הלכות נזקי ממון סימן תא-תיט

הלכות נזקי ממון סימן תא-תיט

סימן תא - שור שנגח וחזר ונגח ואם תפס ניזק וחזר ונגח. ובו ב"ס.
א. שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים כשותפים בו כיצד שור שוה ק"ק שנגח שור שוה ק"ק ואין הנביל' יפה כלום הניזק נוטל ק' ובעל השור ק' חזר ונגח שור אחר שוה ק"ק ואין הנבילה יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלים נ' נ' זוז חזר ונגח שור שוה מאתים ואין הנביל' יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו חמשים והניזק הראשון עם הבעלים כ"ה כ"ה וכן על דרך זה חולקים והולכים.
ב. ניזק שתפס בהמה שהזיק' לגבות חצי נזקו מגופ' נעשה עלי' שומר שכר לנזקים ואם יצאת והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקי' והבעלים פטורים כיצד שור שוה ק"ק שנגח והפסיד ק"ק ותפסו הניזק לגבות ממנו ק' חזר ונגח והפסיד ק"מ הרי הניזק האחרון משתלם ע' והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא ל' והבעלים ק' וכן כל כיוצא בזה.
הגה. וי"א דאין חילוק בין אם תפסו או לא תפסו בכל ענין הניזק אינו מפסיד אלא חצי והבעלים חצי.

סימן תב - ב' שוורים שחבלו זה בזה והן תמים או מועדים. ובו ס"א.
א. ב' שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר חצי נזק כגון אם אחד הזיק בחבירו שוה ק' והשני הזיק שוה נ' יצאו חמשים בחמשים והנ' הנותרי' ישלם לו חצים ואפי' נאבד האחד ודוקא ששוה כל אחד דמי נזקו אבל אם אינו שוה כ"כ אינו מנכה לו רק מה שיוכל לגבות מגופו ואם שניהם מועדים משלמים במותר נזק שלם ואם היה אחד תם ואחד מועד מועד בתם שהזיק המועד לתם יותר ממה שהזיקו ישלם במותר נזק שלם כגון אם הזיק מועד בתם סאה והתם לא הזיקו אלא נ' משלם לו ע"ה תם במועד ישלם לו חצי נזק כגון שהזיק תם במועד ק' והמועד לא הזיקו אלא כ"ה משלם לו כ"ה.
הגה. י"א דכל זה מיירי דוקא שהתחילו בבת אחת או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני וחבל בראשון אבל אם א' התחיל המתחיל משלם והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור וכן הוא לקמן סי' תכ"א סעיף י"ג לענין שני אנשים שחבלו זה בזה והמחבר שפסק כאן כמי שחולק וס"ל שאין לחלק ולקמן פסק כמו שכתבתי לא כוון יפה.

סימן תג - שמין השוורים לניזק ואם פיחתו או הותירו. ובו ג"ס.
א. שמין השוורים בנזיקי' אם שבר כלי הוא או בהמתו א"א יתן לו כלי שלם ויקח השברים אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השביר' ויקח הניזק השברי' והמזיק ישלים עליהם.
ב. פחת הנביל' לניזק ושבח הנביל' חולקים אותו המזיק והניזק כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנביל' שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמד' בדין פחת' והרי שוה פ' אין המזיק משלם אלא ק' ואם היה תם משל' לו נ' מגופו ויש חולקין דבזולא אע"ג דלא נודע ליה הוי של ניזק השביח' הנביל' והרי היא שוה בשעת העמד' בדין ק"כ הרי המזיק משלם תשעים ואם היה תם משלם מ"ה מגופו וזהו וגם את המת יחצון.
הגה. מיהו אם השביחה כל כך עד שחצי שבח הוא יותר מדמי ההיזק לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח.
ג. על המזיק לטרוח בנביל' עד שממציא אותו לניזק כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנביל' מהבור ונותנ' לניזק ואח"כ שמין לו פחת נביל' שנאמר כסף ישיב לבעליו והמת יהי' לו מלמד שהוא חייב להשיב את הנבל' ואת הפחת שפחת' מן החי לניזק ואם היה תם חצי הפחת.

