שלחן ערוך הלכות מתנה סימן רמא-רמט

שלחן ערוך הלכות מתנה סימן רמא-רמט

הלכות המתנה במה תתקיים וכן המחילה סימן רמא ובו י"ב סעיפים.

א. הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם, וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם, אפילו שלא בפני עדים, קנה, אם שניהם מודים. אבל בדברים לא זכה המקבל, אלא כל אחד יכול לחזור בו. ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת, אם חוזר בו יש בו משום מחוסר אמנה. הגה: וע"ל סימן רמ"ט ולעיל סימן ר"ד סעיף ח'. ראובן שאמר לשמעון: בית לוי נתון לך, אף על פי שלוי מקבל קנין לקיים דבריו של ראובן, אינו כלום.

ב. מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד. הגה: ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא. כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין, אי הקנה לו לפני עדים פסולים אפ"ה מחילתו מחילה. ועיין לעיל ריש סימן קצ"ה. ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו, אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר ליה: מחול לך, אינו כלום. ועיין לקמן סימן ר"ט ס"ד מדין מחילה. אדם שביקש מחבירו שימחול לו שבועה שיש לו עליו, ואמר: יהי כדבריך, הוי מחילה אף על פי שלא אמר בפירוש וע"ל סימן י"ב. כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה.

ג. המוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו, יכול לחזור בו קודם שיטול. אבל לאחר שנטל, מה שנטל נטל. ודוקא מטלטלים, אבל קרקע לא, אפילו דר והחזיק בה. וכן האומר לחבירו: מנה שיש לי בידך תנהו לזה, קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו, כמו שנתבאר סימן קכ"ו.

ד. י"א שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר, כך הנותן. כיצד, הכותב לחבירו: קרקע מנכסי נתונה לך, או שכתב לו: כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתם, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע, לא קנה כלום, ואינו יכול לומר לו: תן לי פחות שבנכסיך, עד שיסיים לו המקום שנתן לו. אבל אם אמר לו: חלק כך וכך בשדה פלונית, הואיל וסיים השדה, אף על פי שלא סיים החלק, נוטל אותו חלק מהפחות שבאותה שדה. ויש חולקין ואומרים שבין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסויים.

ה. יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה, אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו. בד"א, שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו. אבל אם מפרש, אפילו אם נותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה, או אפילו ע"מ שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד.

ו. הנותן מתנה ע"מ להחזיר, בין מיד בין לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל, הויא מתנה לזמן הקצוב, בין בקרקע בין במטלטלין, ואוכל הפירות עד אותו הזמן; והוא שמחזירה לנותן לזמן הקצוב, אבל אם אינו מחזירה, נתבטלה המתנה. הגה: לא קצב לו זמן להחזיר, יכול המקבל להחזיר לו כשירצה. ואם הוא דבר הצריך לנותן, כגון שהוא אתרוג בימי החג, ואמר: על מנת שתחזירנו לי, בודאי נותנו שיחזירנו לו בעוד שצריך לו וצריך להחזיר לו מיד. ואם אמר: על מנת שתחזירהו, ולא אמר: לי, יכול להחזיר כשירצה. הנודר לחבירו ליתן לו מתנה, לא מהני אם נותן לו על מנת להחזיר.

ז. לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל: על מנת שתחזירנו, והקדישו והחזירו, הרי זה קדוש. אבל אם א"ל: על מנת שתחזירהו לי, אינו קדוש, שלא התנה עליו שיחזיר לו אלא דבר הראוי לו. הגה: האומר לחבירו: שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי ר' זוז, ומת, בניו נותנין לו והמתנה קיימת, אף על גב דהאומר על מנת שתתן לי, לי ולא ליורשיו קאמר, שאני הכא דלא כוון רק שיתנו לו והרי נתנו. המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני, יכול לתת לו דמי החפץ, מה שאין כן בתנאי בגיטין.

ח. נתן שור לחבירו על מנת להחזירו בתוך ל' יום, ומת בתוך הזמן, פטור מלשלם.

ט. כל הנותן מתנה על תנאי, בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל, והחזיק המקבל וזכה בה, אם נתקיים התנאי נתקיימת המתנה, ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל, והוא שיהיה התנאי כראוי ע"פ מה שנתבאר בטור אבן העזר סימן ל"ח.

