תוך ג' ימים או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג' אם
לאו על הלוקח להביא ראיה ואם לא יפסיד ויתן הדמים אם הם עדיין בידו.
יב. טרפות דסירכא הוא הדין דמבטל מקח ויש
חולקים.
הגה דהואיל והוי דבר דשכיח הוי ליה לאתנויי
ואפי' טריפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטריפה הוי.
יג. המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח
מום אחר קודם שידע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשותו פטור ואם שינה ועשה מום
אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה.
יד. קנה סדין וקרעו לעשות חלוק ואחר כך נודע
המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים תפרו ואח"כ נודע המום אם השביח נוטל שבח התפירה
מהמוכר וכן כל כיוצא בזה.
טו. המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר
זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר
בו צריך להעלות לו שכר.
טז. ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר שלשה
ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון ישאלו לעושי גבינות בכמה זמן ראוי לבא ריקבון ועיפוש
כזה אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצא שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המוציא מחבירו
עליו הראיה.
יז. ראובן שמכר לשמעון נאד שמן ולא פתחו
אלא סמך על המוכר שא"ל שהוא טוב וכשפתחו מצאו עכור ישבע המוכר שנתן לו שמן טוב
כמו שהתנה עמו ואם לא ירצה לישבע ישבע הלוקח שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא
השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ואם ירצה הלוקח לקחתו
יחזיר לו הפחת.
יח. המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד
המקח מחמת אותו המום ה"ז מחזיר את הדמים כיצד המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות
והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים ולא היה יודע שזה אינו
אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו את הנבלה ויחזיר את הדמים וכן כל כיוצא בזה ואם היה
המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הספסר נשבע
שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפ"ע ולהחזירו
לו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח הראשון והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על
עצמו.
הגה ויש חולקין וסבירא להו דאפי' הסרסור
צריך לשלם דאע"ג דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים וה"ה בכל כיוצא בזה וכן
נ"ל עיקר וכ"ש בדבר שלא פשע הקונה כלל כגון שמכר לו טבעת בחזקת זהב ואח"כ
שברו הלוקח ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר מעותיו אע"ג שגם המוכר נתאנה בו ואם אינו
מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שאינו יודע מזה ונפטר ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו
ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע
בו וע' לקמן סי' רס"ח.
יט. המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינם
ראוים לאכילה הוי מקח טעות ומחזיר את הדמים ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה.
כ. המוכר לחבירו זרעוני גנה שאין עצמן של
זרעונים נאכל וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה
והוא שלא צמחו מחמת עצמן אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן שמא מחמת
הברד לא צמחו וכן כל כיוצא בזה.
כא. מכר לו זרעים הנאכלים כגון חטים ושעורים
וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן אפי' היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה
הואיל ואוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו וע' למטה סעיף כ"ג ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותו והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה
ולצביעה וכן כל כיוצא בזה הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו
שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומ' החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים
והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפי' אבד או נגנב [אחרי שהודיעו] הרי הוא ברשות
מוכר ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום חייב בהוצא' שהוציא הלוקח להוליך אותו
למקום פלוני ואם לא היה יודע שהיה בו מום פטור מהוצאת ההולכה ואינו חייב אלא בהוצאת
החזרה ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו שם מום הרי זה ברשות
לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
כב. הלוקח מקח ונמצא בו מום ואח"כ אבד
או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר ואם התליע או נפסד מחמת המום ה"ז
ברשות מוכר ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח.
כג. המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין
להוכיח אם קנאו לחרישה או לשחיטה כגון שהוא אדם שהוא קונה לזה ולזה וגם אין הוכחה בדמים
כגון שנתייקר הבשר בדמי שור לחריש' אינו מקח טעות שיכול לו' לשחיטה מכרתיו אע"פ
שהרוב קונים לחרישה ולא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח
לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה אלא אפי' כי הדדי נינהו המוציא מחבירו עליו הראיה ואם
הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה והמוכר מכירו ה"ז מקח טעות ואם אינו רגיל לקנות
אלא לשחיטה מסתמ' לשחיט' קנאו ואם הוא רגיל לקנות לשחיטה ולחרישה אם יש הוכחה בדמים
אם נתן דמי שור לחרישה אומרים לחרישה קנאו והוי מקח טעות ואם נתן דמי שור לשחיטה אומרים
לשחיטה קנאו.