סימן תד - שור שחבל בשור או השביח או פוגם. ובו ב' סעיפים.
א. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפחיתו חמשים ובשעת העמד' בדין השביח הניזק והרי הוא שוה ת' ואלמלא הנגיח' שהפחיתו היה שוה ת"ת בין שפטמו בין ששבח מאליו אינו נותן אלא כשעת הנזק.
ב. כחש מחמת המכה בשעת העמד' בדין והרי הפחת שוה מאה נותן לו כשעת העמדה בדין השביח המזיק בשעת העמד' בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהי' שוה בשעה שהזיק ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו בשעת העמד' בדין.

סימן תה - שור שחבל באדם או שנגח אשה או שפחה. ובו ג"ס.
א. שור שחבל באדם אפי' נתכוון לבהמ' וחבל באדם דינו כדין שור שהזיק לשור תם משל' חצי נזק ומועד נזק שלם ופטור מצער וריפוי ושבת ובושת שלא חייבה תורה בד' דברים אלו אלא באדם.
ב. שורו שחבל באביו ואמו או שהדליק גדיש בשבת חייב בנזקיו אע"פ שאם עשה הוא כן היה פטור.
ג. נגח אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אע"פ שהוא מועד לנגוח אבל אם נגח שפחה מעוברת ויצאו ילדיה חייב כאילו נגח בהמה מעוברת ושמין אותה כמה היתה שוה תחלה וכמה נפחת דמיה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם.

סימן תו - שור של עכו"ם או של הפקר או של חרש שוטה וקטן. ובו ה' סעיפים.
א. שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור ושל עכו"ם שנגח לשל ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
ב. שור של הפקר שנגח וקודם שיתפוס אותו הניזק קדם אחר וזכה בו פטור.
ג. נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור אבל אם זכה בו הוא עצמו חייב.
ד. נגח ואחר כך מכר או הוריש חייב.
ה. שור של פקח שנגח לשור חרש שוטה וקטן חייב ושל חרש שוטה וקטן שנגח לשל פקח וכן שור שהלכו בעליו למדינת הים ונגח פטורים.

סימן תז - שור שנגח ומכרו מזיק או ניזק. ובו ד' סעיפים.
א. שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מהמזיק שמכר לו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח אותו עד שיגבה הניזק.
הגה. מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח.
ב. שחטו מזיק גובה מבשרו וכן אם נשתמש בו חייב ליתן לניזק שכירות נתנה במתנה מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו.
ג. בד"א כשמכר או נתן קודם שעמד בדין אבל אם עמד בדין ואח"כ מכרו או נתנו במתנה לא עשה כלום.
ד. קדמו בעל חוב של מזיק ותפסוהו בין שחב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכה אלא הניזק גובה ממנו שאפי' היה אצל בעל חוב מתחלה והזיק היה גובה מגופו.
הגה. וי"א דוקא דיוכל הבעל חוב לגבות חובו ממקום אחר אבל אם היה השור אפותיקי מפורש לבעל חוב וקדם בע"ח לנזיקין בע"ח קודם טור.

סימן תח - אין דנין דיני נזיקין אלא בעדות ברורה. ובו ב' סעיפים.
א. אין הנזיקים משתלמים אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים.
ב. שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אף ע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לנשוך אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו אפי' גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים.

סימן תט - אין מגדלים בהמה דקה בישוב וחזיר וכלב רע בכל מקום. ובו ד' סעיפים.
א. אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות נראה דשרי.
ב. לא יגדל ישראל חזירים בכ"מ אפילו למשוח בהם עורות ואין צ"ל לסחורה.
ג. אסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה.
הגה. וי"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות בכל ענין שרי ופוק חזי מאי עמא דבר מיהו נראה אם הוא כלב רע שיש לחוש שיזיק בני אדם דאסור לגדלו אא"כ קשור בשלשלאות של ברזל.
ד. מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבים אותו למכרם ביחד אלא מוכר מעט מעט.