י. האומר לחבירו: הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני, על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו. אבל אם אמר ליה: על מנת שלא תעשה, על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו.

יא. ראובן נתן ממונו לשני בניו, וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי על מנת שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה, ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן כ' שנה, זה שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו, ואחרי מות אביו ירשו הוא ואחיו הקטן, ומתנת הקטן קיימת וגם זכה בחצי מתנת אחיו.

יב. בד"א, כשהיה תנאי זה כדין התנאים הקיימים על הדרך שנתבאר בטור אבן העזר סימן ל"ח, או שכתוב בסוף השטר: וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויים כתיקון חכמים, שאם לא כן המתנה קיימת והתנאי בטל. הגה: הקונה קרקע מחבירו באחריות, ונתנה אחר כך לאחר וטרפוה מן המקבל מתנה, אין הנותן צריך ליתן לו מה שטורף מן המוכר, אלא אם כן הקנה לו כל שעבודיו שיש לו על הקרקע.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמב

דין מתנה באונס ומסירת מודעא ומתנה טמירתא סימן רמב ובו י' סעיפים.

א. הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה, ואפילו קיבל עליו אחריות נכסים בשטר, ואפילו אם אינו מוסר מודעא, אי ידעינן באונס אינה מתנה. לפיכך המוסר מודעא על המתנה, כתבינן ליה אף על גב דלא ידעינן באונסיה, שהרי אפילו היתה המודעא שקר כיון שגילה בדעתו שאינו חפץ במתנה הרי היא בטלה.

ב. והיכא דידעינן באונסיה, ומסר מודעא ובטלה, לא מהני הביטול, כיון דאונס הוא אפילו אי לא מסר מודעא לא הוי מתנה. אבל אי מסר מודעא ולא ידעינן באונסיה, ואחר כך ביטלה מדעתו, הוי ביטול, כיון שלא הכירו באונסו. ולכך נהגו לכתוב ביטול מודעא במתנה.

ג. כל מתנה, בין של בריא בין של שכיב מרע, צריך שתהא גלויה ומפורסמת. לא מבעיא אם אמר לעדים: תתחבאו וכתבו, אלא אפילו אמר סתם: כתבו לו, אינה כלום, אלא אם כן אמר: כתבוה בשוקא וחתמו בפרהסיא, וכיוצא בזה. לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו: ואמר לנו הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת, וכיוצא בענין זה, חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא, ולא זכה המקבל ואפילו אי קנו מיניה. הגה: ואפילו תפס המקבל והחזיק במתנה, מוציאין מידו. מיהו אם החזיקו אותו במתנה מעכשיו, לא שייך בה סתר. ולכן אם כתב ליה בשטר מתנה: לך וחזק ביה מעכשיו, הוה ליה כאילו כתב: כתבוה בשוקא וכו' וע"ל סימן זה סעיף ז'.

ד. אם לא צוה לכתוב בפרהסיא, וצוה לחתמו בפרהסיא, כשר. ואף על פי שלא צוה ליתנו בעידי מסירה בפרהסיא, כשר. ואם צוה ליתנו בעידי מסירה בפרהסיא, כשר אף על פי שלא צוה כן על החתימה.

ה. יש מי שאומר דהאידנא לא חיישינן לסתמא, משום דנהיגי למיכתב בכל שטרי מתנתא הכי. הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם, דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים, הילכך הוי כאילו אמר: כתבוה בשוקא וחתמוה בפרהסיא.

ו. שכיב מרע שצוה ואמר: לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה, הרי זו מתנה קיימת, שבעת שהקנה אותו שהיא אחר מותו הרי אמר גלו אותה. מצוה מחמת מיתה אינו צריך לומר: גלו את המתנה, אלא אף על פי שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא.

ז. י"א דמתנה טמירתא, אם החזיקו הנותן בנכסים או שהחזיק הוא בהם בפני הנותן ולא מיחה בו, קנה.

ח. הכותב שתי מתנות על שדה אחת, הראשונה מסותרת או סתם, והשנייה גלויה ומפורסמת, אחרון קנה אפילו היתה הראשונה סתם.

