‏הצגת רשומות עם תוויות אבן העזר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבן העזר. הצג את כל הרשומות

שלחן ערוך הלכות חליצה סימן קסח-קעט

שלחן ערוך הלכות חליצה סימן קסח-קעט

סימן קסט - כל דיני חליצה בפרטות, ובו נ"ו סעיפים
א- מצות חליצה בג' דינים ישראלים, ושלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה. ואפלו שנים נשואין שתי בנות אחין, לא יהיו זה עם זה. אבל שני בשלישי, כשר. ואפלו הם הדיוטות, רק שידעו להקרות את היבם והיבמה. ואם חלצה בפני עמי הארץ שאינם יודעים להקרות, כשרה.
ב- נמצא אחד מהם קרוב או פסול, או גר, פסול. ואפלו היה אביו גר ואמו ישראלית, פסול, עד שיהא אביו ואמו מישראל. ויש אומרים שאם אביו מישראל, כשר. ומיהו, חליצה פסולה מיהא הויא לפסלה על האחים, אפלו בינו לבינה. הגה. יש אומרים דאסור לקח שכר מחליצה, דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין, וכן נראה בעיני. בחליצות, יש לזהר שלא ישב בשלשה דינים שיושבים לחלץ מי שנוטל שכר, דהרי בעינן בית דין כשר מדאוריתא, ועין בחשן המשפט סימן ט' איזה שכר מתר לדין לקבל. ואפלו בזה נראה לי להחמיר אם נוטל שכר מן החליצה, משום מראית העין, כמו שמחמירין לענין קרובים ובשאר דברים לענין בית דין של חליצה, יותר מבשאר בית דין. וראיתי ושמעתי שהרב נוטל שכר הרבה מן החליצה, וסומך עצמו במה שמוכר לו סנדל של חליצה. וקלא גדולה היא בעיני, ושומר נפשו ירחק מזה. ולא דמי למה שעדי הגט נוטלין שכר מטעם שכתבתי לעיל סימן ק"ל, גם הרב המסדר הגט כמו שכתבתי לעיל בסדר הגט סעיף ד', כי אותן הטעמים אינם שיכים בחליצה.
ג- לכתחלה מצוה שיוסיפו שנים על הג', ואפלו השנים הם עמי הארץ. חלצו בג' חליצתה כשרה. ואלו השנים שמוסיפים, לא יהיו קרובים ופסולים. ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד כשר.
ד- צריכים הדינים לכתחלה לקבע מקום לומר. נלך למקום פלוני לחלץ. מיהו, אם חלצה בלא קביעות מקום, כשר.
ה- יש קבעים מקום בו ביום, ויש אומרים לקבע ביום שלפניו.
ו- אין חליצה כשרה אלא ביום. חלצה בלילה, חליצתה פסולה.
ז- אין חולצין בשבתות ולא בימים טובים. ומיהו, בחל המועד, שפיר דמי. ויש אומרים דאין לחלץ בערב שבת וערב יום טוב, וכן נוהגין.
ח- צריך שיכירו שהוא אחי המת, ושהיה בעולמו, וזאת היא אשת המת. ואפלו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם, או אפלו קרוב או אשה או עבד או שפחה או קטן שהוא מכיר ונבון, נאמן בכך.
ט- צריך שידעו הדינים שיש צ' יום משמת הבעל, חוץ מיום שמת בו ויום שחולצת בו.
י- צריך שידעו שהיבם בן י"ג שנה ויום אחד, והיבמה בת י"ב שנה ויום אחד, ושהביאו שתי שערות אחר שהגיעו לזמנים אלו. ואם יש ליבמה דדים גדולים, אין צריך לבדק אחר השערות. וכן אם היבם נתמלא זקנו, אין צריך לבדק אחר השערות. ומשפט שתי השערות ובדיקתן, נתבאר בסימן קנ"ה.
יא- אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים, אלא על פי עדים כשרים להעיד. ויש אומרים שאם החזק בעיני השכנים, שלא על פי האב, שבא לכלל שנים, או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים, נאמנים להחזיקן בגדולים, אם בדקום ומצאו להם שתי שערות, אבל לא מהני שראו אותו שעלה לספר תורה או שהיה שליח צבור. ואפלו בלא חזקת השכנים, אם יש להם רבוי שערות, או שהם ארכות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה, חזקה שבאו לכלל שנים, וחולצים. ועל זה סומכים שלא לבדק אם יש גמות בשערות, מאחר שיש רבוי שערות או שהם ארכות. ואם הם גדולים בקומה, יש לסמך שהם גדולים, אפלו לא הביאו כי אם שתי שערות. ואם יש ליבמה בנים, הרי הם כסימנים.
יב- ישבו הדינים כמו שצריכים לישב בדין, ויעמדו לפניהם היבם והיבמה, שמצות חליצה לכתחלה, מעמד. הגה. אבל בדיעבד, אם חלצה מישב, כשר. וכן חולה שלא יוכל לעמד, יוכל לחלץ מישב, דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד. ועין לקמן סעיף ס"ד בפרוש סדר חליצה.
יג- מאחר שמסכים היבם לחלץ, יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר, כמו גבי גט. שאם מסר מודעא תחלה, החליצה פסולה. הגה. וכן אם כפו אותו לחלץ, דינו כמו בגט. ועין לעיל סימן קל"ד. ואף על גב דיש אומרים מצות חליצה קודם, ואם כן כל כפיה היא בדין, מכל מקום אין לכף אלא במקום שנתבאר סימן קס"ה.
יד- לכתחלה צריך לתת ליבם מנעל החליצה במתנה. ויש אומרים שיהלך בו מעט, כדי שיהא נראה כשלו. ואם לא נתנו לו, כשר.
טו- המנעל צריך שיהיה כלו של עור. לפיכך, צריך לתפרו כל תפירותיו בעור לכתחלה. וכן נוהגין. ויש פוסלין אף בדיעבד. דלא כיש אומרים דבזמן הזה שכל המנעלים תפורין בפשתן צריך להיות תפור בפשתן. אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור. ויש אומרים דגם רצועותיו מעור, וכן נוהגין.
טז- צריך לכתחלה שיהא העור קשה קצת, שיהא דומה קצת לסנדל. ויש אומרים שהתפירה תהיה מבחוץ. יש אומרים מבפנים, כדי שיהא דומה לסנדל. ויש אומרים שלא יהא בגד או עור מבפנים ותפרו בו. ויש אומרים שעושים אותו מחתיכה אחת, כדי שיהא דומה גם בזה לסנדל. הגה. אבל נהגו לחלץ לכתחלה במנעל שהוא תפור מבחוץ, וגם שהוא משני חתיכות, דהינו שהתחתון שלו שקורין שול"א הוא חתיכה אחרת. וגם הרצועות הם חתיכה אחרת תפורין בו. ויזהרו שלא תהיה העור של הסנדל משוחה בשמן לרככו.
יז- יש אומרים שלכתחלה עושין אותו מעור בהמה טהורה. גם הרצועות והקרסים שבו, גם רצועות התפירה, וכן נוהגין.
יח- יהיו בו שתי רצועות לקשרו בהם, אחת בצד זה ואחת בצד זה. ויש אומרים שרצועות אלו יהיו לבנות. וגם רצועות התפירה יהיו לבנים. אבל השאר, הכל שחור מבחוץ, וכן נוהגים. אבל מבפנים, אין לחוש. ואם השחרו הרצועות מחמת זקנה, אין להקפיד, וכן נוהגין. ויהיו הרצועות ארכות, שיוכל לכפל כל אחת שתי פעמים.
יט- יעשו בו כמין קשר, שקורים חמרתא, בצד האחד, שיכנס בנקב שבצד האחר כדי להדקו יפה. ויש אומרים שיעשו שלשה קשרים בענין זה, ולפחות שתים. הגה. ונוהגים לעשות שלשה. ולא יהיו הקשרים מן המנעל עצמו, אלא רצועה אחרת מחברת בראש המנעל. וכן יעשה הקרסים שבצד השני וכן נוהגין. ויתפר אלו הלולאות והקרסים מבחוץ, ולא מבפנים, וכן נוהגין.
כ- יש אומרים שלא יהיה לו לשון כמו שרגילים לעשות במנעלים, כדי שלא יהא מעל דמעל. הגה. יש אומרים לתפר שפה סביב המנעל למעלה, ולא נהגו כן. ויזהר לתפרו בתפירות תכופות זו לזו. ועושין אזני המנעל קצרים, שלא יהיו הלולאות והקרסים על המנעל, רק על הרגל, שלא יהיה מעל דמעל.
כא- יהא עשוי לצורת רגל ימנית, וינעלו ברגלו הימנית. ויהיה למדת רגלו, שלא יהא גדול עד שאין ראוי לילך בו, ולא יהיה קטן עד שאינו מכסה רב הרגל. ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך בו.
כב- חלצה בסנדל של עץ או של שעם שאינם מחפים עור, או ברגל שמאל, או שהיה מנעל גדול עד שאינו יכול לילך בו, או קטן שאינו מכסה רב רגלו, או קרוע שאינו יכול לילך בו, או בסנדל שאין לו עקב, או באנפליא של בגד, חליצתו פסולה. היה של עץ ומחפה עור, או שבגד פשתן תפור בפנים, או שחלץ במנעל של שמאל בימין, כשרה.
כג- מנעל של עובדי אלילים שמניחים אותו לרגלי הצורה ומהלכין אותה בו, לא תחלץ בו. ואם חלצה, חליצתה כשרה. אבל בשל תקרבת עבודה זרה, או של עיר הנדחת, או שנעשית לתכריכי המת, אם חלצה, חליצתה פסולה.
כד- שולט בשתי רגליו, וכן היא בשתי ידיה, יעשו בשל ימין. ואם היא אטרת יד-, תעשה בימין דידה, שהוא שמאל כל אדם.
כה- אטר ברגלו, יש אומרים שחולץ בשתיהם, במנעל של ימין בימין, ובמנעל של שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה. ונהגו כסברא הראשונה, ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף מ'.
