שלחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן סו-פט
סימן סו - כמה דיני כתבה, ובו י"ג סעיפים
א- אסור להתיחד עם הכלה קדם שיכתב
לה כתבה. ויש מקלין ומתירין להתיחד בלא כתבה, ובלבד שלא יבעל. והבעל נותן שכר הסופר.
ואפלו אם ירצה ליחד לה כתבתה במעות, או בשאר מטלטלין, אין שומעין לו, אלא צריך שיכתב
לה שטר על עצמו בדמי הכתבה ויהיו כל נכסיו משעבדים לה, או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו
שהוא חיב לה, מנה או מאתים. הגה. ויש אומרים דאין לסמך אעדים רק בשעת הדחק, ומיד שיש
לו פנאי לכתב, צריך לכתב, כל שכן שאין לסמך עליהו לכתחלה, וכן ראוי להורות. העמיד לה
ערב קבלן בעד כתבתה, והתנה שהוא יהא פטור ממנה, אסור, עד שיהא שעבודה עליו, שלא תהא
קלה בעיניו להוציאה. ועין בחשן המשפט סימן ס' אם יוכל לשעבד עצמו בכתבתה בנכסים שלא
באו לעולם. ואין לעדים לחתם הכתבה אלא לאחר שקבל החתן קנין לפניהם. ויש מקומות שמקלין
בזה. וכן שיש עדים חותמים על הכתבות שקראו תחת החפה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה.
אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתבות הראשונות.
ב- אם אינו יכול לכתב לה כתבה, כגון
בשבת, או ששכח לכתבה, יכול לתן לה מטלטלין כנגד כתבתה, ויקבל עליו אחריות אם יאבדו
או יוזלו, ואז מתר לבעל עד שיהיה לו פנאי לכתב, ואז כותב לה מיד.
ג- אם כתב לה כתבה, ונאבדה, או שמחלה
לו, ודוקא שכתבה לו. התקבלתי כתבתי, צריך לכתב אחרת בעקר הכתבה, שאסור לאדם לשהות עם
אשתו שעה אחת בלא כתבה. הגה. עיר שכבשוה כרכום, או שגלו מן העיר, ואבדו הנשים הכתבות
שלהם, צריכים לחדש נשותיהם כתבותיהם, אף על פי שיש לומר שמא ימצאו אחר כך כתבותיהם
או יחזרו להם, מכל מקום מאחר שהכתבות בחזקת אבודות צריכין כתבות אחרות. ואם אינו ידוע
סך הכתבות, אם ישארו קצתן, אזלינן בתריהו. ואם לאו, דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג,
העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו. וכשנאבדה הכתבה ובא לכתב לה כתבה אחרת, צריך לכתב לה
כתבה גדולה כראשונה. ועין לקמן סימן קע"ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה,
אין צריך לכתב כתבה. אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום
חרם רבנו גרשם, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתבה, אבל
אין המנהג כן ואין לשנות.
ד- בנאבדה, אי ידעי סהדי זמנא קמא,
כתבי ההוא זמנא. ואי לא ידעי, כתבי מהשתא. ובמוחלת, אין כותבין אלא מזמן של עכשו.
ה- אם מכרה כתבתה לבעלה, צריך לכתב
לה כתבה אחרת. אבל אם מכרה כתבתה לאחר, אין צריך לכתב לה כתבה אחרת.
ו- כמה שעור הכתבה, לבתולה מאתים,
ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה. נמצא, כתבת בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף
צרוף, וכתבת אלמנה מחציתם, שהם שמונה עשר דרהם ושלשה רביעים כסף צרוף. הגה. עין ביורה
דעה סימן רצ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים,
שסבירא להו שכתבת בתולה אינה רק זוזי דרבנן, שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע.
ויש מי שמשער כתבת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים. אבל לדעת יש פוסקים, מאתים
של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאוריתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו
לכתב בכתבה "דחזו ליכי מדאוריתא". ויש אומרים דכותבין "דחזו לכי"
סתמא. והמנהג לכתב לבתולה. "דחזי ליכי מדאוריתא", אבל לא לאלמנה. וכל זה
במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין, הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן.
ז- אם ירצה להוסיף על זה, מוסיף. וזה
התוספות שמוסיף, יש דברים שדינו בהם כעקר הכתבה, ויש דברים שהוא חלוק בהם מעקר הכתבה,
כדלקמן. הגה. ואין צריך לפרש עקר הכתבה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל
ביחד, אם ירצה. ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתב הכתבה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת
בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכלן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתב כל אחד בפני
עצמו. כתבה שכתב בה. "ודין נדוניא דהנעלת לה מאה דינרין והוסיף לה מן דילה כך
וכך", אין עקר כתבה בכלל, וצריך לשלם לה בפני עצמו, עד שיהא כתוב. "ויהיבנא
ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי אלף", דאז העקר כתבה בכלל.
ח- יש מי שאומר, שאין צריך קנין בשעת
הנשואין כמה שנותן לה. ויש חולקים.
ט- כל הפוחת משעור הכתבה, בעילתו בעילת
זנות. לא מבעיא אם כתבה לו אחר כך. התקבלתי ממך הכתבה, או מקצתה, דאז אין לה לדעת קצת
פוסקים, אלא אפלו התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתבה, או שפיחת לה משעורה, אף על פי
שתנאו בטל ויש לה כתבה משלם, אפלו הכי בעילתו בעילת זנות, כיון שהיא סבורה שאין לה
לא סמכה דעתה.
י- אם יש משפחות שנוהגים לכתב בכתבתן
יותר משעור חכמים, אין למחות בידם. ולא עוד, אלא אפלו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב
כתבה לאשתו, מגבינן לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילין לכתב. לפיכך, אשה שאבדה כתבתה,
ידקדקו בכתבות קרובותיה, כפי מה שנהגו לכתב בני המשפחה כותבין לה. ואפלו כתב לה. "דחזו
ליכי", אפלו הכי גביא כמנהג משפחתה. ואם כתבות נשי משפחתו יתרות מכתבות נשי משפחתה,
עולה עמו ואינה יורדת.
יא- הנושא אשה סתם, כותב לפי המנהג.
וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה. הגה. ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות
הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו, נקרא "נדוניא" בכל מקום, ואינה נגבית
אלא עם הכתבה. אבל לשאר דברים אין דינו ככתבה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן
מוסיף לה בנדוניתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג. ומן הסתם אחריות הנדוניא
עליו כנכסי צאן ברזל, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו.
ועין לקמן ריש סימן צ"ג וק' עוד מאלו הדינים. כשהאב קים ומשיא בתו, כותבים. "ודין
הנדוניא דהנעלת לה מבי אבוה". וכשאין האב קים, כותבים. "מבי נשא". מיהו,
אם שנה, לית לן בה. בכתבת גרושה כותבין. מתרכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים.
וכשבאה לגבות כתבתה, מגבין לה מה שבכתבתה לפי מנהג המדינה. הגה. ואם היא אומרת שהוסיף
לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראיה לדבריה. אבל אם יש בידה שטר כתבה שאינו מקים, או
שאחד מן העדים הוא פסול, אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהצרך להוסיף לה, אינה גובאת
אלא כמנהג. ועין לקמן סימן ק' סעיף ל'. ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא
עקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה. הגה. מיהו, אם רוצה להתנות
ולפחת לאשתו מן המנהג, הרשות בידו, ובלבד שלא יפחת ממה שתקנו רבנן. ונראה לי, דוקא
שהתנה כן בשעה שעשה השדוכים, אבל אם עשו שדוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתב
לפי המנהג ולא יוכל לשנות. ויש מקומות שנוהגים לכתב כל הכתבות בשוה, אפלו לא הכניסה
לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחת לה היא כותבת לו. כך וכך קבלתי על כתבתי.
וכן נוהגין במדינות אלו.
יב- נשא אשה ממקום אחר על דעת שתדור
עמו במקומו, הולכים אחר מנהג מקומו.
יג- במקום שאין רגילים לחתם בכתבה אלא
הראויים להעיד, לא יחתם מי שאינו יודע לקרות. הגה. ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אחר
כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתבה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא
העידו בפניו תחלה על פה.
סימן סז - דין כתבת אלמנה, וחרש שוטה וקטן
היא או הוא, וגר שנתגיר, ובו י"א סעיפים
א- בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה
מן הארוסין, ונשאת, כתבתה מאתים ויש לה טענת בתולים.
ב- נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן
הנשואין, כגון שנכנסה לחפה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים,
אפלו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון.
ג- הגירת, והשבויה, והשפחה, שנפדו
ושנתגירו ושנשתחררו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כתבתן מאתים ויש להם טענת בתולים.
ומבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, כתבתן מנה ואין להם טענת בתולים.
ד- קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד
שנבעלה, אפלו בא עליה גדול, כתבתה מאתים. וקטן פחות מבן תשע ויום אחד שבא על הגדולה,
כתבתה מאתים. ודוקא שלא הסיר בתוליה, אבל אם הסיר בתוליה אין לה אלא מנה.
ה- מכת עץ, כתבתה מנה, ואפלו לא הכיר
בה, וכנסה על מנת שהיא בתולה שלמה. אבל כנסה בחזקת בתולה, ונמצאת בעולה, אפלו מנה אין
לה.
ו- בתולה שהיא בוגרת או סומא, כתבתה
מאתים. וכן אילונית, אם הכיר בה, כתבתה מאתים.
ז- השוטה, לא תקנו לה נשואין כלל.
ח- החרשת, אף על פי שיש לה נשואין
מדבריהם, לא תקנו לה כתבה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי כתבה. ואם כנס החרשת, ונתפקחה,
או שוטה ונשתפית, יש לה כתבה ותנאי כתבה, וכתבתה מנה.
ט- נשא חרשת או שוטה, וכתב לה מאה
מנה, כתבתה קימת מפני שרצה להזיק נכסיו.
י- חרש או שוטה שנשאו נשים, אף על
פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום. רצו לקימן אחר שהבריאו, יש להן
כתבה, וכתבתן מנה. ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתבה על נכסיו, נוטלת כל מה
שכתבו לה בית דין. אבל השוטה, אין בית דין משיאין אותו.
יא- קטן, אפלו מבן תשע שנים ומעלה,
שהשיאו אביו, אין לה כתבה. ואם בא עליה אחר שהגדיל, יש לה עקר כתבה, מאתים לבתולה,
מנה לאלמנה. אבל תוספת שכתב לה בקטנותו, אין לה, ואפלו השיאוה בית דין. ואפלו העקר
אינה גובה מכח שטר הכתבה, אלא מתנאי בית דין. לפיכך, אינה גובה אלא מבני חרי, ולא ממשעבדי
שנמכרו בקטנותו. וכן הדין בגר שנתגירה אשתו עמו, ואין ביניהם אלא שבזו אין כתבתה אלא
מנה לדעת הרמב"ם.
סימן סח - כיצד טענת בתולים, ומתי נאסרת
ומפסדת כתבתה, ובו י' סעיפים
א- כל בתולה שכתבתה מאתים יש לה טענת
בתולים. וכל שכתבתה מנה, או שלא תקנו לה כתבה, אין לה טענת בתולים. וכל המתיחד עם ארוסתו
קדם נשואין, אין לה טענת בתולים.
ב- אם מנהג המקום להעמיד עדים למשמש
שלא ינהגו מנהג רמאות, וארע הדבר שלא העמידו עדים, אינו יכול לטען טענת בתולים.
ג- שני סימנים יש לבתולה. האחד, דמים
שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה. והשני, דחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש. טענת
דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה, אבל טענת פתח פתוח אינה טענה בבוגרת.
ד- טען ואמר. לא מצאתיה בתולה, והיא
אומרת. לא בא עלי ועדין אני בתולה, בודקין אותה על פי חבית של יין, או מתיחד עמה בפני
עדים וחוזר ובועל.
ה- טען טענת דמים, אם היתה ממשפחת
דורקטי, הרי זו בחזקתה. ואם לאו, בודקין אותה שמא חלי גדול יש בה שיבש לחלוחית האברים,
או שהיתה מתענית ברעב, ומכניסין אותה למרחץ ומרטיבין אותה ומאכילין ומשקין אותה עד
שתבעל שנית ונראה אם תוציא דם. ואם אין שם חלי ולא רעב וכיוצא בו, הרי זו טענה.
ו- טען טענת פתח פתוח, אומרים לו.
שמא הטית או לא בעלת בנחת, ולפיכך לא הרגשת בדחק. אם אמר. לא כי, אלא פתח פתוח מצאתי,
הרי זו טענה אם לא בגרה עדין. ויש אומרים שאפלו לא בגרה, אינו יכול לטען טענת פתח פתוח
אם מצא דם. יש אומרים דטענת פתח פתוח לא יוכל לטען רק נשוי, אבל בחור לא, ואדרבה, מלקין
אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחלה אינו בקי בכך.
ז- כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה,
אם הוא כהן הרי היא אסורה עליו, ואם היא אשת ישראל מתרת לו, אלא אם כן קבל בה אביה
קדושין פחות משלש שנים ויום אחד. הגה. ויש אומרים הא דנאסרה באשת ישראל, דוקא כשאינה
מתרצת עצמה, אבל אמרה. נאנסתי, נאמנת. ויש אומרים עוד, דדוקא שהיא גדולה לפנינו, אבל
אם היא עדין קטנה, אינה נאסרת. ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ג'.
ח- אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה,
אינה מפסדת אלא עקר כתבה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה,
או שהודית לו שהיא בעולה קדם שתתארס, והטעתו. לפיכך, יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין
כל הנשבעים ונוטלים, ואחר כך תגבה התוספת. ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר.
ט- כשטען שלא מצאה בתולה, אם אמרה.
מכת עץ אני, נאמנת, ותחזר כתבתה למנה. ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש. ואם אמרה.
משארסתני נאנסתי, הרי זו נאמנת וכתבתה מאתים כמו שהיתה. ואם טען. שמא עד שלא ארסתיך
נאנסת, או שמא אחר שארסתיך נבעלת ברצונך, הרי זו מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחיבו
ממון. כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקימה אחר כך כותב לה כתבה מנה.
י- עד מתי יש לו לטען טענת בתולים,
אם נסתרה מיד. אם לא נסתרה, אפלו לאחר שלשים יום.
סימן סט - במה מתחיב האדם לאשתו ובניו, ובו
ז' סעיפים
א- כשנושא אדם אשה מתחיב לה בעשרה
דברים, וזוכה בה בארבעה דברים, אפלו לא נכתבו.
ב- אלו הן העשרה דברים. מזונותיה,
וכסותה, ועונתה, ועקר כתבתה, ורפואתה, ולפדותה אם נשבית, וקבורתה, ולהיות נזנת מנכסיו
ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיו נזונות אחר מותו עד שיתארסו,
ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתבתה יותר על חלקם בירשה שעם אחיהם.
ג- אלו הם הארבעה. מעשה ידיה, ומציאתה,
ופרותיה, וירשתה.
ד- מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך,
אם אמרה. איני נזונית ואיני עושה, שומעין לה. הגה. ועין לקמן סימן פ'. יש אומרים דכל
אשה האומרת. איני נזונית ואיני עושה, נתבטלה התקנה, ואינה יכולה לחזר בה ולומר. אני
נזונית ואני עושה. ויש חולקין. וכל שאינה נזונית, אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות.
אבל הבעל שאמר. איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו. אבל יוכל לומר. צאי
מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך.
ה- אם היא אומרת. איני נותנת לך פרות
ואיני חפצה שתפדני אם אשבה, אין שומעין לה, כדי שלא תתערב בין הכותים. וכן בירשה וקבורה,
אין אחד מהם יכול לומר. איני קובר ואיני יורש, אלא קובר ויורש.
ו- התנה הבעל שלא יתחיב מאחד מהדברים
שהוא חיב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קים,
חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהם, ואלו הם. עונתה, ועקר כתבתה, וירשתה.
ז- זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק
מירשתה, הינו במתנה עמה אחר שנשאה או קדם שארסה, אבל במתנה עמה בעודה ארוסה, מהני.
ועין לקמן סימן צ"ב. אמרו רבותינו זכרונם לברכה. אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה
רצון בעלה.
סימן ע - דין חיוב מזונות אשתו, ואם חיב
להשכיר עצמו, ובו י"ב סעיפים
א- כיצד חיב במזונותיה, אוכלת ושותה
ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן. אם אין כלם
רגילים בגדולות, אינו חיב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו. אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה
כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה.
ב- בעל שרצה לתן לאשתו מזונותיה הראויים
לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת. ויש חולקין וסבירא
להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה, וכן נראה לי.
ג- כמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי
סעדות בכל יום, ופרפרות לאכל בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם
היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ואם היתה מינקה נותנים לה יין. ובשבת שלשה סעדות ובשר
או דגים. ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה. ונותנין לה עץ לבשל מאכלה. במה דברים אמורים,
בעני שבישראל. אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו. צמצמה והותירו מאלו המזונות, הוא של
בעל. ואם היה עני ביותר ואינו יכול לתן לה אפלו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא.