סימן תי - בור באיזה מקום חיובו וכמה שיעורו וכל משפטי בור. ובו ל"ה סעיפים.
א. בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שמאחר שחפרו נתחייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק אפי' שפך מים ברשות הרבים והוחלק בהם אחד חייב.
ב. אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב.
ג. המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון.
ד. אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ"מ וכן אם נחפר מאיליו או שחפרו בהמה וחיה ברשותו הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב בנזיקין.
הגה. וכן אם כרה אחד ברשותו ונודע לבעל החצר חייב בעל החצר לכסותו ואם לא כיסה הוי כאלו חפרה בעצמו והכורה חייב לשלם לו נזקי חצירו.
ה. שורו שחפר ברה"ר או ברשות אחר פטור בעל השור שנאמר כי יכרה איש בור ולא שור בור.
ו. אחד החופר בור ברשות הרבים או החופר בור ברשותו ופתחו לר"ה או פתחו לרשות חבירו או שחפר ופתח לרשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ה"ז חייב בנזקיו אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו ה"ז פטור שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר מפני שחפר ברשותו.
ז. החופר בור בר"ה לצורך רבים ומסר להם כיסויו או הודיע לב"ד שרוצה להסתלק ממנו שהם יתעסקו בו לכסותו פטור והוא שחפר במקום שיש לו רשות לחפור.
ח. האומר לחבירו לחפור בור בר"ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור.
ט. הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור לצורך היסוד אפילו להרחיבו לצד ר"ה ואם הוזקו בו פטור כיון שעשה ברשות.
י. אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ ולמה נאמר בור שיהא בו כדי להמית דהיינו עומק י' טפחים אבל אם היה פחות מי' טפחים ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף ומת פטור ואם הזיק בעל התקלה חייב נזק שלם.
יא. היה עומק הבור ט' טפחים ומהם טפח א' מים חייב שהטפח של מים חשוב כעומק ב' טפחים ביבשה.
יב. היה עמוק שמנה ומהם ב' טפחים מים או שהיה עומקו ז' טפחים ומהם ג' טפחים מים ונפל לתוכו שור וכיוצא בו ומת אין מחייבין אותו לשלם ואם תפס אין מוציאין מידו.
הגה. ועיין לעיל סי' שפ"ח סעיף א' וז' דיש חולקין.
יג. חפר אחד שמנה ובא חבירו וחפר עוד טפח שניהם חייבים בנזקין כל אחד לפי מה שחפר.
יד. החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' כלם חייבים.
טו. חפר הראשון פחות מי' אפי' טפח ובא אחרון והשלימו לעשרה בין שחפר בו טפח או שהגביה בנין על שפתו זה האחרון חייב סתם טפח שהוסיף או שסתר טפח שבנה ה"ז ספק אם כבר נסתלק מעשה ראשון או אם עדיין לא נסתלק.
טז. חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו ונפל לתוכו שור ומת אם מחמת הבלו מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטו מת האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה וכן אם נפל השור מאותו מצר שהרחיב האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה אע"פ שמת מן ההבל ואם מהצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזה האחרון מיעט הבלו.
הגה. וי"א דאין חילוק בין מת בהבלא או בחבטה רק אם נפל מצד שהרחיב חייב בכל ענין ואם נפל מצד השני האחרון פטור בכל ענין.
יז. בור שחייבה עליו תורה אפי' לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואין צ"ל אם מתה מחבטו לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואם לא נחבטה בו הבהמה ומתה פטור היה עומקו יותר על רחבו יש הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אף ע"פ שלא נחבטה בקרקעיתה.
יח. עשה תל גבוה בר"ה ונחבטה בו הבהמה ומתה אם היה גבוה י' טפחים חייב לשלם ואם היה פחות מי' פטור על מיתת הבהמה אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם ואפי' בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהיא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס.
יט. וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חבטתה בתל אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מהמכשולות.
כ. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד ה"ז פטור ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם.
הגה. וי"א דבהמה פקחת פטור אפי' מנזיקין אם נפל שם ביום.
כא. נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו פטור שנא' ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא נתמעט אדם אלא ממית' אבל אם הוזק בו חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו.
כב. כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור שנא' ולא יכסנו הא אם כסהו פטור.
כג. כסהו ברבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו גמלים ונתרועע והלכו עליו שוורים ונפלו בו אם אין הגמלים מצויים באותו מקום הרי זה פטור מפני שזה אונס לו ואם יבאו שם גמלים אפילו לפרקים חייב.
כד. התליע מתוכו ונפלו בו שורים אע"פ שהגמלי' מצויים שם תמיד והרי הוא פושע לגמלי' הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים פטור וכן כל כיוצא בזה.
הגה. ויש מחלקין דפטור בכהאי גוונא דוקא שאם היו עוברים הגמלים היו נופלים עם הכיסוי דאז לא פשע כלל לגבי שוורים דאם יעברו גמלים יפול הכיסוי ולא יעברו שוורים פקחין כי יראו שאינו מכוסה אבל אם הוא שאם יעברו הגמלים לא יפול הכיסוי רק יתרועע ואם יעברו אח"כ שוורים יפלו חייב בהתליע מתוכו דהואיל ופשע לגבי שוורים חייב אף בהתלעה.
כה. בור של ב' שותפין ועבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו.
כו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגול' ולא כסהו השני חייב ועד אימתי יהי' השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגול' וכדי שישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבדו חייב בו וכל שימות בו אחר זמן כזה שניהם חייבים לשל' שהרי שניהם פשעו.
הגה. וי"א דגם לשני נותנין זמן עד שישכור פועלים ויכרות ארזים אלא שאינו צריך הודעה.
כז. יש מי שאומר שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר צריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים.
כח. כל הנזקים אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה"מ דאנוס כגון בור שכסהו כראוי והתליע אבל בור שהניחו מגול' פושע הוא ולאלתר חייב בנזקיו.
כט. המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו בעל הבור חייב.
ל. המוסר בורו לשומר חייב בנזקיו ואם מסרו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה מכוסה הרי הבעלים חייבים מה שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהם דעת.
לא. בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועבר שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחריו חייב בעל הבור אפילו השור פקח וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו ישתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור פטור.
לב. שור שדחף בהמה לתוך הבור ומת אם מועד הוא בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ואם תם הוא בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם ג' חלקים מהיפ' שבנכסיו שבעל הנביל' אומר לבעל הבור פחת נביל' זו יש לי אצלך אע"פ שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה ה"ז כמי שנפל' בלילה כל שאני יכול להוציא מבעל השוד אני מוציא והשאר אתה חייב לשלמו.
לג. וכן המניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור ומת המניח את האבן משלם מחצה ובעל הבור מחצה.
לד. אם אדם ושור דחפו שור אחד לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה בכונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבים אם השור מועד משלשים ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור.
לה. אם דחפו אשה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור וכורה פטורים.
לו. אם דחפו בו אדם והוזק שלשתם חייבים בנזק ואדם לבדו חייב בשאר ד' דברים ואם דחפו בו כלים ונשברו אדם ובעל השור חייבים ובעל הבור פטור.
לז. יש מי שאומר הוא הדין לשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם משלם מאחר עד שיעור מה שהי' הוא חייב על נזק זה אלו עשאו לבדו ויש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם למה יפרע זה בשבילו ולפי זה שור שדחף בהמ' לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"פ שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משל' אותו בשבילו.
לח. החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השוד דמי שורו מיורשי בעל הבור.