כו- ינעל המנעל על רגלו כשהוא יחף, ולא על בתי שוקים, שלא יהא מעל דמעל. ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים, וגם מטעם זה יש מצריכים לרחץ רגלו הימנית יפה יפה.
כז- יש מי שאומר, שהיבם קושר כנף המכנסים למעלה משוקו, כדי שיראו הדינים היטב שאין דבר בין רגלו ובין מנעלו.
כח- ינעל המנעל ויכרך הרצועות סביב למנעל ברגלו, ויקשר שניהם יחד שני קשרים זה על זה, ואל יהדק קשר השני בחזק, כדי שתוכל להתירו בימין, ועניבה עליהם. וצריך שיהיה הקשר על בשר שוקו, ולא על אזני המנעל, לכך צריך שיחתך במנעל לפניו ולאחריו כמו פגימה, כדי שתהא הרצועה החוזרת דבוקה ממש על רגלו יחף. ויסבב הרצועות פעמים סביב לשוק, עד שישובו ראשי הרצועות ממעל לאזני המנעל, על השוק ערם. ויהיו הקשרים על פני השוק ולא מאחוריו. ויכניס הקשרים בנקבים שבאזנו השניה.
כט- מלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שהוא והיא יהיו רגילים, ותהיה יכולה לקרות "לא אבה" בנשימה אחת. ויש מי שאומר, שצריך גם כן שהוא יהיה יכול לומר. "לא חפצתי" בנשימה אחת. ויקראו אותה, והיא מעמד, בלשון הקדש. "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" ויקראו אותו, והוא מעמד. לא חפצתי לקחתה ויש אומרים שצריך שידקדקו עמה שהיא תקרא. "לא אבה יבמי", בנשימה אחת. וכן הוא המנהג. גם ב"לא חפצתי לקחתה". ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף ס"ו.
ל- יעמד אצל כתל או אצל עמוד וישען בו, וידחק רגלו בקרקע, ותתיר קשרי המנעל, ואחר כך הקרסים, הכל בידה הימנית, ותתפס רגלו בידה השמאלית, ותהיה שומטת המנעל מן העקב בידה הימנית, ותחלץ כל המנעל גם בידה הימנית, וכל זה בלי סיוע יד- שמאלית. ובכל זה לא תהיה יושבת, ולא על ברכיה, אלא תהיה מעמד, ותכף עצמה. ומשלכת המנעל לארץ. חלצה בידה השמאלית או בשניה, כשרה.
לא גדמת, חולצת בשניה.
לב- יש אומרים, שאם לא דחק רגלו בקרקע, חליצתה פסולה.
לג- התיר הוא הקשר, ושמטה היא המנעל מרגלו. או שהתירה היא, ושמט הוא, חליצתה פסולה. הגה. ויש אומרים דוקא שאינו יכול להלך בו בלא קשירה. אבל אם יכול להלך בו בלא קשירה, וחלצה אותו, החליצה כשרה אף על פי שהוא התיר הקשר.
לד- היתה רגלו עקמה לאחור, או הפוכה על צדה, או שמהלך על אצבעות רגליו, אינו חולץ.
לה חלצה מן הארכבה ולמטה, חליצתה כשרה. מן הארכבה ולמעלה, חליצתה פסולה. ויש אומרים דאקשירה קאי, שאם היה הקשר למעלה מהארכבה, פסולה. אבל אם נקטעה רגלו, אפלו מן הארכבה ולמטה, אינו חולץ. ועל כן לא יהיה המנעל ארך עד למעלה מן הארכבה. ויש אומרים דבנקטעה רגלו מירי, שאם נקטעה למטה מהארכבה ונשאר כל כך משוקו שיכול להכניס בו המנעל ולקשרו למטה מהארכבה, חולץ.
לו קרעה המנעל מעל רגלו, או ששרפתו, פסולה.
לז- היה לבוש שני מנעלים, וחלצה העליון, אף על פי שקרעה התחתון עד שנתגלית רגלו, חליצתה פסולה. אבל אם חלצה שניהם, חליצתה כשרה.
לח- תעמד נגד היבם, ותירק בארץ כנגד פני היבם, רק הנראה לדינים כשיצא מפיה עד שיגיע לפני היבם. ואם לא ראו הדינים כשיצא הרק מפיה, כשרה.
לט- רקקה וקלטתו הרוח קדם שהגיע נגד פניו, כגון שהיא ארכה ממנו, צריכה לירק פעם אחרת. אבל לאחר שהגיע הרק נגד פניו, אפלו לא הגיע לארץ, כשרה. לפיכך, אם הוא ארך והיא קצרה, קרינן בה שפיר "בפניו".
מ- יבמה שרקקה דם, אינה צריכה לירק פעם אחרת. ויש אומרים דדוקא במוצצת, משום דאי אפשר לה בלא צחצוחי רק.
מא- אכלה שום או גרגר וכיוצא בו, מדברים המרבים רק, והיה רק זב מפיה, אינו כלום. ונהגו למנעה מלאכל כלום. וכן לשתות, ותמעט בדבור, כדי שיבא הרק מעצמו. גם לא תנקר שניה, כדי שלא תרק דם.
מב- אחר כך מקרין אותה מעמד. "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". ומצוה לכל העומדים לומר. "חלוץ הנעל", שלש פעמים. ויש אומרים שגם היבמה תאמר כן.
מג- נמצא סדר החליצה. קוראה "מאן יבמי", וקורא "לא חפצתי לקחתה", וחולצת, ורוקקת, וקוראה "ככה יעשה לאיש" ואין הסדר מעכב. ולא עוד, אלא אפלו לא קראה ולא רקקה, אלא שחלצה בלבד, החליצה כשרה. במה דברים אמורים, כשהיו יכולים לדבר, שהרי הם ראוים לקרות. אבל אלם ואלמת וקטנה, אינם חולצין, ואם חלצו, חליצתן פסולה. ואינה כשוטה וקטן, שלא עשו כלום, שאינה נפסלת לאחים ויכולה להתיבם להם או לו. ויש אומרים דהוא הדין לחליצת חרש וחרשת שאינה כלום. ויש אומרים שחליצתן פסולה, כמו של אלם ואלמת.
מד- צריך שיכונו היבם והיבמה שתהא מתרת לזר בחליצה זו. נתכון הוא ולא היא, או היא ולא הוא, לא התרה. אבל חליצה פסולה היא לפסלה על האחים. לפיכך, יבמה שגדלה בין האחים, וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם, אסורה להתיבם, שמא כונו לשם חליצה. וצריכה חליצה כשרה, להתירה לזר. אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם, מתרת להתיבם, ואין חוששין שמא חלצה.
מה וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין, נפסלה מלהתיבם. ויש מי שאומר, דהני מלי כשרקקה רק, אבל אם רקקה דם, ואין רק מערב בו, אינה נפסלת בכך.
מו- יש מי שאומר, שיש לזהר שלא תירק היבמה לפני היבם קדם חליצה, כדי שלא תהא חליצה פסולה ותהא צריכה לחזר על כל האחים.
מז- אם קראה לבד, לא נפסלה בכך מלהתיבם.
מח- הסומא, אינו חולץ לכתחלה. ואם חלץ, חליצתו כשרה. ויש מי שאומר, שאם אין אח אלא הוא, חולצת לכתחלה, כדי שלא תתעגן. ולא מקרי סומא, אלא בשתי עיניו.
מט- קטנה שחלצה לגדול, חליצתה פסולה ונפסלה על כל האחים. וכשתגדיל, תחלץ מאחד מהם, ואינה צריכה לחזר על כל האחים.
נ- חליצה מטעת, שאומרים לו. חלץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, החליצה כשרה, אפלו אינה נותנת לו כלום, ואפלו כפל התנאי. ואפלו אמר לה בשעת החליצה. על מנת שלא תנשאי לאיש, וכפל תנאו, אינו כלום. ואף על פי שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו, מכל מקום חיבת לתן לו, כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן. אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו מפני שאינו הגון לה, והוא חיב לחלץ אלא שאינו רוצה, והטעוהו שיחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז, אינה חיבת לתן לו כלום. אבל אם נתנה לו המעות או השלישה לו המעות, אינה יכולה לחזר. ועין לעיל ריש סימן קס"ה.
נא אמרו לו. חלץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לה. חלץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום, ואם תרצה אחר כך ליבם, תיבם, וכיוצא בדברים אלו, אינה חליצה להתירה, כיון שלא נתכון להתירה, אבל נפסלה בכך מלהתיבם, וכופין אפלו בשוטים לחלץ לה חליצה כשרה.
נב- אמרו לו. האשה הזאת אינה רוצה בך דרך יבום, אלא חלץ לה ועקר זקתה הימנה והיא נשאת לך דרך נשואין, יש מי שאומר שחליצתה כשרה.
נג- דין חליצה מעשית על ידי ישראל או על ידי עכו"ם, דינה כדין גט מעשה, שנתבאר בסימן קל"ד. ועין לעיל סימן זה סעיף י"ג.
נד- מסר מודעא על החליצה, אינה חליצה בטלה, אלא חליצה פסולה היא.
נה- חליצה פסולה פוסלת על כל האחים, ופוסלת לכהנה, ואוסרת עליו כל קרובותיה, ואינה נשאת לזר עד שתחלץ חליצה כשרה. עברה ונשאת לזר קדם שתחלץ, חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה, ואין מוציאין אותה ממנו, מכל מקום מפרישין אותה מבעלה עד שיחלץ לה היבם.
נו- לאחר שחלצה, כותבין לה בית דין שחלצה בפניהם, גט חליצה. ואם לא כתבוהו לה, כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו, אף על פי שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה. שבית דין לא חלצו בפניהם אם לא היו מכירים. וצריכין לשרטטו, מפני מקראות שבו. ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף ל"ה..

