שלחן ערוך הלכות כתובות סימן צ-קיח

שלחן ערוך הלכות כתובות סימן צ-קיח

סימן צ - דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש, ובו כ' סעיפים

א- הבעל יורש את אשתו. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. במה דברים אמורים, במחזק. אבל לא בראוי, כגון ירשה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש. הגה. שטר חצי זכר, שנוהגין בו האדנא, שכותב האב לבתו לטל בירשתו כחלק חצי זכר, ואם תלך הבת בלא זרע קימא יתבטל החוב, ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קימא, ומת הזרע ואחר כך מת אביה, הבעל יורש כח- אותו השטר, מכח זרעו שירש אמו והוא יורש זרעו. כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופרות לאחר מיתה, הבעל יורש אותה קרקע ממנה. אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה, שהרי ברשותו השביח. ואינו יורש מלות אשתו, כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה קדם שגבתה אותם. הגה. אבל אם הניחו מורישיה נכסים, אף על פי שלא גבתה הבת מחיים, ואפלו אם היו משעבדים לכתבת אלמנה, נקראים מחזקים לבת והבעל יורש אותם. וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה האשה קדם שגבתה אותה, אינו יורשה, אבל אם הלותה מנכסי מלוג, ומתה קדם שגבתה, בזו יורש אותה בעלה. הגה. כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן, והלותה אותן לאחרים, אין הבעל יורש אותן.

ב- מי שאמר. נכסי לפלוני ואחריו ליורשי, דקימא לן הוא הדין ליורשי יורשי, ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני, והיה בן לבת, הבן עומד במקום אמו לירש לאותו פלוני. אבל אם אין לבת יורש, אלא בעל, אינו יורש אותו פלוני, דהויא לה ראוי. ואם אמר. נכסי לפלוני ואחריו מעכשו ליורשי, הויא לה מחזק, ובעל הבת יורש.

ג- הנושא אשה מחיבי לאוין, הואיל וקדושין תופסין בה, אם מתה תחתיו יירשנה. וכן אשה שהמירה, הבעל יורשה. וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מאון, אף על פי שאין קדושיה קדושין גמורים, אם מתה תחתיו, יירשנה. אבל הפקח שנשא חרשת, אפלו נתפקחה אחר שנשאה, אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פקחת, ומתה, יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזכתה לו ממונה.

ד- קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו, אפלו שתק האב, אם מתה, אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנשואיה.

ה- מי שנתגרשה ספק גרושין, ומתה, אין הבעל יורשה. הגה. אבל כל זמן שלא נתגרשה, אף על גב שנתן עיניו לגרש, יורשה. הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ט, אם מתה אינו יורשה. אשה שמרדה בבעלה ומתה, בעלה יורשה, ועין לעיל סימן ע"ז. המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אשות, יש אומרים דאם מתה אינו יורשה אלפסי פרק אף על פי.

ו- נפל הבית עליו ועל אשתו. ואין ידוע איזה מהם מת תחלה, ואין לו בנים ממנה, יורשי הבעל יורשין עקר הכתבה והתוספות, ויורשי האשה יורשין נכסי מלוג, ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל.

ז- האשה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין קרוב בין רחוק, קדם שתנשא, אף על פי שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה, אין הבעל אוכל פרותיהם, ואם מתה, אינו יורשה, שהרי נתנה אותם קדם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור. ולא עוד, אלא אפלו נתנה מקצת נכסיה או כלם, קדם, וכתבה למקבל מתנה. קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פרות אותה המתנה, ואם מתה אינו יורשה.

ח- יש מי שאומר, דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה, מתנה חלוטה, מתנת עלמין. אבל אם כתבה לו כן, קנה לגמרי.

ט- האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קדם שתתארס, הבעל מוציא פרות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע. ואם מתה בחייו, מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ויש אומרים דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים. ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קימים בעצמם, או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו, מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר. שמא מציאה הן. הגה. נתאלמנה או נתגרשה, מכרה קים. וכל ימי חייה, אם הבעל רוצה לבנות או לסתר בקרקע, הלוקח יכול למחות. ואין חלוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן.

י- ואם הבעל מודה, או שיש עדים שברשותו מכרה, אינו מוציא מיד הלקוחות, דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים שלא מכרה מדעתו. הגה. ראה שמכרה ושתק לה, לא אבד משום זה זכותו. צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה ונתרצה הבעל, אם נתנה לעניים אינו יכול לחזר בו, ואם לעשירים יכול לחזר בו. ועין לעיל סימן פ"ו, אם מכרה או משכנה מטלטלים.

יא- במה דברים אמורים שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות, בנכסים הידועים לבעל. אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל, לכתחלה לא תמכר, ואם מכרה אותם קדם שידע בהם מכרה קים. וכן ארוסה לכתחלה לא תמכר נכסים שנפלו לה משנתארסה, ואם מכרה קדם הנשואין מכרה קים, אפלו נכסים הידועים לו.

יב- נכסים שאינם ידועים לבעל, כשיודעו לו, מיד נעשו נכסי מלוג. וכן הפרות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג. הגה. אשה שאמרה על ירשה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים, אם הנכסים ידועים לבעל, אינה נאמנת. מיהו, אם מת הבעל, צריכה לקים הודאתה. ואם הנכסים אינם ידועים, נאמנת.

יג- האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים, לא עשתה כלום. ויש אומרים דמכל מקום כשתתאלמן או תתגרש, מכרה קים. וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג, לא עשה כלום. ויש מי שאומר, שאפלו הוא עצמו יכול לערער על המכר. ואפלו אם מתה בחייו, הבעל יורש כחה ויכול לבטל.

יד- אין האיש רשאי למכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל, ולא למשכנם. ואם מכרן או משכנן, מה שעשה עשוי. הגה. ויש אומרים דמכרו בטל. ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צאן ברזל, רק נכסי מלוג, כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ז, ולכן אם מכרן או משכנן, בטל לכלי עלמא, כן נראה לי. ויש אומרים דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה, נאמן בשבועה. וכן אם אמר שנתן לה הדמים. ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו, אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין, ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן. אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו, יש לה דין קרקע, ושעבוד כתבת האשה עליה כמו שאר קרקע.

טו- מטלטלין שנתן לה משלו, דינם שוה לנכסי צאן ברזל, שאינו רשאי למכרן לכתחלה, והוא הדין למטלטלין שקנה לה, אפלו לא באו לידה, ואפלו אין לו במה להתפרנס. ואין חלוק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חל. אבל כלי זהב ובדלח יכול למכרם, אם הצרך להתפרנס מהם. ואם קרובים נתנו לה, בין תכשיטין בין בגדים, יכול הבעל למכרם לפרנס עצמו.

טז- מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מהאיש תחלה ולקח מהאשה, בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש, מכרם קים. וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קימים, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג. נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן. כיצד, האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שיחד לה בכתבתה, או שדה שכתב לה בכתבתה, או שדה שהכניסה לו שום משלה, לא קנה בעלה. ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה. לפיכך, אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, אלא אם כן קבלה עליה אחריות בפרוש. הגה. יש אומרים דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני, אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתבה. ויש חולקים.

יז- הבעל שמכר נכסיו, ואחר כך כתבה אשתו ללוקח. "דין ודברים אין לי עמך", והסכימה למעשיו, אף על פי שקנו ממנו, הרי זו טורפת, שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה, ויש לה לומר. נחת רוח עשיתי לבעלי. ואפלו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אינו כלום. אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שעבוד על מקום זה, ואחר כך מכר אותו הבעל, אינה טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתב ללוקח. דין ודברים אין לי עמך, ולא הסכימה למעשיו, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותה שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו, וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו, אינה יכולה למחות, שאינה יכולה לומר. נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן אם קבלה עליה אחריות בפרוש שאם יטרף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו, אינה יכולה לטען. נחת רוח עשיתי לבעלי. הגה. ויש אומרים דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד. נחת רוח עשיתי לבעלי. אשה שהודית שחיבת עם בעלה, צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה. נחת רוח עשיתי לבעלי, דלא אמרינן כן אלא בנכסים שמוכר. אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קדם שקנאן הבעל, יכול למכרן אחר כך ואינה טורפת מהן, ולא שיך בזה לומר. נחת רוח עשיתי לבעלי.

יח- נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה אותם לבעלה, וקנו ממנה בעדים, אינה יכולה לומר. נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקימים, לא קנה, מפני שיש לה לומר. נחת רוח עשיתי לבעלי.

יט- אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה, אם מכרה או נתנה, בטל.

כ- ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג, ונתחיב לשמעון בשטר, ואחר כך נתחיבו הוא ואשתו בשטר ללוי, ומתה בחיי בעלה, לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג.

סימן צא - אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה, ובו ה' סעיפים

א- אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו, אינו מחול, מפני שידו כידה. הגה. ולכן אינה נאמנת גם כן לומר. פרוע הוא. והוא הדין מלוה על פה אינה יכולה למחל.

ב- בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח. לפיכך, מי שאמר לאשה. נכסי לך ואחריך לפלוני, ונשאת, הוי כלוקח, ואין לאחריך במקום בעל כלום, דקימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון, אין לשני אלא מה ששיר ראשון. במה דברים אמורים, באומר כן לפנויה, אבל האומר לנשואה. נכסי לך ואחריך לפלוני, ומתה, אחריך קונה ולא הבעל. לפיכך, האומר לנשואה. נכסי לך ואחריך לפלוני, ומכרה, ומתה, יעמדו נכסים ביד הלוקח.