הגה כל מקום דהוי מקח טעות וצריך להחזיר
לו דמיו ואית ליה זוזי צריך ליתן לו מעות דהוי כבעל חוב ודלא כי"א דיכול ליתן
לו קרקע.
סימן רלג - המוכר מין ונמצא מין אחר או רע
ונמצא יפה. ובו ס"א.
א. המוכר לחבירו מין ממיני פירות ונתן לו
מין אחר אין כאן מכר ושניהם יכולים לחזור בהם כיצד מכר לו חטים לבנות ונמצאו אדומות
או איפכא או יין ונמצא חומץ או איפכא או עצים של זתים ונמצאו של שקמה או איפכא אבל
אם מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו אפילו לא נתאנה בסכום והמוכר אינו
יכול לחזור בו אפילו הוקרו ואם מכר לו רעות ונמצאו יפות אפילו לא נתאנה בסכום מוכר
יכול לחזור בו והלוקח אינו יכול לחזור אפי' אם הוזלו מכר לו רעות ונמצאו רעות יפות
ונמצאו יפות אע"פ שאינם יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהם ויש אונאה
שתות אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונא'.
הגה מכר לו בשר בחזקה שהוא מין איל מסורס
ונמצא שאינו מסורס המקח קיים ומחזיר לו אונאתו אא"כ ידוע שהלוקח איסטניס שאינו
אוכל כלל בשר איל שאינו מסורס והוא הדין בכל כיוצא בזה. מכר לו כסף בחזקת כסף צרוף
ונמצא כסף סיגים המקח קיים ומחזיר לו האונאה דהכל מין כסף.
סימן רלד - המוכר דבר איסור ואכלו הלוקח.
ובו ד' סעיפים.
א. השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו
למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר ויחזיר להם את
הדמים.
ב. וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה
מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים ואם
מכרו הלוקחים בשר זה של טריפה לעכו"ם או שהאכילוהו לכלבים יחשבו עם הטבח על דמי
הטרפה ויחזיר להם הטבח את המותר וכן דין כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה.
ג. אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי
סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר
לו כלום.
הגה מכר לו מבהמה שלא נבדקה כראוי הוי כאסורה
מדברי סופרים שהרי הבדיקה היא מדברי סופרים.
ד. כל איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי
סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל.
סימן רלה - קטן וחרש ושוטה ושכור מתי מוכר
מטלטלין והקונה בשבת וביום טוב. ובו כ"ח סעיפים.
א. קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרי' כלום
ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת בין
בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע ודבר זה מתקנת חכמים והכל
במטלטלים אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל ואפי' הוא קרקע שניתן לו במתנה או
שקנה לו האפוטרופס ואם נתנו אפי' במתנת שכיב מדע אינו כלום אפילו הוא קרקע שניתן לו
ואע"פ שהוא יודע בטיב משא ומתן ואם ירש מאביו שטר חוב דינו כמטלטלים ויכול למוכרו
או ליתנו לאחר.
ב. בד"א בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל
אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום אפילו במטלטלים אלא מדעת האפוטרופוס שאם רצה לקיים
מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלים קיים.
הגה והוא הדין אם סמוכים אצל בעל הבית שדינו
כאפוטרופוס כמו שיתבאר לקמן סי' ר"צ אבל משהגדיל אע"פ שיש לו אפוטרופוס שמינהו
לו אביו מקחו מקח וממכרו ממכר אע"פ שאפוטרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתנם
ליורש ולא ללוקח עד הזמן שציוה מ"מ מקחו מקח ואם תפסן הלוקח מיד אין מוציאין מידו.
ג. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס
שנשא ונתן במטלטלים וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר אונאה יתר על
שתות בטל מקח.
ד. אין מקח הקטן וממכרו במטלטלים קיים אלא
כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו
מקבלים מי שפרע.
ה. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלים
וחזר בו לא קנה לוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין קונין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר
ואין העדים חותמין אלא על שטר של גדול.
ו. וכן קטן שקנה מטלטלים וקנו מידו ושכר
מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאין חצר הקטן קונה לו מפני שנתרבה מדין שליחות ואין
שליחות לקטן ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדולים מחצירו אבל הקטנ' שנתרבתה חצרה
מידה תקנה המטלטלי' מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום.
ז. קטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע
תעמוד בידו לפי שזכין לאדם שלא בפניו.
ח. קטן שהגדיל והביא שתי שערות הזכר אחר
י"ג שנה הבת אחר י"ב אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו
ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל קרקע אין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן
אחר שהגדיל.