ט. מי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו, אפילו שנתנה במתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת, הרי שתי המתנות בטלו, הראשונה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זאת המתנה שנמצא כמו מודעא לה.

י. מעשה באחד שרצה לישא אשה, אמרה לו: איני נשאת לך עד שתכתוב לי נכסיך. שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים: לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה. ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטלה מפני שהיא מסותרת.

הלכות מתנה סימן רמג דין המזכה לחבירו על ידי אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזור בו, ובו כ"ה סעיפים.

א. המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק הזוכה בנכסים או בקרקע, או שהגיע השטר לידו, זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו; ויד המקבל על העליונה, אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל. הגה: ראובן שנדר מתנה לשלוחו של שמעון, יכול שמעון להוציאה מראובן, דשלוחו כמותו.

ב. בד"א, כשאמר לו: זכה במתנה זו לפלוני; אבל אם אמר לו: הולך לפלוני מנה זה, יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל. ואם המקבל עני, אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת, כמו שנתבאר. הגה: ביו"ד סימן רנ"ח סעיף י"ב לעיל סימן ר"ד ס"ח ולקמן סימן רמ"ט. אשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חליה ונתרצה בעלה, ואחר כך רוצה לחזור, אם הוא מתנה לעני לא יוכל לחזור בו.

ג. דין אם אמר לו: תן לפלוני נתבאר בסימן קכ"ה.

ד. אפילו אם א"ל: זכי לפלוני, אינו קונה אלא אם כן הוא ברשותו; אבל אם אינו ברשותו, לא. ומיהו אפילו אם אינו ברשותו, לכשיבא לרשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שתבא לרשותו.

ה. דין אמר: הולך מנה לפלוני, ומצא שמת המקבל, נתבאר בסימן קכ"ה.

ו. אמר לשנים: זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליו והחזיקו בשדה, יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה, אף על פי שאינו יכול לחזור במתנה עצמה.

ז. אמר להם: זכו לו בשדה זו על מנת שתכתבו לו את השטר או על מנת שתתנו לו ק"ק זוז, אף על פי שהחזיקו בשדה יכול לחזור בו שלא יכתבו לו שטר או שלא יתנו לו ק"ק זוז ותתבטל גם המתנה. ואפילו כתבו לו השטר, כל זמן שלא מסרוהו בידו, אם מיחה בהם מלמסרו לו, בטלה המתנה. הגה: וה"ה בשנים שעשו קנין שישאו זה את זו, ואמרו על מנת שיכתבו השטרות, ואחר כך חזר האחד קודם כתיבת השטרות ומוחה בכתיבת השטר, נתבטל הקנין הואיל ואמרו ע"מ שיכתבו השטרות.

ח. אפילו אם מכר שדהו ואמר לשנים: זכו לו בשדה זו וכתבו לו שטר והחזיקו בשדה, יכול למחות מלכתוב השטר. והלוקח יכול לחזור בו ולומר: לא קניתי אלא על מנת שתכתבו לי את השטר.

ט. יש מי שאומר דהא שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לאחרים: זכו לפלוני, אבל אם אמר ללוקח או למקבל עצמו: זכה ואכתוב לך שטר, כיון שזכה אינו יכול לחזור מלכתוב את השטר.

י. אפילו קנו מידו על השטר, שאמר בפירוש: אני מקנה לכתוב את השטר ולא אוכל למחות, קנין דברים הוא ויכול לחזור בו.

יא. אפילו אמר: כתבו וזכו לו בשטר, יכול לחזור. וי"א שכיון שנכתב זכו לו, אינו יכול לחזור בו. הגה: אבל אם לא אמר להו: זכו לו, יכול לחזור בו אף על פי שנכתב השטר, כל זמן שלא בא ליד המקבל מתנה.

יב. שטר שכתוב בו שנתן קרקע לפלוני בקנין, אף על פי שלא בא שטר ליד המקבל אלא לאחר מיתת נותן, קנה.

יג. מי שמת, ונמצא אצלו מופקד שטר מתנה שנתן ראובן קרקע לשמעון, וראובן מת, יחזירו ליורשי נותן.

יד. אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת, ואחד איש ואחד אשה, אפילו עבד אפילו אשת איש או שפחה , אבל העו"ג אינו זוכה, הואיל ואינו ראוי לשליח לעולם, וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעובד כוכבים, כך אינו זוכה לעובד כוכבים.