ג- גבו לאשה קרקע מבעל חובה, ונשאת ומתה וירשה הבעל, אף על גב דשומא חוזרת לעולם, הכא אינה חוזרת, דבעל כלוקח הוי, והוי כאלו מכרתו לאחר. וכן אם גבו ממנה לבעל חוב, ונשאת ומתה וירשה, אין מחזירין לו השומא.

ד- היה עליה מלוה על פה ואחר כך נשאת, אינה נגבית מהבעל, דמלוה על פה אינו גובה מהלקוחות. הגה. מיהו, אם המעות שהלוה בעין, חיב לשלם. ואם בא המלוה קדם שנשאה ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואף על פי שעדין לא הגיע זמן הפרעון. אבל אם היה עליה מלוה בשטר, גובה מנכסים שהכניסה לבעלה. קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות, ועברה אשה על התקנה, בעלה חיב לשלם.

ה- שלח סבלונות למשדכת והלכה ונשאת לאחר, והלה תובע סבלונותיו, דינם כמלוה בשטר. הגה. אם לקחה יותר מכתבתה ונשאת, צריך הבעל להחזיר המותר. וכן אם נתחיבת מס ונשאת, הוי כשלח הסבלונות, דכל אלו קלא אית להו ואין דרך לעשות בהן שטר, לכן הוי כמלוה בשטר. אבל נזקין ומקח ודברים אחרים, אין חיב לשלם. אשה ששדכה בתה לאיש ונתחיבה בנדוניא, ואחר כך נשאת בעצמה לאיש, המשדך לבתה מוציא כל מה שנתחיבה מבעלה מנכסים שהכניסה לו, דהוי כמלוה בשטר. אף על פי שבשעה שעשתה השדוכין לבתה עדין לא נשבעה על כתבתה, מכל מקום מאחר דנשבעת לבסוף אגלי מלתא למפרע דמה שעשתה תחלה בדין היה. יש אומרים הא דמלוה בשטר גובה מן הבעל מנכסים שהכניסה לו, הינו שהכניסה לו קרקע או מטלטלין וכתבה לבעלה חוב המטלטלים אגב קרקע. אבל לא כתבה לו אגב, ולא הכניסה לו רק מטלטלין, אפלו מלוה בשטר אינה גובה מבעלה, דאין בעל חוב טורף ממטלטלין המשעבדים. וסברא נכונה היא. ומ"מ נראה להו, דבמכנסת שאינה שלה, כגון שלקחה יתר מכתבתה, חיב להחזיר בכל ענין. ועין בח"ה סוף סימן צ"ו.

סימן צב - האיש שסלק עצמו מפרות נכסי אשתו ומירשתה, ובו ח' סעיפים

א- הכותב או האומר לאשתו בעודה ארוסה. "דין ודברים אין לי בנכסיך", אם מכרה או נתנה, קים. ואין לו במעות המקח כלל. וכל זמן שלא מכרה ולא נתנה, הבעל אוכל הפרות, ואם מתה יורשה. ואם כתב לה כן אחר הנשואין, צריך לקנות מידו ואז יהיה מכרה ומתנתה קים. הגה. ולא מהני סלוקו אלא לאחר ארוסין, אבל קדם ארוסין לא מהני סלוק.

ב- אם התנה בעודה ארוסה על נכסים שיפלו לה משנשאת שלא יהא לו דין ודברים בהם, מועיל. ויש מי שאומר שאינו מועיל. הגה. סלק עצמו מנכסים, יש אומרים שאין הנכסים הכתובים בכתבתה בכלל. ואפלו נכסים שנפלו לה אחר כך אינו בכלל, אלא אם כן פרש בהדיא.

ג- כשאמר לה בעודה ארוסה. דין ודברים אין לי בנכסיך, אם קנו מידו הרי סלק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פרות לעולם. ויש מי שחולק בזה.

ד- הוסיף להתנות גם על הפרות, שאמר לה. דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן, אינו אוכל פרות בחייה, אבל מוכרים הפרות ולוקחים בהם קרקע ואוכל פרותיו. הגה. ואם מתה, יורשה. ויש אומרים דאין כופין אותה למכר הפרות, אלא שאם שירה פרות ימכרם ויקנה בהם קרקע והוא אוכל פרות.

ה- הוסיף להתנות עמה שלא יאכל פרות נכסיה ולא פרי פרותיהם, לוקחין הפרות וקונים בהם קרקע, ולוקחים פרות קרקע זו וקונים בהם קרקע שניה, והוא אוכל פרות אלו שהן פרי [דפרי] פרות. וכן הדבר תמיד, עד שיתנה עמה שלא יהיה לו פרות ולא פרות פרותיהן עד לעולם, ואז לא יהיה לו שום צד פרות בחייה.

ו- כתב לה. דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרי פרותיהן, ולא הזכיר הפרות, יש אומרים שאוכל הפרות ולא פרי פרות, ויש אומרים שגם הפרות אינו אוכל.

ז- התנה עמה שלא יירשנה, הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פרות בחייה. וכן אם התנה עמה שיירש מקצת נכסים, וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה, הכל קים. במה דברים אמורים, שהתנה עמה קדם שתנשא, בעודה ארוסה, או בכותב לה בכתבתה בשעת כניסה, אבל אם התנה עמה אחר שנשאה, תנאו בטל, ויירשנה. הגה. ועין לעיל סימן ס"ט. והא דלא מהני תנאי לאחר שנשאת, דוקא שאמר שלא יירשנה. מכל מקום, אם מחיב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיורש ממנה, צריך לקים.

ח- התנה עמה אחר נשואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפרי פרותיה עד עולם בחייה ובמותה, הרי זה אינו אוכל פרות כלל, אבל אם מתה יירשנה. הגה. סלק עצמו מנכסי אשתו וגרשה, וחזר ונשאה סתם, על תנאי הראשון הוא מחזירה.

סימן צג - דין מזונות האלמנה, ובו ל"ב סעיפים

א- הכתבה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גרשה. הגה. והוא הדין מה שקבל בנדוניא. ועין לעיל סימן ס"ו סעיף י"א. כתב לה מתנות, הם נגבות מחיים. מיהו, אם דרך המקום לכתב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבותן מחיים, הולכין אחר המנהג. ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאת, אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קדם שנשאת, כפי רצונו. ועין בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ד.

ב- האשה שהיו לה ספק גרושין ומת בעלה, אינה נזונית מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש, מספק. אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים.

ג- אלמנה נזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפלו אם לא נכתב בכתבה, ואפלו אם צוה בשעת מיתה. אל תזון אלמנתי מנכסי, אין שומעין לו. ואין היורשים יכולין לפרע לה כתבתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא נזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתבתה, אלא אם כן התנו כן בפרוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן. ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו.

ד- המניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש אומרים דבין שהנכסים מרבין בין שהן מועטים, אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים. ואפלו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תזון מהם אפלו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת, והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת, אז ידחו הבן והבת ותזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתבתה. הגה. ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות, מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין בית דין שראויה לחיות, אם זקנה ואם ילדה, ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום.

ה- אלמנה שתבעה כתבתה בבית דין, אין לה עוד מזונות, ואפלו לא פרעוה. אבל תבעה שלא בבית דין, לא הפסידה. ויש אומרים שאפלו תבעה בבית דין לא הפסידה, אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה. פלוני חפץ לשא אותך, ומחמת זה תבעה כתבתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה. הגה. הנשבעת על כתבתה לפני בית דין לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה.

ו- שכיב מרע שצוה שתהא אלמנתו נזונית מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתבתה, יש מי שאומר, שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתבתה בבית דין, ולא בשאר דרכים המפסידים מזונותיה, וגם אין מעשה ידיה ליתומים.

ז- תבעוה לנשא, אפלו נתפיסה, לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם נתארסה, הפסידה מזונותיה. ויש אומרים דמיד שעשתה שדוך הפסידה מזונותיה.

ח- מכרה כתבתה כלה או משכנה או עשאתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין ממחין בין בפני שלשה נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מהיורשים.

ט- מחלה כתבתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו, אבל בחייו יש לה מזונות. ויש מי שאומר, שאף בחייו הפסידה מזונות. וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה.

י- במה דברים אמורים, כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתבה, עקר ותוספת. אבל אם שירה מקצת, נזונית, אפלו לא שירה אלא התוספת או מקצתו. ומיהו, אם ירצו היורשים, יפרעו לה מה ששירה ויפטרו ממזונותיה. וכל המוכרת או מוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העקר.

יא- תבעה נדוניתא ונפרעה ממנה, לא הפסידה מזונות, כיון ששירה עקר או תוספת או מקצת.

יב- תבעה עקר ותוספת בלבד, אפלו נדוניתה מאה מנה, הפסידה מזונות. הגה. וכן אם תבעה כתבתה סתם, אבדה מזונותיה, ולא אמרינן דלא תבעה התוספת.

יג- יש מי שכתב, שאם אין בפרות נכסי המת כדי מזונותיה, אין לה מזונות אלא עד כדי כתבתה. וחלקו עליו, דלעולם היא נזונית והולכת עד שלא ישאר בנכסים אלא כדי כתבתה, ואז נוטלתן בכתבתה.

יד- אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה, ותרה ואין לה מזונות משנים שעברו. ואם שהתה פחות מזה אפלו יום אחד, לא ותרה. ואם היה בידה משכון בתוך אותם שנים, או שלותה, לא ותרה.

טו- אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים, והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת הסת ותטל. משנשאת, עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת הסת שנתנם לה.