סימן תיא - תולדות הבור כגון אבנו סכינו ומשאו שהזיקו. ובו ז' סעיפים.
א. תולדות הבור אבנו סכינו ומשאו וכיוצא בהן שהניח' בר"ה והזיקו במקומם בין הפקירן או לא הפקירן או שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו במקומם אחר שנחו שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמ' או הזיק' ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקל' זו והוזק חייב בעל התקלה.
ב. ואם נפלו ברוח שאינה מצוי' והזיקו בשעת נפיל' או אפי' אחר נפילה כל זמן שלא היה לו פנאי לסלק' פטור אבל לאחר מכאן חייב ואי אפקרינהו פטור אפי' לאחר מכאן.
ג. אם הניחם בר"ה ולא הזיקו במקומם אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה אם הזיקו דרך הלוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל שהוא פושע בהיזק זה ובעל התקל' פטור.
ד. אם גלגלם רגלי בהמה והזיקו בהילוכם חייב בעל הבהמ' החצי ובעל התקל' החצי.
ה. אם התיז' הבהמ' והזיק' דרך הלוכה משלם בעל הבהמה רביע ובעל התקל' ג' חלקים.
ו. אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל.
ז. הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטיל בו גללים וטנפו כליו של בעל החצר פטור בעל השור דהו' ליה הנך גללים בור ובור פטור בכלים כמו שנתבאר בסי' שקודם זה.