טו. קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו. . ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים.

טז. השוטה אינו זוכה, לא לעצמו ולא לאחרים. והמזכה לשוטה על ידי בן דעת, זכה.

יז. החרש, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים.

יח. זכין לקטן אפי' בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו.

יט. יש מי שאומר שמי שמתחייב לקטן, בין בשטר בין בקנין, כיון שאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה אלא אם כן זיכהו על ידי אחר.

כ. חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו; אף על פי שאינו עומד שם, כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר.

כא. בד"א, בחצר המשתמרת. אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו, עד שיהיה עומד בצדה ויאמר: זכתה לי שדי.

כב. וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן, קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל בר"ה או בשדה חבירו אינו קונה עד שתגיע מתנה לידו.

כג. קטנה, זכתה לה חצרה וארבע אמות שלה. אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, או עד שיזכה לו אחר.

כד. הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא בפתח אחרת, ונתנו לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית, הוי ספק, ולא זכה בעל הבית, משום דמוקמינן ליה בחזקת מריה קמא. אבל אם הפקירו וזכה בו אחר, מוציאין מידו ונותנין לבעל הבית.

כה. בד"א, באויר שאין סופו לנוח, אבל אם סופו לנוח, כגון שעומד בגג וזרקו לחצר ונתנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר, כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו, וזכה בו בעל החצר.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמד

האומר לשנים לכתוב שטר מתנה לפלוני סימן רמד ובו סעיף אחד.

א. המתנה כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד, אמר לשלשה: אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני, אין זה כלום, ואם אמרו לאותם העדים וכתבו ונתנו למקבל, לא קנה. וכן אם אמר לשנים: כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני, אינם יכולים לומר לסופר לכתוב, אלא הם עצמם כותבים. ויש מכשירים באומר: אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני.

הלכות מתנה הכותב נתתי שדה פלוני לפלוני סימן רמה.

א. הכותב בשטר: נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב: נתתיה לו, או: הרי היא שלו, הרי זה זוכה בה כשיגיע השטר לידו. והא דאמרינן דלא קנה היינו שרוצה ליתן עכשיו בלשונות אלו, אבל אם אמר: נתתי, בלשון הודאה, י"א דקנה. אבל אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו, קנין דברים.

ב. ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה, ולכן כתב דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, ועיין באבן העזר סימן נ"א.

ג. יש מי שאומר שאם כתב לו בשטר: שדה פלונית תהא נתונה לך, או: תהא שלך, קנה.

ד. יש מי שאומר שאם אמר: אתננו לו מעכשיו, בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר. האומר: נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר: לא נתת לי, הולכין אחר דברי הנותן, דאיכא למימר זיכה לו על ידי אחר, ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע; אבל אם לא נשאר בידו לפרוע לבעל חובו, לא מהני הודאתו לחוב בעל חובו.

ה. אמר: כתבתי שדה פלונית לפלוני ונתתי לו בידו, והלה אומר: לא נתת לי, אם המקבל מתנה הוא שאמר כן, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והנותן אוכל פירות שדהו. ואם בן המקבל הוא שאמר כן: לא נתת לאבי שדה זו, והוא אומר: כתבתי ונתתי לו, מניחים את הפירות על ידי שליש, עד שיוודע הדבר היאך הוא.

ו. ויש מי שאומר דדוקא כשהבן אומר: אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתת לו כלום; אבל אם לא היה במעמד, דינו כאומר: נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר: לא נתת לי. הגה: שטר מתנה שכתב בו: כתבו וחתמו עלי בכל לשון ותנו לפלוני כו', לאו שטר מתנה הוא מאחר שלא נזכר בשטר שהוא נותן, אלא צוה לעדים ליתן.

ז. מקבל מתנה שבא בעל חובו לגבות ממנו, ואמר: אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה, או שאמר: בטלה היתה מתחלתה, נשבע היסת ותחזור לבעליה.

ח. טען הנותן ואמר: שומר אתה עליה, או שאמר: שלא מדעתי נתתיה, או: גזולה היא בידך, וזה אומר: נתת לי, אם החזיק בה שני חזקה או שהיא מתנת מטלטלין, נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר.