טז- מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהיה נזונית ממנו, אם אמר. יהא קרקע פלוני למזונותיך, הרי רבה לה מזונות. ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויים לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. אבל אם אמר לה. יהא קרקע פלוני במזונות, ושתקה, אין לה אלא פרות אותו קרקע בלבד.

יז- אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה. מת בעלי, רצתה נזונית, רצתה נוטלת כתבה. אבל אם אמרה. גרשני בעלי, אינה נאמנת, ונזונית מנכסיו עד כדי כתבתה.

יח- אלמנה שאין שטר כתבה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות, שמא מחלה כתבתה או מכרה או משכנה אותה. ויש חולקין.

יט- אלמנה נזונית אף על פי שלא נשבעה, ויש חולקים. והסברא ראשונה עקר.

כ- אין אלמנה נזונית אלא מקרקעות בני חורין, ולא מהמשעבדים. לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו, אלא אפלו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם, אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, נזונית ממנה אם אין כאן בני חורין. הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא. ואינה נזונית ממטלטלין, אפלו בני חורין. ומיהו, אם תפסה ממטלטלין, אפלו אחר מיתה, לא מפקינן מנה. ועכשו שתקנו הגאונים שתגבה כתבה ותנאי כתבה ממטלטלין, הרי היא נזונית ממטלטלין, אפלו לא תפסה. מיהו, אם נתן המטלטלין לאחרים, אפלו במתנת שכיב מרע, יש אומרים דאינה נזונית מהן.

כא- הניח מטלטלין ולא תפסה אותם, היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות. ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר. יהיו המטלטלין מנחים בבית דין שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. ואפלו התנה עליו בפרוש שתזון מהמטלטלין, אינה מעכבת. אבל אם הניח קרקע, יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות, והיא נזונית מדמי הקרקע שבידם. ויש מי שחולק ואומר שאינה נזונית מאותם הדמים. הגה. הקנה לה בקנין על המזונות, מוציאה למזונות ממשעבדים. ודוקא שפרש בהדיא מזונות שלאחר מיתה, אבל בלאו הכי, אף על גב שכתב לה בכתבתה מזונות, וקנו מידו, לא נתכון על מזונות רק מחייו.

כב- הניח נשים רבות, אף על פי שנשאן זו אחר זו, נזונות בשוה, שאין דין קדימה במזונות.

כג- אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפלו תפסה ככר זהב, אין מוציאין מידה אלא כותבים עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות, ומחשבין עליה והיא נזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר. הגה. יש אומרים דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסמטא, אבל לא מרשות יורשין. ויש חולקין ולכלי עלמא בעינן תפיסה גמורה, דהינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות, אבל אם לא תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין. ודוקא שתפסה בעצמה, אבל על ידי שליח לא מהני תפיסתה.

כד- אם תפסה יותר מהראוי להגבותה בבית דין בבת אחת, דהינו כדי מזון שלשים יום, ואחר שכלה מה שתפסה תבוא לתבע מזונות, משביעין אותה לדברי הכל.

כה- אלמנה שבאה לבית דין לתבע מזונות, מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות. וכן יש לה למכר למזונות שלא בבית דין ממחין, אלא בשלשה אנשים נאמנים בלא הכרזה. וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קים. ויש חולקין בזו.

כו- לא הצריכוה בית דין הדיוטות אלא למכר, אבל למשכן אינה צריכה.

כז- אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע, אפלו הוא שוה בשוה, אינו כלום אפלו הכריזה, ואם נתיקר אחר כך צריכה להחזירו ליורשים, ואפלו לא נתיקר, אם ירצו יבטלו המקח.

כח- ואם היו בית דין הדיוטות שם, מקחה קים. ויש אומרים שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם בית דין ממחין.

כט- אלמנה שמכרה, האחריות על היתומים. ואף על פי כן כשבאה לגבות כתבתה אינה יכולה לטרף מהלקוחות שמכרה להם.

ל- כמה מוכרים למזונות, כדי לזון מהם ששה חדשים ולא יותר. והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד, אלא כדי מזון שלשים יום, וכן משלשים יום לשלשים יום. וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים. וכן מוכרת והולכת לעולם, עד שישאר מהנכסים כדי כתבתה, גובה כתבתה מהשאר והולכת לה. הגה. יש אומרים הא דמוכרת לששה חדשים, הינו דוקא קרקע, אבל בזמן הזה דנזונית ממטלטלין אין למכר אלא חפץ אחד.

לא אם אין מוצאים לקח כדי מזונות של ששה חדשים, מוכרים ביותר, לפי ראות עיני הדינים, כדי שיהיו לה מזונות.

לב- כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונית עם היתומים, אין נותנין לה לפחות משלשים יום. וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בבית דין בכל יום.

סימן צד - חיוב דירת אלמנה וכסותה, ואם אמרה שיתנו לה מזונות בבית אביה ובו ז' סעיפים

א- כשם שניזונית אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה. הגה. ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיחד לפי כבודה בבית. ויש אומרים דיכולין לתן לה מדור הראוי לה בבית אחר. ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים. ומשתמשת בכרים ובכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה, כשהיה בעלה במדינת הים.

ב- נפל המדור, אין היורשין חיבין לבנותו. ואם אמרה. הניחו לי ואני אבננו משלי, אין שומעין לה. וכן לא תחזק בדקו ולא תטחה אותו, אלא תשב בו כמו שהוא או תצא.

ג- ואם נפל, אפלו בנאוהו יורשין, אבדה זכותה ממנו.

ד- יורשים שמכרו מדור אלמנה, לא עשו כלום.

ה- נפל הבית, או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר, נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה. ואם היה כבוד בעלה גדול, נותנין לה לפי כבודו.

ו- אלמנה שאמרה. איני זזה מבית אבי, פסקו לי מזונות ותנו לי שם, יכולין היורשין לומר. אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם לאו אין אנו נותנין לך אלא כפי ברכת הבית. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים, נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה. ויש אומרים שאין זה טענה אלא באשת אב שאינה אמם.

ז- חיבים לפרע בשבילה כסף גלגלתא ומס שעליה, כדרך שפרע בעלה בשבילה. אבל אין חיבים בפדיונה, ולא ברפואתה שיש לה קצבה, ולא בקבורתה.

סימן צה - חיוב מעשה ידיה ליורשים, ובו ז' סעיפים

א- מאחר שהיורשים חיבים במזונות האלמנה, מעשה ידיה שלהם. ואם היורשים אומרים לה. טלי מעשה ידיך למזונותיך, אין שומעין להם. אבל אם היא אומרת כן, שומעין לה.

ב- אם היתה מיניקה, יכולה היא לומר. איני מיניקה אלא בשכר. ויכולה היא לתבע כתבתה לאלתר, אף על פי שאינה יכולה לנשא תוך עשרים וארבעה חדש.

ג- כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים ידים ורגלים.

ד- מציאתה ופרות נכסיה לעצמה.

ה- צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה, וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה, הכל ליורשים.

ו- כשבאה האלמנה לבית דין לתבע מזונותיה, אין מחשבין עמה על מעשה ידיה, עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו ילכו לדרכם. ואם היורשים קטנים, בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות.

ז- אלמנה שנזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר, שכל השבח שלהם, ואפלו שכר טרחה אינה נוטלת. ויש מי שאומר, שהשבח הוא לעצמה. ויש מי שאומר, שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה. ואם אינה נזונית משלהם, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתבתה, יש מי שאומר, שאם אמרה. ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי, ונתעצלו מלהגבות כתבתה, אפלו השביחו הנכסים אלף זוז, השבח לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם, נוטלת כתבתה והמותר ליורשים. ויש מי שאומר, שבין אמרה ראו, בין לא אמרה, כל השבח ליורשים, ואפלו כתבתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה. הגה. וכן עקר, דהשבח כלו הוא של היתומים, ואינה גובה כתבה ולא מזונות מאותו שבח. ולכן אלמנה שישבה זמן ארך בבית בעלה ונזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה, אף על גב דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה, אינה גובאת כתבתה משם. ויש חולקין, אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתבתה מן הקרן ולא מן השבח. ועין לקמן רמ"א סימן ק'.

סימן צו - שבועת אלמנה וגרושה על כתבה, ובו כ"א סעיפים

א- אין אלמנה גובה כתבתה, עקר ותוספת, אלא בשבועה. ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, או נכסים שיחד לה בכתבתה בעין, אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קימים, או דברים שידוע שבאו מכחם, נוטלת אותם בלא שבועה. ואם נכסי צאן ברזל אינם קימים, ולא דברים הבאים מכחם, ובאה לפרע מנכסיו, אינה נפרעת אלא בשבועה. והוא הדין אם יחד לה מטלטלים בכתבתה, שיש לחלק בהם כמו שחלקנו בנכסי צאן ברזל. ואם יחד לה קרקע בכתבתה, אף על פי שלא פרש אלא מצד אחד, נוטלתו בלא שבועה. ואם מתה קדם שנשבעה, אין יורשיה יורשין כתבתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה. הגה. ועין בחלוקי דין זה בחשן המשפט סימן ק"ח. יש אומרים הא דאין יורשיה יורשין כתבתה היינו בדלא תפסה, אבל תפסה, יורשיה יורשין כתבתה הואיל והן מחזקין.. ויש חולקים, ועין בחשן המשפט סימן ק"ח. אם היורשים אומרים. נשבעה, עליהם להביא ראיה. אם פרעו לה מקצת כתבתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר, יורשיה יורשין החוב ההוא אפלו לא נשבעה. אלמנה שנשתתקה, ורמזה קדם מיתתה שלא נטלה כלום, סגי בכך והוי כאלו נשבעה. אשה שנשתטית ונתאלמנה, אין יורשיה נוטלין כתבתה הואיל ואינה יכולה לשבע. ועין לקמן סימן ק"ה סעיף ג'. אבל אם נתגרשה ומתה, יורשיה נשבעים. שלא פקדתנו, ונוטלין ואפלו מיורשיו, אם מת אחריה.

