שלחן ערוך הלכות יבום סימן קנו-קסח
סימן קנו - איזה נקרא זרע קימא לפטור מן
היבום, ובו י"ג סעיפים
א- מי שמת אחיו מאביו ולא הניח זרע,
מצוה ליבם את אשתו, בין שהיא אשתו מן הנשואין בין שהיא אשתו מהארוסין, דכתיב. "כי
ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה".
ב- זה שנאמר בתורה. "ובן אין
לו", אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת, עד סוף כל הדורות, בין מאשה זו
בין מאשה אחרת, אפלו היה לו זרע ממזר או ע" א-, הרי זה פוטר את נשיו מן החליצה ומן היבום. אבל בנו מהשפחה או מהנכרית,
אינו פוטר אפלו נתגיר או נשתחרר הבן. ויש אומרים דהני מלי בנו משפחה אחרת, אבל בנו
משפחתו, פוטר.
ג- אפלו היה הזרע גוסס או פצוע ממכות
שאי אפשר לו לחיות, פוטר.
ד- מי שמת והניח אשתו מעברת, אם הפילה,
הרי זו תתיבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפלו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה
מהחליצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים
גמורים. הגה. יש אומרים דבזמן הזה אפלו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה
בו, הוי ולד קימא. ואף על גב דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקטעין, כבר תמהו
על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה
דברים. מיהו, חדשי העבור כל אחד שלשים יום, ולא חשבינן להו כסדר השנים. אבל אם לא נודע
לכמה נולד, אם חיה ל' יום, הרי זה ולד קימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהיבום. ויש אומרים
דוקא שגמרו שעריו וצפרניו, וכן נראה לי. ואם מת בתוך שלשים, אפלו ביום השלשים, בין
שמת מחלי בין שנפל מהגג או אכלו ארי, הרי זו ספק נפל ספק בן קימא, וצריכה חליצה מדברי
סופרים, אבל לא תתיבם. ויש אומרים דאפלו אם נולד מת, ואפלו אם יש להסתפק שכלו חדשיו,
חולצת ולא מתיבמת.
ה- אם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא
על פיה, אינה נאמנת. יבמה שנשאת לשוק, ועדים מעידים שהולד שילדה אחר מות בעלה חיה שלשים
יום, ועדים אחרים מכחישין ואומרים שלא חיה שלשים יום, מתרת לבעלה ואינה צריכה חליצה.
ואם אין עדים מעידים שחיה ל' יום, וגם אין עדות ברורה שלא חיה ל' יום, אלא קול לעז,
לא אסרינן לה בקלא דבתר נשואין.
ו- האומר. זה בני או יש לי בנים, נאמן
לפטר את אשתו, אפלו החזק באחים. ויש אומרים שאם יש עדים שיש לו אחים, אינו נאמן אחר
כך לומר שיש לו בנים.
ז- אמר בשעת קדושין או אחר כך, יש
לי בנים ובשעת מיתה אמר. אין לי בנים, אינו נאמן לאסרה. ויש מי שאומר שחולצת ולא מתיבמת.
ח- נאמן עד אחד להעיד שנתן לבעלה בן,
להתירה לזר. ויש חולקין.
ט- מי שזנה עם אשה, בין פנויה בין
אשת איש, ונתעברה, ואמר. זה העבר ממני הוא, ואפלו היא מודה לו, הרי זה ספק, וחולצת
ולא מתיבמת. ואם היו חבושין בבית האסורים, שודאי הוא ממנו, פוטר. ויש אומרים אפלו בזונה
אחרת המיחדת לו.
י- האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים,
ובאו ואמרו לה. מת בעלך, מתרת לנשא לשוק.
יא- הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים,
ובאה ואמרה. מת בעלי ואחר כך מת בני, נאמנת. אבל אם אמרה. מת בני ואחר כך מת בעלי,
אינה נאמנת להתיבם, אלא חולצת ולא מתיבמת.
יב- הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה.
נתן לי בן במדינת הים, ומת, ואחר כך מת בעלי, נאמנת. אבל אם אמרה. מת בעלי ואחר כך
מת אותו הבן, אינה נאמנת, וחולצת ולא מתיבמת. במה דברים אמורים, כשהיתה פסולה לכהנה,
או שאמרה. במערה היינו כשמת ולא היה שם אדם שיעיד. אבל אם אין הדבר כן, לא תחלץ ולא
תתיבם עד שיבאו עדים.
יג- הלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו
שנים ואמרו לה. מת בעלך, הרי זו לא תחלץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה.
ואם היתה אסורה לכהנה מתחלה, הרי זו חולצת לאחר ט' חדשים.
סימן קנז - דיני גרים ומשמד, ואיזה נקרא
אח ליבום, ובו י' סעיפים
א- מי שיש לו אח מאביו, אפלו הוא ממזר
או עובד ע" א-, ואפלו הוא קטן, משיצא
ראשו ורבו לאויר העולם קדם שימות אחיו, הרי זה זוקק את אשתו ליבום. אפלו הוא גוסס או
פצוע מכות שאינו יכול לחיות מהם, לא תנשא כל זמן שהוא חי. אבל אם הוא אחיו מאמו, או
שנולד אחר מותו, יבמתו מתרת לשוק. וכן אם היה לו אח מהשפחה או מהנכרית, אינו זוקק את
אשתו, אף על פי שהיתה לדתו בקדשה, הואיל והורתו היתה שלא בקדשה.