ט. נתן שדה פלונית במתנה לראובן, ואחר כך החזיר ראובן שטר מתנה לנותן וגם עשה לו מחילה, לא נתבטלה המתנה בכך.

י. המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר: איני רוצה בה, או: איני מקבלה או: הרי היא בטלה, או: מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים, אלא הרי היא הפקר וכל הקודם בה, זכה. אבל אם היה צווח מעיקרו, לא קנה המקבל וחוזר לבעלים הראשונים. הגה: וכל זה באומר אחד מן הלשונות שמשמעותו שאינו רוצה בה. אבל אם אמר לשון דמשמע שלא היתה מתנה מעיקרא, אף על גב דשתק תחלה נאמן בהודאתו, ואפילו חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב עליו, מ"מ מאחר שלא היתה בחזקתו עד עתה נאמן עליה. אמר: אי אפשי בה, אם המתנה מטלטלין הוי ליה הפקר; ואם היה קרקע, מאחר ששתק תחלה אין בדבריו כלום.

יא. זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק, ואחר כך צווח ואמר: איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו. לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו, אין מוציאים מידו שמא המקבל זכה, וכיון שאמר: איני רוצה בה הרי הפקירה, וזה שקדם ולקחה מההפקר, זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאין מידם, שמא המקבל לא זכה, שכיון שאמר: איני רוצה, הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה, וברשות הבעלים הראשונים היא קיימה עדיין. וי"א שאם היתה מתנת שכיב מרע. כיון ששתק בשעה ששמע, קנה. הגה: לא ראיתי מי שמחלק כאן בין ש"מ לבריא, וגם אינו נראה לי לחלק בכך, מאחר שזיכה לו המתנה על ידי אחר, קנה בבריא כמו בש"מ, וכן דעת הרא"ש שזכה המקבל בכל ענין.

סימן רמו השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר, ובו י"ז סעיפים.

א. לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, מתנתו קיימת.

ב. יש מי שאומר שדין זה דוקא בשכיב מרע, אבל לא בבריא. ויש מי שאומר דאפילו בבריא היא.

ג. יש מי שאומר דהוא הדין בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו, או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו, בטלה המתנה.

ד. הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע , אפילו היה בן קטן המוטל בעריסה, לא עשאו אלא אפוטרופוס והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו. ואפילו האריך בלשון כדרך שופרא דשטרי ילך, יזכי, יחזיק אומדן דעת הוא שלא נתכוון אלא להיות אחיו נשמעים לו. ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, זכה הבן במתנה. ואם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס, או שפירש בשטר שיהא רשאי למכור ולתת לאחרים, או שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי, או שהקנה לו בקנין, וכן כל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמורה נתכוון, קנה. הגה: ואם כתב לאחד שיהא מושל ושולט בכל אשר לו, אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוס.

ה. וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם נתכוון למתנה גמורה, על המקבל להביא ראיה.

ו. בד"א, שכתב לבן בין הבנים. אבל אם כתב לבן בין הבנות, או לבת בין הבנות או לאחד מהיורשים בין שאר יורשים, אף על פי שלא שייר כלום מתנתו קיימת.

ז. יש מי שאומר דכותב כל נכסיו לבן בין הבנים, אם נתן לו קנין וייפה כחו, קנה. ויש מי שאומר שאף על פי כן לא קנה.

ח. אם אמר: כתבו ותנו לו כל נכסי, ולא ייפה כחו לומר: תנו לו כל נכסי ואף כתבו, אפילו אפוטרופוס לא עשאו.

ט. הכותב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר, זה האחר קנה חצי הנכסים במתנה, ונשאר החצי לבניו, והבן שנתנו לו, אפוטרופוס מינהו על שאר אחיו.

י. יש מי שאומר שאם כתב חצי נכסי לבני וחצי נכסי לפלוני, לבנו נמי הוי מתנה. ואם כתב: שני שלישי נכסי לבני והשליש לאחר, לא עשה בנו אלא אפוטרופוס.

יא. כתב כל נכסיו לשני בניו, שניהם אפוטרופסים. ואם כתב: חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני, הראשון הוי מתנה והשני הוי אפוטרופוס על החצי לכל הבנים, וגם הראשון שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר כשאר האחים.