ב- מה שבועה נשבעת האלמנה, שלא התפיסה הבעל, ושלא תפסה היא משלו כלום. ויש מי שאומר, שצריכה לשבע שלא מחלה לו כתבתה ושלא מכרה לו. הגה. ואם נשבעה סתם. שלא נהניתי מכתבתי, סגי בכך. ונהגו גם כן להשביע אותה שלא בזבזה כלום שלא ברשות בעלה, ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם. שלא בזבזה יותר מן הראוי.

ג- אם האלמנה רוצה לטל כתבתה, ואינה רוצה לשבע עד שיגדלו בניה, שמא ימחלו לה השבועה, אין שומעין לה.

ד- אלמנה שאומרת. מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתבתי, אם היא מחזקת במנה ויכולה לטען אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת במגו.

ה- אלמנה שמכרה או נתנה, קים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתבתה. והני מלי במטלטלי, אבל במקרקעי, אפלו נשבעה לבסוף, אין מכירתה ומתנתה קימים, אלא אם כן שמו לה בית דין, אפלו של הדיוטות. ויש מי שאומר, שצריך שיגבו לה בית דין. הגה. ויש אומרים דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה, אף על גב דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. ויש אומרים דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדין, כי במקום שנראה לדין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאם או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קים. וכן אם מחזקים המקבל או הקונה. וכן נראה להו לדון. וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה, אבל אם לא חזרה, מכירתה ומתנתה קימים מעכשו. ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתבתה, ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה מממון בעלה הראשון, תשבע עדין. ואם מתה, הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה. ועין לקמן סימן ק"א.

ו- אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה, אינו כלום.

ז- פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפלו לא יטען, כגון פוגמת כתבתה. כגון שהיתה כתבתה אלף, ואמר לה. התקבלת כתבתיך, והיא אומרת. לא התקבלתי אלא מנה, אפלו יש לה עדים כמה קבלה, ואפלו דקדקה מה שנטלה אפלו כחצי פרוטה, לא תפרע אלא בשבועה.

ח- וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה.

ט- וכן אם היא טורפת מלקוחות. הגה. וכן אם היו לו שתי נשים וגרש אחת, צריכה לשבע לשניה, וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז.

י- וכן אם היא נפרעת שלא בפניו. והוא שיהיה במקום רחוק. אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזר תוך שלשים יום, מודיעין אותו, ואם לא יבוא ישביעוה ותטל. והאשה נותנת שכר השליח ומוספת על כתבתה.

יא- כל אלו השבועות אף על פי שהם דרבנן, הן בנקיטת חפץ. ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לשבע, לא מפקינן מנה, ואפוכי לא מפכינן לה.

יב- כשהיא רוצה לשבע, אם היא חשודה על השבועה, שכנגדה ישבע ויפטר. ואם גם הוא חשוד, אין כאן לא שבועה ולא תשלומין.

יג- כשעד אחד מעידה שהיא פרועה, יכול להביאה לידי שבועה דאוריתא. כיצד, יפרע לה כתבתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויתבענה מה שנתן לה תחלה, ויאמר. בהלואה נתתיו לך. והוא שיודיע לעד הראשון שמכון לכך.

יד- הוציאה שטר כתבתה באלף זוז, והוא אומר. נפרעת הכל, והיא אומרת. לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא חמש מאות כי אמנה היתה ביני לבינך, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אומרת. אין בשטר כתבתי אלא חמש מאות, אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף, כלום. והבעל ישבע שבועת הסת ויפטר.

טו- היא אומרת. בתולה נשאתני וכתבתי מאתים, והבעל או היורשים אומרים. לא כי, אלא אלמנה, והכתבה נאבדה, או במקום שאין כותבין כתבה. אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות, כתבתה מאתים, אפלו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשו הוא גדול ויש אחר עמו, מהני. ואם אין עדים, לא תטל אלא מנה. והבעל צריך לשבע, יש מי שאומר שבועה דאוריתא, ויש מי שכתב שבועת הסת. הגה. ויש אומרים במקום שאין כותבין כתבה, שבועת הסת. במקום שכותבין, ונאבדה, שבועה דאוריתא, דהרי מצי הכל לכפר ולומר. פרעתי, ולכן מקרי מודה מקצת. ועין לקמן סימן ק'.

טז- מי שהיה נשוי ארבע נשים, שנשאם זו אחר זו, ומת, ובאות לגבות כתבתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים. ואפלו הם גדולים, אין נפרעים מהם אלא בשבועה.

יז- ואם היו כלן חתומות ביום אחד במקום שכותבין שעות, הראשונות תקדם. ואם אין כותבין שעות, אז שעבוד כלן חל כאחד.

יח- מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתבה של זו מאה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, ושל זו ארבע מאות, וכלן נחתמו ביום אחד, ומת, ואין לו כדי כל הכתבות, כיצד הן חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתבתה או פחות, חולקין בשוה. ואם היה הממון יותר על זה, חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשעור כתבתה, וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון.

יט- כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבוא לגבות כתבתה, אין משביעין אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע, שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה, ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, אלא בקללת ארור. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו, ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתבתה. וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו ענוי נפש, ושתהיה באסור כל ימיה. ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדר, מפני שהבעל יפר לה.

כ- גרושה שבאה לשבע, משביעים אותה בבית דין.

כא- יש מי שאומר, דהאדנא משביעים אלמנה בבית דין, מפני שבאותו ענין שרגילים להשביעה, שגוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתבתה, אין הענש מרבה כל כך כמו, שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר. הגה. וצריכה לשבע לפני שלשה שהם כשרים, ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים, צריכה לחזר ולשבע. ולכתחלה צריכה לשבע לפני היתומים, אבל אם נשבעה שלא בפניהם, או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה, משביעין אותה שלא בפניהם. אלמנה שנשבעה על כתבתה, יכולין היתומים להחרים אחר כך על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם.

סימן צז - שאין הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק, ובו ב' סעיפים

א- המושיב אשתו חנונית, או שמנה אפוטרופוס, משביעה אפלו בטענת שמא של שתי כסף. אבל אם אינה נושאת ונותנת, אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעסתה כדרך כל הנשים, אינו יכול להשביעה בטענת שמא.

ב- המושיב אשתו חנונית או שמנה אפוטרופא, אינו יכול להשביעה עד שתתבע כתבתה. ויש אומרים שמשביעה כל זמן שירצה. יחד לה קרקע בכתבתה, אף על פי שבאתה לגבות כתבתה לא מקרי תובעת כתבה, ואינו יכול להשביעה לפי סברא הראשונה.

סימן צח - פטרה משבועה או יחד לה מטלטלין, גובה בלא שבועה, ובו ז' סעיפים

א- אם פטרה הבעל משבועה, גובה כתבתה בלא שבועה. וכפי לשון הפטור היא נפטרת. כיצד, כתב. נדר ושבועה אין לי עליך, אינו יכול להשביעה שום שבועה. אבל משביע את יורשיה, אם גרשה ומתה יורשיה נשבעים שבועת היורשים. ואת הבאים ברשותה, כגון אם מכרה כתבתה לאחרים ונתגרשה ומתה, והלקוחות תובעים כתבתה, נשבעים. שלא פקדתנו. ואם היא עדין קימת, לא יגבו הלקוחות אלא אם כן תשבע היא שלא נפרעה. הגה. ועין לקמן סימן ק"ה. פטר אשתו בשעת מיתתו מן השבועה, נוטלת כתבתה בלא שבועה. אבל אם ראו אותה אחר כך מפסדת הנכסים, צריכה לשבע. ואם יש עדים שהפסידה או נתנה לאחרים, או שהיא מודה, צריכה לשלם ואינה נאמנת לומר שבעלה צוה לה כך. אבל אם עשאה נאמן בפרוש על כל דבר כשני עדים, נאמנת.

ב- ומשביעין גם כן יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתבה או אם נעשו אפוטרופוס, ואפלו אם נתן לה רשות למנות אפוטרופוס.

ג- כתב לה. "נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך", אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה שום שבועה. אבל יורשיו והבאים ברשותו, כגון לקוחות שקנו ממנו, משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה, כגון אם נתגרשה ומתה. אבל אם נתאלמנה ומתה קדם שנשבעה, אין יורשיה ולא הבאים ברשותה גובין כתבתה.

ד- כתב לה. "נדר ושבועה אין לי וליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך", אינו יכול להשביע לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה. ואפלו פגמה היא או היורשים כתבתה או יורשים מן היורשים. אבל אם נעשית אפטרופסית לאחר מיתת הבעל, לזה אינו מועיל הפטור. אבל לאפטרופסות שנעשית בחיי בעלה, מועיל, שאפלו על ידי גלגול אינו יכול להשביעה. ויש מי שאומר, שאפלו לא פטרה אין היורשים יכולים להשביעה על אפטרופסות שנעשית בחיי בעלה.

ה- על מה שמכרה בין מיתה לקבורה, לצרך קבורה, אין משביעין אותה אפלו על ידי גלגול.