סימן תיב - המניח הכד ברה"ר ונתקל בו אחר או טען כד ונתקל ונשבר והשופך מים לרשות הרבים והזיקו. ובו ה' סעיפים.
א. המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב ואפי' הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחלה חייב.
ב. הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקו' פנוי שלפני בית הבד ובא אחר ונתקל בו ושברו חייב ואם הוזק בו המהלך בעל הכד פטור מפני שהי' לו להסתכל ואם היתה אפיל' או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתן ואם נתקל בה והוזק בעל הכד חייב וכן כל כיוצא בזה ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור אפילו שברו בידים פטור ומיהו אם בשעה ששיברם הוזק בחרסיה פטור אע"פ שזה מילא כל הדרך דאיהו דאזיק אנפשיה.
ג. ודוקא אדם אין דרכו להסתכל בדרכים אבל בהמ' שעיני' למטה דרכה לעיין אנה תלך לפיכך אם נתקל' והוזקה בכד המונח בר"ה פטור בעל הכד ואם שברתו דרך הילוכה הוה ליה רגל ופטור דרך ביעוט הוה ליה קרן וחייב.
ד. מי שהיה טעון כד ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה פטור דנתקל לאו פושע הוא לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד בארץ הוזק בהם אדם או שהוחלק במים שנשפכו מהכד פטור מדיני אדם דה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וחייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם ואם נתכוין לזכות בשברי החרס חייב בנזיקין שיזיקו אח"כ דהשתא הוה ליה בור ופטור בהם על הכלים ואם פשע בנפילתן ונשבר הכד חייב על מה שיזיק בין בשעת נפילה בין על אחר שנחו השברים אפי' דאפקרינהו.
ה. השופך מים בר"ה ונטנפו בהם כליו של חבירו פטור דהוה ליה בור ופטור בו את הכלים בין הפקירם בין לא הפקירם אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והזיק חייב וכל שכן אם נבלעו המים בארץ ונעשו רפש וטיט והזיקו דהשתא ה"ל בור ממש אפי' אם הוא בימות הגשמים שיש רשות לכל אדם לפתוח ביב שלו להיות מקלח בר"ה אפי' הכי אם הזיק חייב לשלם וכ"ש בימות החמה דחייב כיון שהוא שלא ברשות שאין לאדם רשות לפתוח לרשות הרבים בימות החמה.

סימן תיג - דין הקדרים שהולכין זה אחר זה ונתקלו ונפלו. ובו ג' סעיפים.
א. שני קדרים שהיו מהלכים בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם היה לראשון לעמוד ולא עמד חייב הראשון בנזקי שני שאע"פ שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל לדרך והרי הוא יכול לעמוד ואם לא היה לו לעמוד פטור ואע"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו בד"א שהוא חייב בנזקיו של שני כשהוזק גופו של שני אבל אם הוזקו כליו פטור שאינו חייב על הכלי' בבור וכל תקלה תולדו' בור הוא כמו שנתבאר.
ב. הקדרים והזגגים וכיוצא בהם שהיו מהלכים זא"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהם יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל לארץ בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאו אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו ואם הזהירו זא"ז כלם פטורין.
ג. נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו הדי הוא חייב בנזקי כולם הואיל והיה לו לעמוד ולא עמד.
הגה. וי"א דדוקא אם מונח הראשון באלכסון.

סימן תיד - אימתי אדם רשאי להוציא זבלים לרשות הרבים. ובו ב' סעיפים.
א. לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו זבל ואם הוציאם קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהם זכה מעת שנידושו והשביחו ואם קדם אדם וזכה בהם משעת הוצאה לרשות הרבים אין מוציאין מידו ואע"פ שהם כהפקר אם הוזק בהם אדם או בהמה הרי זה המוציא חייב לשלם.
ב. יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים וכל שכן מים נקיים ושופכין שלו שאין שוהין ומתעכבים ברשות הרבים שמותר לשפכן אפי' בימות החמה ואפי' מים סרוחין כל שדעתו לפנותו לאלתר ואפילו מתקן בור פחות משלשה טפחים אין בני רשות הרבים יכולים לעכב ולצבור אותם שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם וחייבים על זה הגלל משום גזל כיון שאין בו שבח אם נדוש לא קנסו בו.
הגה. וי"א דלאחר שהוזק כל הקודם זכה.