ב- אפלו קרוב, או אשה, או עבד, או
קטן שהוא מכיר ונבון, נאמנים לומר. זה פלוני אחי פלוני מאביו, וזו היא יבמתו, וחולצים
או מיבמים על פיהם.
ג- גרים שנתגירו ועבדים שנשתחררו,
אין להם אחוה כלל, אפלו אחד מהם הורתו שלא בקדשה ולדתו בקדשה, והשני הורתו ולדתו בקדשה.
ואפלו הם תאומים ונולדו בקדשה, אין להם אחוה עד שיהיו שניהם הורתם ולדתם בקדשה.
ד- נפלה לפני יבם משמד, יש מי שמתיר
אם היה משמד כשנשאה אחיו. ואין לסמך עליו. הגה. מיהו, אם עברה ונשאת בלא חליצה, כי
לא ידעה שהיה לה יבם, ואחר כך נודע שיש לה יבם משמד, לא תצא. ויש אומרים דוקא אם חלץ
לה לבסוף. היו לה שני יבמים, אחד משמד והוא הגדול, ואחד קטן והוא ישראל, לא תחלץ אלא
מן הישראל. ואפלו בדיעבד לא מהני מן המשמד. אבל אם הוא אנוס, מהני בדיעבד. והמקדש אשה
ויש לו אח משמד, יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפל לפני המשמד ליבום שלא תהא מקדשת.
ה- אם המת היה משמד, אשתו זקוקה לאחיו.
והוא הדין זרעו שיש לו מישראלית.
ו- לא היה מחזק באחים, ואמר. יש לי
אחים, אינו נאמן. בא אחד ואמר. אני אחיו, אינו נאמן. ואפלו עד אחד או קרוב מעיד עליו
שהוא אחיו, אינו נאמן להוציאה מחזקתה.
ז- היה מחזק באחים, ואמר בשעת מיתתו.
אין לי אחים, אינו נאמן. וכן אם אמר על מי שהחזק אחיו, אין זה אחי, אינו נאמן.
ח- לא היה מחזק באחים, ויצא קול שיש
עדים שיעידו שיש לו אחים, והעדים במדינה אחרת, אפלו אמר הוא בשעת מיתתו. אין לי אח,
הרי זו חוששת, ותמתין עד שיבאו עדים שאמרו, וישאלו.
ט- אשה שאין לבעלה בן ולא אח, וחמותה
וחמיה במדינת הים, ומת בעלה, מתרת לנשא. ולא חישינן שמא ילדה חמותה זכר והיא זקוקה
לו. אבל אם יצאתה חמותה מכאן מעברת, חוששין שמא ילדה זכר והיא זקוקה לו.
י- אשה שמת בעלה, והיה לו בן במדינת
הים, הרי זו מתרת לזר, ואין חוששין שמא מת הבן, אלא העמד אותה על חזקתה. יבם אסור לדור
עם חלוצתו, אם לבו גס בה, כמו ארוס וארוסתו. ודוקא לאחר שחלץ, אבל קדם שחלץ, שרי.
סימן קנח - באיזה אפן אשה נאמנת להתיבם,
ואם עד אחד נאמן, ובו ו' סעיפים
א- כשם שהאשה נאמנת לומר. מת בעלי,
שתנשא. כך נאמנת לומר. מת בעלי, שתתיבם, והיבם נכנס לנחלה על פיה. אבל אינה נאמנת לומר.
מת יבמי, שתנשא לשוק. ואין האיש נאמן לומר. מת אחי ואיבם את אשתו. לפיכך, הלכה היא
ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאה ואמרה. מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או מת יבמי ואחר כך
מת בעלי, אינה נאמנת.
ב- הלכה היא ובעלה למדינת הים לבד,
ובאה ואמרה. נתן לי יבם ומת, בין שאמרה. מת בעלי ואחר כך מת יבמי, בין שאמרה. מת יבמי
ואחר כך מת בעלי, נאמנת.
ג- נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה,
ומתיבמת על פיו. או שמת יבמה, שתנשא לשוק. או לומר. מת בעליך ואחר כך מת בנך. ואפלו
עבד או שפחה או אשה או כותי מסיח לפי תמו, או עד מפי עד, נאמן להעיד במיתת היבם כמו
שנאמן במיתת הבעל, ודין עדות זו כדין אותו עדות לענין עדים המכחישים זה את זה במיתת
היבם לכל דבר. הגה. ויש אומרים דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה, להתירה לעלמא.
ד- חמש נשים שאינן מעידות זו לזו שמת
בעלה, כך אינן מעידות שמת יבמה.
ה- שתי יבמות שבאו ממדינת הים, זו
אומרת מת בעלה, וזו אומרת מת בעלה, זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה
של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה, כמו שנתבאר. היה לאחת מהן עד שמת בעלה,
זו שיש לה עד אסורה מפני יבמה, וזו שאין לה עד מתרת, שהרי העיד העד שמת יבמה, והיא
נאמנת לומר שמת בעלה. היו לזו בנים ולזו אין בנים, ולשתיהן אין עדים, זו שאין לה בנים
אסורה, וזו שיש לה בנים מתרת.
ו- לא היו להם לא עדים ולא בנים, והיו
כאן יבם או יבמים ויבמו אותן, ומתו גם הם בלא בנים, ואין להם אחים אחרים, אסורות להנשא
לזר כמו שהיו בתחלה. אבל אם הניחו אלו בנים, או שגרשום בגט, מתרות להנשא לזר.