הגה. ותהא כתבתה עליו חוב עד שימצא ויתן. ויש אומרים שאין כופין אותו להוציא, מאחר
שאין לו. מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חיב לזון מנה את אשתו או למיכל בהדה. ויש
אומרים עוד, דחיב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו. היה לו קרקעות, הרשות ביד האשה לקח
מזונותיה מפרות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למכרן.
ד- הנושא אשה ואחר כך נשתטית, חיב
לזונה ולרפאה. עין לקמן סימן קי"ט סעיף ו' שכתב להפך.
ה- מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית
דין לתבע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה
אין אדם מניח ביתו ריקן. הגה. אבל אם שתקה יותר, ותבעה אחר כך, אין פוסקין לה למפרע,
רק מיום התביעה אפלו החמיצו הבית דין את הדין. ויש אומרים דאם נפרד ממנה בקטטה, ורוצה
לעגנה, פוסקין לה לאלתר, דודאי הניח ביתו ריקן. מכאן ואילך, אפלו אין כתבתה בידה פוסקים
לה מזונות, אבל אין נותנים לה במה שתתקשט. ואם היו לו נכסים, בית דין יורדים לנכסיו
ומוכרים למזונותיה, אפלו לא שמעו בו שמת. ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה,
אם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות, מכרה קים,
ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה, עד שיבוא בעלה ויטען, או עד שתבוא לגבות כתבתה אחר מותו,
מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להם.
ו- מי שנשתטה או נתחרש, פוסקין לאשתו
תכשיטין, ומפרנסין את אשתו מנכסיו.
ז- מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים
ביד אחד, או השאילם לו, מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו. הגה. אפלו צוה הבעל שלא לתן.
ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין, חיב לשלם לה. וכשמוציאין מן הנפקד, אין
מוציאין רק לששה חדשים, אפלו אם ירצה הנפקד אין מעכבין ממונו של בעל יותר. ואין מוציאין
מנכסים שהם ביד אחרים כל זמן שיש כאן בני חורין. אבל מיד השואל אין מוציאים, עד שיגיע
סוף זמן שאלתו.
ח- הלך בעלה, ולותה ואכלה, חיב לשלם.
הגה. המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל. מיהו, אם מחלה
האשה לבעלה, אין למלוה כלום. פסקו לה הבית דין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי
בעלה, אם מת הבעל אין לו עליה כלום. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או אין
לו לשלם, ונפל לה ירשה ממקום אחר, צריכה היא לשלם. עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין
הבעל חיב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו. הגה. ואין חלוק בין אביה, לאחר, שפרנסה. מיהו,
אם היו חיבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו. ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפלו
הכי אין צריך לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו. לא לותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה,
אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה.
ט- הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך. טלי
מעשה ידיך למזונותיך, ושתקה, אין לה מזונות.
י- הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות,
ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל ואמר. הנחתי לה מזונות, הרי
זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לא תבעה ולא מכרה, אלא לותה או שהתה, עד שבא
הוא ואמר. הנחתי לך מזונות, והיא אומרת. לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת
הסת שהניח לה, ונפטר, וישאר החוב עליה. אבל אין האיש נאמן לומר שנתן לה על העתיד. ואם
מכרה מטלטלין ואמרה. למזונות מכרתי, והוא טוען ואומר. מזונותיך הנחתי, נשבעת שבועת
הסת שלא הניח. הגה. טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, אם לותה בלא בית דין,
והיא בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים, אף על פי שאינן מספיקין לדברים
קטנים, טענתו טענה. אבל אם פסקו לה בית דין, צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר.
יא- הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה
אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אין לה כלום, ואם עשתה והותירה, הכל שלה.
יב- האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית
אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חיב לזונה שם אם
תבעה מזונות. אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר. הגה. והוא הדין אם היתה לה קטטה
עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם. אבל אם המניעה ממנה,
אין צריך לשלם, דאין האיש חיב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו. ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין
בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה. ואם משום מלאכות הבית, אם היתה חולה פשיטא
דחיב, דחולה לאו בת מלאכה היא. ואם אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכר
מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה
אם בת מלאכה היא. ובמקום שחיב לה מזונות, אף על פי שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם, והוא
בעיר ולא תבעתו בדין, ולותה, חיב לשלם, דלאו כל כמינה. והוא דלא ספקה במעשה ידיה.
סימן עא - שחיב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים,
ובו ד' סעיפים
א- חיב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו
בני שש, אפלו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם. ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד
שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו
בצבור ואומרים. "פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא
שהוא זן אפרוחיו". ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל
אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי לתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה,
וזנין אותם עד שיגדלו. הגה. ודוקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו.
ואף על פי שמצוה לתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כיפינן לה, אלא מה שירצה יתן,
רק שישיאן.
ב- מי שהלך למדינת הים והניח בניו
כאן, מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש. אבל מבני שש ומעלה, אין זנין אותם מנכסיו.
הגה. ויש אומרים הינו דוקא שלא התחיל לזונן אחר שש, אבל התחיל לזונן, נזונין מנכסיו,
דודאי ניחא לה בהכי. ויש אומרים אם אמוד, זנין אותן בכל ענין, משום צדקה.
ג- מי שנשתטה, מפרנסים מנכסיו בניו
ובנותיו, אפלו הן יתרין על שש, עד שיגדלו.
ד- הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא
מודה שהולד ממנו, חיב לזונו.
סימן עב - דין המדיר את אשתו מלהנות, ובו
סעיף אחד
א- המדיר את אשתו מלהנות לו, או שלא
תטעם אחד מכל המינים, או שנדרה היא וקים לה הוא, עין ביורה דעה בסימן רל"ה סעיף
ג'.
סימן עג - שחיב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו,
ובו ט' סעיפים
א- כסותה כיצד, חיב לתן לה בגדים הראויים
לה בימות הגשמים ובימות החמה, בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה. ואם באותו
מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה, נותן לה רדיד הפחות
שבכל הרדידין. ואשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה, שאין יפי לאשה אלא לישב בזויות ביתה.
ובכלל הכסות שהוא חיב לתן לה, כלי בית, ומדור שיושבת בו. ומה הם כלי בית, מטה מצעת
ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וחבית ופך ונר וכוס ובקבוק
וכיוצא בהן.
ב- המדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות
על ארבע אמות, ותהיה רחבה חוצה לו, ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו.
ג- ומחיבין אותו לתן לה תכשיטים, כגון
בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושרק, וכיוצא בהן.
ד- במה דברים אמורים, בעני שבישראל.
אבל בעשיר, כל דברים הללו נותן לה לפי עשרו.
ה- אם קצרה ידו לתן לה, אפלו כעני
שבישראל, כופין אותו להוציא, ותהיה הכתבה חוב עליו עד שיעשיר. ועין לעיל סימן ע' סעיף
ג'.
ו- בניו ובנותיו עד בני שש, חיב לתן
להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד.
ז- כל מי שיש לו עליו מזונות, בין
בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות וכלי בית ומדור. וכל שבית דין מוכרים למזונות, מוכרים
לכסות וכלי ביתו ומדורו.
ח- דין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים
ושכר המדור, כדינם בטענת המזונות. אם אמר הוא. נתתי, והיא אומרת. לא נתן.
ט- מי שמשכן כסות אשתו, אינה יכולה
להוציא מידו בלא כלום. ועין לקמן סימן צ'.
סימן עד - המדיר אשתו מכמה דברים, ובו י"ב
סעיפים
א- הדירה שלא תתקשט, ותלאו בתשמיש,
שאמר. קונם הנאת תשמישך עלי אם תתקשטי, תתקשט מיד ותאסר בתשמיש, ויקים שבעה ימים ואז
יוציא ויתן כתבה. ויש אומרים שאם הדירה שלא תתקשט, בעניות, שנה אחת יקים, יותר מכן
יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה. ובעשירות, שלשים יום יקים, יותר מכן יתיר את נדרו או
יוציא ויתן כתבה.
ב- נדרה היא שלא תתקשט, או שאמרה.
קונם תשמישך עלי אם אתקשט, ושמע ולא הפר לה, יוציא ויתן כתבה. ועין עוד חלוקי דינים
אלו ביורה דעה סימן רל"ה.
ג- אסר הבעל כלי שכניו עליו, או כליו
על שכניו, כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהן. או שאמרה היא. קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני
כלים או אשאילם מכלי, ושמע וקים לה, יוציא מיד ויתן כתבה. ואם אמר הוא. קונם תשמישך
עלי אם תשאל מהם כלים או תשאילם, אי אפשר לה שלא תשאל מהם ולא תשאילם, והרי היא נאסרה
מיד, ויוציא לאחר שבעה ימים ויתן כתבה. ואם היא אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם,
או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם, כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא
לארג בגדים נאים לבניו, והוא אינו יכול להפר שאין זה מדברים שבינו לבינה, ואסורה לארג
ולשאל ולהשאיל כלים, תצא בלא כתבה, מפני שמשיאתו שם רע בשכניו.