ו- כתב. "דלא נדר דלא שבועה", אפלו אמר. "מנכסי אלין", היורשים משביעין אותה, אלא אם כן פטרה בפרוש מהיורשים.

ז- אף על פי שהאמינה על יורשיו ועל הבאים מכחו, אינו מועיל לגבות מהלקוחות בלא שבועה. הגה. ויש אומרים דגם לגבי יורשיו אינו מועיל פטור ונאמנות שהאמין לה, אפלו פטרה בפרוש לגבי יורשיו. ודוקא כל זמן שהיא קימת, אבל אם מתה, או אינה יכולה לשבע, יורשיה או היא נוטלין כתבתה כך בלא שבועה. ונראה לי דכן ראוי להורות.

סימן צט - שמין לאשה אלמנה בגדיה, ובו ב' סעיפים

א- אלמנה שבאה לגבות כתבתה, שמין כל בגדיה בין של חל בין של שבת, ומנכין אותם מכתבתה. וחלוצה דינה כאלמנה. אבל גרושה שגרשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חל, אבל של רגל ושל שבת שמין לה. ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות, אלא היא נוטלת אותן בשוין.

ב- הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה. נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות. אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפלו הכי מתנתו שלה. והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה, כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכונו הרי הם כנכסי מלוג שלה.

סימן ק - כתבה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתבה, ובו ט"ז סעיפים

א- מדינא דגמרא, הכתבה, דהינו עקר כתבה ותוספת, אינם נגבים אלא מן הקרקע. ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלים. והוא הדין לכל תנאיה, חוץ מכתבת בנין דכרין. לפיכך, אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם, גובה מהם. ומיהו, רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע. ודוקא מטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא, אינה גובה מהם. הגה. ויש אומרים דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא, אשה גובאת כתבתה מהם, דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירשה, והאשה גובאת כתבתה משם. מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך, אף על פי שצוה כך כשהיה בריא, אשה גובאת כתבתה משם, דאינה אלא כמתנת שכיב מרע דגובאת כתבתה משם. ואם מכרום יורשים אחר מותו, גובה מהם. ועכשו נוהגים לכתב בכל הכתבות ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאית ודאקנה. ומכל מקום, לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא, ולא אפלו ממטלטלין שמכרו היורשים, מפני תקנת השוק. ועין בחשן המשפט סימן קי"ג. עין לקמן סימן קי"ח, אם אשה חיבת לקבר בעלה קדם שתגבה כתבתה.

ב- אין עקר כתבה ותוספת נגבים אלא מהזבורית. ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרף מהם. ואינם נגבים אלא מהמחזק, אבל לא מהראוי. הגה. האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר שתים או שלש שנים, או שצוה שלא לתת לו חלק ירשתו רק אחר שתים או שלש שנים, מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתבתה מזה. יש אומרים דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו, והניח אלמנה הנזונית מנכסיו, אין אלמנת ראובן גובאת כתבתה מאותן נכסים, הואיל והיו משעבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן. ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה, אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה, אלמנת ראובן גובאת משם. שכר פעלה שלא היתה בידו מעולם, מקרי ראוי. היתה גנבה שלו ביד הגנב, כשמת, ואחר כך החזר הגנבה, מקרי מחזק. ומלוה שחיבים לבעל, הוי מחזק וגובה ממנה, אפלו היא על הכותי. וכל זה לא מירי אלא בעקר כתבה ותוספת, אבל נדוניא ושאר צאן ברזל דינן כשאר חוב. ויש אומרים דאפלו הכי אינם נגבים רק מן הזבורית.

ג- אם נמצא קרקע בן חורין, גובה ממנו. ואם לאו, טורפת מקרקע שמכר או שנתן הבעל, בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע. ואפלו נתרצית למה שמכר או נתן, אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחלה. ואם מכר קרקע לאחד ולא נתרצית לו, ואחר כך מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו, אינה גובה ממנו. ומן הראשון, יש אומרים שגובה ויש אומרים שאינה גובה. ועין לעיל בסימן צ' סעיף י"ז.

ד- מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה, ואחר כך ממנו. השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השניה, והלוקח מיד הראשונה, וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם.

ה- אם כתב בכתבתה, בעקר כתבה ותוספת, מעות סתם, אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום אחד וגרשה במקום אחר, והאשה שם עמו, אבל שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין, אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגרושין, נותן לה ממעות מקום הגרושין. ואם היו מעות מקום הגרושין טובים ממעות מקום הנשואין, נותן לה ממעות מקום הנשואין. ודוקא בשווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה, אבל לפחות מכאן אי אפשר. ואם פרש בכתבתה מטבע ידוע, בין בעקר בין בתוספת, גובה ממנו כמו שכתוב בכתבה. הגה. ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם, כמו בחוב דעלמא. ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו, יש לו דין צאן ברזל ולא דין תוספת.

ו- אלמנה, אם אין שטר כתבה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפלו עקר כתבה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען. פרעתי או מחלה, אפלו עקר כתבה אין לה עד שתוציא שטר כתבה. במה דברים אמורים, במקום שדרכם לכתב כתבה. אבל במקום שאין דרכם לכתב כתבה, אלא סומכים על תנאי בית דין, הרי זו גובה עקר כתבה אף על פי שאין בידה שטר כתבה, בין נתגרשה בין נתאלמנה. הגה. ואם יש עדים שנאבדה הכתבה או נשרפה, אפלו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין. ויש אומרים דאפלו במקום שכותבין גובה את כתבתה בלא שטר כתבה, ואין נאמנין לומר פרוע היא. ולא מבעיא עקר כתבה, אלא אפלו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף. וכן נראה סברת האחרונים. אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתבה. ולכלי עלמא אם אין המנהג פשוט, אף על פי שכתבתה בידה ואינה מקימת, אינה גובאת בה. מיהו, אם תפסה האלמנה ויש לה מגו שתוכל לכפר בנכסים, נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה. ועין לעיל סימן ס"ו. ויש אומרים דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתבה. וכל מקום שנאמנת, צריכה לשבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לשבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה. היתה כתבתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב.

ז- האשה שבאה לבית דין ואמרה. מת בעלי התירוני לנשא, ולא הזכירה שם כתבה בעולם, מתירין אותה לנשא, ומשביעין אותה ונותנים לה כתבה. ואם באה ואמרה. מת בעלי תנו לי כתבתי, אף לנשא אין מתירין אותה.

ח- באה ואמרה. מת בעלי התירוני לנשא ותנו לי כתבתי, מתירין אותה לנשא ונותנין לה כתבה. אבל אם באה ואמרה. מת בעלי תנו לי כתבתי והתירוני לנשא, מתירים אותה ואין נותנים לה כתבה. ואם תפסה, אין מוציאין אותה מידה. ויש מי שאומר, דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה, כיון שהזכירה כתבה.

ט- במקום שאין כותבים כתבה, והביאו עדים שכתב לה כתבה, יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינה גובה בלא כתבה. ויש מי שאומר שגובה בלא כתבה.

י- האשה שהוציאה שטר כתבה ואין עמה גט, ואמרה לבעלה. גרשתני ואבד גטי תן לי כתבתי, והוא אומר. לא גרשתיך, חיב לתן לה עקר כתבתה אבל אינו נותן לה התוספת, עד שתביא ראיה שגרשה או שיצא גט עם הכתבה מתחת ידיה. ויש אומרים דאם אינה מביאה ראיה על הגרושין, אפלו עקר כתבה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתבתה אינה נאמנת על הגרושין, כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב', ולכן אינה נוטלת כתבתה. וכן עקר.

יא- אמר לה הבעל. כך היה. גרשתי ונתתי לה כל הכתבה עקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי. מתוך שיכול לומר. לא גרשתי, ולא יתחיב בתוספת, נאמן, ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העקר, ונשבע הוא הסת על התוספת.

יב- הוציאה גט ואין עמה שטר כתבה, אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתבה, גובה עקר כתבה בגט שבידה. ואם דרכן לכתב כתבה, אפלו עקר אין לה עד שתוציא שטר כתבה, ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה, ונפטר.

יג- הוציאה שני גטין ושתי כתבות, וזמן כתבה ראשונה קודם לגט הראשון, וזמן השניה קודם לגט השני, גובה שתי כתבות.

יד- הוציאה שתי כתבות וגט אחד, אינה גובה אלא כתבה אחת. ואיזו מהם גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה. ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חברתה ולא כתב לה. "ואוסיפית לך כך וכך על הראשונה", אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון, או שניה מזמן שני. ואם כתב לה. "ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה", גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספת מזמן שני. במה דברים אמורים, ששתיהן מן הארוסין או מן הנשואין, אבל אם אחת מן הארוסין והשניה מן הנשואין, בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנשואין.

טו- הוציאה שני גטין וכתבה אחת, אין לה אלא כתבה אחת. שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתבתה הראשונה החזירה.

טז- הוציאה גט וכתבה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתבה, גובה בגט זה עקר כתבה, אם אין דרכם לכתב כתבה, גובה כל מה שיש בכתבה זו, שהרי זכתה בה במיתתו. ואם כתבה קדמה את הגט, אין לה אלא כתבה אחת, שעל דעת כתבתה הראשונה החזירה.