סימן תטו - הגודר גדרו בקוצים והוזק בהם והמצניע קוצים בכותל חבירו. ובו ג' סעיפים.
א. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והפריחו לרה"ר והוזק בהם אחר חייב נזק שלם ואם גדר בקוצים בצמצום בתוך רשותו פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים.
ב. המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר כותלו ונפל לרה"ר והזיק אם כותל רעוע הוא המצניע חייב ואם כותל בריא הוא בעל הכותל חייב.
הגה. ואם הזיקו בשעת נפילה י"א דבעל כותל חייב בכל ענין ואם נפלה הכותל מאיליו אם היתה בריא פטורים ואם היתה רעוע המצניע חייב ואם סתרה אינש דעלמא הסותר חייב והמצניע פטור.
ג. מדת חסידות הוא שיצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה כגון שישליכם לנהר או ישרפם.

סימן תטז - הכותל והאילן שהיו רעועים ונפלו והזיקו. ובו סעיף א'.
א. הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם אע"פ שהפקירם לפי שאינם דומים לבור שהרי אין תחילתן להזיק ואם היו רעועין ב"ד קובעין לו זמן ודוקא שהתרו בו ב"ד אבל בלא ב"ד אע"פ שהתרו בו חביריו אינו כלום מיהו אם חפר בכותל וגרם להפילו חייב בניזקין והוה ליה חציו ממש לקוץ את האילן ולסתור את הכותל וכמה הזמן ל' יום נפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב מפני שהשהה אותם.
הגה. וכ"ז כשבנאה מתחילתו כראוי אבל אם לא בנאה כראוי ומחמת זה נפל הכותל חייב בנזקה.

סימן תיז - כל דבר המזיק אין מוציאין אותו לר"ה. ובו ז' סעיפים.
א. לא יסקל אדם מרשותו לר"ה ואין עושין חלל תחת ר"ה ולא בורות ולא שיחין ולא מערות ואע"פ שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת מלמטה שלא מדעתו.
הגה. וי"א דאע"נ דהכי דינא הוא מ"מ כבר נהגו לעשות ביבין ומרתפות תחת חלל ר"ה וכן זיזין וכולן מוחלין על כך מאחר שכן נהגו ועוד שר"ה הם של מושלי העיר ולכל מה שנותנין רשות אזלינן בתריה ולפי ענין המנהג
והחופר בור לצורכי רבים מותר.
ב. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר"ה אא"כ היו למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך על גבי ר"ה ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציאו כנס ולא הוציא ה"ז מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומם לעולם שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
הגה. ודוקא במקום שרבים דורסים בו אבל אם אין דורסים שם כגון שבנה שם אצטבא אע"ג דרבים מעבירים שם משאם יכול להחזיר הכותל למקומו.
ג. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאות לר"ה ה"ז בחזקתה ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה.
ד. אילן שהוא נוטה לר"ה קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ומניחים מקום פנוי משתי שפתות הנהר ברוחב כתפי המלחים שיורדי' שם ומושכים הספינה וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד ואין מתרין בבעלי' שהרי מעכב מושכי הספינה.
ה. אין שורין טיט בר"ה להשהותו זמן רב ואין לובנים בו לבנים אבל גובלים שם טיט לצורך בנין אבל לא לעשות לבנים.
ו. הבונה ברה"ר כשמכין האבני' צריך שלא ישהה שם אלא מביא ובונה מיד.
ז. וכלם שהזיקו חייבי' לשלם נזק שלם.