ד- נדרה שלא תלך לבית אביה, ותלאתו
בתשמיש, שאמרה. קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי. שאם לא תלאתו בתשמיש אלא אמרה. קונם
בית אבי עלי, אינו יכול להפר, אלא כיון שתלאתו בתשמיש יכול להפר. וכיון ששמע ולא הפר,
יוציא מיד ויתן כתבה. ואם הוא אומר. קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש,
אם הוא דר עמה בעיר, או יותר מרגל אם הוא דר בעיר אחרת, יקים שבעה ימים ואז יוציא ויתן
כתבה.
ה- נדרה היא ואמרה. קונם הנאת תשמישך
עלי אם אלך לבית האבל או לבית המשתה, ושמע ולא הפר, יוציא מיד ויתן כתבה.
ו- ואם הדיר הוא, שאמר. קונם הנאת
תשמישך עלי אם תלכי, יוציא לאחר שבעה ימים ויתן כתבה. ואם טוען. הדרתיה בשביל בני אדם
פרוצים המצויים שם, אם החזקו שם, נאמן. ואם לאו, אינו נאמן.
ז- הדירה שלא תלך למרחץ בכרכים שבת
אחת, ובכפרים שתי שבתות. שלא תנעל מנעל בכפרים שלשה ימים, ובכרכים מעת לעת. יתר על
כן יוציא ויתן כתבה.
ח- הדירה ואמר לה. קונם תשמישך עלי
אם תלכי לבית המרחץ בכרכים יותר משבת אחת, ובכפרים יותר משתי שבתות. או אם תנעלי מנעל
בכפרים יותר משלשה ימים, ובכרכים יותר מעת לעת. ימתין שבעה ימים ואחר כך יוציא ויתן
כתבה.
ט- האומר לאשתו. אין רצוני שיבואו
לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך, שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשארע להם דבר. ותלך
לבית אביה פעם אחת בחדש, ובכל רגל. ולא יכנסו הם לה, אלא אם ארע לה דבר, כגון חלי או
לדה.
י- וכן היא שאמרה. אין רצוני שיבואו
לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמרעין לי ומצרין
לי, שומעין לה. הגה. ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה
בינה לבעלה. אבל בלאו הכי, אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה. ונוהגין
להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה.
יא- האיש שאמר. איני דר במבוי זה מפני
שבני אדם רעים, או פרצים, או כותים בשכונתי, ואני מתירא מהם, שומעין לו, ואף על פי
שלא החזקו בפריצות. ואפלו היה המדור שלה, מוציאין אותה ממנו.
יב- וכן היא שאמרה כן, אף על פי שהוא
אומר. איני מקפיד עליהם, שומעין לה. איש המכה את אשתו או היא מקללתו, עין דינו לקמן
סימן קנ"ד.
סימן עה - חלוק הארצות לענין נשואין, ודיני
ארץ ישראל, ובו ה' סעיפים
א- שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו
מזו לענין נשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. וכל הישוב הוא ארצות, כגון ארץ כנען וארץ
מצרים וארץ תימן שחלוקים בלשונם. שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין
אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתבה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא
פרש. אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להפך, בגליל, אף על פי שהתנה עמה להוציאה
מגליל ליהודה. אבל הנושא אשה באחת מהארצות, והוא מאנשי אותה הארץ, אינו יכול להוציאה
לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה
ממדינה לכפר ומכפר למדינה. הגה. ויש אומרים דאם היו שניהם מארץ אחת, ונשאה בארץ אחרת,
היא יכולה לכף אותו לילך עמה לארצה, אפלו מכפר למדינה או להפך. אבל אם שניהם מארץ אחת
ונשאה באותה הארץ, אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך. אבל ממדינה
למדינה או מכפר לכפר, האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים. היה דר
עמה בעירו ולא מתדר שם, ונסע עמה לעירה דרך מקרה, ולא אתדר ליה, יכול לחזר ולהוציאה.
יש אומרים אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה, ויש חולקין.
מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה, ונשא אחרת במדינה אחרת, צריכה לילך עמו לעירו, דודאי
נשאה לשוב לביתו. ועין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט', עוד מדינים אלו.
ב- כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר
באותה הארץ, אינו יכול להוציאה, מנוה יפה לנוה הרע, ולא מרע ליפה. וכן לא יוציאנה ממקום
שרבן ישראל למקום שרבו עכו"ם. ובכל מקום מוציאין ממקום שרבו כותים למקום שרבו
ישראל. הגה. ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל טוב למקום שהמושל רע. כל מקום שיכול להוציאה
ממקומה, הינו לאחר שכנסה ונשאה. אבל קדם נשואין לא יכול להוציאה וצריך לכנסה במקומה,
אם לא התנה בפרוש עם האשה. אבל אם התנה עם אמה, לאו כלום הוא. מיהו, אם יש אמתלאות
וטעמים לדבריו, האשה צריכה לילך אחריו.
ג- במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה
לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל. אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין אותה לעלות אפלו
מנוה יפה לנוה הרע, ואפלו ממקום שרבו ישראל למקום שרבו כותים. ואין מוציאין מארץ ישראל
לחוצה לארץ, ואפלו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפלו ממקום שרבו כותים למקום שרבו ישראל.
ד- אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא
אינה רוצה, תצא בלא כתבה. הגה. אבל נכסי מלוג שלה, ונכסי צאן ברזל הקימים, נוטלת. ואם
אינם קימים, אם הוא הפסידן, נכסי צאן ברזל אין צריך לשלם, ונכסי מלוג צריך לשלם. ואם
נגנבו או נאבדו, נכסי מלוג לית לה, ונכסי צאן ברזל צריך לשלם. והא דכתבה אין לה, דוקא
שנשאר בארץ ישראל, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתישב בחוצה לארץ, צריך לשלם לה
או ליורשיה אף הכתבה. אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתבה. והוא הדין
לכל מקום מארץ ישראל לירושלים. שהכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין משם. הכל מעלין
לירושלים, ואין הכל מוציאין משם.
ה- יש מי שאומר, דהא דכופין לעלות
לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה. הלכך, מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות,
ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים.
סימן עו - חיוב עונה, ובו י"ג סעיפים
א- עונתה כיצד, כל איש חיב בעונה כפי
כחו וכפי מלאכתו. והטילים, עונתם בכל לילה.
ב- הפועלים, אם היתה מלאכתם בעיר,
פעמים בשבת. ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת, פעם אחת בשבת. ויש אומרים דאם אינם לנין כל
לילה בביתם, עונתן לשמונה ימים. החמרים, פעם אחת בשבת. הגמלים, אחת לשלשים יום. המלחים,
אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים, עונתם פעם אחת בשבת. ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי
שבת ללילי שבת.
ג- במה דברים אמורים, במי שגופו בריא
ויכול לקים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חיב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול
לקים.
ד- כל אדם חיב לפקד את אשתו בליל טבילתה,
ובשעה שהוא יוצא לדרך.
ה- יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה
אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה. ולא יצא אלא ברשותה. ואפלו אם נותנת לו רשות, אין
לו להתאחר, אלא חדש בחוץ וחדש בביתו. וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה
שעונתה רחוקה, כגון חמר שבקש להעשות גמל, או גמל להעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאים
לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם שתים ושלש שנים. וכן טיל שנעשה תלמיד חכם, אין אשתו
יכולה לעכב. ואם נותנת לו רשות, תלמיד חכם יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות.
ו- האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת
שימנע עונתה, הרי זה מתר. במה דברים אמורים, שקים מצות פריה ורביה. אבל אם לא קים,
חיב לבעל בכל עונה עד שיקים.
ז- נושא אדם כמה נשים, אפלו מאה, בין
בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול לתן שאר כסות ועונה
כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכף אותן לדור בחצר אחד, אלא כל אחת לעצמה. וכמה היא
עונתן, לפי מנין. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה
אחת בשבת. היו לו ארבעה נשים, נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה
מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך, צוו חכמים שלא
ישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת
בחדש.
ח- במה דברים אמורים, במקום שנוהגים
לשא שתים ושלש נשים. אבל במקום שנהגו שלא לשא אלא אשה אחת, אינו רשאי לשא אשה על אשתו
שלא ברשותה, וכל שכן אם התנה בכתבתה שלא ישא אשה אחרת עליה. ועין לעיל סימן א-'.