סדר חליצה בקצרה, ובו נ"ז סעיפים
א- מצות חליצה בג' דינים, אפלו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו יודעים להקרות. ולכתחלה נוהגין שהחכם שבעיר עם שני חשובי העיר הם הדינים. גם לוקחים השנים שמוסיפין, מחשובי הקהל. ושלא יהיו סומין אפלו באחת מעיניהם. ויש מחמירים שלא יהיה בהם שום מום. וטוב שיהרהרו כל החמשה תשובה בלבם, באולי חטאו ופסולין לדון.
ב- וצריך שיהיו שלשתם אזרחי ישראל. כלומר, ששום אחד מהם לא יהיו אביו או אמו גרים.
ג- ושלא יהיו קרובים זה לזה, ולא ליבם ויבמה. ואפלו אם נשואים שתי בנות אחים, או שתי בנות אחיות, או אשה ובת אחותה, יש להקפיד, מפני מראית העין. ועין לעיל ריש סימן זה סעיף א-'.
ד- ושלא יהא שום אחד מהם פסול לדון דיני ממונות. ועין לעיל סעיף ב' ריש הסימן.
ה- אחר שיועדו יחד הג' דינים, יוסיפו עליהם שנים לפרסומי מלתא, ואפלו הם עמי הארץ שאינם יודעים להקרות, או שהם קרובים קרבה שאינה פוסלת מן הדין. אבל כל שאר דברים פוסלים בהם כמו בשלשה הראשונים. ולכתחלה לא יהיו אלו השנים קרובים לדינים.
ו- ויקבעו מקום לחליצה, שיאמרו הג' לשנים הנוספים. נלך למחר ונשב במקום פלוני כדי לחלץ שם. הגה. ונוהגין שהולכים למקום שרוצים לישב שם למחר, ויושבים מעט. ונוהגין שגם השנים הנוספים הולכים עם הבית דין, אבל אינו מעכב, רק שהב"ד יאמרו אל השנים שילכו, והולכין שם אלו הג', סגי. ויש אומרים שאפלו ההליכה אינה מעכבת, רק שיאמרו שלמחר ילכו לחלץ במקום פלוני. ואין צריך שכל ג' דינים ידברו כך, אלא הגדול שבג' אומר ומדבר בעד שני חבריו. מיהו, יש מחמירין שכל הג' ידברו כך. ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף י"ב.
ז- קביעות מקום, צריך שיהיה בערב יום שלפני החליצה. ועין לקמן בפרוש בסדר סעיף ט"ו.
ח- אם החליצה ביום ראשון, אין קובעים מקום ביום השבת, כי אם מערב שבת.
ט- המקום שיקבעו לחלץ שם, צריך שיהיה בגבה של עיר, כלומר. מקום מפרסם.
י- ביום שקובעים מקום, שולחים הדינים להזהיר ליבמה שביום החליצה לא תאכל ולא תשתה שום דבר עד שתחלץ. הגה. גם שלא תירק לפני הבית דין שחולצת לפניהם, ושלא תדבר הרבה, תנקר שניה קדם החליצה. וכן חוזרין ומזהירין אותה על אלו הדברים, בשחרית קדם החליצה גם כן. ונוהגין שירחץ היבם רגלו קדם יום החליצה, כדי שיהא בקל לרחץ ביום החליצה. גם טוב שיסיר צפרני רגלו. גם יחקרו ביום ההוא אם הם גדולים וראוים לחלץ. גם שאר הדברים שצריכין לחקר, יותר טוב הוא לחקרן כלם ביום שקדם החליצה. גם ילמדו היבם והיבמה להקרות כראוי בנשימה אחת.
יא- אין חולצין בלילה, ולא בשבת ולא ביום טוב, ולא בערבי שבתות וימים טובים אבל בחל המועד חולצין.
יב- ביום החליצה יבאו החמשה דינים למקום שקבעו, והשלשה דינים הראשונים ישבו על ספסל אחד הגדול באמצע. והשנים הנוספים ישבו מכנגדם בספסל אחר, ויש אומרים שהם יושבים מן הצד, וכן נוהגין. והיבם והיבמה עומדים באמצע. הגה. והיבם והיבמה ילכו אל הדינים, ולא הדינים אצלם, שנאמר: "ועלתה יבמתו השערה". מיהו, אם הדינים הלכו אצלם, אין החליצה פסולה.
יג- מביאים עוד אנשים שיהיו שם בעת החליצה, ולפחות יהיו ה', שנמצא עם הדינים הם עשרה. הגה. ולכן נוהגין עכשו שהולכים לחלץ מיד אחר יציאת בית הכנסת שחרית, דאז אכא רב עם, והגדול שבהם אומר לחברו ברבים. נלך לחלץ במקום שקבענו אתמול.
יד- וכל הבאים שם צריכין לישב מרחוק מהדינים. הגה. ולא ישב שום אדם על ספסלים שיושבים הדינים שחולצים לפניהם. גם בוררים שני עדים כשרים ומעמידים אותם אצל הספסלים, לחקר אותם על היבם והיבמה אם ראויה לחלץ. והיבם יתעטף עצמו כאבל, וכן היבמה תתעטף.
טו- יזהירו בית דין את היבמה שלא תירק בפני היבם עד שתחלץ. הגה. גם יזהרו מאד שלא תעלה בידן חליצה פסולה, שלא תצטרך לחלץ אחר כך מכל האחין וע"ל סימן ק"ע.
טז- צריך שהיבם והיבמה לא יהא שום אחד מהם קטן, ולא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ולא אלם, ולא שוטה.
יז- צריך שלא יהא היבם החולץ סומא, אם יש לו אח שאינו סומא.
יח- צריך שלא תהא רגל היבם עקמה לאחור או הפוכה על צדה, וגם שלא יהא מהלך על אצבעות רגליו.
יט- אם היבם הוא גר, צריך שידעו אם היתה הורתו והורת אחיו המת, ולידתם, בקדשה.
כ- צריך שידעו אם הניח המת זרע. הגה. וכל החקירות אלו שואלים העדים בשעת החליצה, כדי שיתפרסם הענין ברבים. וכן הוא בסדר חליצה לשאל העדים מכל מה שכתוב כאן מתחלת סימן ט"ז עד סימן כ"ח, ואומרים גם כן ברבים שכבר שאלו מאתמול על סימני האיש והאשה שהם גדולים.
כא- צריך שידעו בית דין אם יבם זה הוא אחי המת מאב, ואם היתה להם ישיבה אחת בעולם.
כב- צריך שידעו אם יבם זה הוא גדול האחים.
כג- צריך שידעו אם היא זאת אשת המת אחיו של זה.
כד- להעיד על דברים אלו נאמן עד אחד, ואפלו אשה או עבד או שפחה, או קטן שהוא מכיר ונבון.
כה- צריך שידעו בית דין אם יש צ"ב יום שמת הבעל. ועין לקמן בפרוש הסדר סימן ל"ט.
כו- צריך שידעו אם היבם אטר רגל.
כז- צריך שידעו אם היבמה אטרת יד- ימינה.
כח- מושיבים היבם והיבמה תחלה. ושואלים הדינים או הגדול שבהם אל היבם מהו מבקש, ויאמר להם שבא לחלץ ליבמתו, וישאל ליבמתו אם רצונה לחלץ, ותאמר. הן. ואחר כך יאמר להם. עמדו. ותעמד היבמה לימין היבם.
כט- יעמדו היבם והיבמה על רגליהם. ואם היבמה חפצה ביבום, יאמרו ליבם. אי ניחא לך חלץ, אי ניחא לך יבם, והוא ישיב שאינו חפץ ביבום. ואם היבם חפץ ביבום, והיבמה אינה חפצה, או שהיא מאותם שחולצות ולא מתיבמות, מלמדים אותו תחלה שישיב שאינו חפץ ליבם. וכך יאמרו לו. אתה חפץ לחלץ ליבמתך זו, והוא משיב. הן. הגה. ויש אומרים שבכל ענין שואלים אותו אם רוצה ליבם או לחלץ. ואף על גב דמצות חליצה קודמת, מכל מקום שואלים אותו כדי שיאמר שרצונו לחלץ, ויראו שכבר היה מרצה לחלץ, ויאמר שחפץ בחליצה, וכן נוהגין. ויש מוסיפין, אם יש לו אשה, לומר לו שמתר לשא אותה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשם. וע"ל בפרוש סדר החליצה סימן מ"ד ומ"ו.
ל- צריך שידעו היבם והיבמה שבחליצה זו היא מתרת לשוק.
לא צריך שלא יהא אנוס לחלץ.
לב- אם נשבע לחלץ או שלא לחלץ, מתירין לו קדם. הגה. ויזהרו הבעל והאשה שלא ישיבו בתשובתם אל השואל אותם "הן הן" או "לאו לאו", אלא חד הן על דבר הן, וחד לאו על דבר הראוי לומר לאו. גם יאמרו בלשון לע"ז, כדי שיבינו. ע"ל בפרוש סדר החליצה סימן ס"ח.
לג- צריך שיבטל כל מודעות שמסר על חליצה זו. וכן צריך לפסל כל עדים שיעידו שמסר מודעות על חליצה זו. וכך יאמר לו החכם ליבם. אמר. הריני מבטל כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם שמסרתי על חליצה זו, וכל דברים שמסרתי שהם כשיתקימו גורמים לבטל חליצה זו הרי הם בטלים. וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר שתפסל חליצה זו מחמתו. והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיתבטל חליצה זו או יורע כחה מחמתו.
לה- צריך לבית דין שיזהרו שלא תעלה בידם חליצה פסולה.
לה- צריך לשאל ליבמה אם אכלה או שתתה היום.
לו- יקח החכם המנעל בידו ויבדקנו, שלא יהא שום טיט דבוק בו מבפנים, ושהוא עשוי כהלכתו.
לז- ויצוה ליבם לרחץ רגלו הימני יפה. הגה. וינגב אותו יפה ויכרך בגד סביבו וילך בה.
לח ויקשר היבם כנף המכנסים למעלה משוקו. הגה. ויראו הדינים שרגלו נקיה מכל דבר טנוף.
לט- יתן בעל המנעל ליבם המנעל במתנה, ויקננו היבם בהגבהה.