הגה וכל זה במוכר עצמו אבל ב"ד מוכרין
קרקעותיו לפרוע חובת אביהן וכיוצא בזה וע' לקמן סעיף כ"ו סי' זה.
ט. בד"א בקרקע שלו שקנאו או ניתן לו
במתנת בריא אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו או שניתן לו במתנת שכ"מ אין
ממכרו ממכר עד שיהיה בן ך' שנה שלימות ויביא שתי שערות אבל קודם עשרים שנה שלימות אף
ע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן לא שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר
המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם וכשהוא בן עשרים שנה שלימות והביא שתי שערות
מוכר בין במטלטלים בין בקרקעות בין שלו בין של אביו ואפי' אינו יודע בטיב משא ומתן.
י. מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים ויותר על
י"ג והביא ב' שערות בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע קיימת שאילו לא הגיע לו הנאה
גדולה לא נתן והוא דבר שאינו מצוי תמיד ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעים.
יא. בד"א שיכול למכור קרקע אביו כשהוא
בן עשרים כשהביא שתי שערות או שנולדו לו סימנים אבל אם לא הביא שתי שערות ולא נולדו
לו סימני סריס קטן הוא ואין ממכרו ממכר אפי' בנכסיו עד שיגדיל ויגיע לרוב שנותיו שהם
שלשים ושש שנים.
יב. מכר קודם שנתברר שהוא גדול כגון קודם
עשרים ולא הביא שתי שערות ולא נולדו לו סימני סריס ולאחר זמן הביא ב' שערות שעתה נתברר
שעכשיו הגדיל אין מכירתו שמכר עד עתה כלום אבל בסימני סריס מבן עשרים נעשה גדול למפרע
מבן י"ג שנה ויום א' לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא שתי שערות
היה בסיבת זה ואיגלאי מלתא שמבן שלש עשרה ויום א' גדול היה וממכרו קיים.
יג. מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו ומת
ובאו קרוביו וערערו לומר שקטן היה בשעת המכר ובקשו לבדקו אין שומעין להם.
הגה דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ
יודעים שהמוכר נעשה גדול ועוד דסימנים עשויין להשתנות ועוד דאין מנוולין את המת.
יד. פחות מבן עשרים שמכר קרקע אביו חוזר
ומוציא מיד הלקוחות בין קודם עשרים בין אחר עשרי' מיד ומוציא ממנו כל הפירות שאכל ואם
הוציא הוצאות או שנטע וזרע שמין לו ומחזיר לו את השאר אבל אם כשנעשה בן עשרים לא מיחה
שוב אינו יכול למחות אפי' היה קטן כשמכר.
טו. קטן שלוה מאחרים יש מי שאומר שחייב לשלם
כשיגדיל ויש מי שפוטר ויש מי שמחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו אבל אם
אינו ידוע שלוה לצורך מזונותיו אין נפרעין ממנו.
הגה וי"א דאע"ג דלא יוכל למכור
קרקעותיו מ"מ יוכל לשעבדן ואף במכירה שלא עשה כלום צריך להחזיר המעות שלקח ואם
אין לו הלוקח גובה ממנו מבני חורין.
טז. קטן שערב לאחרים פטור מלשלם אף לכשיגדיל.
יז. חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו
שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה אבל לא בקרקע ואף במטלטלים לא יתקיימו מעשיו
עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר.
יח. אדם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו
מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בין במטלטלין בין בקרקע והוא שיבדוק כדרך שבודקין
לגיטין או יכתוב בכתב ידו.
יט. מי שאינו שומע אא"כ מדברים עמו
בקול אין זה חרש אלא הרי הוא כפקח לכל דבריו.
כ. השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין
מתנותיו קיימות לא במטלטלין ולא בקרקע וב"ד מעמידין אפוטרופוס לשוטים כדרך שממנים
לקטנים.
כא. מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין
כשהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת וצריכים העדים לחקור הדבר
היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה.
הגה אמרו שנים כשהיה שוטה זבין ושנים אומרים
כשהיה שפוי זבין קרקע בחזקת המוכר מטלטלין בחזקת המחזיק בהן.
כב. השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו
קיימים ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא העושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי
הוא כמו השוטה.
כג. המוכר שמכר קרקע או מטלטלים וזכה בהם
ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה ליקח אין המוכר יכול לחזור ואם לא רצה
תחזור לבעליה.
כד. וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או
נתנו לו יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימים ואם לא רצו בטלו כל
מעשיו ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטל ואינו צריך לקנות ממנו כלום.
כה. דין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה
בטור א"ה סימן פ"ה וצ'.
כו. ב"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים
בין בקרקע בין מטלטלים וכן האפוטרופסים בין שמינו אותם ב"ד בין שמינו אותם אבי
יתומים מקחן מקח וממכרן ממכר אבל מתנתם אינו כלום שאין אדם נותן דבר שאינו שלו.
כז. לצורך איזה דברים רשאים למכור בנכסים
יתבאר בסי' ר"צ ס"א.
כח. המוכר או קונה קנין בשבת ויום הכיפורים
ויום טוב אע"פ שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים מעשיו קיימים וכותבין אחר אותו
יום.
סימן רלו - עכו"ם שאנס קרקע מישראל
או בעלילות דברים. ובו ט"ס.
א. העכו"ם המציקים לישראל ומבקשים להרגן
עד שיפדה עצמו מיד עכו"ם בשדהו או בביתו ויתננה למציק ואחר כך יניחנו כשירצה המציק
למכור אותה הקרקע אם יש ביד הבעלים ליקח מיד המציק הן קודמין לכל אדם ואם אין ביד הבעלים
ליקח או ששהתה הקרקע ביד המציק י"ב חדש כל הקודם ולקח מהמציק זכה ובלבד שיתן לבעלי'
הראשונים רביע הקרקע או שליש המעות מפני שזה המציק מוכר בזול הואיל וקרקע שאינו שלו
הוא מוכר ה"ז מוכר בפחות רביע או קרוב לו וזה רביע של בעלים שהרי מחמת שהיא שלהם
מוכר בזול לפיכך הלוקח מהמציק בשלשים נותן לבעלים עשרה או נותן להם רביע הקרקע ואחר
כך יקנה הכל ואם לא נתן הרי הרביע כגזל בידו.
הגה היו הבעלים אומרים שהיה בידם ליקח והלוקח
אומר שלא היה בידם ליקח על הבעלים להביא ראיה דקרקע בחזקת הלקוחות וי"א דכל זה
כשנתנו לו הבעלים קרקע מעצמן כדי שלא יהרגנו אבל אם לקחן האנס מידן בחזקה הקרקע חוזרת
לבעליה והם נותנים ללוקח מה שנהנו וכמו שיתבאר לקמן ס"ח ישראל שדחקו חביריהם בתפיסה
וגזמו להם להרגן עד שהוצרכו ליתן להם אין להם דין זה שהרי ידעו דאין ישראל שופכי דמים
וגזמי ולא עבדי והוי כמי שלא היה בידן להרגן כמו שיתבאר סעיף ח'.
ב. אם אינו מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו
עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה.
ג. אם קנה מעכו"ם תוך י"ב חדש
אם ירצו הבעלים צדיך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנא' מעכו"ם ואם ירצו יניחוהו בידו
ויתן להם שליש ממה שנתן לעכו"ם.
ד. אפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים
תחלה ואח"כ קנאה מעכו"ם מקחו קיים אבל אם קנאה מעכו"ם תחילה ואח"כ
מהבעלים מקחו בטל ואפי' עושה לו שטר אא"כ קבל עליו אחריות או שהודה או יש עדים
שקבל ממנו מעות.
ה. לקח אחד מהעכו"ם ושהתה בידו ג' שנים
ואח"כ מכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום שטוענים לו שהראשון קנאה מהם ונתן
להם שליש וה"ה אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני שלשה שנים.
הגה וי"א דוקא שהלוקח ראשון הוא ישראל
אבל אם הוא עכו"ם ומכרה לישראל דינו כאילו קנאה מן האנס עצמו.
ו. וכן הדין אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת
והורישה ליורשיו טוענים ליורש.
ז. עכו"ם בעל זדוע שאנס נכסי ישדאל
וירד לתוך שדה מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת
שהפסיד ממונו ואחר שתקף לו את השדה מכדה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציאה מיד
הלוקח בד"א כשהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכן אם היה שם מלך או שר באותו
מקום שיכול לכוף את העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינם יכולים
להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינם מודים לעכו"ם ואע"פ שאין
שם עדים שאמת טוען העכו"ם שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא העכו"ם למה
לא תבעתה אותו בדיניה'.
ח. בא עכו"ם בעקיפין על ישראל ולקח
שדהו ולא היה מסור בידו להרגו ומכרו לישראל או נתנו צריך להחזירו לבעלים אפי' שהתה
בידו כמה שנים וא"צ להחזירו בחנם אלא שמין כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם כדי
שיחזירנו לו וכך יתן לישראל ואם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד העכו"ם עד כדי
דמי הבית צריכים הבעלים ליתן לו אם רוצים ליטלו מידו ואין צריכין ליתן לו יותר ממה
שהוציא עליו כגון שאם היה העכו"ם אוהבו ונתנו לו בזול אין הבעלים צריכים ליתן
לו אלא כמו שנתן לעכו"ם אע"פ שהוא לא היה יכול להוציא בכך מיד העכו"ם
ואפי' שהעכו"ם נתנו לו בחנם צריך להחזיר לבעלים ג"כ בחנם ואם בעודו בידו
בנה אותו הוי כיורד לתוך של חבירו שלא ברשות ובנאו שיכול לומר לו טול עציך ואבניך.
הגה ודוקא בקרקע דלא מייאשי מיניה אבל מטלטלי
דמייאשי מיניה א"צ להחזיר לבעלים מלבד ספרים דאין מייאש מינייהו דידעינן דאין
מוכרין רק לישראל.
ט. בד"א בשאין שופטים כדי שיוכל להוציא
שדהו מיד העכו"ם אבל אם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאו מיד עכו"ם בדין
ולא עשה אז ודאי נתייאש וישאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום.
הגה וכל זה באנס שאין לו משפט עליו אבל שר
ומושל שקצף על עבדיו ומשרתיו ולקח מאחד מהן ביתו דינא דמלכותא דינא ואין הלוקח חייב
ליתן לבעלים כלום ישראל שמשכן קרקע אצל עכו"ם וקבע זמן לפדותה ולא פדאה ומכרה
לאחר אם מכרה בשוויה ממכרו קיים דהא כדין מכרה אבל אם מכרה בפחות משוייה אפי' כל שהוא
חוזר.
סימן רלז - המחזיר אחר דבר לקנותו וקרם אחר
וקנאו. ובו ב"ס.
א. המחזיר אחר דבר לקנותו או לשכרו בין קרקע
בין מטלטלים ובא אחר וקנאו נקרא רשע והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר וי"א
שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר ובא אחר וקדמו אינו נקרא רשע כיון שאינו דבר
המצוי לו במקום אחר וכן אם קונה דבר אחד ובא חבירו ויוכל לקנותו בזול שאינו מוצא לקנותו
כך במקום אחר הוי כמו מציאה ויוכל לקנותו כל זמן שלא זכה בו הקונה וי"א דלא שנא.
הגה וסברא הראשונה נראה עיקר ואפי' לסברא
זו דוקא בעני אבל בעשיר לא אם לא [בדבר] שאינו מצוי דאז אפי' בעשיר מקרי רשע וע"ל
סי' קנ"ו סעיף ה' וכל זה לא מיירי אלא כשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין
אלא הקנין אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול מותר
לאחר לקנותו בין אם המוכר עכו"ם או ישראל ויש מי שכתב שהוא חרם ר"ג שלא להסיג
גבול בשכירות בתים מן עכו"ם וה"ה במקום שנהגו לשכור ההלואה מן העכו"ם.
ב. אסור למלמד להשכיר עצמו לבע"ה שיש
לו מלמד אחר בביתו אם לא שיאמר הבע"ה אין רצוני לעכב המלמד שלי אבל אם שכר בעל
הבית מלמד אחד יכול בעל הבית אחר לשכור אותו מלמד עצמו.
סימן רלח - כותבין שטר למוכר ולא ללוקח.
ובו ג' סעיפים.
א. כותבין שטר למוכר שמכר שדהו לפלוני אע"פ
שאין אותו פלוני לפנינו והוא שמיד הקנה לו השדה בקנין או שהעיד על עצמו שכבר קנה באחד
מדרכי הקנייה ובלבד שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פב"פ וזהו פב"פ
אבל אין כותבין שטר ללוקח אלא מדעת המוכר ויש מי שאומר שאפי' קנו מהמוכר שהקנה לפלוני
שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין שומעין לו שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד
אלא בפניו.
הגה מי שבא לעדים ואמר בית שיש לי במקום
פלוני אני נותנו לפלוני אע"פ שאין העדים יודעין אם יש לו בית במקום פלוני או לא
יכולין לכתוב דהרי אינן מעידין רק על המתנה ואם אין לו ממילא המתנה בטילה.
ב. הלוקח נותן שכר הסופר אפי' במוכר שדהו
מפני רעתה.
ג. יש מי שאומר דהא דכותבין שטר למוכר אע"פ
שאין לוקח עמו דוקא כשמעידים על עצמו שכבר קיבל המעות מיד הלוקח ואם לא כתבו כן כשיתבענו
לדין ליתן הדמים צריך להביא ראי' שמכיר' זו היתה מדעתו ויש מי שאומר שאפי' העידו על
עצמו שקיבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מדעת שניהם אין כותבים ויש מי שאומר
שכותבין אפי' לא העידו על עצמו שקיבל המעות.
הגה שהרי שטר זה אינו מכריח הלוקח שיקנה
דאינו אלא לראיה ולכן הלוקח נאמן ג"כ לומר שנתן המעות שטר מכר שלא כתוב בו סכום
המקח רק ענין המקח השטר כשר.
סימן רלט - מי שבא ואמר אבד שטר קנייתי כיצד
כותבין לו שטר אחר. ובו ב' סעיפים.
א. מי שבא ואמר אבד שטר שהיה לי על שדה פלוני
שקניתיה מפלוני שומעין לו לכתוב אחר.
הגה וה"ה בתחלה כשקנה יכולין לכתוב
לו ב' וג' שטרות בכה"ג.
וכותבין בו שטר זה אין גובין בו לא מנכסים
משועבדי' ולא מנכסי' בני חורין ולא כתבנוהו אלא להעמיד בו שדה פלוני כדי שלא יוציאנה
מידו המוכר ולא יורשיו ויש מי שאומר דדוקא מזמן ראשון ולא מזמן שני דאיכא למיחש שמא
אח"כ חזר ומכרה למוכר ומוציא אח"כ זה השני שזמנו אחר המכיר' שמכר ויאמר הדרית
וזבינית ממך.
ב. אף על גב דשטרי חוב המאוחרים כשרים שטרי
מכר המאוחרין פסולין אם לא פירש בהם שהם מאוחרים.
סימן רמ - שני שטרי מכר היוצאים על שדה אחת
מזמן אחד. ובו ד' סעיפים.
א. שני שטרות היוצאים על שדה אחת בשם קונה
אחד ואין זמנם שוה אם היה הראשון מתנה והשני מכר לא ביטל האחרון את הראשון שי"ל
שלהוסיף לו אחריות חזר וכתב בשם מכר אע"פ שלא היה כתוב שם אחריות שאחריות טעות
סופר הוא וכן אם הראשון מכר והשני מתנה קנה השדה מזמן הראשון שלא כתב לו שטר מתנה אלא
ליפות כחו משום דין בן המצר.
הגה או לשאר דברים שמתנה עדיפא ממכר וצריך
שלא יראה בבית דין רק האחרון דאם מראה שניהן הראשון עיקר וי"א דאם האחרון במכר
אע"פ שמראה שניהם בב"ד שניהן קיימין.
ב. היו ב' השטרות במכר או שניהם במתנה אם
הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב ה' אלא מפני התוס' ואם לא הוסיף בטל שטר השני
את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן שני לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן
שני מחזיר אותם ואם היה על אותה שדה חוק למלך בכל שנה הנותן או המוכר נותן אותו החוק
עד זמן השטר השני.
הגה וכ"ש אם כ' לו תחילה שדה שלם ואח"כ
חצי שדה שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני וחזר ואמר כן אין לו אלא מנה אחת הואיל ולא אמר
עוד תנו.
ג. שני שטרות שזמנם ביום א' והם כתובים על
שדה אחד בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים כל
שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו.
הגה וי"א שאין דנין דין שודא דדייני
רק בדיין מומחה ובקרקע וי"א דאף במטלטלים כל שאין א' מוחזק בהן.
ד. בד"א בשטר שאין בו קנין אלא קנה
שדה זו בשטר זה שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם בכל שטר
מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר
מתנתו תחלה קנה הראשון.
הגה מי שנתן מתנה לחבירו ופירש איזה מתנה
נתן לו כגון שנתן לו קרקע או מקום בבית הכנסת ומצר לו מצרים ואח"כ נתן לאחר מקום
בבית הכנסת סתם או קרקע סתם ולא מצר לו מצרים י"א דאמרי' שמא מקום או קרקע אחרת
נתן לשני והמשנה ראשונה קיימת וי"א דאמרי' ודאי לא כוון אלא על מקום או קרקע הידוע
לו ומאחר שאין יודעים שיש לו מקום או קרקע אחרת קנה השני ודוקא במתנת שכיב מרע שיכול
לחזור במתנתו אבל במתנת בריא קנה הראשון מ"מ.