סימן קנט - יבמה שנתקדשה לזר אם יש זקה לאסר
בקרובותיו, ובו ז' סעיפים
א- הזקוקה ליבם שנתקדשה לאחר בשוגג,
נותן לה הזר שקדשה גט, ויבמה מיבם או חולץ. אם היה יבמה כהן, שאינו יכול לשא גרושה,
תצא מהזר בגט, כדי שלא יהא חוטא נשכר, וחולץ לה יבמה. ואם חזר הזר שגרשה מהארוסין,
ונשאה אחר שחלץ לה יבמה, אין מוציאין אותה מידו. הגה. ויש אומרים דאפלו חזר ונשאה,
מוציאין אותה מידו, הואיל ונתקדשה לו באסור. ודוקא אם קדשה במזיד, אבל אם קדשה בשוגג,
שלא ידעו שהיה לה יבם, אם רוצה היבם ליבם, צריך המקדש לגרשה. ואם רוצה היבם לחלץ, חולץ
לה ונשאת למקדש, וצריך לחזר ולקדש אותה אחר שחלץ לה יבמה. וכן נראה לי עקר. ויש אומרים
דוקא בשוגג גמור, שלא ידעו שיש כאן יבם. אבל היה כאן יבם, אלא שהיה סבורה שמת, כי כן
יצא הקול, תצא מן המקדש.
ב- נשאת לזר, אפלו בשוגג, מוציאה בגט,
ואפלו היו לו בנים ממנה. ונאסרה עליו ועל יבמה, וי"ג דרכים שנתבארו בסימן י"ז
בה, אלא שאין הולד ממזר. ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן. ויבמה חולץ לה, ואחר כך תהיה
מתרת לאחרים ועין לעיל סימן קנ"ז סעיף ד'.
ג- שומרת יבם שזנתה, לא נאסרה על יבמה,
אם הוא ישראל. ויש אומרים דאסורה לבועל משום קנסא.
ד- נתיבמה בטעות, כגון ששמעה שמת בעלה,
ואחר כך בא. אם היתה נשואתו, אינה צריכה גט מהיבם, ומתרת לבעלה. ואם היתה ארוסתו, צריכה
גט מהיבם ואסורה לבעלה.
ה- היבם אסור בקרובות זקוקתו, אפלו
מתה קדם שיבם או יחלץ, בין שהוא יבם אחד, בין שהם שני יבמים. ואפלו ספק אם זקוקה או
לא, אזלינן לחמרא. לפיכך, אם קדש אחד מהם אחות זקוקתו, אסור לו לכנסה, מפני שהיא כאחות
ארוסתו, עד שייבם אחיו או יחלץ לזקוקה ותפקע הזקה. ויש אומרים דדוקא בקדשה, אבל אם
כנסה, פקעה לה זקה ומתר לבא עליה קדם שייבם או יחלץ אחיו. הגה. ויש אומרים דעכשו בזמן
הזה דאכא חרם רבנו גרשם שלא לשאת שתי נשים, אם נפלה לאחד שומרת יבם, אסור לשא אחרת
עד שיחלץ ליבמתו. ודוקא שלא היתה משדכת לו כבר, אבל אם היתה משדכת לו כבר, מתר לכנסה.
ו- קדש אשה, ואחר כך מת אחיו שהיה
נשוי אחותה, כונס את אשתו.
ז- קדש אחות זקוקתו, ואחר כך מת אחיו
שהיתה גם כן זקוקה לו, ולא נשארה זקוקה אלא לזה, מוציא ארוסתו בגט ואת היבמה בחליצה.
ואם מתה ארוסתו, חוזרת היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם.
סימן קס - חיוב מזונות היבמה וקבורתה, ודין
נכסיה וירשתה, ובו ח' סעיפים
א- יבמה, שלשה חדשים, נזונת משל בעלה
ומעשה ידיה ליבם. מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. עמד בדין לאחר שלשה
חדשים ותבעתו ליבם או לחלץ לפני בית דין, ונתרצה ליבם וארעו אנס, שחלה או שהצרך לברח
מחמת ממון או מחמת מרדין, חיב במזונותיה בלא שבועה.
ב- הניחה מעברת, הרי זו נזונת עד שתלד.
ילדה ולד של קימא, הרי זו נזונת כל ימי אלמנותה, כשאר כל הנשים.
ג- נפלה לפני יבם קטן, אין לה מזונות
עד שיגדל. הגה. ילדה ספק נפל, שדינה לחלץ ולא להתיבם, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ו,
נוטלת כתבתה מיד. יש אומרים הא דאינה נזונת משל יבם קטן, הינו מנכסיו, ואפלו נדוניא
שהכניסה לבעלה והחזיק בה. אבל לא החזיק בנדוניא שלה, כגון שעדין מנחת ביד שליש, נזונת
מנדוניתה, כל שכן במקום שהיא אומרת שיתנו הנכסים לידה והיא רוצה לקים הקרן עד שיגדל
הנער ולזון מן הרוח, שנותנין המעות לידה.
ד- מעשה ידיה שלה לעולם, אפלו היא
נזנת. ודוקא לאחר שלשה חדשים.
ה- נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם,
מוכרת ונותנת, וקים, שאין ליבם בהם כלום עד שיכנס. ואפלו עשה בה מאמר. והוא הדין אם
נשארת אלמנה מן הארוסין, ונפלו לה בעודה ארוסה, שמוכרת ונותנת, וקים, דלא עדיף יבם
מבעל.