ט- המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין
שהדירה סתם או שבעה ימים או יותר, יקים שבעה ימים, ואחר כך יוציא ויתן כתבתה. אפלו
הוא מלח שעונתו לששה חדשים.
י- וכיצד מדירה, שאמר. הנאת תשמישך
אסור עלי. אבל אם אמר. הנאת תשמישי עליך, או נשבע שלא לשמש עמה, אינו חל. מיהו, אם
נדר ברשותה, הנדר חל. ומתר להתיחד עמה אף על גב דאסור לשמש עמה. ועין ביורה דעה סימן
רל"ד סעיף ס"ז.
יא- אסור לאדם למנע מאשתו עונתה. ואם
מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה ד"ענתה לא יגרע". ואם חלה או תשש כחו ואינו
יכול לבעל, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או יטל ממנה
רשות או יוציא ויתן כתבה.
יב- האשה שנדרה נדר של ענוי נפש, או
מדברים שבינו לבינה, שיכול להפר, ואמר לה. אני מפר לך על מנת שתאמרי לפלוני מה שדברנו
יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש, או על מנת שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר,
או על מנת שתעשה מעשה שוטים, כגון שתמלא עשרה כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו, יוציא
מיד ויתן כתבה.
יג- האומר. אי אפשי אלא אני בבגדי והיא
בבגדה, יוציא ויתן כתבה. וכל שכן אם אינו נזקק לה כלל. וכן היא אומרת. אי אפשי אלא
אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתבה.
סימן עז - דיני מורד ומורדת, או אומרת. מאיס
עלי, ובו ה' סעיפים
א- המורד על אשתו ואמר. הריני זן ומפרנס,
אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתבתה משקל שלשים וששה שעורים של כסף
בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב. ואף על פי שכתבתה הולכת ונוספת, הרי
הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יגרע". ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא
ולתן כתבה. יש אומרים דאם רוצה לגרש מיד ולתן לה הכתבה, אין מוסיפין לה על כתבתה. ונראה
לי, דאף בלאו ד"לא יגרע" אינו עובר.
ב- האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת
"מורדת". ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה. מאסתיהו ואיני יכולה להבעל
לו מדעתי, ודוקא שמבקשת גט בלא כתבה, אבל אם אומרת. יתן לי גט וכתבתי, חישינן שמא נתנה
עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתבה כלל,
ותטל בלאותיה הקימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחיב באחריותן, בין נכסי מלוג שלא
נתחיב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפלו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם
לה, פושטת ונותנת, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל
אינה נוטלת אלא מה שתפסה. ויש אומרים דאפלו נכסי מלוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה. ואם
מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה. הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני
שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מבית דין ואומרים לה.
הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפלו כתבתיך מאה מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה
בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ארבע שבתות זו אחר זו, ויש אומרים דאין צריך להכריז
בכל יום, אלא ארבע שבתות ממש, וכן נראה לי עקר, ואומרים. פלונית מרדה על בעלה. ואחר
ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית. אם את עומדת במרדך הפסדת כתבתיך, אם עמדה במרדה
ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתבתה, ולא יהיה לה כתבה כלל. ואין נותנים לה גט עד שנים
עשר חדש. ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואפלו היא מעברת. ומעשה ידיה שלה, אבל נוטל
פרות. ואם מתה קדם הגט, בעלה יורשה וחיב בפדיונה וקבורתה. ולאחר שנים עשר חדש אין לבעל
עליה כלום, וכן היא עליו. מאחר שאבדה הכתבה, אין לה כל תנאי כתבה, מאחר שיוכל לגרשה
בלא כתבה והוא מעכבה מרצונו. כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו. ולאחר שנים עשר
חדש לא מהני חזרתה, אלא אבדה כתבתה, ואם רוצה לקימה, צריך לכתב לה כתבה אחרת. אבל תוך
שנים עשר חדש יכולה לחזר בה, ויש לה כתבה. ואם מת תוך שנים עשר חדש, יש לה כתבה מן
היורשים. ואם רוצה לגרשה תוך שנים עשר חדש נותן לה צאן ברזל שלה, וכתבתה וכל מה שכתב
לה. ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה שנים עשר חדש אם רוצה
לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לשא אחרת. ויש חולקין שאין להתיר לו לשא אחרת, וכן
עקר. ודוקא בנשואה, אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו, יגרשנה בעל כרחה,
או ישא אחרת, ומתירין לו. ונראה לי, דוקא תוך שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש
אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לשא אחרת, דאין כח- ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה לי. ויש
אומרים דאפלו תוך שנים עשר חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש. ואפלו
היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש. ואין חלוק בין התחילה למרד קדם חליה או אחר כך,
ויש חולקין. ואפלו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים, ואפלו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה
שהגיע זמנה לנשא, ומרדה כדי לצערו ולא נשאת, הרי זו מורדת מתשמיש. ויש אומרים שגם יבמה
שלא רצתה להתיבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה.
ג- המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר שנים
עשר חדש בלא כתבה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיהם קימים,
אם תפסה אין מוציאין מידה. ואם לא תפסה אין נותנין לה. וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן,
וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום. הגה. וכל זה בנכסי
צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם והיא נוטלתן. ויש אומרים דכל זה באינה נותנת
אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי. אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו
הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא
דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדוניתה, דהינו צאן ברזל אם הם בעין
וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא, ואם אינם ראויין למלאכתם הראשונה, וכל
שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל. ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא
מכחה, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם, אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה
נוטלת כלום, ואפלו תפסה צריכה להחזיר. ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו.
ואם עשה שלא כהגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש. ויש אומרים עוד, דמטילין
חרם. אם בני אדם למדוה למרד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז
אפלו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל. ואין חלוק בין אם תפסה או לא, אלא
בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבררת לדבריה, אבל מכל מקום נותנת אמתלא ואין בזה רמאות,
והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם. ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס
עלי, וכן ראוי להורות. וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפיה ונגישה עליה, אבל מכל מקום
אין לה לתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה, דאם מתה יירשנה. אפלו במקום שכופין אותו לגרש,
במורדת, אם מתה קדם שגרשה, יורש אותה, דאין ירשתה נפקעת אלא בגרושין. אם אביה תפס מנדוניא
שהכניסה לבעלה, מהני כאלו תפסה היא בעצמה. הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צאן ברזל,
ואין צאן ברזל אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה.
ד- איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר.
זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת. לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו. וכן אם טענה היא ואמרה
שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר. לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי
שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך, אם לא הודו, אומרים להם. התיחדו בפני עדים.
נתיחדו ועדין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח- הדין.
ה- ארוסה שאינה רוצה לנשא בטענת מאיס
עלי, אין אביה חיב לתן לו מה שפסק לתן לו בנדוניתא.
סימן עח - חיוב פדיונה, ובו ח' סעיפים
א- פדיונה כיצד, נשבית, חיב לפדותה
ואינו יכול לומר לה. הרי גטך וכתבתך ופדי את עצמך. ואפלו אם יאמר. איני פודך ולא אטל
פרות, אין שומעין לו, אלא חיב לפדותה.
ב- אין מחיבים את הבעל לפדות את אשתו
יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות. ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות
בכל אשר לו
ג- היו דמיה יותר על כדי כתבתה, ואמר.
הריני מגרשה וזו כתבתה ותלך ותפדה את עצמה, אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה
אפלו היו דמיה עד עשרה בכתבתה, ואפלו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם
ראשונה. אבל אם פדאה ונשבית פעם שניה, ורצה לגרשה, מגרשה ונותן לה כתבתה והיא תפדה
את עצמה. אבל בלאו הכי אינו חיב לפדותה בפעם שניה.
ד- מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים,
בית דין יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה. אם הוא ואשתו
בשביה, עין ביורה דעה סימן רנ"ב.
ה- המדיר את אשתו נדר שהוא חיב בגללו
לגרשה ולתן כתבתה, ונשבית אחר שהדירה, אינו חיב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחיב לגרשה ולתן
לה כתבתה.
ו- כהן שנשבית אשתו, אף על פי שנאסרה
עליו, הואיל ומקדם היתה מתרת לו פודה ומחזירה לבית אביה. אפלו היה בעיר אחרת, מטפל
לה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה כל כתבתה. ואם היה בעלה ישראל, שהשבויה מתרת
לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתבתה. שבויה שנאסרה
אף לבעלה ישראל, שחוששין שמא נבעלה ברצון, כדרך שנתבאר סימן ז', אין בעלה חיב לפדותה.