יב. הכותב כל נכסיו לאשתו, לא עשאה אלא אפוטרופוס; ונתבארו פרטי דין זה בטור אבן העזר סי' ק"ז.

יג. הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, נתבאר בטור הנזכר סי' ק"ו.

יד. הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר מוקדם, נתבאר בטור הנזכר בסי' ק"ז.

טו. דין שטר במתנה שלא נעשה אלא להבריח, בטור הנזכר סימן צ'.

טז. דין שכיב מרע שאמר: תטול אשתי כאחד מהבנים, בטור הנזכר סימן ק"ח.

יז. כל הנותנים כל נכסיהם, משתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעלים הראשונים אין המקבל מתנה מחזיר פירות. הגה: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור.

סימן רמז השולח חפצים לבני ביתו ולא פירש היאך יחלקום, ובו ה' סעיפים.

א. בריא ששלח כלים ממדינת הים ואמר: ינתנו אלו לבני, הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות. הראוי לבנים, כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים; והראוי לבנות, כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב, יטלום הבנות. היו ראויים לזכרים ולנקבות, יטלו אותם הזכרים. הגה: מי שהיו לו בנים מאשה אחת, ונשא אשה אחרת והתנה עם בניו הראשונים שבניו מן השניה יטלו חלק בירושה כמו הם, ולא היה לו מן השנייה רק בנות, אין לבת במקום הבנים כלום.

ב. וכן המשלח כלים לביתו סתם, והיו בהם כלים הראויים לבנות, יטלו אותם בנותיו; אומדן דעת הוא שלהן שלח. ואם אין לו בנות, או שהיו בנותיו נשואות, יטלו אותם נשי בניו, שהדעת נוטה שלהן שלח. ויש מי שאומר דהני מילי דלית ליה איתתא, אבל אי אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר, דכגופו דמיא.

ג. שכיב מרע שאמר: נכסי לבני, בלשון רבים, ולא היה לו אלא בן אחד ובנות, הכל לבן לבדו. ואין הבנות בכלל. , וכן אין בן הבן בכללן. יש מי שאומר דאי לית ברא אלא בר ברא, ודאי אבר ברא קאמר. הגה: אפילו אם יש לו בנות. מיהו אם אמר: ליתמי, הבנות בכלל, כן נ"ל מתשובת הרא"ש. והוא הדין אם אמר: ליוצאי חלציו.

ד. מי שחלק נכסיו מחמת מיתה, וכתב: והשאר יחלקו ב' אחיותי ויתמי אחותי, ויש ביתומי אחותו זכרים ונקבות גדולים וקטנים, כולם בכלל, אפילו נקבות נשואות.

ה. האומר: נכסי לפלוני ולבני, חולקים אותו, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה. אמר: לפלוני ופלוני ולבני , נוטלים בני פלוני מחצה ושני האחרים מחצה. אפילו הנפרטים מרובים והנכללים מועטים, נוטלים הנפרטים מחצה. ואף אם יגיע לאחד מהנפרטים פחות מלאחד הנכללים, כגון שאמר: נכסי לפלוני ולפלוני ולבני ראובן, ולא היה לראובן אלא שני בנים. הגה: וכן הדין בשאר דברים. ולכן איש ואשה שהתנו ביניהם שאם ימות אחד מהן יחזרו הנכסים לקרוביהם, קרוביו נוטלין החצי וקרוביה החצי.

סימן רמח הנותן מתנה לחבירו ואמר ליה: ואחריך לפלוני, ובו י"ג סעיפים.

א. שכיב מרע שאמר: נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואם היה הראשון ראוי ליורשו, כגון שהיה בן מכלל הבנים, אין לשני כלום. וכן אפילו הקדישה אחריו של ראשון, אין להקדש כלום , שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה, וירושה אין לה הפסק ואף על פי שיאמר: ואחריו לפלוני. הגה: ואם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות של עו"ג, ובאו אח"כ לדון בדיני ישראל, לא אמרינן דירושה אין לה הפסק. אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה, וכתב ליה: נכסי לך ואחריך לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אפילו היה הראשון ראוי ליורשו.