ו- אין ליבם פרות בנכסי מלוג של שומרת
יבם. ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו, אין לו בפרותיהם אלא מחצה. ויש מי שכתב, שגם בהם
אין לו פרות כלל, עד שיכנס. הגה. והראשון עקר. ויש אומרים דאפלו נכסי מלוג שנפלו לה
בעודה תחת בעלה דינן כנכסי צאן ברזל, ויחלקו בפרות. וכן יחלקו בירשתה, אם מתה. ובמקום
שהפרות שלה, כך יכולה למכר בקרקע כפי חלקה בפרות.
ז- מתה כשהיא שומרת יבם, יורשיה יורשין
נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל. וכן אם נתן לה היבם מתנה, יורשיה יורשין אותה. ויורשי
הבעל יורשים עקר כתבה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חיבים בקבורתה. הגה.
ויש אומרים דכל נכסי צאן ברזל שלה הם בחזקת יורשי הבעל, כמו הכתבה, ואין מוציאין מידם
אם הם מחזקים. וכל זה במקום ובזמן שאין כופין לחלץ, אבל במקום ובזמן שכופין לחלץ, אם
כן לא היתה ראויה להתיבם, יש אומרים דאין הנכסים בחזקת יבם, ולכך אם מתה אינה יורשה.
ולכך, במדינות שכופין לחלץ, אינו יורשה לדעת זה. ולענין מי נקרא יורשי הבעל, צריך עיון,
כי יש אומרים שהיבם הוא יורש אף על גב דאביהם עדין חי, והוא קודם בירשת הבעל לכל יוצאי
ירכו. ויש אומרים דהאב יורש, דמיד שמתה היבמה פקעה זקת יבמים, ונפלה הירשה לפני הקודם
בירשת הבעל. ואף על פי שהסברא נותנת כסברא האחרונה, וכן משמע קצת לשון "יורשי
הבעל", אבל סוגית הגמרא והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע שהיבם יורש השומרת יבם,
ואם כן אין לאב חלק בירשתה, וכסברא הראשונה. ואם היבמים רבים, עין לקמן סי' קס"ה.
ח- ראובן שמת, ולו שתי נשים ונשארו
זקוקות ליבם, ומתה אחת מהן, אין ליבם שום טענה בנכסים, לפי שהשניה בפניו. הגה. ספק
שומרת יבם שמתה, אין יורשי הבעל יורשין אותה, דהם ספק ויורשיה ודאי, ואין ספק מוציא
מידי ודאי כדלקמן סימן קס"ג.
סימן קסא - מי שהיו לו אחים רבים ונשים רבות
שמתו אחיו ונפלו נשותיהם לפניו, ובו ט' סעיפים
א- מי שהיו לו נשים רבות, ומת, ולו
אח, ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כלן, ואין היבם יכול ליבם אלא אחת מהן.
ב- היו בהן פסולות לכהנה, אם בא לחלץ
אינו חולץ אלא לפסולה ולא לכשרה.
ג- היו לו אחים רבים, ונפלו נשותיו
לפניהם, אחד מיבם או חולץ לאחת מהיבמות, והתרו שאר הצרות.
ד- מצוה על הגדול ליבם או לחלץ. לא
רצה או שאי אפשר לו לחלץ או ליבם כגון שהיה נשוי אחותה, חוזרין על כל האחים זה אחר
זה דרך גדילתן. לא רצה, חוזרים אצל הגדול ואומרים לו. עליך המצוה, או חלץ או יבם. לא
רצה לא לחלץ ולא ליבם, כופין אותו לחלץ ואין כופין אותו ליבם. הגה. ואפלו אם נשבע הגדול
שלא ליבם ולא לחלץ, כופין אותו ולא לקטן. ומכל מקום מתירין השבועה לגדול, אף על פי
שאינה חלה, משום מראית העין.
ה- אמר הגדול. המתינו עד שיגדיל אחי
הקטן, או שהיה אחיו חרש ואמר. המתינו עד שיבריא, או שהיה אחיו גדול ממנו במדינת הים
ואמר. המתינו עד שיבא, אין שומעין לו.
ו- לא רצה הגדול ליבם אלא לחלץ, והקטן
ממנו רוצה ליבם, ביאת קטן עדיפא. אבל אם אין שניהם רוצים ליבם, אלא לחלץ, חליצת הגדול
עדיפא. הגה. ועין לקמן סימן קס"ה דבזמן הזה מצות חליצה קודמת. ואפלו למאן דאמר
יבום קודם, אם היא אינה חפצה ביבום רק בחליצה, חליצת הגדול קודם.
ז- אף על פי שמצוה בגדול ליבם, אם
קדם הקטן ויבם זכה. הגה. והוא הדין אם חלץ לה הקטן, מהני בדיעבד. אבל לכתחלה צריכה
להדר אחר הגדול, ולתת לו חלקו בממון, כמו שיתבאר לקמן סי' קס"ה.
ח- היו לו ארבעה אחים, ומתו, ונפלו
נשותיהם לפניו, אם הוא עשיר ויכול לזונן, אם ירצה ליבם את כלם, מיבם. ואם לאו, חולץ
למי שירצה מהן, ומיבם למי שירצה מהן, אחת מכל בית.
ט- יבמה שנשארה זקוקה לשני אחים, והגדול
הוא מאנוסי הזמן, והשני יהודי, היהודי קודם לחלץ. ואם קדם האחר וחלץ, התרה לשוק. ועין
לעיל סימן קנ"ז סעיף ד'.