סימן קא - עד כמה גובה כתבתה, ובו ד' סעיפים

א- אלמנה, כל זמן ששטר כתבה בידה, גובה לעולם, בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה, ונשבעת אפלו לאחר שנשאת. אפלו עברה עליה שמטה, אינה נשמטת, אלא אם כן פגמה אותה, שגבתה מקצת או שזקפה במלוה. ואם אין כתבתה בידה ובאה לגבות בתנאי בית דין במקום שאין כותבים, אם נותנים לה מזונות בבית אביה או שנשאת לאחר, אינה גובה אלא עד סוף עשרים וחמש שנה. אבל שתקה עשרים וחמש שנה ולא תבעה, מחלה. ואם תבעה תוך עשרים וחמש שנים, מונין לה עשרים וחמש שנים מיום שתבעה. וכן יורשיה צריכים לתבע תוך עשרים וחמש שנים למיתתה, ואם שתקו יותר מעשרים וחמש שנה, מחלו. וכל שזכרה ואמרה שמה ששותקת לאו משום מחילה, הוי כתבעה.

ב- אפלו אם נזונית בבית אביה, אם היורשים מכבדים אותה שמוליכים לה מזונותיה בעצמם, אין שתיקתה מחילה, שמפני הבושה שתקה ולא מפני שמחלה.

ג- נדוניא לעולם אינה מוחלת, אפלו שהתה כמה שנים.

ד- גרושה, לעולם אינה מוחלת, אפלו שהתה כמה שנים.

סימן קב - דין גבית חוב וכתבת אלמנה, ובו ט' סעיפים

א- מי שמת, ואלמנתו או גרושתו באה לגבות כתבתה, ועליו בעל חוב, אם זמן של אחד מהם מקדם, ולא הניח אלא קרקע כדי לפרע לאחד מהם, מי שזמנו קודם יגבה, והאחר ידחה, בין אלמנה בין בעל חוב. ואפלו תפס המאחר, מוציאין מידו. הגה. היתה הכתבה מקדמת, אינה יכולה לומר. לא אגבה כתבתי עכשו רק אהיה נזונית בבית בעלי ואחר כך אגבה כתבתי, אלא נותנים לה כתבתה, והמותר לבעל חוב ועין בחשן המשפט סימן צ"ז.

ב- לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה, כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, ינתנו לבעל חוב, אפלו הוא מאחר, ותדחה האשה מלגבות עקר ותוספת. ומיהו, אם תפסה, אפלו שלא בבית דין, אין מוציאין מידה. הגה. ויש אומרים דאפלו תפסה, מוציאין מידה, וכן הורו האחרונים מהרי"ל ומהרי"ו. ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה. אבל אם אינה ידועה, יכולה לומר. דלמא אינו חיב לך. ולכלי עלמא אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה, צריכה להחזיר. יש אומרים דאין כותבין "אגב", בכתבה, וכן נוהגין. מיהו, אפלו כתב, בזמן הזה, אין לחוש, וכמו שנתבאר לעיל סימן ק'.

ג- אם זמן שניהם שוין, או שנשא ולוה ואחר כך קנה, או שלוה ונשא ואחר כך קנה, שחל שעבודם כאחד בשעה שקנה, בין שהניח מקרקעי או מטלטלי, ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה מגבית עקר ותוספת. ואם קדמה האשה ותפסה קרקע, אם קדמה וגבתה בבית דין, כגון שהגבוה בית דין קדם שידעו שהיה שם בעל חוב, אין מוציאין מידה. אבל אם גבתה מעצמה, אפלו על ידי שומא, מפקינן מנה. ואם קדמה ותפסה מטלטלין, אפלו שלא בבית דין, לא מפקינן מנה. הגה. אלמנה שבאת לגבות כתבתה, והיתומים טוענין שתתן ערבות שאם ימצאו אחר כך בעלי חוב המקדמים שתחזיר מה שגבתה, אין שומעין להם וגובאת כך בלא ערבות.

ד- אם יש כדי לפרע לשניהם בקרקע ומעות, אם זמנם שוה נותנים לבעל חוב מעות ולאשה קרקע, אפלו יש לה נדוניא עם הכתבה. ואם קדמה לגבות מעות, יש מי שאומר שמוציאין מידה ונותן לבעל חוב. מיהו, אם הבעל חוב חפץ בקרקע, נותנים לו הקרקע. ואם אין זמנם שוה, המקדם נותנים לו המעות. ואם קדם המאחר ותפס המעות, יש מי שאומר שמוציאין מידו.

ה- היו כתובים בכתבה נכסי צאן ברזל, וטענה שאבדו או שלקחם הבעל, הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה, וחולקה עם בעלי חובות. הגה. אם בעל חוב גובה מנדונית האשה שהיא בעין, עין בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ו.

ו- הערב לאשה בעקר כתבה או בתוספת, אינו מתחיב אפלו בקנין. והני מלי באשה דעלמא, אבל לכלתו מתחיב בקנין. ואם היה קבלן שאמר לה. הנשאי לזה ואני נותן לך, משתעבד אפלו בלא קנין, אפלו לאשה דעלמא. הגה. ויש אומרים דכל ערב משתעבד בקנין, ולכלתו אפלו בלא קנין. יש אומרים דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתבה. ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חיב כשאר ערב. מיהו, כל זמן שלא נשאה יכול לחזר בו.

ז- הערב לאשה בכתבתה, בענין שהוא חיב, וגרשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה, לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים, כדי שלא יעשו קנוניא עליו. ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתבה מהערב ואחר כך יחזירנה, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו, אם האב ערב לכלתו בעד בנו, והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מתר להשיאו עצה זו. הגה. הערב לאשה בנדוניתה, וכתב בשטר כל זמן שיתבעוהו שניהם שחיב לשלם להם, ומת הבעל, אפלו הכי אשתו גובאת מה שכתב לה.

ח- וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כתבתה עד שידירנה הנאה.

ט- אבל מן הלקוחות גובה אפלו בלא הדירה, ואם ירצה להחזירה אחר כך, יחזירנה.

סימן קג - אלמנה שמוכרת נכסים לכתבתה, אם צריכה למכר על פי בית דין, ובו ח' סעיפים

א- אלמנה, בין מן הארוסין אם כתב לה כתבה, בין מן הנשואין, מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתבתה שלא בבית דין ושלא בהכרזה, לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתבתה ביחד, לא שנא אם מוכרת שלשה או ארבעה פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם, מוכרת שלא בבית דין ממחים, אבל צריכה בית דין הדיוטות שלשה אנשים נאמנים בקיאים בשומת קרקע. הגה. ודוקא עקר הכתבה והתוספת, אבל אינה מוכרת שלא בבית דין לגבות נדוניתא, דאינו רק כחוב בעלמא. אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קים. ויש חולקים.

ב- אחריות המכר על היתומים, בין אם תמכר היא או בית דין. ולכן אף אם מכרו בית דין בטעות, כגון שהאשה מחלה הכתבה ליתומים בסתר, אין היתומים יכולין לטרף מן הלוקח.

ג- גרושה, לא תמכר אלא בבית דין ממחים. ואלמנה נמי, אם נשאת, לא תמכר אלא בבית דין ממחים.

ד- אם בית דין מוכרים ונותנים לה, אינה נשבעת שלא זלזלה בנכסים, אלא נשבעת שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו. אבל אם היא בעצמה מוכרת, צריכה לכלל בשבועתה שלא זלזלה בנכסים.

ה- אלמנה ששמה ולקחתו לעצמה, אינו כלום, אפלו הכריזו עליו, אלא אם כן היו בשומא בית דין הדיוטות. ויש אומרים שאינו כלום עד שיהיו שם בית דין ממחים.

ו- אלמנה שהיתה כתבתה מאתים, ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה, נתקבלה כתבתה.

ז- היתה כתבתה מאה ומכרה שוה מאה ודינר במאה, מכרה בטל. ואפלו היא אומרת. אני אחזיר את הדינר ליורשים.

ח- היתה כתבתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה מנה שוה בשוה, וכן לשני, וכן לשלישי, ומכרה לרביעי שוה מנה ודינר, במנה של רביעי בלבד מכרה בטל.

סימן קד - בית דין שמכרו וטעו, וכן שאר שלוחין, ובו ו' סעיפים

א- בית דין שמוכרים להגבות לאלמנה כתבתה, אין מוכרין אלא בהכרזה. ומכריזים שלשים יום רצופים, או ששים יום שני וחמישי. ומכריזין בבקר ובערב. ובשעה שמכריזין מסימין השדה במצריה ומודיעים כמה היא יפה ובכמה היא שומא, ושרוצים למכרה כדי להגבות לאשה כתבתה.

ב- בית דין שמכרו שלא בהכרזה, אפלו מכרו שוה בשוה, נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרים ומוכרים בהכרזה.

ג- בית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה, הרי מכרם קים. אבל אם לא בדקו בשומא, ולא כתבו אגרת בקרת שהיא דקדוק השומא וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות, מכרם בטל. פחות משתות, מכרם קים. וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכים להכריז עליה, וטעו, ופחתו שתות או הותירו שתות, מכרן בטל, אף על פי שהכריזו. ויש אומרים כיון שהכריזו, אפלו טעו בכפל, המקח קים פחות משתות, מכרם קים ואינו צריך להחזיר אונאה אף על פי שלא הכריזו. איזהו העת שאינם צריכים הכרזה, בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזונות האשה והבנות או לתן מנת המלך, אינם צריכים הכרזה, לפי שהדבר נחוץ. וכן אם לוו לצרך דברים אלו, כשמוכרים לפרעם אינם צריכים הכרזה.