ב. שכיב מרע שאמר: נכסי לך ואחריך לפלוני, והיה הראשון ראוי ליורשו, ופירש ואמר: לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה ששייר ראשון. לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש, ואמר: תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מהנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנים להם אלא שקל, אף על פי שאינו מספיק להם.

ג. נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני קנה שלישי, מת שני בחיי ראשון, הנכסים של יורשי ראשון. אף על פי שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אסור לראשון למכור או ליתן גופו, אלא אוכל הפירות עד שימות, ויזכה השני. ואם עבר האחד ומכר או נתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני לא מהגוף ולא מהפירות אלא הנשאר. וכל המשיא עצה לראשון למכור, נקרא רשע. ואפילו היו בהם עבדים והוציאם הראשון לחירות, או כלים ועשאם תכריכים למת, מעשיו קיימים. הגה: נתן לראשון הנכסים לעשר שנים ואחר כך לפלוני, ומכרן הראשון, השני מוציא מיד הלקוחות שהרי לא נתן לו מתנה גמורה רק לזמן.

ד. בד"א, כשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים. אבל אם מכרם לאחד מיורשיו או נתנם לו במתנה, לא עשה כלום. וכן אם נתנם מתנת שכיב מרע, אפילו לאחרים, לא עשה כלום, שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה, וכשימות יקדם השני לזכות.

ה. היה החוב על הראשון או כתובת אשה, ובאו לבית דין ליפרע מנכסים אלו, אף על פי שהראשון קיים אין בית דין מגבים אותם מגוף הנכסים, אלא מהפירות בלבד שמין להם.

ו. מת הראשון, ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו, אין מגבין להם כלום, אפילו עשאן אפותיקי או שיחדם לאשתו בכתובתה אינם גובים מנכסים אלו כלום, אלא הרי הם של שני.

ז. אין כל דברים הללו אמורים אלא באומר: ואחריך לפלוני, ולא אמר: מהיום. אבל אם אמר ליה: ואחריך מהיום לפלוני, ומכר הראשון, השני מוציא מיד הלקוחות. הגה: וי"א דלא אמרינן בכי האי גוונא דירושה אין לה הפסק. ויש חולקין וס"ל דאין לחלק בין אמר מהיום או לא , אבל הסברא ראשונה נראה עיקר. וכן אם מת שני בחיי ראשון, יחזרו ליורשי שני. ואם הם שלשה, ואמר לראשון: ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני, ראשון ושני לא קנו אלא הפירות, והשלישי קנה הגוף מהיום ופירות לאחר מיתת השני, והוא שבאו ליד שני תחלה. הילכך אם מת שני בחיי ראשון, יחזירו ליורשי נותן. הגה: ואין כל דברים אלו אמורים אלא שאמר: נכסי לך ואחריך לפלוני, אבל אם אמר: אחריך לי, או ליורשי, אם מכרן הראשון ומת הנותן או יורשיו, מוציאים מיד הלוקח. ואפילו לא אמר: ואחריך לי, או ליורשי, רק אמר: נכסי נתונים לך כל ימי חייך, אין לו בהן רק פירות, ואם מכרן הנותן או יורשיו, מוציאין מיד הלוקח. אמר: אחריך ליורשי, והיה לו בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע, זרעה עומד במקומה. אבל אם אין לה זרע, אין שאר יורשיה עומדין במקומה אלא אם כן אמר: מעכשיו ליורשי, דאז זכתה הבת מחיים. אמר: נכסי לפלוני ואחריו ליורשי, והיה לו בשעת הנתינה בת אחת ואחר כך נולדו לו בנים, י"א דזכתה בהן הבת, דלא היה כוונתו רק על היורשים שהיו לו בשעת המתנה , כן נראה לי. אמר: נכסי לך ואחריך ליורשיך, י"א דהוי כאלו אמר: ואחריך לפלוני, ואם מתו יורשיו בחיי המקבל אין יורשי יורשיו נוטלין כלום, אלא אם כן אמר: ואחריך ליורשיך מעכשיו, ודוקא שאמר: אחריך ליורשיך, אבל מה שכותבין בשטרות: לך וליורשיך, אינו אלא לשופרא דשטרי. ויש חולקין. ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו איזה תנאי ואם יעבור התנאי יהיו הנכסים של שמעון , ואח"כ נתן שמעון כל זכות שיש לו במתנה זו ללוי מעכשיו, ומת, אף על פי שלוי עובר על התנאי זכה בנכסיו מכח שמעון.