ז- האשה שהיתה אסורה על בעלה, מחיבי
לאוין, ונשבית, אינו חיב לפדותה אלא נותן לה כתבתה והיא תפדה את עצמה. ומשלם לה הפרות
שאכל מנכסיה.
ח- אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו,
אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו. אפלו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת, אין היורשים
חיבין לפדותה, ואפלו היא זקוקה ליבם, אלא נפדית משל עצמה או תטל כתבתה ותפדה את עצמה.
סימן עט - חיוב רפואתה, ובו ג' סעיפים
א- רפואתה כיצד, לקתה, חיב לרפאותה,
בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה. אבל אלמנתו אינה מתרפאת מנכסיו, אלא
ברפואה שאין לה קצבה, שהיא דומה למזונות.
ב- רצו היורשין לקצב עם הרופא, כדי
שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה, הרשות בידם.
ג- אם ראה הבעל שהחלי ארך, יכול לומר
לה. הרי כתבתך מנחת, או רפאי עצמך מכתבתך או הריני מגרשך ונותן כתבה. ואין ראוי לעשות
כן מפני דרך ארץ.
סימן פ - מעשה ידיה שהיא חיבת לבעלה, ודיני
מיניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה, ובו י"ח סעיפים
א- מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג
המדינה. מקום שדרכן לארג, אורגת. לרקם, רוקמת. לטוות צמר או פשתים, טווה. ואם לא היה
דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה
יותר מהראוי לה, המותר לבעל. הגה. ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל
סימן ע'. ויכולה אשה לומר. איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר. אבל הבעל לא יוכל
לומר כן.
ב- היה לו ממון הרבה, אפלו היה לה
כמה שפחות, אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זמה. אבל אין כופין אותה
לעשות מלאכה כל היום כלו, אלא לפי רב הממון ממעטת במלאכה.
ג- המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה,
יוציא ויתן כתבה, שהבטלה מביאה לידי זמה.
ד- וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו
ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה. ויש אומרים דמחיבת להציע כל מטות הבית.
ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטל מלפניו, וכיוצא בדברים אלו.
אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. ויש אומרים דוקא באינן סמוכין על שלחן
בעלה.
ה- מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה,
ואפלו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו. ויש מחלקת בהצעת המטה,
ועין למטה סעיף ח'.
ו- יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן
שהם עניים, ואלו הם. מטחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומיניקה את בנה, ונותנת תבן לפני
בהמתו, אבל לא לפני בקרו. הגה. מת בנה, אינה מחיבת להניק בשכר ולתן לו השכר. וכן בנו
מאשה אחרת, אינה מחיבת להניקו.
ז- הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראוי
לקנות מהן שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת, אינה מטחנת ולא אופה
ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו.
ח- הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים
הראויים לקנות מהם שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות,
אינה מבשלת ואינה מיניקה את בנה. הגה. הכניסה לו שלש שפחות, או ממון, או שיש לו ממון
שיכול לקנות או לשכר, אינה מצעת המטות, רק מטתו. יש אומרים דאף מטתו אינה מצעת, רק
בפריסת סדינין, ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חבה, וכל אשה תעשה זה אפלו יש לה כמה שפחות.
ט- היא אומרת. ראוי הוא לקנות או לשכר
שפחה, והוא אומר שאינו ראוי, עליה להביא ראיה.
י- כל אלו המלאכות אין מחיבים אותה,
אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן.
יא- כל זמן שהיא מיניקה את בנה, פוחתין
לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב. לא הוסיפו לה, צריכה
לאכל משלה, אם יש לה.
יב- פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי
היא מתאוה לאכל יותר, או לאכל מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב, מפני
סכנת הולד, שצער גופה קודם. ויש מי שאומר שיכול לעכב.
יג- ילדה תאומים, אין כופין אותה להניק
שניהם, אלא מיניקה אחד ושוכר הבעל מיניקה לשני. ויש אומרים דמיניקה שניהם.
יד- הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה,
הבעל מעכב. ואפלו בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב.
טו- כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות
שהיא חיבת לעשותן, כופין אותה לעשות. הגה. ואינו זנה עד שתעשה. וכן בית דין משמתין
אותה או מוכרין כתבתה לשכר עליה עבד או שפחה. ויש אומרים דכופין אותה בשוטים. וכל זה
באומרת. איני עושה, ונזונית. אבל אם אומרת. איני נזונית ואיני עושה, הרשות בידה, וכמו
שנתבאר לעיל סימן ס"ט. ויש אומרים דאפלו באומרת. איני נזונית ואיני עושה, צריכה
לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אף על פי שאינה נזונית.
טז- טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת
שאינה נמנעת מלעשותן, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים.
יז- האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה
בתוך ביתה, פטורה.
יח- מי שהתנה עם אשתו שלא יתחיב במזונותיה
וכן היא לא תתחיב לו במעשה ידיה, אם אחר כך רצה ונתחיב הוא לתת לה מזונותיה, אין מעשה
ידיה שלו. הגה. אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר
שלה, ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה. אבל מה שאינו מספיק לה, אין הבעל צריך לשלם לה, דודאי
מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה
משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם
הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה
מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה. וכל אשה יש לה מזונות אף על פי שאין
כתבתה בידה, ואינו נאמן לומר שמחלה לו, רק בראיה ברורה. ואפלו על מזונות שעברו, אם
לא טען לא טענינן לה, וצריך לשבע שמחלה לו.
סימן פא - המקדיש מעשה ידי אשתו, ובו ב'
סעיפים
א- המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי זו אוכלת,
והמותר חלין. אמר לה. יקדשו ידיך לעושיהן, הרי כל מעשה ידיה קדש. ויש אומרים דאינו
קדש, דהרי היא יכולה לומר. איני נזונית ואיני עושה,.
ב- האשה שאמרה. יקדשו ידי לעושיהן,
או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה, אינו נאסר במעשה ידיה, מפני שידיה משעבדים לו. אבל צריך
הוא להפר לה, שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזר לו.
סימן פב - נדרה שלא להניק, ודין מיניקה שנתגרשה,
ובו ח' סעיפים
א- נדרה שלא להניק את בנה, כופין אותה
ומיניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חדש, אחד הזכר ואחד הנקבה.
ב- היא אומרת. אני אניק את בני, והוא
אינו רוצה, שומעין לה.
ג- היתה עניה שחיבת להניק את בנה,
והוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו, אם רצתה, שוכר מיניקה או קונה שפחה, מפני שעולה
עמו ואינה יורדת.
ד- היא אומרת. ראוי לשכר או לקנות
שפחה, והוא אומר. איני ראוי, עליה להביא ראיה.
ה- האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק
את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומיניקתו. ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מטפל
בו. במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואינו רוצה לינק מאחרת,
אפלו הוא סומא, אין מפרישין אותו, מפני סכנת הולד, אלא כופין אותה ומיניקתו עד עשרים
וארבעה חדש. הגה. והוא נותן לה שכר הנקה. ויש אומרים דאפלו אשה אחרת, שהניקה ולד עד
שמכירה, כופין אותה ומיניקתו בשכר, מפני סכנת הולד. ויש אומרים הא דגרושה אינה מחיבת
להניק אם אינו מכירה, הינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו, כופה אותה
ומיניקתו. אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים, ואותו ולד מכירה, אין דוחין אותו ולד מפני
בנה, אלא בית דין משכירין לבנה מיניקה אחרת.
ו- הגרושה אין לה מזונות, אף על פי
שהיא מיניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם, מכסות ומאכל ומשקה
וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעברת, אין לה כלום.
ז- שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגרשת
שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו
ונותן לו מזונות והוא אצל אמו. ואחר שש שנים יש לאב לומר. אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות.
והבת אצל אמה לעולם, ואפלו לאחר שש. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי
לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה. ואפלו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה
משום צדקה, עד שימות האב ותזון אחר כך מנכסיו בתנאי כתבתה והיא אצל אמה. הגה. ודוקא
שנראה לבית דין שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה,
אין האם יכולה לכף שתהיה עמה. מתה האם, אין אם אמה יכולה לכף שיהיו הבנים עמה.
ח- אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה
אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם
לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות.
סימן פג - חבלת אשת איש למי הוא, ובו ב'
סעיפים
א- החובל באשת איש השבת והרפוי לבעלה.