מ- ינעלנו היבם ברגלו הימני כשהוא יחף, בלא בתי שוקים, אלא דבוק לבשרו. ויהא מכון למדת רגליו של יבם, ולא יגיע למעלה מארכבה.
מא- יכניס קרסי המנעל בלולאות. הגה. ויש סדרים שכתוב בהן שהרב המסדר נועל לו המנעל וקשרו לו כראוי, אבל אין לחוש אם היבם יכול לעשותו בעצמו שפיר דמי.
מב- יכרך הרצועות פעמים סביב שוקו מן הארכבה ולמטה, ויכניסם בנקבים שבמנעל בענין שיגיעו הרצועות בבשר שוקו מאחוריו. ויראה שהרצועות יהיו מכונים זה אצל זה כל מה שאפשר. וע"ל בפי' הסדר סימן נ"ח וסימן נ"ט.
מג- יקשר השתי רצועות על בשר השוק מלפניו, שני קשרים זה על גב זה, מהדקים, ועניבה עליהם.
מד- צריך שילך היבם במנעל ברגלו ארבע אמות. וילך לפני הדינין שיראו איזה רגל ימינו. וע"ל בפרוש הסדר סימן ס"ב.
מה- יעמידו היבם אצל כתל או עמוד לשען בו. ויזהר שלא ישען כל כך שאם נוטלין העמוד היה נופל, דזה אינו מקרי עמידה.
מו- בכל עניני החליצה, בין בקריאה בין בחליצה בין ברקיקה, יהיו הדינים יושבים והיבם והיבמה עומדים. ומעמידים היבמה לפני היבם, כדי שתהא דבורה עמו לפני בית דין.
מז- מלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שהוא והיא יהיו רגילים, ותהיה יכולה לקרות. "לא אבה" בנשימה אחת. ואומרים ליבם וליבמה ענין החליצה, ובזה תהיה פטורה ממנו ומתרת לכל אדם, ואומרים להם שיכונו לזה, והם ישיבו. הן.
מח- מקרין ליבמה. "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" ומקרין אותה מלה במלה זו אחר זו, רק "לא אבה" יקראוהו בפעם אחת. וקריאה זו ושאר קריאות צריכים להיות בלשון הקדש. ואם טעו באיזו תבה, יחזר לראש המקרא.
מט- מקרין ליבם. "לא חפצתי לקחתה". וקורין לו מלת "לקחתה" במפיק ה"א. גם יקרא מלות אלו בנשימה אחת.
נ- צריך שיבין היבם דברי היבמה ומה הוא משיב.
נא- ישען היבם לכתל או לעמוד שאחריו, וידחק רגלו בקרקע. ויזהירנו שלא יסיע ליבמה בענין החליצה.
נב- "ונגשה יבמתו אליו", ומתרת קשירות המנעל בידה הימנית בלא סיוע השמאלית, ואחר כך תתיר הקרסים, התחתון תחתון תחלה. ותתפס רגלו בידה השמאלית, ותגביהנו מן הארץ, ותשמיט המנעל מן העקב, וגם תחלץ כל המנעל בידה הימנית בלי סיוע השמאלית, וגם בלי סיוע היבם, לא בידו ולא ברגלו, ומשלכת המנעל בארץ, ותשליך אותו למרחוק. ובכל זה תהיה גם היבמה מעמד, כפופה אבל לא יושבת, ולא על ברכיה. ויאמר לה הרב שתאסף רק גדול בפיה, ולא פהוק ועטוש, גם לא תירק מים בעלמא, רק רק ממש.
נג תעמד היבמה נגד היבם, וירקה בארץ כנגד פניו רק גדול. וצריכין הדינים החמשה לראות הרק כשיוצא מפיה עד שיגיע לפני היבם על הארץ.
נד- מקרין אותה בלשון הקדש. "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" "בית חלוץ הנעל, בית חלוץ הנעל".
נה- וכל העומדים שם עונים ואומרים. "חלוץ הנעל" ג' פעמים.
נו- יחזיר היבם המנעל לדינים. ואומרים הדינים. "יהי רצון שלא תבאנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי יבום".
נז- מצאתי כתוב בסדר אשכנזי. כשיעמדו יאמר הרב. "בא"י אמ"ה אקב"ו במצות וחקים של אברהם אבינו". והטעם, מדאמרינן בפרק כסוי דם, בשכר שאמר אברהם "ועד שרוך נעל", זכו בניו למנעל של חליצה. ויש לאמרו בלא הזכרת שם ומלכות. הגה. יש סדרים שכתב בהם לגזר חרם על המוציא לעז על החליצה, ולא ראיתי נוהגין כן.

סימן קע - דין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר, ובו כ' סעיפים
א- היבמה שנתן לה היבם גט כריתת, פסלה ופסל צרותיה עליו ועל שאר האחים, מדבריהם. וכל גט שפוסל אשתו מהכהנה, פוסל יבמתו מהיבום. ואינה מתרת לזר, עד שיחלץ לה.
ב- וכן המאמר, אינו קונה בה קנין גמור. שאם בא להוציאה אחר המאמר, צריכה גט למאמר, וחליצה להפקיע הזקה.
ג- מאחר שאין מאמר קונה קנין גמור, ולא גט דוחה דחיה גמורה, לפיכך, מועיל המעשה שנעשה אחר כך, הן גט אחר גט, הן מאמר אחר מאמר, או גט וחליצה וביאה אחר המאמר, או מאמר וביאה וחליצה אחר גט, בין ביבם אחד ושתי יבמות, בין ביבמה אחת ושני יבמים, בין בשתי יבמות ושני יבמים.
ד- כיצד, יבם שנתן גט ליבמתו, וחזר ונתן גט לצרתה, נאסר בקרובות שתיהן. או שני יבמין שנתנו שניהם גט ליבמה אחת, זה אחר זה, שניהם נאסרו בקרובותיה. או שני יבמים ושתי יבמות, כל אחד נתן גט לאחת, כל אחד נאסר בקרובות של אותה שנתן לה גט.
ה- כשבאים להוציאה, למאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים, בשני יבמים ויבמה אחת צריכה חליצה מכל אחד ואחד. ויש מי שאומר, דהוא הדין ביבם אחד ושתי יבמות, ונתן גט לשתיהן, שצריך לחלץ לשתיהן. ולמאן דאמר חליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים, אפלו בשני יבמים ויבמה אחת, די בחליצה אחת. הגה. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. והא דחליצה פסולה צריכה לחזר, הינו שהיתה זקוקה לגמרי, ונפסלה, שנקלשה הזיקה. אבל חליצה פסולה מעקרא, אינה צריכה לחזר.
ו- וכן יש מאמר אחר מאמר, שאם עשה מאמר בזו ואחר כך בזו, או אחים עשו מאמר בה או בחברתה, כל אחת צריכה גט למאמר, וחליצה לאחת מהם לפטר את שתיהן. וכן אם עשה מאמר בזו, ואחר כך נתן גט, או חלץ לה או לצרתה, או שבא על צרתה, או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו גט, או חלץ לה או לצרתה, או שבא עליה או על צרתה, מועיל מה שנעשה אחר מאמר לאסר בעלת המאמר, ולאסר [בקרובות] במעשה שנעשה אחר המאמר, ולהצריך גט למאמר וביאה שנעשה אחריו.
ז- וזה תקנתם. עשה בה מאמר ונתן לה גט, צריכה חליצה. עשה מאמר וחלץ, צריכה גט. עשה מאמר בזו ונתן גט לזו, נותן גט לבעלת המאמר, והוא או אחיו חולצים לאחת מהן, ותפטר האחרת. ויש מי שאומר, ששתיהן צריכות חליצה.
ח- עשה מאמר בזו, ובעל הוא או אחיו לזו, בעלת המאמר צריכה גט, וכן השניה צריכה גט, וצריך לחלץ לאחת מהן.
ט- וכן אם נתן לה גט, ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר או בחברתה, או שחלץ לחברתה, או שאחר הגט שלו עשה בה אחיו מאמר או בא עליה, או חלץ לה או לחברתה, מועיל מה שנעשה אחר הגט לאסר בקרובותיה ולהצריך גט למאמר שנעשה אחריו.
י- וזה תקנתם. נתן לה גט ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר, צריכה גט וחליצה.
יא- נתן לה גט, ואחר כך בא הוא או אחיו על צרתה, או שעשו בה מאמר, זו שבא עליה או שעשה בה מאמר, צריכה גט, וצריך חליצה לאחת מהן לפטר שתיהן.
יב- הבעילה קונה קנין גמור, וכן החליצה דוחה דחיה גמורה. לפיכך, אין המעשה שנעשה אחריהם, מועיל, לא לפסל את זו ולא לאסר בקרובותיה. כיצד, בא על יבמתו, וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה, אין אותה חליצה כלום. וכן אם אחיו חזר ונתן גט לה או לצרתה, אינו כלום. וכן אם חזר ועשה בה מאמר או בעל, אינו כלום. אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה, או עשה בה מאמר, צריכה גט.
יג- וכן אם חלץ ליבמתו, וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה, אין אותה חליצה כלום לאסר בקרובותיה. או שני יבמים שחלצו ליבמה אחת, זה אחר זה, אין חליצה אחרונה כלום, ומתר בקרובותיה. אבל אם אחר שחלץ ליבמתו, בעל, או קדש הוא או אחיו אותה או צרתה, תפסי להו קדושין בהם וצריכה גט, בין קדשה לשם אשות כגון שקדשה סתם, בין לשם יבמות כגון שאמר לה. הרי את מקדשת לי לזקת יבמים.
יד- הא דאין מעשה מועיל אחר ביאה, דוקא בביאה כשרה שלא קדם לה מעשה אחר. אבל ביאה פסולה, כגון שנתן גט לזו ובעל את זו, או עשה מאמר בזו ובעל את זו, מועיל מעשה שיעשו אחריה, שאם יחלץ הוא או אחיו לשלישית, יאסרו בקרובותיה, וגם היא לא סגי לה בגט, דאכתי נשאר בה זקה. אבל חליצה, אפלו היא פסולה, שקדם לה מעשה אחר, כגון שנתן גט לזו או מאמר בזו, ואחר כך חלץ לה או לצרתה, אפלו הכי אין מועיל אחריה, אם חזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה. אבל אם בעל או קדש, תפסו בה.