סימן תיח - נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו. יח"ס.
א. אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו ויש לו דין אש לפטור בו טמון.
ב. כתיב כי תצא אש אפילו מעצמה שהדליק בתוך שלו והלך ודלק בתוך של חבירו אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו חייב לשלם הכל אא"כ הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק בשיעור ויצא והזיק פטור.
הגה. וכל זה במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך חבירו אפי' עברה כמה מילין חייב.
ג. וכמה שיעור הרחקה הכל לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם.
ד. הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים ורחבם שמונה אמות פטור עברה גדר אומדים גובה הגדר וגובה הדליקה והעצי' והקוצי' המצויים שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב.
ה. בד"א באש הקודחת אבל אם היה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו עצים מצויים שם אין לה אומד אלא אפי' עברה אלף אמה חייב.
ו. נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו.
ז. השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בד"א כשמסר להם גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.
ח. שלח הבעירה ביד הפקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב.
ט. אחד הביא את האור וא' הביא את העצי' המביא את העצי' חייב אחד הביא את העצי' וא' הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כלם פטורי' וכן אם היה הרוח שאינה מצויה מנשב בשעה שבא האחרון לשם האחרון חייב ליבה וליבתו הרוח חייב.
הגה. וי"א דאין המלבה חייב אלא שיש בליבוי שלו כדי ללבות ואין ברוח לבד כדי ללבות אבל אין בכל א' כדי ללבות או ביש בכל א' כדי ללבות פטור וי"א דה"ה אם שנים לבו ואין בכל א' כדי ללבות פטורין.
י. עשה האחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב.
יא. הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל הדליק' להגיע ברוח מצויה חייב לשלם ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
יב. גמל שהוא טעון פשתן ועבר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה ואם הניח החנוני נרו מבחוץ הוא חייב לשלם אז דמי הפשתן לבעל הגמל ואפי' הוא נר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק.
הגה. וי"א דאם הדליקה במקום אחד ונתפשט האש למקום אחר חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם הגמל סכסך האש בכל הבירה חייב על כלו נזק שלם וע' לעיל סי' שצ"ב חלוקין אלו.
יג. טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בו אפי' מוריגים וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום הכלים הטמונים כאלו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לו לגדור ולא גדר אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפי' בתוך שלו ולא כלו חציו כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר כמו שנתבאר בסי' צ' ובבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם וכל מה שיטעון בעל הבית שהיה בבית ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ובלבד שיטעון דברי' שהוא אמוד בהם שהם שלו או שרגילים להפקיד בידו.
יד. המשאיל מקום לחבירו להגדיש בו והגדיש והטמין בו כלים והדליק המשאיל ושרף הגדיש והכלים שבתוכה אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד.
טו. השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפם בשעורים או שהגדיש שעורים וחיפם בחטים אינו משלם לו אלא דמי שעורים בלבד.
טז. מי שראה דליק' שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיס' הקמה אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשאו טמון ה"ז פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
יז. אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאלו הזיקו בידו [שאע"פ] שאש ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחציו והוא שהי' האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא היה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפי' אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם שאינו חייב אלא בנזק בלבד ופטור מארבע דברים.
יח. הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי' התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרוג חבירו אבל אם הניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף חייב שאינו חושש לסלקו כיון שזה חייב לשלם לו ועבדו כגופו ושורו כבגדו.
הגה. וי"א דעבד קטן דינו כשור וי"א דוקא בשור כפות אבל בשור שאינו כפות פטור.

סימן תיט - כיצד נפרעים לנזקים מהמזיק ומיורשיו. ובו ג' סעיפי'.
א. כשב"ד נזקקים לגבות לניזק מנכסי המזיק גובין מהמטלטלין תחלה ואם לא היו מטלטלין כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק גובין השאר מהקרקע המעולה שבנכסי המזיק וכל זמן שימצא מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע ואפי' שיש לו כסף יכול לפורעו בסובין דכל מטלטלים מיטב נינהו ושמין אותה כמו שיכול למוכרה מיד ובמקומו וכשמשלם מהקרקע אפי' היתה זבורית של מזיק טובה כעידית של ניזק אינו מקבל ממנו אלא מגבין לו מעידית שבנכסי המזיק.
ב. אם יש למזיק שני עידית אין הניזק יכול לומר לו תן לי מעידית פלוני אלא תלוי ברצון המזיק לתת לו איזה שירצה אבל אם המזיק חפץ לתת לו העידית שבקש אלא שהיא עתה בזול וממתין עדי שתתייקר ואומר אם תרצה אותה קח אותה כפי מה שהיא עתידה להתייקר אין שומעין לו אלא צריך ליתנה לו כפי מה ששוה עתה.

ג. מת המזיק קודם שיפרע מגבין לניזק מהמטלטלין של יתומים ואם לא הניח מטלטלין מגבין לו מזיבורית שבקרקעותיו שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מהזיבורית.