סימן קסב - דיני צרת היבמה וקרובותיה, ובו
ה' סעיפים
א- הכונס את יבמתו, נאסרו צרותיה עליו
ועל שאר האחים, בעשה.
ב- החולץ ליבמתו, נאסרה החלוצה וצרותיה
עליו ועל שאר האחים, בעשה.
ג- החולץ ליבמתו, אסור מדרבנן בקרובותיה,
אפלו בשניות. וכן היא אסורה בקרוביו. אבל האחים מתרים בכל קרובותיה. ואפלו לא חלץ לה
אלא מספק, אפלו הכי אסור בכל קרובותיה.
ד- מתר אדם לשא אחות צרת חלוצתו ושאר
קרובותיה.
ה- אסור לשא צרת קרובת חלוצתו.
סימן קסג - המיבם זוכה בנכסי המת, וטענת
בני היבם, ובו ח' סעיפים
א- המיבם את יבמתו, זוכה בנכסי המת
ועומד במקומו לטל חלקו בנכסי אביהם. ואפלו גרשה אחר כך מיד, ובלבד שהיתה ראויה לו ליבם.
ודוקא במחזק, כגון שמת אביהם ואחר כך מת אחיו קדם שחלקו. אבל לא בראוי, כגון אם מת
אחיו ואחר כך אביהם. ואפלו במחזק, אינו נוטל אלא בגוף הנכסים, אבל אם השביחו הנכסים,
אינו נוטל חלק אחיו באותו שבח, אפלו אם שבחו אחר יבום, קדם חלקה. הגה. יש אומרים דכל
שמקרי ראוי גבי בכור, מקרי גם כן ראוי אצל יבם. ויש אומרים דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי,
רק שאינו נוטל בראוי של אביו, אם מת אחר אחיו. והסברא ראשונה נראה עקר.
ב- החולץ ליבמתו, הרי הוא כאחד משאר
האחים לנחלה. ואם האב קים, הוא יורש הכל. ואם מת, יחלקו האחים ביניהם. הגה. ואפלו רצה
ליבם, אלא שהיא לא רצתה, וחלץ לה, אין לו בנכסים רק כשאר יורש. ואפלו קדם שחלץ, אם
תפס האב ואמר. קים לי כמאן דאמר מצות חליצה קדם ועל כרחן של אחים יצטרכו לחלץ, אין
מוציאין הנכסים מידו. וכל זה מדינא, אבל כבר יש תקנה שהחולץ יש לו חצי הנכסים, ועין
לקמן סי' קס"ה.
ג- יבם היבם בתוך שלשה חדשים, וילדה
לסוף תשעה חדשים, ספק אם הוא בן תשעה חדשים לראשון, או בן שבעה לשני, ותובע הספק נכסי
המת, שאומר שהוא בנו. והיבם אומר. אני יורשו כי אתה בני, יחלקו היבם והספק ביניהם.
אפלו אם אחד מהם מחזק, אין חוששין לחזקתו. ואם מת הספק קדם חלקה, יחלקו הזקן והיבם.
ויש מי שאומר, שאם אין אבי המת קים, יטל היבם הכל.
ד- ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי המת,
הוא אומר. אני בן המת ואטל הכל, והם אומרים. אחינו אתה ואין לך חלק אלא כאחד ממנו,
החלק שהם מודים לו יטל, והשאר יחלקו ויטל הוא חצי והם חצי. ויש מי שאומר, שכל הנכסים
חולקים בשוה, הוא מחצה והם מחצה.
ה- ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם,
לאחר שחלק היבם בנכסי המת, ואומר הספק. אם אחיכם אני תנו לי חלק ומה שלקחתי מנכסי המת
עם אביכם אחזיר ונח הכל, ואם איני אחיכם תחזרו לי נכסי אבי שלקח אביכם, אין חוששין
לדבריו.
ו- ספק והיבם שבאו לחלק בנכסי הזקן,
ואומר הספק. אני בן המת ויש לי לטל החצי, אין שומעין לו.
ז- ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי הזקן,
ואומר הספק. אני בן המת ויש לי לטל החצי, והם אומרים. אתה אחינו ואין לך אלא השליש,
החצי שהוא מודה להם יטלו, והשליש שהם מודים לו יטל, והשתות הנשאר יחלקו, יטל הוא חציו
והם חציו.
ח- זקן ויבם בנכסי ספק או ספק וזקן
בנכסי יבם, חולקים.
סימן קסד - שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ תוך
שלשה חדשים, ודין אם נתיבמה ונמצאת מעברת, ובו ח' סעיפים
א- היבמה לא תחלץ ולא תתיבם עד שיהיו
תשעים יום ממיתת הבעל, חוץ מיום המיתה ויום היבום או החליצה. ואם יבם או חלץ תוך זמן
זה, ולא נמצאת מעברת, הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום. אבל לא תנשא לאחר אף על פי שחלצה,
עד שישלימו תשעים יום למיתת הבעל. ואם מת היבם תוך התשעים יום או אחריהם, יש אומרים
שצריכה להמתין תשעים יום אחר מיתתו. ואם היו שני יבמים ומת אחד מהם, מתרת להתיבם לשני
תוך תשעים יום למיתתו של זה. הגה. ויש אומרים דכל שחלצה תוך ג' חדשים, בין נמצאת מעברת
והפילה, או לא נמצאת מעברת, הוה לה חליצה פסולה וצריכה חליצה אחרת מכל האחין. ועין
לקמן סימן ק"ע סעיף ה'.