טו- עשה מאמר ביבמתו ואחר כך נתן לה גט לזקתה, פסלה עליו ועל כל האחין, וצריכה גט למאמרה וחליצה לזקתה. ואם נתן לה גט סתם, הוי כאלו פרש לזקתה. נתן לה גט למאמרה ולא לזקתה, נשארה זקוקה כמו שהיתה, ואינה מתרת אלא לשאר אחים, אבל המגרש אסור בה. ויש אומרים שמתרת אף למגרש.
טז- ביאת בן תשעה כמאמר בגדול. לפיכך, בא על היבמה, פסלה על כל האחים. ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא עליה או על צרתה, או עשה מאמר או נתן גט או חלץ לה או לצרתה, פסלה על הקטן. וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה, או שאחיו בן ט' בא עליה או על צרתה, פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר. וכן אם עשה הגדול מאמר ביבמה, וחזר אחיו בן ט' ובא עליה או על צרתה, פסלה כדין מאמר אחר מאמר. ומאמר של בן ט' אינו חשוב כמאמר הגדול, ואינו מועיל אלא בתחלה, אבל לא בסוף. כיצד, עשה קטן מאמר, מועיל לפסלה על האחים. אבל אם עשה הגדול מאמר, וחזר בן ט' ועשה מאמר בה או בצרתה, אינו מועיל לפסלה על האח הגדול. אבל מאמרו של בן ט', אחר מאמר בן ט', אכא למימר שמועיל, כיון שמאמר הראשון מבן ט'. וגט וחליצה, אין לקטן כלל, לא בתחלה ולא בסוף.
יז- גדול שעשה מאמר ביבמה או נתן לה גט ולה צרה, כשבא לחלץ לאחת מהן ולהתירן, אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת הצרה. אבל חליצת הצרה פוטרת לבעלת הגט לגמרי, ולבעלת המאמר מחליצה, וצריכה עוד גט למאמרה. ואם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו, חולץ לאיזו שירצה ופוטר השניה, כמו שנתבאר.
יח- מי שנפלו לפניו שתי יבמות מבית אחד, האחת שניה ליבם ואחרת מתרת, כשהוא מיבם מיבם לאחרת, כשהוא חולץ חולץ לשניה. ויש מי שאומר, שאם חלץ לאסורה, לא התרה צרתה. חלץ לצרה, התרה האסורה.
יט- יבמות רבות הבאות מבית אחד, כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה, או נחלצה חליצה מעלה, התרו הכל ונסתלקה זקת היבם מעליהן. ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה, או נתן לה מאמר פסול, נאסרו כלם ליבום, וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה מאמר, וצריכה כל אחת מהן חליצה להתירה לזר, שאין זקת היבום מסתלקת בבעילה פחותה. נחלצה אחת מהן חליצה פחותה, התרה להנשא לזר אותה שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלץ גם היא, או עד שיחלצו כל האחים לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זקת יבום מבית זה, עד שתחזר על כל האחים, או עד שתחלץ כל אחת מהן. זהו דעת הרמב"ם, ונחלקו עליו כמו שהוא מפרש בדברי הטור.
כ- שני יבמים שיבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד, ולא נודע מי יבם תחלה, שניהם יוציאו בגט, ויתרו לזרים, ואסורות ליבמים. לפיכך, ראובן שהיו לו שתי נשים, אחת בעכו ואחת בצור, ושמעון ולוי אחיו, האחד בעכו והאחד בצור, ושמעו שמת ראובן לא ייבם אחד מהם עד שידע מה עשה אחיו. קדם אחד מהם ויבם, אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה.

סימן קעא - דין שתי יבמות חרשות או קטנות, ובו י' סעיפים
א- מי שהיה נשוי יתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, שאין קדושיה רק מדרבנן, וחרשת, ומת, ונפלו לפני אחיו ליבום, אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. וכיצד תקנתם, מלמדין הקטנה שתמאן בו, וכונס את החרשת. ואם רצה לגרשה, כותב לה גט אחר שיבא עליה, ומתרת לזר.
ב- היו שתיהן חרשות או קטנות, ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.
ג- היתה אחת גדולה ואחת קטנה, ביאת גדולה או חליצתה פוטרת הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה.
ד- אחת פקחת ואחת חרשת, ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת, ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת.
ה- היו שתיהן קטנות, ובא היבם על אחת מהן, וחזר הוא או אחיו ובא על השניה, לא פסל הראשונה עליו, אבל אסור לו לקים השניה, אלא מלמדין אותה שתמאן, ויקים הראשונה.
ו- וכן אם היו שתיהן חרשות, אין ביאת השניה פוסלת הראשונה, והשניה אסורה לו ויוציאנה בגט.
ז- קטנה וחרשת, שבא היבם תחלה על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת, לא פסל את הקטנה, והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעלה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן. לפיכך, יקים הקטנה שנבעלה תחלה.
ח- בא על החרשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה, פסל את החרשת. ומלמדין את הקטנה שתמאן בו, ויוציא החרשת בגט. זהו דעת הרמב"ם, אבל אחרים חולקים עליו כמפרש בטור ובנמוקי יוסף פרק בית שמאי.
ט- אחת פקחת ואחת חרשת, בא היבם על הפקחת, וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת, לא פסל הפקחת, והחרשת צריכה גט. בא היבם על החרשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הפקחת, פסל את החרשת. החרשת יוצאה בגט, והפקחת בגט וחליצה.
י- אחת גדולה ואחת קטנה, בא על הגדולה, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה, לא פסל הגדולה, ומלמדין הקטנה שתמאן בו. בא על הקטנה, וחזר הוא או אחיו ובא על הגדולה, מלמדין הקטנה שתמאן בו, ויקים הגדולה.

סימן קעב - דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן וטמטום, וכן היבמה, ובו ט"ז סעיפים
א- סריס חמה, ואילונית, אינם בני חליצה ויבום. לפיכך, אילונית ודאית שחלצה, לא נפסלה לכהנה. וכן סריס חמה שחלץ, או שחלצו לאשתו, אינו כלום. הגה. היה ספק סריס, חולץ. ולא מחזקינן לה בודאי סריס, אלא אם ראו בו, שנולד, אחד מסימני סריס, כגון שהטיל מים ולא עשה כפה. אבל בלאו הכי יש לחוש שנתקלקל אחר לדתו, וצריך לחלץ. היה לאילונית ודאית, צרה, מתרת להתיבם.
ב- ספק אילונית, חולצת ולא מתיבמת.
ג- סריס אדם פרוש, שנסתרס ונחתך בידי אדם, שהיה לו שעת הכשר, חולצין לאשתו או מיבמין, והוא חולץ ואינו מיבם, מפני שפסול לבא בקהל. ואם עבר ובא עליה, קנה, ומוציא בגט. ואם היה יבמתו גירת או שאר אשה המתרת לפצוע דכא, מתר ליבמה.
ד- אלו הם סימני אילונית. כל שאין לה דדים, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שפולי מעים כנשים, וקולה עבה, ואינה נכרת בין איש לאשה. ויש אומרים דבאחד מאלה נקראת אילונית.
ה- אלו הם סימני סריס חמה. כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, וכשמטיל מים אינו עושה כפה, ושכבת זרעו דיהא, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי, ואינו נכר בין איש לאשה. הגה. היו לו שתי שערות בזקנו, אינו סריס אלא עד שיהיו לו כל הסימנים הללו. אבל אם לא הביא שתי שערות בזקנו, אפלו אין בו רק אחד מהסימנים הללו, הוי סריס. היו לו שתי שערות בשאר הגוף, אינו סריס, אף על פי שיש לו כל הסימנין הללו.
ו- בני כמה שנים יהיו לשיהיו נדונים כאילונית וסריס על פי סימנים הללו, נתבארו בהרמב"ם פרק שני מהלכות אשות, ובסימן קנ"ה. הגה. סעיף י"ג לענין אילונית, והוא הדין לסריס. ויש אומרים דאין לדון עכשו דין סריס ודאי, דחישינן שמא היה לו שערות ונשרו, או שהיו לו גמות, ואין אנו בקיאין, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ה לענין מאון. לכן דינינן לה בספק סריס, וחולץ, וכן ראוי להורות.
ז- מי שחתכו או נתקו או מעכו גידיו או ביציו, בידי אדם, נקרא סריס אדם. וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, נקרא גדול, שאין זה מביא סימנים לעולם.
ח- אנדרוגינוס, אינו בר חליצה ויבום. ויש אומרים שדינו כזכר לכל דבר.
ט- טמטום, חולץ ולא מיבם, מפני שהוא ספק. ואם נקרע, ונמצא זכר, רצה חולץ, רצה מיבם. ויש מי שאומר, שהוא ספק, ולחמרא.
י- הזקן ביותר, שתש כחו וכשל, דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום, אלא שאם בא על יבמתו מתר לקימה.
יא- החרשת והשוטה והקטנה, מתיבמות ולא חולצות. ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעל אותה, הרי זה מגרש.
יב- חרש שוטה וקטן, אינם בני חליצה, אבל מיבמין. והחרש, אם נפלה לו מאחיו פקח, אינו יכול להוציא לעולם. אבל אם נפלה לו מאחיו חרש, יכול להוציא בגט אחר שיבעל. והקטן, יוציא בגט, אם בא עליה לאחר שהגדיל. ואם לאו, צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו.
יג- שני אחים, אחד פקח ואחד חרש, נשואים לשתי נשים פקחות, מת חרש בעל הפקחת, אחיו הפקח רצה חולץ רצה מיבם. מת פקח בעל הפקחת, אחיו החרש אינו יכול לחלץ, וכונס, ואינו מוציא לעולם.