והצער, שלה. והבשת והנזק, אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה,
השליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר הוא הנזק, השליש לבעל ושני שלישים לאשה. של בעל,
נותנין לו מיד. ושל אשה, ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פרות. ואינה יכולה למחל, לא על חלקו
ולא על חלקה. ואם מחלה, אינה מחילה, ומכל מקום אינו יכול לתבע חלקה אלא בהרשאתה. במה
דברים אמורים, כשחבלו בה אחרים, אבל הבעל שחבל באשתו חיב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת
והצער, הכל שלה, ואין לבעל בהם פרות. ואם רצתה לתן הדמים לאחר, נותנת. והבעל מרפא אותה
כדרך שמרפא כל חלייה. הגה. חרף אותה שום אדם בדברים, אף על פי שהמביש בדברים פטור,
אם פיסוה בממון, אם חרפוה בגלוי לו שני חלקים ולה חלק אחד. ואם בסתר, לה שני חלקים
ולו חלק אחד.
ב- המזיק את אשתו בתשמיש המטה, חיב
בנזקיה.
סימן פד - דיני מציאת האשה, ובו סעיף אחד
א- מציאת האשה, לבעלה. ואם היא ספק
מגרשת, מציאתה לעצמה.
סימן פה - דין נכסי מלוג וצאן ברזל, ובו
י"ט סעיפים
א- פרותיה כיצד, תקנו שיאכל פרות נכסי
אשתו תחת פדיונה שחיבוהו לפדותה. ואם אמר. איני חפץ בפרותיה ולא אפדה, אין שומעין לו.
וכן אם אמרה היא. אינה חפצה בתקנה זו, אין שומעין לה.
ב- נכסי צאן ברזל, הם הנדוניא דהנעלת
לה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות, אם מתו, מתו לו. ואם הותירו, הותירו לו.
וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו, הכל לו. ונכסי מלוג, הם נכסים שאינן באחריותו, אם מתו
או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו, הכל לה, שאין לבעל בהן אלא אכילת פרות. ואם פשע
הבעל בנכסי מלוג, ונאבדו, פטור, מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים. הגה. עין
לעיל סימן ע"ז סעיף ג', כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צאן ברזל או נכסי מלוג. השדה
שהבעל שם לה בכתבתה, דינו כצאן ברזל ועין לקמן סימן צ' סעיף ט"ז.
ג- יש מי שאומר, דנכסי צאן ברזל אינו
חיב באחריותן אלא אם כן שמו אותם עליו בדמים קצובים, או שקבל אחריותן בפרוש. ויש מי
שאומר, שמאחר שכתבן בכתבה, נתחיב באחריותם אף על פי שלא שמו אותם ולא נתחיב באחריותם.
והראשון עקר.
ד- בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו,
צריך הרשאה. ואם יש פרות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפרות שהם שלו, דן על העקר, ואינו
צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לה קרקע אין לו פרות. הגה. דוקא לדון, אבל לעשות פשרה, צריך
הרשאה. בא לדון על מעות מזמנים של אשתו, אינו צריך הרשאה, דהוי כאלו היו פרות בקרקע.
ה- השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג,
ונשאל בעלה עמה, לא הוי שאלה בבעלים, דקנין פרות לאו כקנין הגוף דמי. עין בחשן המשפט
סימן שמ"ו.
ו- אשה ששאלה פרה, ואחר כך נשאת ומתה,
הבעל, אף על פי שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה, פטור, אפלו פשע, מפני שהוא כלוקח, והאשה
חיבת לשלם כשיהיה לה ממון. ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה, הרי זה נכנס תחתיה.
ז- באו לידה נכסים אחר שנשאת, בין
שבאו לידה בירשה, או שנתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבשתה ופגמה, נקראים
נכסי מלוג, והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות. אבל אם מכרה כתבתה ונדוניתה,
אותם הדמים אין הבעל אוכל פרותיהם. וכן אם נתנה מתנה לאחר קדם שנשאת, כדי להבריח מבעלה,
אף על פי שאין המתנה מתנה, אין הבעל אוכל פרות. וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע
בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פרות. ומיהו, אינה יכולה למכר מה שנתן לה, ולא לתנו
לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות יירשנה, והפרות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג,
וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות.
ח- במה דברים אמורים שאינו אוכל פרות
המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה בעודה ארוסה, כיון שנשאת, זכה במתנה זו כשאר
נכסי מלוג, ואוכל פרותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה
זו חוץ מכתבתה.
ט- המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות
שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלויים וידועים לבעל, קנתה, והבעל אוכל פרות אותו קרקע. ואם
היו המעות טמונים, לא קנתה, שהבעל אומר. לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותם
המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פרות. הגה. ויש אומרים דאם טוען בריא שהמעות
שלו, הרי הם שלו לגמרי..
י- אם הוא אומר. טמונים היו, והיא
אומרת. לא היו, עליה להביא ראיה.
יא- נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה
רשות, קנה הבעל, והרי היא כשאר נכסי מלוג, אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך
ולכך, כגון שיאמר לה. הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי
בלא רשות הבעל. הגה. נתן לה אביה מתנה, והתנה באחד מדרכים אלו, ואחר כך מת אביה והיא
יורשה אותו, נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג.
יב- נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין,
והיא אומרת. מתנה נתנו לי, והוא אומר. ממעשה ידיך הם, ושלי הם, נאמנת, וילקח בהם קרקע
והוא אוכל פרות. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. ואם אמרה. על מנת כן נתנו לי שלא יהא
לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה. הגה. ויש אומרים הא דאינה
נאמנת, דוקא במעות טמונים, אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר. שלי הם. ודוקא בשאינה
נושאת ונותנת תוך הבית, ועין לקמן סימן פ"ו. ויש אומרים דאם לא ראו ממון בידה,
ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו, נאמנת בכל ענין. ועין בחשן המשפט סימן ס"ב.
ואם אמרה. אתה נתתם לי במתנה, נשבעת שבועת הסת שנתנם לה הבעל, ואינו אוכל פרותיהם.
יג- נכסי מלוג, הבעל אוכל פרות, ואם
הם דבר שאינו עושה פרות, ימכר וילקח בו דבר שעושה פרות. ואם הוא אומר. כך וכך ילקח
בהם, והיא אומרת. איני לוקחת בהם אלא כך וכך, לוקחים דבר שפרותיו מרבים ויציאתו מעוטה,
בין שהיה הדבר כרצונו או כרצונה. ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף. ואם נפל לה דבר שאין
גזעו מחליף, אף על פי שלא ישאר קצת מהקרן, אין צריך למכרו, כגון שהכניסה לו עז לחלבה,
רחל לגזתה, דקל לפרותיו, אף על פי שאין לה אלא פרות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד
שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג, הרי זה משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה,
עד שיכלה הקרן, וכשיגרש אינו חיב לשלם הבליות של נכסי מלוג.
יד- נפלו לה עבדים, אף על פי שהם זקנים,
לא ימכר, מפני שהם שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות
בה, כלום, אם עושין כדי טפולן לא ימכרו, מפני שבח בית אביה. ואם לאו, הרי אלו ימכרו
לעצים, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות.
טו- נפלו לה פרות המחברים לקרקע, הרי
אלו של בעל. אפלו הגיע זמנן לקצר, תולשם מהקרקע שלה, וימכרו, וילקח בהם קרקע והוא אוכל
פרות. הגה. זה אינו, דכל הפרות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי. ואפשר דטעות נפל בספרים,
וכך ראוי להיות. תלושין מן הקרקע הרי הם שלה, ובבא אחריתי היא, וכן הוא ברמב"ם
פרק כ"ב דאשות.
טז- עבדי נכסי מלוג ובהמות נכסי מלוג,
הבעל חיב במזונותיהם ובכל צרכיהם, והם עושים לו והוא אוכל פרותיהם. לפיכך, ולד שפחת
מלוג, לבעל. ולד בהמת מלוג, לבעל. ואם גרשה, ורצתה האשה לתת דמים ולטל ולד השפחה, מפני
שבח בית אביה, שומעין לה.
יז- אם רצה הבעל למכר קרקע של נכסי
מלוג לאחר, שיקח פרותיו לשנים מרבות, ומקדים לו המעות, אין שומעין לו. אבל יכול למכר
הפרות בכל שנה, אחר שלקטן. וכן אם ימכר הפרות לשנים מרבות, ועושה סחורה במעות, שפיר
דמי. ואם בעל חוב גובה מנדונית האשה או נכסי מלוג שלה, עין בחשן המשפט סימן צ"ז.
יח- יש מי שאומר, שאם הקרקע רחוק ומכרו
לפרות לשנים מרבות, מכור.
יט- יש לבעל לכף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה
שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל.
אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. הגה. אבל אינו יכול להכריחם שישמשו
לאשתו האחרת בבית אחר. ויש אומרים דאם הם תכשיטים שאינן ראויין לה שיכול לתנם לאחרת,
דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם.
סימן פו - שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים
וקטנים, ובו ב' סעיפים
א- אין מקבלין פקדון מאשת איש. ואם
קבל, יחזיר לאשה. ואם אמרה. של פלוני הם, נאמנת. הלכה האשה למדינת הים, ובא הבעל ותבע
מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה ממנו, לא יתנם לו עד שתבוא האשה או תמות, כן נראה לי. ואם
אמרה בשעת מיתתה. של פלוני הם, אם נאמנת לו, יעשה כדבריה. ואם לאו, יתן ליורשיה. וכן
אם מתה ולא אמרה כלום. ויש מי שאומר, שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לומר
של פלוני הם. הגה. מיהו, כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה, מיהו, אם החזיר לבעל, פטור הנפקד,
אפלו אינה נושאת ונותנת תוך הבית.
ב- הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גרשה,
אין לה עליו כלום. הגה. וכל שכן אם לא גרשה. ויש אומרים דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה
ממנה, אבל לא היו המעות טמונים, ולוה ממנה, צריך לשלם לה אפלו לאחר שגרשה. והוא הדין
אם תקפם מידה, דמאחר שלא היו המעות טמונים, נאמנת לומר. שלי או של פלוני הם. מיהו,
אם נושאת ונותנת תוך הבית, או שהבעל מאמינה על שלו, אינה נאמנת. ועין לעיל סימן פ"ה
סעיף י"ב. לוה ממנה בשטר, היא אומרת. לא היו המעות טמונים, והוא אומר. טמונים
היו, עליה להביא ראיה אז פטור לשלם. ועין בחשן המשפט סימן ס"ב, אשה שהיו שטרות
יוצאין על שמה מה דינן. אשה שמכרה או משכנה מטלטלין, אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם
של בעל, אין צריך להחזיר אליו, אפלו רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו.
ויש אומרים דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית, הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים. ונראה
לי, דוקא בשאין דרכה למשכן או למכר בלא רשות בעלה, אבל אם דרכה בכך, מה שעשתה עשוי.
וכן נראה להורות. ועין לקמן סימן צ'.
סימן פז - שאין חזקה בנכסי אשת איש, ובו
ב' סעיפים
א- אין לאיש חזקה בנכסי מלוג של אשתו
שאכלם שני חזקה, אף על פי שהתנה עמה שאין לו פרות בנכסיה. וכן אין לאשה חזקה בנכסי
בעלה, על ידי שאכלתם שני חזקה. הגה. ודוקא בחזקה כזו, אבל בחזקת נזיקין, כגון פתיחת
חלונות וכדומה לזה, יש לאיש חזקה בנכסי אשתו, והוא הדין לאשה על בעלה. ועין בחשן המשפט
סימן קמ"ט.
ב- מי שהחזיק בנכסי אשת איש, לא עלתה
לו חזקה, אלא אם כן החזיק בהם שלשה שנים אחר מות בעלה. ועין בחשן המשפט סימן קמ"ט.
סימן פח - כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או
בגט או במאון נוטלת נכסים, ובו י"ב סעיפים
א- האשה שיוצאה מתחת יד בעלה, בין
במיתה בין בגרושין, נוטלת כל נכסיה בלא שבועה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. אף
על פי שאינה נוטלת כתבתה כשהיא אלמנה אלא בשבועה, נכסיה נוטלת בלא שבועה. ונכסי מלוג
נוטלתן כמו שהם, אפלו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה. ואם אבדו לגמרי,
אינו משלם לה. ואם הוקרו, הוקרו לה. ועין לקמן, אם יכולה לתבע בחיי בעלה.
ב- נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא,
מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת, אף על פי שראויים למלאכתן ראשונה. אבל נהגו שכל
זמן שראויים לעשות מעין מלאכתן ראשונה, אפלו הם בלויין הרבה, נוטלתן כמו שהן. ואם לא
היו עושין מעין מלאכתן ראשונה, חיב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנשואין. ואם הוקרו,
אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של שעת הנשואין. במה דברים אמורים, במקום שנוהגין לכתב
בכתבה. "הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך, וכלי פלוני בסך כך וכך". אבל במקום
שאין כותבין בכתבה שום כלי בפרטות, אלא כוללים הכל, וכותבין. "הכניסה לו בבגדים
ותכשיטים סך כך וכך מעות", הרי סך אותו המעות חוב עליו, ואפלו היו הנכסים חדשים
חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשו, ואם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ואין חוששים
לשומא ראשונה כלל.
ג- אם היא אומרת. כלי אני נוטלת, והוא
אומר. דמים אני נותן, שומעין לה. והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן, והוא הדין לולדות של
שפחה ובהמה של נכסי מלוג. ולא עוד, אלא אפלו הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת
נכסי צאן ברזל, ושמו אותם עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפים, נוטלת אחד באלף שלה,
והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה, שומעין לה.
ד- אם האשה אינה רוצה כליה, אף על
פי שיש לבעל מעות, יכול לסלקה בכליה, והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן.
ה- אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם
נכסי צאן ברזל, או שפרשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה, נותנין לה דמיו.
ו- הכניסה לו קרקע, וכשיצאה יש בו
פרות מחברים, נוטלתו עם פרותיו, אפלו הגיע זמנן לקצר. תלשן הבעל קדם הגרושין, הרי הם
שלו אפלו לא הגיע זמנם לקצר.
ז- הוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו
וגרשה, בין שהוציא מעט ואכל פרות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פרות מעט, אפלו אכל גרוגרת
אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפלו שלא דרך כבוד, ואפלו לא לקח בפרות
ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל,
או שאכל פחות מכשעור, שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא, אם השבח יותר על ההוצאה,
ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה. ואם ההוצאה יתרה על השבח, אין לו מההוצאה
אלא כשעור השבח, ובשבועה. והוא הדין למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות
להביאם, ולקח בהם קרקע ואכל מהפרות כשעור או פחות. ואם לא אכל אלא מהקרן, ישבע כמה
הוציא, ויטל עד כדי השבח. מכחישתו, אבל מכחישתו, לא.
ח- נפלו לה נכסים במקום אחר, והלך
אחריהם והוציא הוצאות מרבות והביאן, וגרשה, אפלו לקח מהם והוציא, אין זה כאוכל מהשבח
שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, שהרי מהקרן לקח, אלא ישבע כמה הוציא, ויטל
עד כדי השבח, דהינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה.
ט- במה דברים אמורים, במגרש מדעתו.
אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטל. ואם השבח יתר על ההוצאה
נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח.
י- המוציא הוצאות על נכסי מלוג של
אשתו קטנה ומאנה בו, רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כאריס, שהרי ברשות
ירד. ואם הוא רוצה לטל הוצאה שעור שבח, שומעין לו. ואם הוציא קמעא ואכל הרבה, מה שאכל
אכל.
יא- המוציא הוצאות על נכסי מלוג של
אשתו, ומת, יש מי שאומר, שאם נתברר שהוציא ולא אכל, יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא.
ואם לא נתברר כמה הוציא, לא יטלו היתומים כלום.
יב- בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואחר
כך גרשה, אם הבעל עצמו אריס, נסתלק הבעל, נסתלקו, שלא ירדו אלא על דעת הבעל, ושמין
להם וידם על התחתונה. ואם אין הבעל אריס, על דעת הקרקע ירדו, ושמין להם כאריס. הגה.
ויש אומרים דהינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה, אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של
אשה, נוטלין אריסותיהן בכל ענין..
סימן פט - חיוב קבורת אשתו, ובו ד' סעיפים
א- מתה האשה בחיי הבעל, חיב לקברה
ולטפל בכל צרכי קבורתה, ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר. וכן חיב לעשות לה מספד וקינים,
כדרך כל המדינה. ואם דרכם להספיד בחלילין, לא יפחת משני חלילין ומקוננות, אפלו עני
שבישראל. ואם היה עשיר, הכל לפי כבודו. ואם היה כבודה יותר מכבודו, קוברים אותה לפי
כבודה, שעולה עמו ואינה יורדת.
ב- לא רצה לקברה, ועמד אחר וקברה,
בית דין מוציאין מבעלה ונותנין לזה.
ג- היה בעלה במדינה אחרת, בית דין
יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו, או לפי כבודה.
ד- אלמנה, אינה נקברת מנכסי בעלה,
אלא יורשי כתבתה חיבין בקבורתה. ואם מתה קדם שנשבעה שבועת אלמנה, יש מי שאומר שיורשי
בעלה חיבין בקבורתה, ולא הודו לו.