ב- החולץ ליבמתו ונמצאת מעברת, וילדה,
אם הולד של קימא אין החליצה כלום, הוא מתר בקרובותיה, ולא פסלה מהכהנה, ואם הפילה או
ילדה ולא חיה שלשים יום, צריכה חליצה אחרת, שחליצת מעברת לא שמה חליצה, וחולץ לה הוא
או אחד משאר אחין. ויש אומרים שלא יחלץ לה הוא אלא אחד משאר האחין.
ג- ביאת מעברת נמי לא שמה ביאה. לפיכך,
הכונס או חולץ ליבמתו תוך שלשה חדשים, ולה צרה, לא תנשא עד שתלד זו או שמא תפיל ולא
היתה הביאה או החליצה כלום, והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.
ד- היבמה לא תתיבם בעת נדתה, אבל חולצת
היא. ואם עבר ויבם ובא עליה בעת נדתה, קנאה.
ה- הכונס את יבמתו ונמצאת מעברת, מפרישים
אותם וממתינים לה, אם הפילה יחזר ויקים. הגה. ויש אומרים דוקא שכנסה קדם שהכר העבר,
אבל אם כנסה משהכר העבר צריך להוציאה אף על פי שהפילה. וכשמקימה, צריך לחזר ולבעל,
דביאת מעברת לא שמה ביאה. ואם רצה להוציאה, צריכה גט וחליצה.
ו- ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו חדשיו,
קרוי נפל. ואם ילדה ולד שנגמרו סימניו ואין ידוע אם כלו חדשיו, אפלו מת ביום שנולד,
הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מתרת לאחרים. ואם נתקים הולד שלשים יום אחר
שנולד או שכלו לו חדשיו, הרי זה ולד של קימא, ואינה צריכה ממנו גט, מפני שהיא ערוה
עליו.
ז- ילדה ולד של קימא לאחר ששה חדשים
משנתיבמה, הרי זה הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון. לפיכך, יוציא בגט,
והולד כשר. ואם בא עליה אחר שילדה, ונתעברה וילדה, אותו ולד ספק ממזר.
ח- כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש
עליה זקת יבם אם לאו, כגון יבמה שילדה ולד שלא נודע שכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום
או ביום ל', שדינה שתחלץ מספק מדבריהם כמו שנתבאר, אם הלכה ונתקדשה לאחר או נשאת קדם
חליצה, חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה. ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה, אינו חולץ לה,
שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם. והוא הדין אם אין היבם כאן, שלא תצא מבעלה
ישראל, ומתרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה. גרשה הכהן או מת, הרי זו חולצת לכתחלה,
ואחר כך תהיה מתרת לאחרים.
סימן קסה - איזה מהם קודם או חליצה או יבום,
ובו ה' סעיפים
א- מצות יבום קודמת למצות חליצה. ואם
אינה רוצה להתיבם לשום אחד מהאחים, או בגדול כשרוצה ליבם, בלא טענה מספקת, דינה כמורדת.
ויש אומרים שמצות חליצה קודמת. הגה. ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתיבם. ומכל מקום
אין כופין אותו לחלץ, אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו, כגון שאומרים לו. חלץ על מנת
שתתן לך מנה. ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ד.
ואם שניהם רוצים ביבום, אין מניחים אותם ליבם אלא אם כן נכר וידוע שמכונים לשם מצוה.
ויש אומרים דאם יש לו אשה אחרת, שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלץ. ויש אומרים אפלו
בלא אשה אחרת, אם אינם מכונים לשם מצוה, והיא אינה רוצה להתיבם, ואין יכולים להטעותו,
כופין אותו לחלץ. והמנהג כסברא הראשונה, שאין כופין לחליצה כלל, אפלו יודעין בו שנתן
עיניו בממון, אלא מפשרים ביניהם כפי תקנות הקהלות, כמו שיתבאר למטה. וכל זה כשהוא אומר
שרוצה להתיבם, ואפשר להתיבם שאין חשש אסור ביבומו. אבל אם אומר שאינו רוצה לא ליבם
ולא לחלץ, כופין אותו. ודוקא בבאה מחמת טענה, כדרך שנתבאר לעיל סימן קנ"ד. מיהו,
אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה על החליצה, מטעינן לה כדי שלא נצטרך לכף.
ויזהרו שלא ישלישו הממון ביד שליש, כי אז לא יכולין לומר לו. משטה היינו בך. ועין לקמן
סימן קס"ט סעיף נ'.
ב- יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה,
או שנדרה הנאה מכל היהודים, כופין אותו שיחלץ לה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה, מבקשים
ממנו שיחלץ לה. וכן אם נתכונה בנדרה אפלו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה, מבקשים ממנו
שיחלץ לה. הגה. היה יבמה כהן, והלכה ונתקדשה לאחר כדי שלא יוכל ליבמה, דינה כאלו נדרה
הנאה ממנו. ומכל מקום אין כופין אותו לחלץ, הואיל והיא גרמה שאסורה לו, ויש אומרים
שאם רקקה לפני האחים או כדומה לזה, וגרמה שאסורה ליבם, אין לה דין מורדת הואיל ואי
אפשר לה ליבם מעכשו. וכבר נתבאר בסמוך שכל חלוקים אלו למאן דאמר מצות יבום קודם, אבל
למאן דאמר מצות חליצה קודמת, אין לה דין מורדת כלל אם אינה רוצה ביבום.