יד- שתי אחים פקחים נשואים שתי נשים, אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל החרשת, אין החרשת בת חליצה, אלא כונס, ואם רצה אחר כך להוציא בגט, יוציא. מת פקח בעל הפקחת, אחיו, רצה חולץ, רצה מיבם.
טו- שני אחים, אחד חרש ואחד פקח, נשואים לשתי נשים, אחת חרשת ואחת פקחת, פקח לפקחת, וחרש לחרשת, מת חרש בעל החרשת, אחיו הפקח כונס, ואם רצה אחר כך, יוציא בגט. מת פקח בעל הפקחת, אחיו החרש כונס, ואינו מוציא לעולם. הסומא, מיבם, הגה. ואינו חולץ. ואם חלץ, חליצתו כשרה. ונראה לי, שאם אין כאן אח, אלא הוא, חולץ לכתחלה, מאחר שאי אפשר בענין אחר. וע"ל סימן קמ"ט בפרוש החליצה סעיף ס"ד.
טז- אשת קטן ואשת השוטה, פטורה מן החליצה ומן היבום. אבל אשת החרש, והזקנה, והעקרה, הרי הם כשאר כל הנשים, וחולצת או מתיבמת.

סימן קעג - דין יבמה האסורה ליבם באסור כרת, ודין צרתה, וסוטה וצרתה, וקטנה שמאנה, ובו י"ז סעיפים
א- היבמה שהיא ערוה ליבם באסור כרת, חוץ מן הנדה, אינה זקוקה ליבם, ומתרת לזר בלא חליצה, וכן צרותיה פטורות מן החליצה ומהיבום. ואם היה לו אח אחר, ואחת מצרותיה נתיבמה לאותו אח, ולו נשים אחרות, ומת, כלן פטורות מחליצה ומן היבום. ואם היה לו עוד אח אחר, ואחת מהנשים אלו נתיבמה לו, ולו נשים אחרות, ומת, כלן פטורות מהחליצה ומהיבום. וכן עד עולם.
ב- אבל אם אחת מכל העריות נשואה לזר שאינו אחיו, ומת, מתר לשא צרתה.
ג- יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה, או ספק ערוה על היבם, הרי זו חולצת ולא מתיבמת. לפיכך, מי שקדש אשה בספק קדושין, ואחר כך מת אחיו שהיה נושא אחותה, ונפלה לו ליבום, שהיא ספק אחות אשתו, הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ומוציא את אשתו בגט מספק, ושתיהן אסורות עליו. יבמתו, מפני שהיא ספק ערוה. וארוסתו, מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו.
ד- היתה היבמה באסור ערוה על הבעל, אינה אשתו. ואם היה לה צרה, חולצת או מתיבמת. וזו שהיתה לבעל באסור ערוה, היא ליבם כמו אשה דעלמא, ומתר בה.
ה- היתה היבמה ספק ערוה על הבעל, או חולצת או מתיבמת.
ו- יבמה שהיא ספק ערוה ליבם, והיה לאחיו בה ספק קדושין או ספק גרושין, ולו אשה אחרת, אותה הצרה חולצת ולא מתיבמת.
ז- היה אחיו נשוי אשה שהיא ערוה ליבם, ולו עוד אשה אחרת, ואחר כך מתה הערוה בחיי בעלה, או גרשה, או שהיתה קטנה ומאנה בו, ואחר כך מת, מתרת צרתה להתיבם. אבל אם לא מאנה בו בחייו, ומאנה בו אחר מותו, צרתה חולצת ולא מתיבמת.
ח- ספק אם אותה שהיא ערוה ליבם מתה בחיי הבעל או אחר מותו, צרתה חולצת ולא מתיבמת.
ט- יבמה שהיא ערוה ליבם והיא אילונית, אפלו הכיר בה בעלה, הרי היא כמי שאינה, וצרתה חולצת או מתיבמת. ואם יבם הצרה מפני שהיה סבור שהערוה אילונית, ואחר כך נמצאת שאינה אילונית, תצא מיבמה בלא גט, והולד ממזר.
י- נשאת הצרה לזר, מפני שהיתה סבורה שאין הערוה אילונית, ואחר כך נמצאת אילונית, תצא מהבעל בגט, ובחליצה מהיבם להתירה. ואם מתחלה לא נשאת לזר, אלא נתקדשה לו בלבד, מתרת ליבם.
יא- מי שזנתה אשתו תחתיו בעדים וברצון, ומת בלא זרע, ונפלה לפני אחיו, דינה כדין ערוה, והיא וצרתה פטורות מהחליצה ומהיבום, אבל אם ספק זנתה אם לאו, היא חולצת ולא מתיבמת, וצרתה, או חולצת או מתיבמת. הגה. ויש אומרים דאפלו זנתה ודאי, צריכה חליצה, והוא הדין לצרתה, ויש להחמיר. ולכן, מי שיש לו אשה שהמירה, אף על גב דודאי זנתה, צרתה צריכה חליצה. אשה שהלך בעלה למדינת הים, ונשאת, ואחר כך בא הבעל ומת, צרתה מתרת להתיבם, ואינה כצרת סוטה.
יב- אשת אחיו שלא היה בעולמו, הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה, ופוטרת צרתה. כיצד, ראובן שמת, ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו, ואחר כך נולד לוי אחיו, בין שנולד קדם שיבם שמעון אשת ראובן, בין שנולד אחר שיבמה, ומת שמעון, אסורה על לוי לעולם. ואם היה לשמעון אשה אחרת, גם היא פטורה מחליצה ומהיבום, ופוטרת צרתה וצרת צרתה עד סוף העולם, כדין צרת ערוה. ואם מת שמעון, אפלו קדם שעשה בה מאמר, אשת שמעון חולצת ולא מתיבמת, משום דכיון דקימא לן יש זקה, אפלו לא עשה מאמר הוה לה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.
יג- קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו [לאחי אמו] שהיא שניה לו, ומת, ונשאר ונשאה אחיו מאביו, ומת, ונפלה לפניו ליבום ועודנה קטנה, אין אומרים תמאן, לעקר נשואין הראשונים, כדי שתתיבם, אלא צרתה חולצת ולא מתיבמת, שאף היא חולצת אם תמאן.
יד- קטנה שאינה ערוה עליו, ומת, ומאנה הקטנה ביבם, אסורה לו ומתרת לזר בלא חליצה, אם אין שם אחים אחרים. ודוקא היא, אבל צרתה מתרת לו, ואפלו היא מתרת לשאר אחים שלא מאנה בהם.
טו- היו לאחיו באשתו ספק גרושין, ונפלה לפניו ליבום, חולצת ולא מתיבמת. אבל אם היה לאחיו ספק קדושין, הרי זו יכולה להתיבם.
טז- המגרש אשתו גדולה, או קטנה שהשיאוה אחיה, והחזירה, ומת, ונפלה לפני יבם, מתרת לו. אבל קטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה בקטנותה על ידי אביה, והחזירה ומת בעודה קטנה, אסורה ליבם. וכן הדין במגרש הפקחת, ונתחרשה, והחזירה, ומת, והיא חרשת. ובין בזו ובין בזו, צרתה מתרת להתיבם.
יז- החזירה כשהיא קטנה או חרשת, וגדלה ונתפקחה אצלו, ומת, מתרת להתיבם. ואין צריך לומר אם החזירה אחר שגדלה או נתפקחה.

סימן קעד - דין האסורה ליבם באסור לאו ועשה, ובו ז' סעיפים
א- יבמה שהיא אסורה ליבם, בלאו או בעשה או באסור שניות דרבנן, היא חולצת ולא מתיבמת, וצרתה או חולצת או מתיבמת. ואין חליצתה פוטרת צרתה, אבל חליצת צרתה פוטרת אותה. ואם עבר ובא עליה, קנאה, ונפטרת צרתה. ואם רצה להוציאה, מוציאה בגט.
ב- היתה אסורה לבעלה באסור לאו או עשה או אסור דרבנן, ומתרת ליבם, יכולה להתיבם. חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת, ומת, שהיא חולצת ולא מתיבמת, וצרתה או חולצת או מתיבמת.
ג- אחות חלוצה, אסורה מדרבנן. לפיכך, נפלה לפני יבם, חולצת ולא מתיבמת. וכן צרתה אסורה מדרבנן, וחולצת ולא מתיבמת.
ד- מי שיש עליה זקת שני יבמים, היא או צרתה חולצת ולא מתיבמת. כיצד, שלשה אחים נשואים שלשה נכריות, ומת אחד מהם ועשה בה אחד מהנשארים מאמר ביבמתו, ומת קדם שכנסה, חולצת ולא מתיבמת.
ה- נתן לה גט, ופרש שהוא למאמרו, הרי בטל המאמר שעשה, ואין עליה אלא זקת יבם אחד, ומתיבמת. אבל אם נתן לה הגט סתם, אסורה להתיבם.
ו- קטן שבא על יבמתו, ומת, חולצת ולא מתיבמת. שאין ביאתו קונה קנין גמור, ויש עליה זקת שני יבמים.
ז- מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וקדשה שמעון אחיו, ומתו שניהם, ונפלה לפני לוי אחיהם, מתיבמת לו, שאינה אשת שני מתים. שאם קדושי ראובן קדושין אין קדושי שמעון כלום. ואם קדושי שמעון קדושין, אין קדושי ראובן כלום.