ד- וכן בית דין שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות, מכרם בטל. פחות משתות, מכרם קים. ואלו הן הדברים שאין מכריזים עליהם. העבדים והשטרות והמטלטלים. העבדים, שמא ישמעו ויברחו. והשטרות והמטלטלים, שמא יגנבו. לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרים אותם מיד. ואם השוק קרוב למדינה, מוליכים אותם לשוק. ובמקום שאין נוהגין להכריז שום דבר, דינו כדברים שאינן מכריזין.

ה- היכא דטעו ונתאנו בשתות, שהמכר בטל, אם ירצו בית דין לקים המקח ולהחזיר האונאה, הרשות בידם. ויש חולקים בזה.

ו- שליח שמכר וטעה ונתאנה אפלו בכל שהוא, המכר בטל אפלו אם הוא שליח בית דין. ואם הטעה את הלוקח, עד שתות, המקח קים וזכה המשלח ביתרון. הגה. יש אומרים דדין שנתמנה על פי הרמנא דמלכא ומכר על ידי שלוחו, עדיף משאר שליח בית דין, והוי כבית דין שטעו ומכרן קים. וכל שכן אם מכר בעצמו.

סימן קה - דין המוכרת ומוחלת כתבתה, ובו ז' סעיפים

א- יכולה אשה למכר כתבתה או לתנה לאחרים, בין כלה בין מקצתה, והלוקח והמקבל עומדים במקומה, שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתבתה, ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום. ואם מכרה לבעלה, המכר מכר ואסור להשהותה אלא אם כן יכתב לה אחרת בעקר הכתבה.

ב- המוכרת כתבתה לאחרים ומת הבעל בחייה, אם מתה קדם שנשבעה על כתבתה אין ללוקח ולמקבל כלום. במה דברים אמורים, כשנתאלמנה ומתה, שהיא לא היתה יכולה לפרע מן היתומים אלא בשבועה. אבל אם נתגרשה ומתה, לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו, ונוטלים. ודוקא שמתה, אבל אם היא בחיים צריכה לשבע שלא נפרעה, ואם אינה רוצה לשבע יפסידו הלקוחות. ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה, נאמנת, במגו שאם היתה רוצה למחל. אבל אם אמרה שנפרעה קדם המכר, אינה נאמנת.

ג- מי שמת והניח בנים ואלמנה, ומתה האלמנה קדם שנשבעה על הכתבה, הבכור נוטל פי שנים.

ד- המוכרת כתבתה, בין לבעלה בין לאחרים, לא הפסידה שום דבר מתנאי כתבתה. אבל המוחלת כתבתה לבעלה, אבדה כל תנאי כתבה. הגה. ואפלו נדוניתה הפסידה, אם אינה בעין. ויש אומרים דלא הפסידה נדוניתה אלא אם כן אמרה. כל מה שבשטר מחול לך.

ה- המוחלת כתבתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה, אלא בדעת נכונה. הגה. אנסה למחל, כגון שהיה מתקוטט עמה תמיד ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה, מחילתה בטלה אף על פי שלא מסרה מודעה.

ו- המוכר שטר חוב לחברו, וחזר ומחלו לו, מחול. ואפלו יורש מוחל. לפיכך, מכרה כתבתה ומת הבעל ואחר כך מתה, בנה יכול למחל והמכר בטל. ואפלו אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתבה עליו, יכול למחל לעצמו כדי לבטל המקח, ויורש הכתבה.

ז- מי שמכר בחיי אביו כתבת אמו שאם ימות אביו ואחר כך תמות אמו ויירש הוא את כתבתה שיהיה הלוקח עומד במקומו לגבותה, והתנה שאם תערער אמו על המכר שלא יסלקנו מערעור, ומתה ולא ערערה, אינו יכול לומר. אני במקום אמי וכמו שהיא יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו, שערעור של עצמו קבל עליו ודאי.

סימן קו - הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, ובו ב' סעיפים

א- הכותב כל נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפרותיו או פרות מחברים והם צריכים עדין לקרקע, הואיל ועשה אותה שתף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מחתה, אבדה עקר כתבתה ותוספת אבל לא נדוניתא, ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. אבל מנכסים שיבואו לו אחר כך גובה מהם, אפלו באו לידו מאותם נכסים עצמם, כגון שמת אחד מהבנים וירשו.

ב- כתב לה עמהם מטלטלים בלבד, או ששיר לעצמו קרקע כל שהוא, כתבתה קימת. ולפי מה שתקנו הגאונים שכתבה נגבית מהמטלטלין, אפלו שיר מטלטלין כל שהוא, כתבתה קימת, שהרי היא אומרת. ממה ששיר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששיר תרד לשאר נכסים ותטרף. הגה. מי שצוה לתת לבניו כך וכך, או לאחרים, וצוה כך לפני אשתו, ושתקה, יש אומרים שצריכה לקים. ויש חולקים. ולכלי עלמא אם אמרה למקצת דבריו אין, ומקצת דבריו שתקה, דלא הוי מחילה במה ששתקה, אבל במה שאמרה אין, צריכה לקים. ואינה יכולה לומר שעשתה שלא תטרף דעתו. ואם קבלה קנין לקים מתנותיו, ואחר כך אומרת שלא מחלה כתבתה ומה שקבלה קנין משום שהנכסים היו בידה וברשותה, הדין עמה וגובאת כתבתה.

סימן קז - הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה, ויצא עליו שטר חוב, ובו י' סעיפים

א- הכותב כל נכסיו לאשתו, בין בריא בין שכיב מרע, אף על פי שקנו מידו, לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו, בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין. ואם שיר כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה כל מה שכתב לה. בין כך ובין כך לא אבדה כתבתה.

ב- במה דברים אמורים, בנשואה. אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה, או לגרושה, אף על פי שלא שיר כלום, מתנתו קימת. ואבדה כתבתה, אלא אם כן ששיר מקצת נכסים.

ג- כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה גמורה, אבדה כתבתה ותקרע. לפיכך, אם יצא שטר חוב עליו מקדם למתנה זו, והלכו כל הנכסים בפריעת החוב, תשאר היא בלא כלום ולא תקח בכתבתה שקדמה לחוב, שאמדן דעת הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה כל זכות שיש לה בנכסיו מצד כתבתה בין מאותם שהיו לו בין מאותם שמכר או נתן קדם לכן. אבל אם אחר כך זכה בנכסים, גובה כתבתה מהם.

ד- יש מי שאומר, דהא דלא הפסידה כתבתה כששיר, הינו כשכותב לה סכום מנכסיו, ואפלו אם הסכום הוא גדול כגון שכתב לה מחציתם או שני שלישים. אבל אם כתב לה כל נכסיו ופרש השיור, אפלו אם שיר הרבה, אבדה כתבתה מנכסים שיש לו, שכבוד שעושה לה שכתב לה כל נכסיו גורם המחילה.

ה- יש מי שאומר, שאם הברר הדבר שהערים במתכון כדי להפסידה, לא אבדה כתבתה.

ו- היו לו שתי נשים וכתב כל נכסיו לשתיהן, לא קנתה שום אחת מהן, ושתיהן אפוטרופסות. אבל אם כתב "חצי נכסי לאשתי פלונית וחצי נכסי לאשתי פלונית", הראשונה קנתה שהרי שיר, והשניה לא קנתה.

ז- כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו, אשתו קנתה החצי, ובנו לא קנה, אלא הוא אפוטרופוס. ויש מי שאומר ששניהם אפוטרופסים. הגה. היה לו בן ואשה, ואמר. כך וכך נכסים לבני והשאר לאשתי, ודאי נתכון למתנה גמורה. דאם היה רוצה לעשות אפוטרופוס, לא היה נותן המקצת לבן, שהרי הכל שלו.

ח- כתבם לאשתו ולאחר, האחר קנה החצי, ואשתו הוי אפוטרופוס בשאר החצי. וכל היכא שיש להוכיח מתוך השטר דלא נתכון לאפוטרופסות אלא למתנה גמורה, הויא מתנה.

ט- אם אמר. אשתי תמשל בכל הנכסים, אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוסות. מי שכתב נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו, הוי מתנה ולא אפוטרופסות.

י- אם אמר. תטל בתי פלונית חמשים זהובים ופלונית בתי חמשים זהובים, והיו לו שלש בנות ואשה אחת, אמרו לו. ואשתך מה תהא עליה, אמר. השאר שלה של אשתי, הוי מתנה גמורה כיון שהעמיד ירשת התורה אפלו באחד מיורשיו. צוה לתת מנכסיו לצדקה, הוי שיור. ויש חולקים.

סימן קח - דין שכיב מרע שאמר. תטל אשתי כאחד מן הבנים, ובו ג' סעיפים

א- שכיב מרע שאמר או בריא שקנו ממנו תטל אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו יתר על כתבתה. ואם נולדו לו בנים אחר הצואה, מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצואה ונוטלת חלק עם כלם. כיצד, היו לו שלשה בנים בשעת הצואה, ולאחר זמן נולדו לו שנים, נוטלת כאחד מחמשה שהוא שתות כל הממון, ואינה נוטלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצואה, אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצואה, אין לה בהם חלק, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו. הגה. היה ספק בנכסים אם היו בשעת הצואה או לא, על האשה להביא ראיה או לא תטל חלק בהם.

ב- אם היו הבנים מרבים, ונתמעטו, נוטלת חלק כאחד מהבנים שבשעת מיתה. ויש מי שנסתפק בזה.