ג- יבמה שתבעה היבם לחלץ, והיא אינה
רוצה אלא לשאר עגונה, אין שומעין לה, אפלו היה היבם נשוי. ודינה כמורדת, ונתבאר דינה
סימן ע"ז.
ד- כל יבמה שדינה שתחלץ ולא תתיבם,
הרי זו נוטלת כתבתה ושמין לה בגדים כמו לאלמנה. וכן אם היה יבמה מכה שחין או שאר מומי
אנשים שנתבארו בסימן קנ"ד, חולץ לה ונוטלת כתבתה. ואפלו היו המומין ההם בבעלה,
יכולה היא לומר. לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. הגה. והוא הדין למאן
דאמר מצות חליצה קודמת, אף על פי שאין כופין אותו לחלץ, צריך לתן לה כתבתה מיד, שהרי
דינה כחלוצה. וכל זה מדינא, אבל הקהלות תקנו תקנה, אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה, יחלקו
כל הנכסים שהניח, ואפלו אין מגיע החצי לכדי כתבה, ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי
בעלה, וצריכה לשבע, אם לא שהתפשרו עצמם בלא שבועה. ומה שנתן הוא במתנת שכיב מרע, אין
מנכין לה מחלקה כלום. ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל, נוטל החולץ, ואין לאב ולא
לשאר אחין חלק בו. ואפלו תפסו, מוציאין מידן. דעקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה, ולכן
החולץ עקר בזה. ואפלו אם רוצין שאר האחין לחלק עם גדול האחין, ואומרים שהם רוצים לחלץ,
אין שומעין להם אם גדול האחין רוצה לחלץ. וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתבתה,
דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתבתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהלות. על כן נוהגין
להתפשר ביניהם, ואפלו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון, אם לא שפרשו
בהדיא לחלץ לה בחנם.
ה- נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם,
אם אינו רוצה ליבם חולץ לה ונותן לה כתבה.
סימן קסו - מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם,
ושיקדשנה, ואם כונס בביאה באיזו ביאה היא נקנית, ובו ט' סעיפים
א- היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא
שם, ובית דין נותנים לו עצה ההוגנת לשניהם, אם ליבם או לחלץ. הגה. ודוקא שהיבם במקום
דירתו, והוא במקום בית דין. אבל אם הלך למקום אחר, אין כופין היבמה לילך אחריו. וכן
אם הוא דר בין הכותים או בין הדיוטות שאין יודעין סדר חליצה, אין לדינין לילך אחריו,
אלא כופין אותו לילך למקום ועד, ויפטר יבמתו.
ב- מן התורה אין צריך לקדשה, אלא בא
עליה. וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנה בפני עדים, בכסף או בשטר, והוא נקרא מאמר.
הגה. ואם קדשה בשטר, נמי מקרי מאמר. ואפלו נתן לה פרוטה ואמר לה. הרי את מקדשת לי בזו
ובקדושי אחי, הרי זו מקדשת, דהוי כמלוה ופרוטה. וצריכה גם כן חפה אחר קדושין, כמו שאר
אשה. ויכול לעשות מאמר על ידי שליח, כמו בשאר קדושין. ואם בא עליה בלא מאמר, קנה, ואין
צריך לחזר ולקדש, ומכין אותו מכת מרדות. ודוקא שבא עליה בפני עדים.
ג- אין עושין בה מאמר, אלא מדעתה.
וקטנה שנתאלמנה מהארוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.
ד- כותב לה כתבה, ואין נכסי היבם משעבדים
לה, שכתבתה על נכסי בעלה הראשון. ואם אין לראשון נכסים, כתבתה על נכסי היבם.
ה- נולד לו בן ממנה, אין צריך לקרותו
על שם אחיו המת.
ו- כתבת יבמים צריכה שרטוט, מפני הפסוקים
שכותבים בה. ועין בטור סימן זה טפס הכתבה.
ז- הבא על יבמתו, בין בשוגג, בין לשם
זנות, בין שאנסוהו כותים והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו על ידי קשי, בין שהיה הוא מזיד
והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיא ערה או ישנה,
קנה, אפלו בהעראה.
ח- במה דברים אמורים, כשנתכון לשם
ביאה בעלמא, ואפלו לא נתכון אלא לביאת בהמה. אבל אם לא נתכון לשם ביאה כלל, כגון שהוא
ישן או שכור שאינו מכיר כלום, או שנתכון להטיח בכתל והטיח ביבמתו, או שנתקשה לאשתו
ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו, לא קנה. וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קשוי, אלא באבר מת,
לא קנה.
ט- במה דברים אמורים שביאת שוגג קנה,
ביבמתו שנפלה לו מן הנשואין. אבל אם נפלה לו מהארוסין, יש אומרים שלא קנה ליורשה ולטמא
לה ולהפר נדריה, ויש מי שאומר דהוא הדין להעראה. יש אומרים שהבא על יבמתו צריך לברך.
"אשר קדשנו במצותיו וצונו על [בעילת] יבמה".
סימן קסז - דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה,
ובו ו' סעיפים
א- קטן פחות מבן תשעה, אין ביאתו כלום.
ומבן תשע שנים ויום אחד ואילך, ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול. ובאשה דעלמא אינה קונה
כלל. לפיכך, נשא אשה ומת, פטורה מהחליצה ומהיבום.