סימן קעה - דין יבמה שהיתה אסורה והתרה, ובו י"ד סעיפים
א- יבמה שאינה ראויה להתיבם בשעת נפילה, משום אסור ערוה, אסורה עולמית, אפלו אם יפקע האסור. כגון שני אחים שנשואים שתי אחיות, ומת אחד מהם, ונפלה אשתו לפני השני שנשוי אחותה, אפלו אם תמות אשתו אחר כך, שפקע אסור אחות אשה, אפלו הכי אסורה. ואפלו נפלה לפניו פעם אחרת אחרי מות אשתו, כגון שהיה להם אח שלישי שלא היתה ערוה עליו, וכנסה, ומתה אשתו של זה שהיה נשוי אחותה, ומת השלישי שכנסה, וחזר ונפלה לפניו, אסורה לו. לא שנא מתה אשתו קדם שכנס השלישי, לא שנא מתה אחר שכנס, אף על פי שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה, אפלו הכי אסורה לו היא וצרתה, כגון שהיה אשה אחרת לאח השלישי, כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה ראשונה. אבל אם היתה מתרת לו בשעת נפילה, אפלו אם תאסר אחר כך, אם פקע האסור, חוזרת להתרה. כיצד, שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומת אחד מהם, ונזקקה אשתו לשלישי שאינו נשוי אחותה, ולא הספיק לכנסה עד שמת האח השני שהיה נשוי האחרת, והרי שתיהן אסורות עליו, מתה האחרונה, חזרה הראשונה להתרה, כיון שהיתה מתרת בשעת נפילה, אף על פי שנאסרה בינתים. אבל אם מתה הראשונה, לא התרה האחרונה, כיון שהיתה אסורה בשעת נפילה. וכן אם היו שם עוד אחים, וקדם אחד מהם וחלץ לאחרונה, או שהיתה הראשונה אסורה לאחד מהאחים, ויבם את האחרונה, שהרי מתרת לו, התרה הראשונה לשאר אחים, שהרי האחרונה שאסרה אותה, חלצה או נתיבמה למתר לה. אבל אם האחרונה אסורה לאחד מהם משום ערוה, הרי הוא מתר ליבם הראשונה, ושאר האחים אסורים בשתיהן, וחולצות ולא מתיבמות.
ב- שנים מהאחים נשואים לשתי אחיות, ומתו שניהם, ולא נודע איזה מהם מת ראשון, הואיל ואי אפשר ליבם שתיהן, והרי זקה נפלה על שתיהן, חולצות ולא מתיבמות. ואפלו היתה אחת מהם אסורה על היבם משום שניה או מחיבי עשה או מחיבי לאוין, הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. אבל אם היתה אחת מהם ערוה עליו, הרי אחותה מתרת לו, רצה חולץ רצה מיבם, שהרי לא נפלה זקתו על שתיהן, שאין זקה על הערוה.
ג- ארבע אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות, או בזה אחר זה, קדם שהספיקו ליבם לראשונה, שתיהן חולצות ולא מתיבמות, שאי אפשר לשום אחת מהן להתיבם, משום אסור אחות זקוקה. ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מהאחיות, מוציאים אותן מהם. ויש מי שאומר שאין מוציאין.
ד- היתה אחת מהם אסורה לאחד מהיבמין משום אסור ערוה, מתר בשניה, שהרי אין הערוה זקוקה לו, ונמצא שאין זקוקה לו אלא אחת. והשני, אסור בשתיהם.
ה- היתה אחת מהן אסורה לזה משום ערוה, והשניה אסורה לשני משום ערוה, האסורה לזה מתרת לזה, שכל אחד אין זקוקה לו אלא אחת. אבל אם אין אסורות עליהם אלא באסור לאו או עשה, לא נדחית הזיקה מהם, וחולצות ולא מתיבמות.
ו- שלשה אחים, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ומת אחד מבעלי האחיות, ואחר כך מת בעל אחות השניה, ונפלה גם האחות השניה לפני האח השלישי, שתיהן אסורות עליו, שהן צרות זו לזו בזקה, וחולצות ולא מתיבמות. ואם עשה מאמר בראשונה, ואחר כך נפלה אחותה לפניו, יוציא בעלת המאמר בגט וחליצה, והאחרונה בחליצה.
ז- שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית, מת נשוי נכרית, וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, ומת, הראשונה יוצאת משום אחות אשה, והשניה משום צרתה. ואם לא כנסה, בין שעשה מאמר בנכרית, בין שלא עשה בה מאמר, הרי זו חולצת ולא מתיבמת.
ח- שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית, גרש אחד מבעלי אחיות אשתו, ומת נשוי נכרית, וכנסה המגרש, ומת, מתרת לאח הנשאר. אבל אם מת נשוי נכרית קדם שגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו, אפלו אם לא כנס נכרית ומת, אסורה לאח הנשאר, מפני שהיתה צרת ערוה בזקה, אפלו אם גרש הערוה קדם שמת. והוא הדין אם היה נשוי נכרית, ויש לו בנים, אסורה לו משום זקת אשת אחיו שיש לו בנים. אבל אם כנס בעל [האחות] את הנכרית, וגרש הערוה, ומת, לא שנא גרש קדם שכנס הערוה, לא שנא אחר כך, מתרת הנכרית לאח הנשאר.
ט- שני אחים פקחים נשואין שתי אחיות קטנות או חרשות, ומת אחד מהם, תצא משום אחות אשה, שהרי נשואי שתיהן שוות.
י- היתה אחת פקחת ואחת חרשת. מת בעל החרשת, תצא משום אחות אשה. מת בעל הפקחת, בעל החרשת מוציא את אשתו בגט, ואת אשת אחיו בחליצה.
יא- היתה אחת גדולה ואחת קטנה. מת בעל הקטנה, תצא משום אחות אשה. מת בעל הגדולה, מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה, וייבם הגדולה.
יב- שני אחים, אחד פקח ואחד חרש, נשואים לשתי אחיות פקחות, או אחת פקחת ואחת חרשת, והפקחת נשואה לפקח, מת חרש בעל החרשת, או חרש בעל הפקחת, תצא משום אחות אשה. מת פקח בעל הפקחת, החרש בעל החרשת, או בעל הפקחת, מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם.
יג- שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות פקחות או חרשות, או אחת פקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים פקחים או חרשים או אחד פקח ואחד חרש, ומת אחד מהם, תצא משום אחות אשה. ואם היו נכריות, יכניסו. ואם אחר כך ירצו להוציא בגט, יוציאו.
יד- שני אחים, אחד פקח ואחד חרש, והחרש נשוי שתי נשים פקחות, ואחת מהן ערוה על הפקח, ומת החרש, שתיהן פטורות מהחליצה ומהיבום. היו שניהם פקחים, ואחד מהם נשוי שתי נשים, אחת פקחת ואחת חרשת, והחרשת היא ערוה על אחיו, השניה הפקחת חולצת ולא מתיבמת.

סימן קעו - דין יבמה שאינה בת יבום משום ספק זקוקה, ודין נשי התערובות, ובו ח' סעיפים
א- מי שקדש אחת משתי אחיות, ואינו יודע איזו קדש, אפלו לא הכרו מעולם, שלא נתנו לביאה, הוו קדושין וצריך גט לכל אחת ואחת. מת, ולו אח, חולץ לשתיהן. היו לו שני אחים, אחד חולץ ואחד מיבם לשניה. קדמו שני האחים וכנסו את שתיהן, אין מוציאים אותן מידם. ואם נמלכו בבית דין ואמרו להם שיחלץ האחד וייבם השני, והלכו שניהם ויבמו, יוציאו.
ב- מי שעבר ויבם ודאי אחות זקוקתו, יוציא.
ג- שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קדש וזה אינו יודע איזו קדש, ומתו, לזה אח ולזה אח, כל אחד חולץ לשתיהן. ואין שום אחד מהם יכול ליבם. לזה אחד ולזה שנים. היחיד חולץ לשתיהן. והשנים, אחד חולץ לאחת תחלה, ואחר כך ייבם השני לשניה. ואם קדמו השנים וכנסו אחר שחלץ היחיד, אין מוציאים מידם, אפלו שניהם כהנים. היו לזה שני אחים ולזה שני אחים, אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, ואחר כך האח השני של זה מיבם חלוצתו של זה, ואח השני של זה מיבם חלוצתו של זה. אם קדמו שני האחים של האחד וחלצו לשתיהן, לא ייבמו השני אחים האחרים של השני לשתיהן, אלא אחד חולץ ואחד מיבם לשניה. קדמו השנים האחרונים וכנסו אחר שחלצו השנים הראשונים, אין מוציאין מידם.
ד- מי שהלך בעלה למדינת הים, ושמעו שמת, ונשאת, ואחר כך בא בעלה, ומתו שניהם, לזה אח ולזה אח, אחיו של זה ושל זה חולצים ולא מיבמים. ודין צרתה, עין לעיל סי' קע"ג סעיף י"א.
ה- האשה שהיו לה בנים ולכלתה בנים, וילדו היא וכלתה שני זכרים במחבוא, ונתערבו הבנים, וגדלו התערובות ונשאו נשים, ומתו. בני הכלה חולצין לשתיהן תחלה, ולא מיבמין. ובני הזקנה, אחר חליצת בני הכלה, חולצין או מיבמין.
ו- מתו הבנים הודאים של הזקנה והכלה, והספקות קימים. הספקות לנשי בני הזקנה חולצין ולא מיבמין. ולנשי בני הכלה, אחד מהספקות חולץ לה תחלה, והשני מיבם.
ז- מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ונשאת וילדה, ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והיו לה בנים מהראשון ומהשני, וגדל הספק ונשא אשה ומת. בניה מהראשון ומהשני חולצים ולא מיבמים. וכן הספק, לנשותיהם חולץ ולא מיבם. היו לראשון ולשני, לכל אחד, בן מאשה אחרת, ומתו, זה הספק חולץ או מיבם לנשותיהם. מת הספק, אחד משני הבנים הודאים חולץ לה תחלה, והשני מיבם.
ח- חמש נשים שהיה לכל אחת בן ידוע, וילדו כלן במחבוא, כל אחת זכר, נתערבו חמשה הולדות ונשאו נשים, ומתו, ונפלו נשותיהם לפני חמשה הבנים הודאים, ארבעה מהודאים יחלצו לאחת, ואחר כך ישאנה החמישי. וכן עושים לכל אחת ואחת. ואם מת אחד מהבנים הודאים, ארבעה הספקות יחלצו לה, ואחד ייבם. היו קצת הודאים כהנים, הכהנים חולצים ולא מיבמים, ושאינם כהנים מיבמים. היו לקצת הודאים שיש להם באלו הספקות אחים מהאם שלא מהאב, וגם יש לו בהם אחים מהאב, חולצים ולא מיבמים.