ח. שכיב מרע שאמר לאשה פנויה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ולא אמר: מהיום, ועמדה ונשאת, בעל לוקח הוי, ואין השני מוציא מיד הבעל. ואם אמר לה כשהיא נשואה, ומתה, השני מוציא מיד הבעל, שכיון שזוכה בנכסים על תנאי זה כשהיא נשואה, נמצא כאלו אמר לה בפירוש: אחריך יקנה פלוני, לא הבעל. לפיכך אם מכרה נכסים אלו כשהיא תחת בעלה, ומתה תחת בעלה, יעמדו הנכסים ביד הלוקח.

ט. האומר: נכסי לאמי ואחריה ליורשיה, והיתה לו בת נשואה, ומתה הבת בחיי בעלה ובחיי אם אביה, אין הבעל יורש אותם נכסים, מפני שהם ראויים לאשתו, ולא זכתה בהם האשה אלא אחר שמתה. אבל אם הניחה הבת בן או בת, היו יורשים הנכסים, שמשמע יורשיה ואפילו יורשי יורשים. ואילו אמר: לכשתמות הזקנה הרי הם לבתו מעכשיו, והיה הבעל יורש אותם אחר מיתת אשתו.

י. הנותן מתנה ואמר: מטלטלין שיש לי לפלוני, נוטל כל כלי תשמישו אבל לא חטין ושעורים וכיוצא בהם. ואם אמר: כל המטלטלים שלי, נוטל הכל והעבדים בכלל המטלטלים, אבל לא רחיים התחתונה וכיוצא בהם, שהרי היא מחוברת לארץ. ואם אמר: כל המטלטל, נוטל אף רחיים התחתונה וכיוצא בהן.

יא. אמר: נכסי לפלוני, נוטל כל המטלטלים וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמות והעופות והתפילין עם שאר ספרים, הכל בכלל נכסים; אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים אם אינו, לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו.

יב. הכותב לחבירו שנתן לו ארבע אמות קרקע ואגבן כל מטלטלין שיש לו, בין זהב וכסף בין שאר כל כלים גדולים וקטנים, ובגדי פשתן וצמר ומשי וכל מה ששמו ממון וכל מה ששמו נכסים, לא קנה לא קרקעות מפני שאין קרקע נקנה באגב, ולא עבדים משום דקי"ל החזיק בקרקעות לא קנה עבדים, ולא ספר תורה.

יג. הנותן לחבירו כל נכסיו, מטלטלי אגב מקרקעי, ולא שייר ליורשיו אלא חמשה זהובים, והיו לו בביתו שטרי חובות, אם מתנת שכיב מרע היתה, קנה, דשטרות בכלל נכסים הם. אבל אם היתה מתנת בריא, לא קנה, כיון דלא כתב ליה: קנה אינהו וכל שיעבודא דאית בהו, ולכן יזכו היורשים. הגה: ואפילו היה המקבל עצמו חייב לנותן בשטר, צריך לשלם ליורשיו, דמאחר דלא מחל לו החוב רק הקנה לו השטרות, ומאחר דלא קנה השטר גם החוב לא נמחל.

סימן רמט הנותן מתנה וחוזר בו או הנותן לעבד ואשה, ובו ה' סעיפים.

א. האומר ליתן מתנה מועטת לחבירו וחזר בו, הרי זה ממחוסרי אמנה.

ב. עובד כוכבים שאינו גר תושב, אסור ליתן לו מתנה, אא"כ הוא מכירו או אם יש בו בדבר משום דרכי שלום.

ג. הנותן מתנה לעבד או לאשה, קנו האדון והבעל. האדון קנה גם הגוף, והבעל לא קנה אלא הפירות, אבל הגוף שלה כשתתאלמן או תתגרש, ונתבאר זה בטור א"ה סימן פ"ה.

ד. הכותב כל נכסיו לעבדו, קנה עצמו בן חורין; ונתבאר זה בטור יורה דעה בסימן רס"ז.

ה. מדת חסידות שלא לקבל מתנה, אלא לבטוח בהשם שיתן לו די מחסורו, שנאמר: ושונא מתנות יחיה.