ב- בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו,
אינו יכול לפטרה בגט, עד שיגדיל ויבא עליה אחר כך. ואם לא בא עליה אחר כך, ובא להוציאה,
צריכה גט וחליצה. ואם בא עליה כשהוא קטן, ומת קדם שהגדיל, או מת אחר שהגדיל אבל לא
בא עליה משהגדיל, חולצת ולא מתיבמת. ואם משהגדיל נשא אחרת, ולא בא על היבמה משהגדיל,
שתיהן חולצות ולא מתיבמות.
ג- קטן אינו חולץ, עד שיהיה בן י"ג
שנה ויום אחד ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות. אבל אם היו לו שתי שערות קדם שהגדיל,
אינו נחשב גדול על ידם, אלא אם כן יביא שתי שערות אחרות אחר שהגדיל. ומכל מקום, אם
מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל, לא חישינן שמא אלו היו בו מקדם.
ד- קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה,
ביאתה ביאה לכל דבר. ואם בא עליה יבם, קנאה. אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה
ויום אחד ובדקוה אחר כך ומצאוה שהביאה ב' שערות.
ה- יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו
זה עם זה. ואם בא לגרשה קדם שיגדיל, אינו יכול, דגט קטן אינו גט.
ו- יבמה שנתיבמה, ואמרה בתוך ל' יום.
לא נבעלתי, אף על פי שהוא אומר. בעלתי, וגרשה, כופין אותו שיחלץ לה, הואיל וקדם וגרשה
בגט. ואם עדין לא גרש, כופין אותו שיבעל או יחלץ ויוציא בגט. ואפלו מודה לדבריה שלא
בעל, צריכה גט וחליצה, דכל כנוסה בחזקת בעולה. גרשה לאחר שלשים יום, והיא אומרת. לא
נבעלתי, מבקשים ממנו שיחלץ לה. ואם הוא מודה שלא בעל, כופין אותו לחלץ. היא אומרת.
נבעלתי, והוא אומר. לא בעלתי, אינה צריכה חליצה, שאין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר
שכנסה. ויש אומרים דתוך ל' יום הוא נאמן, וצריכה חליצה עם הגט. וצרתה, לעולם מתרת,
אפלו הוא והיא אומרים שלא בעל, ואפלו בתוך ל' יום. ויש אומרים דכל ל' יום הוא נאמן
לומר שלא בעל, לאסר הצרה.
סימן קסח - משכנסה הרי היא כאשתו, ועל מי
חיוב כתבתה, ובו ט' סעיפים
א- משיבם היבם את היבמה, הרי היא כאשתו
לכל דבר, שיכול להוציאה בגט ויכול להחזירה.
ב- גרשה והחזירה קדם שפרע לה כתבתה,
דינה כאשה אחרת שגרשה והחזירה, שאין לה אלא כתבה אחת.
ג- יבמה, כתבתה על נכסי בעלה הראשון.
לפיכך, אין היבם רשאי למכר כלום מכל נכסי אחיו. ואם מכר או נתן מתנה, או חלק עם אחיו
בנכסי המת, בין קדם יבום בין אחר יבום, לא עשה כלום.
ד- הניח אחיו פרות מחברים לקרקע, ימכרו,
וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות.
ה- הניח פרות תלושין או מטלטלים, ימכרו,
וילקח בהן קרקע והוא אוכל פרות. והוא הדין אם הניח מעות. ואפלו אם היה הוא חיב לאחיו
מנה, מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות. ויש אומרים שבפרות תלושין ומטלטלין
ומעות, משתמש בהם כמו שירצה. ואם כתוב בכתבה. מטלטלי אגב מקרקעי, לדברי הכל ילקח בהם
קרקע והוא אוכל פרות. הגה. ומכל מקום, כל זמן שלא כנסה, אין נותנים הנכסים לידו, אלא
מוציאין כל המטלטלין והמעות מידו ליד בית דין או לאפוטרופוס, הקרקעות הוא אוכל פרות.
ו- הנכסים שביד היבמה, מוציאין אותם
מידה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות.
ז- אפלו גרשה וכנסה אחר כך סתם, אינו
יכול למכר מנכסי אחיו, אלא אם כן יתנה בשעה שמחזירה שכתבתה על כל נכסיו. ובלא גרושין,
אם מתרצה לו על מנת שיכתב לה אחריות כתבתה על כל נכסיו, יכול למכר.
ח- יבמה שלא היה לה כתבה, או שמחלה
כתבתה, זכה בנכסי אחיו, ומוכר ונותן כחפצו, וכשיכניסנה יכתב לה כתבה מנה, ויהיו כל
נכסיו אחראין לכתבתה כשאר כל הנשים.
ט- יבמה שלא היה לה על בעלה כתבה,
מפני שהיא אסורה עליו, והיא מתרת ליבם, אם רצה כונס ואין לה כתבה, כדרך שלא היה לה
על בעלה. ודוקא שלא כתב לה, אבל אסור להשהותה בלא כתבה. ודינה עם יבמה בתוספות, כמו
שהיה לה על בעלה. אבל אם לא כתב לה בעלה כתבה [או שמכרה לו], או שמחלה לו, צריך היבם
לכתב לה כתבה כדרך כל האלמנות. הגה. וכן אם לא היו נכסים לבעלה הראשון, יש לה כתבה
מנה משני, כדין אלמנה. היו לה בנות מן היבם, אם יש לה כתבה על נכסי יבם, גם הבנות נזונות
מן האחים. ואם אין לה כתבה על נכסיו, גם הבנות אינן נזונות מן האחין, מכל מקום האלמנה
נזונית כל ימי מגר אלמנותה.