סימן קעז - הלכות אונס ומפתה, ובו ה' סעיפים
א- המפתה בתולת ישראל עד שלא תבגר, והיא מבת שלשה ואילך, משלם בשת ופגם וקנס. ואם אנסה, משלם עוד צער. ואם נשאה המפתה, אינו צריך לתן קנס.
ב- אונס ומפתה, דנין אותה בשלשה דינים, ובלבד שיהיו סמוכים בארץ ישראל. והאדנא שאין סמוכים, מנדין אותו עד שיפיס את חברו. וכד יהיב לה שעור מאי דחזי למיהב, שרינן לה. והבת, כל זמן שהיא ברשות אביה, הכל לאביה. ועין בטור סימן זה שהאריך בדינים אלו, והרב המחבר קצר בהם, שאינם שכיחין.
ג- האונס את הבתולה, חיב לשא אותה, ובלבד שהיא ואביה יהיו מרצים, אפלו היא חגרת או סומא, ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה. לפיכך, אינו צריך לכתב לה כתבה. ואם עבר והוציאה, כופין אותו להחזירה.
ד- היתה אסורה לו, אפלו אסור דרבנן, אינו רשאי לשא אותה. וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר, יגרשנה. הגה. יצא עליה שם רע, כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתו לזנות, אין לה קנס. אבל משום קול בעלמא על שם רע שיצא עליה, לא הפסידה הקנס. בא עליה באנס ואחר כך פתה אותה, מקרי מאנס, אף על גב דאחר כך נתרצית לו.
ה- הנטען על הפנויה, יש אומרים שלא לכנס משום לזות שפתים, שנראה שמחזיקים הקול. ויש אומרים שמצוה לכנס. הגה. והסברא ראשונה עקר. ובמקום שיש לחוש שלא תצא לתרבות רעה, מתר לכנסה. וכל זה בקול בעלמא, אבל אם ודאי בא עליה, מצוה לכנסה, אבל אין כופין על כך. ואם נטענת משנים, מראשון אינו אלא קול בעלמא, והשני הוסיף בפגמה, השני מצוה לכנסה. ואם נטענת משניהם בשוה, האחד נשוי והשני אינו נשוי, מצוה על שאינו נשוי לכנסה. ועין לעיל סי' כ"ב אם היא נאמנת עליו. זונה שתבעה לאחד שנדר לה דבר באתננה, והוא כופר, צריך לשבע כמו בשאר תביעות. זהו שחיבה תורה לאונס ומפתה ממון, הינו אם כבר נעשה המעשה במקרה, אבל אסור לאב לתן בתו לזנות, ועל זה נאמר. "אל תחלל את בתך להזנותה" וכל המכינה עצמה לזנות, בין מדעתה בין מדעת אביה, הרי זו קדשה, ואין חלוק בזה בין בתולה לבעולה. ורשאין הבית דין לקנס הזונות, כדי לעשות גדר. ומעשה באחת שזנתה עם הכותי, וחתכו את חטמה, כדי לנולה.

סימן קעח - הלכות סוטה, ובו כ"ב סעיפים
א- המקנא את אשתו, ונסתרה, ואינו יודע אם נטמאה, אסורה לו. ובלבד שיהא הקנוי והסתירה כראוי, ואז הפסידה כתבתה, אפלו מת קדם שגרשה.
ב- כיצד הקנוי, אומר לה בפני שנים. אל תסתרי עם איש פלוני, אפלו אם הוא אביה או אחיה או כותי או שחוף פרוש, שאינו מתקשה, והוא שיהא גדול. אבל אם אמר לה. אל תסתרי עם פלוני, והוא קטן או בהמה, לא הוי קנוי. ומקנא לה בין אם היא ארוסה בין אם היא נשואה או זקוקה ליבם.
ג- קטנה שהשיאה אביה וזנתה לרצונה, יש מי שאומר, שאסורה לבעלה. לפיכך מקנאין לה, כדי להפסידה כתבתה. ויש מי שאומר, שאינו נאסרת על בעלה, אלא אם כן הוא כהן. הגה. גדולה שזנתה בשוגג, שסברה שבעלה הוא, והוא אחר, מתרת לבעלה ישראל. אבל זנתה שסברה שמתר לזנות, הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל. אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה. נתיחדתי ונאנסתי, יש אומרים דנאמנת, במגו דאמרה. לא נבעלתי, ויש אומרים דאבדה מגו שלה, הואיל ונתיחדה שלא כדין.
ד- כיצד היא הסתירה, שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקנא לה, ושהתה כדי טמאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה.
ה- קנא לה משנים, שאמר לה. אל תסתרי עם פלוני ופלוני, ונסתרה עם שניהם כאחד, אפלו הם שני אחים [אחיה], או אביה ואחיה, אסורה.
ו- אמר לה בפני שנים. אל תדברי עם איש פלוני, אין זה קנוי. אפלו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טמאה, מתרת. וכן אם אמר לה. אל תסתרי עם איש פלוני, ודברה עמו בפני עדים, מתרת. וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טמאה עמו, ולא קנא לה בפני עדים, מתרת, שאין אוסרים על היחוד אפלו נסתרו יחד על דעת ערוה, אלא אם כן קנא לה תחלה בפני שנים. ומכל מקום לא תתיחד אשה עם אנשים, כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ב.
ז- לא יאמר אדם לאשתו, ואפלו בינו לבינה. אל תסתרי עם פלוני, דלמא קימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר. קנא לה בינו לבינה הוי קנוי, הגה. ועכשו אין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחר הקנוי, אסורה לו לעולם. ואם שכח וקנא לה, ימחל לה מיד על הקנוי, כמו שיתבאר לקמן סימן זה סעיף י"ב.
ח- בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עם אותו שקנא לה, ושהתה כדי טמאה, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו, יוציא ויתן כתבה. ואם לאו, מתרת לו. ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה עמו כדי טמאה, הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתבה. ואין חלוק לענין סתירה שאחר קנוי בין בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים או לא ועין לעיל סי' כ"ב.
ט- לא קנא לה, ובא עד אחד ואמר לו. זנתה, והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא ויתן כתבה. ואם לאו, מתרת לו. הגה. והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו סעיף ו'. ויש אומרים, דבזמן הזה שיש חרם רבנו גרשם שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד, דחישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם רבנו גרשום. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה. ויש אומרים דכופין אותו ומשמש עמה, אף על פי שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאשה אינה מודה, או אפלו אמרה בעצמה. טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים, כן נראה לי על פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן. ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן. ועין לעיל סימן קט"ו סעיף ז'.
י- מי שהוציא קול על אשתו, שזנתה, ואמר שנתברר לו הדבר, ואחר כך אמר אינו אמת, אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא קול זה. אם נותן אמתלא לדבריו, מתרת. ואם לאו, אסורה לו.
יא- שמע העם מרננים אחר הקנוי, והסתירה בלא שני עדים, עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזנתה מהאיש שקנא לה, אסורה לו, ויוציאנה ויתן כתבה.
יב- בעל שמחל על קנוי, קדם סתירה, קנויו מחול וכאלו לא קנא לה. אבל לאחר סתירה, אין קנויו מחול. גרשה, הרי זה כאלו מחל לה. ואם החזירה, צריך לקנאת לה פעם אחרת.
יג- מי שנתחרש בעלה או נשתטה, או היה במדינה אחרת, או שהיה חבוש בבית האסורים, ושמעו בית דין מרננים אחריה, קוראים ואומרים לה. אל תסתרי עם איש פלוני. ואם באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהתה כדי טמאה, אוסרים אותה על בעלה לעולם, וקורעים כתבתה. וכשיבא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורים, יתן לה גט.
יד- בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקנא לה, תצא בלא כתבה. אפלו אם עד הטמאה הוא אחד מעדי הסתירה, ואפלו עבד או שפחה או אשה או קרוב, כשר לעדות.
טו- חמש נשים ששונאות אותה, נאמנות עליה לומר שנטמאת אחר הקנוי לאסרה על בעלה, אבל לא להפסידה כתבתה.
טז- מוציאים על ידי עדי טמאה, אפלו לא ראו כמכחול בשפופרת, מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים.
יז- כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קנוי וסתירה, אסורה גם לאותו שנאסרה בשבילו. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפלו היו לה כמה בנים ממנו. אבל אם לא קדם קנוי, ובאו עדים שנסתרה עם איש זה, ובאו ומצאו דבר מכער, נתבאר בסי' י" א-.
יח- כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזנתה עם זה כשהיתה תחת בעלה, הרי זו תצא מזה, ואף על פי שיש לה ממנו כמה בנים.
יט- יש אומרים שאשת איש שזנתה עם כותי וגרשה בעלה, ונתגיר הכותי, שמתרת לגר הזה, דלא שיך למימר "אחד לבועל" בביאת הכותי. הגה. ומכל מקום מי שזנה עם אחות אשתו, וגרשה בעלה, אסורה לבועל אחר מיתת אשתו. אף על גב דבלאו הכי היתה אסורה לו כשזנתה עמו.
כ- אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה, אין להאמינה כדי ליסרו. אבל יגזרו עליו נדוי, שלא ידבר עמה כלל, ושלא ידורו בשכונה אחת. ואם הוא מחזק בעיניהם לחשוד על העריות, ראוי לגער בו בנזיפה ולאים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים, כמו שאמרו רבותנו ז"ל. מלקין על לא טובה השמועה, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין.
כא- מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם. וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון, הרי זה חוטא, שנאמר: "ופקדת נוך ולא תחטא". וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקנא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קנוי.
כב- אין ראוי לקפץ ולקנאה בפני עדים תחלה. ואפלו בינו לבינה לא יאמר לה. אל תסתרי עם איש פלוני, כמו שנתבאר. אלא מוכיח אותה בינו לבינה, בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה.