הלכות שבת דיני כניסת השבת סימן רסו-רע
סימן רסו - דין מי שהחשיך לו בדרך. ובו י''ג
סעיפים.
א. מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה
עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו אינו יהודי לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה
על שביתתו אלא נותן כיסו לאינו יהודי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפילו לא
נתן לו שכר על זה ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה
לאינו יהודי אלא אם כן באה לידו מבעוד יום דהשתא הויא ככיסו.
ב. אם אין עמו אינו יהודי מניחו על חמורו
וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פירוש מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר
שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא וכשהיא עומדת נוטל הימנה ולאחר שתחזור ותעקר רגלה
יניחנו ויש אומרים שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה.
הגה. והוא לא ירכב על החמור אלא ילך ברגליו
ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים או שאר סכנה ואפילו הוא תוך התחום
יכול לישב על החמור ולרכוב (ריב''ש ובית יוסף בשם תשב''ץ).
ג. היה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן יניחנו
על החמור ולא יתננה לאחד מאלו.
ד. היה עמו חרש ושוטה יתננו לשוטה לפי שאין
לו דעת כלל.
ה. שוטה וקטן יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל
דעת חרש וקטן יתננו למי שירצה.
ו. ויש אומרים שכשנותנו לאחד מאלו מניחו
עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד.
הגה. ודוקא כשנותן להם משחשכה אבל כשנותן
להם מבעוד יום מותר בכל ענין.
ז. אם אין עמו שום אחד מכל אלו יטלטלנו פחות
פחות מארבע אמות ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו אבל אם לא באה לידו לא.
ח. יש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה
סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא
התירו לו בשום אחד מהדרכים האלו.
ט. הגיע לחצר החיצונה המשתמרת נוטל מעל החמור
כלים הנטלים ושאינם נטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ואם היתה טעונה כלי זכוכית
שאסור לטלטלם כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם
יפלו לארץ ישברו מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן
אבל אם הם גדולים שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי
מהיכנו (פירוש מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו ולא יניחם על הבהמה
משום צער בעלי חיים.
י. חשכה לו בדרך ותפלין בראשו או שיושב בבית
המדרש בשדה וחשכה לו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים
בתוכו מניחן שם.
יא. היתה חבילתו מונחת על כתפו וקידש עליו
היום רץ תחתיה עד ביתו ודוקא רץ אבל לילך לאט לא כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה
והנחה דזמנין קאי ולאו אדעתיה אבל רץ אית ליה היכירא וכי מטי לביתיה כי היכי דלא קאי
פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד זורק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך
זריקה כגון מכתפיו ולאחריו.
יב. יש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות
כן אבל לא בכיסו ויש אומרים דהוא הדין לכיסו.
הגה. ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו
יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו
רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לאינו יהודי לשמרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת
ביצה בית יוסף סימן ש''ט) ועיין לקמן סימן ש''י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו.
יג. מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אף על פי
שירא פן יקדמנו אחר.
סימן רסז - דיני התפלה בערב שבת. ובו ג'
סעיפים.
א. בתפלת המנחה בערב שבת אין נופלין על פניהם.
ב. מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול
ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד (ועיין לעיל סימן רל''ג
כיצד משערין שיעור פלג המנחה).
ג. בברכת השכיבנו אינו חותם בה שומר עמו
ישראל אלא כיון שהגיע לובצל כנפיך תסתירנו אומר ופרוס סכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך
ברוך אתה ה' הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.
סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת. ובו י''ג
סעיפים.
א. אומר ויכלו בתפלת ערבית.
ב. אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה
שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת לא שנא נזכר בברכת אתה חונן לא שנא נזכר בברכה אחת משאר
הברכות בין בערבית בין בשחרית מוסף ומנחה ויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה.
ג. אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול
ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן הוה ליה התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה אבל
אם היה יודע שהוא שבת ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת
באתה אינו גומר ברכת אתה חונן דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו.
הגה. דהרי יכול לומר אתה קדשת או אתה אחד
(תרומת הדשן סימן י''ד).
ד. מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר
של שבת לא יצא ואם הזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה אף על פי שלא קבע ברכה לשבת יצא.
הגה. במוסף אפילו לא אמר רק ונעשה לפניך
את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא (בית יוסף בשם הרא''ש פרק מי שמתו).
ה. טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של
שבת אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא עקר רגליו אף על פי שסיים תפלתו אינו חוזר אלא לשל
שבת. (ושליח ציבור ששכח של שבת בשחרית עיין סימן קכ''ו).
ו. הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו אינו
חוזר ויש אומרים שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר.
ז. חוזרים לומר ויכלו משום יום טוב שחל להיות
בשבת שאין אומרים אותו בתפלה וגם להוציא למי שאינו יודע ואומרים אותו בקול רם ומעומד.
ח. ואומר שליח ציבור ברכה אחת מעין שבע ואין
היחיד אומר אותה.
הגה. מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו
יכול לאמרה בלא פתיחה ובלא חתימה וכן נוהגין הצבור לאמרה עם שליח ציבור בלא פתיחה וחתימה
(אבודרהם וכל בו).
ט. יום טוב שחל להיות בשבת אינו מזכיר של
יום טוב בברכה מעין שבע (פירוש ברכת אל עליון קונה וכו').
י. אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים
ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו ניזוקין.
יא. אף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכה מעין
שבע.
יב. אין לדבר בשעה שאומרים ויכלו ולא בשעה
שאומר שליח ציבור ברכה מעין שבע.
יג. אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת או
שלא התפלל כלל ושמע משליח ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף יצא.
סימן רסט - דין הקידוש בבית הכנסת. ובו סעיף
אחד.
א. נוהגין לקדש בבית הכנסת ואין למקדש לטעום
מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן דאין קידוש אלא במקום סעודה (ועיין לקמן סימן רע''ג) ומעיקרא
לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתם ועכשיו אף על גב
דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת אבל
יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת וכן מנהג ארץ ישראל.
הגה. ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת.
סימן ער - לומר משנת במה מדליקין. ובו ב'
סעיפים.
א. נוהגים לומר פרק במה מדליקין והספרדים
אומרים אותו קודם תפלת ערבית והוא הנכון.
ב. יש שאין אומרים אותו ביום טוב שחל להיות
בערב שבת ויש שאין אומרים אותו בשבת של חנוכה.
הגה. ואין נוהגין כן בחנוכה ובשבת של חול
המועד אין אומרים אותו (מנהגים) וכן ביום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותו.