ג- אם מתו כל הבנים, רואים כמה היו בשעת הצואה, ונוטלת חלק הראוי לאחד מהם, והשאר ליורשיו. הגה. הכותב לבתו ולחתנו שיטלו חלק כאחד מבניו, הוי כאלו כתב כך לאשתו ואינו נוטל אלא בנכסים שהיו לו בשעת הכתיבה. ומה שנוהגין בשטר חצי זכר שכותבים עכשו לבנות שנוטלין בכל אשר ימצא לו כמו הזכרים, משום דכותב להם דרך הודאה שחיב להם סך מה, ולא יפטר אלא כשנותן להם כמו הזכרים, ובדרך זה יכול להקנות אף מה שלא ברשותו, הן ראוי הן מחזק. הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו, אסור להערים אחר כך ולתן מנכסיו לבניו או לאשתו כדי להפקיע ממקבל מתנה מה שראוי לו.

סימן קט - שכיב מרע שאמר. תנו מאתים זהובים לאשתי בכתבה, ובו ד' סעיפים

א- שכיב מרע שאמר. תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה, נוטלתן לבד מכתבתה. ואם אמר. תטל מאתים זוז בכתבתה, לא תטל שתיהן, אלא ידה על העליונה. אם מאתים זוז יותר, נוטלתן. ואם כתבתה יותר, נוטלתן.

ב- הא דאמרינן דכי אמר "בכתבתה" ידה על העליונה, בשלא חלק נכסיו. אבל אם חלק נכסיו, נתבאר משפטו בסימן ק"ו.

ג- אם אמר. תנו מנה לאשתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתבתה. ואם אמר בפרוש. תנו לה במתנה, נוטלתן לכלי עלמא לבד מכתבתה.

ד- שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים, נוטלת כל בגדיה בין של חל בין של שבת. הגה. ויש אומרים דאם נתן לה במתנה בשעת מותו, אף צמידים שבבגדיה בכלל. אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה, אין צמידים בכלל. ואם אמר. "מלבושים", גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל, דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף, נקרא מלבוש.

סימן קי - שכותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובו ב' סעיפים

א- כותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירה. והבעל נותן את שכר הסופר. הגה. ותלמיד חכם שאין דרכו לדקדק בנשים, נאמן אחר כך לומר שטעה וכתב שובר לאשה אחרת על שם זו כי טעה בה..

ב- המוצא שובר על שם האשה שנפרעה מכתבתה, בזמן שהאשה מודה שנתנתו לבעל, יחזירנו לו. ואם אינה מודה, אלא אומרת. ממני נפל, לא יתננו לא לאיש ולא לאשה.

סימן קיא - דין כתבת בנין דכרין, ובו י"ז סעיפים

א- מתנאי הכתבה שיהיו בניו הזכרים יורשים כתבת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל, ויש אומרים שאף התוספת בכלל, ואחר כך חולקים השאר עם אחיהם בשוה. כיצד, נשא אשה, כתבתה ונדוניתה אלף, וילדה בן ומתה בחייו. ואחר כך נשא אשה אחרת, כתבתה ונדוניתה מאתים וילדה בן ומתה בחייו. ואחר כך מת הוא והניח אלפים. בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתבת אמו, ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתבת אמו, והשאר יורשים אותו בשוה. נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בן השניה שש מאות.

ב- במה דברים אמורים, שהניח יותר על שתי הכתבות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה. אבל אם לא הניח יותר דינר, חולקים הכל בשוה. שאם ירשו אלו כתבת אמן ולא ישאר דינר אחד לחלק אותו בין היורשים, נמצאת תנאי זה מבטל חלק ירשה בין הבנים בשוה שהוא מן התורה.

ג- אם אין שם יותר על שתי הכתבות דינר, אפלו היה ראוי לפל ירשה מאבי אביהם בענין שהיה שם מותר, לא חשיב מותר, אפלו מת אביהם קדם שיחלקו, כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתה.

ד- והוא הדין למי שנשא נשים רבות, בין בזו אחר זו בין בבת אחת, ומתו כלן בחייו, ולו מהם בנים זכרים, אם היה שם יותר על כדי כל הכתבות דינר, כל אחד ואחד יורש כתבת אמו, והשאר חולקים בשוה.

ה- אם אמרו היתומים. הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יותר דינר, כדי שיטלו כתבת אמן, אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שוים בשעת מיתת אביהם. אף על פי שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהם קדם שיבואו לחלק, אין שמין אותם אלא כשעת מיתת אביהם. ודוקא שהוזלו הנכסים או נשתדפו, אבל נמצא שדה שאינו שלו, אגלאי מלתא למפרע דלא היה שם יותר דינר.

ו- היה שם יותר על כדי כל הכתבות דינר או יותר, אף על פי שיש עליו שטר חוב כנגד היותר, אינו ממעט אלא כל אחד מהם יורש כתבת אמו.

ז- ויש אומרים שאפלו החוב יותר מהמותר שעל שתי כתבות, יפרעו לבעל חוב והשאר יחלקו כפי שתי הכתבות.

ח- מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהם בחייו ואחת אחר מותו, ולו בנים משתיהן, אף על פי שלא הניח יותר על שתי הכתבות, אם נשבעה השניה שבועת אלמנה קדם שתמות, בניה קודמים לירשת כתבתה, מפני שאינם יורשים כתבת אמם בתנאי זה, אלא ירשה של תורה, ואחר כך יורשים בני הראשונה כתבת אמם בתנאי זה. ואם נשאר שם כלום, חולקין אותו בשוה. ואם מתה קדם שתשבע, בני הראשונה יורשים כתבת אמם בלבד, והשאר חולקין בשוה. וכל שכן אם מתו שתיהן אחר מותו, שבני כל אחת נוטלים כתבת אמם אפלו אין שם מותר, שהרי באים בתורת חוב. וכן אם גרש אחת, ומתה אחת בחייו, ואחר כך מת והניח בנים משתיהן, בני המתה נוטלין כתבת בנין דכרין אפלו אין שם מותר דינר, דכתבת הגרושה שהוא חוב נעשית מותר לחברתה. לפיכך בני הגרושה נוטלים תחלה, ואחר כך בני המתה.

ט- מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו, ונשבעה על כתבתה אותה שמתה אחר מותו, ואין שם נכסים אלא כדי כתבת הראשונה, אין כאן כתבת בנין דכרין. אבל אם יש מותר על כתבה הראשונה אפלו דינר, יפרעו לשניה כתבת אמם והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתבת בנין דכרין.

י- מתה אחת בחייו והשניה קימת, דינם כדין מתה בחייו ואחת לאחר מותו.

יא- היה נשוי שתי נשים, והיו לו בנים מהן ומת, ואחר כך מתו הנשים, אם נשבעו ואחר כך מתו, כל אחד ואחד יורש כתבת אמו בירשה של תורה ולא בתנאי זה. לפיכך, אין משגיחין אם יש שם מותר או אין שם. ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. ואם לא נשבעו, חולקין כל הבנים בשוה ואין שם ירשת כתבה, לפי שאין לאלמנה כתבה עד שתשבע.

יב- אחת נשבעה ואחת לא נשבעה, זו שנשבעה בניה יורשים כתבתה תחלה, והשאר חולקין אותו בשוה.

יג- כל היורש כתבת אמו שמתה בחיי אביו, אינו טורף מנכסים משעבדים אלא מבני חורין, ככל היורשין. ועין למטה סוף הסימן.

יד- יש אומרים דוקא במקרקעי, שיש שם קרקע כדי שתי הכתבות, נהיגא כתבת בנין דכרין. אבל אם אין שם אלא מטלטלי, לא. ומיהו, אפלו אין המותר אלא מטלטלי, שפיר דמי. ויש מי שאומר, דהאדנא דכתבינן בכתבות דילן מטלטלי אגב מקרקעי, גם כתבות בנין דכרין נגבית ממטלטלים, דתנאי כתבה ככתבה.

טו- המוכרת כתבתה, בין לבעלה בין לאחרים, לא הפסידה כתבת בנין דכרין. אבל אם מחלה כתבתה לבעלה, הפסידו בניה כתבת בנין דכרין. לפיכך, אין הבנים יורשין כתבת בנין דכרין עד שיהיה שטר הכתבה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתבה אין להם כלום, שמא מחלה אמם. ואם אין דרכם לכתב כתבה, יש להם.

טז- מי שצוה בשעת מיתה שלא יירשו בניו כתבת בנין דכרין, אין שומעין לו. הגה. אבל אם התנה כן בשעת נשואין, תנאו קים. ויש אומרים אין כתבת בנין דכרין נוהגת האדנא, דעקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו, ועכשו נוהגים לתן לבת יותר ויותר, וכן נוהגין במדינות אלו.

יז- נתן כל נכסיו לאחרים במתנת שכיב מרע, הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, הרי המתנה וחיוב התנאים באים כאחד, לפיכך בניה יורשים כתבת אמם שמתה בחיי בעלה. ואם נתנם במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה, דינן כדין מתנות בריא לענין זה.

סימן קיב מזונות הבנות, ממה נזונות ועד כמה, וכל דיניהם, ובו י"ח סעיפים

א- מתנאי כתבה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו, עד שיתארסו או עד שיבגרו. הגה. אפלו לא נכתב בכתבה, או אפלו אין לה כתבה ובמקום שאין כותבין כתבה. ויש אומרים דאפלו במקום שכותבין כתבה ואין להם שטר כתבה, ואפלו מחלה אמם כתבתה בפרוש, יש לבנות מזונות. וכן אם נתגרשה האם, אפלו הכי חיב במזונות הבנות.

ב- בת הנזונית מנכסי אביה לאחר מותו, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה.

ג- נתארסה בעודה קטנה, אבדה מזונות מן האחין והארוס חיב במזונותיה. הגה. ויש אומרים דלא אבדה מזונות אלא כשתתארס משהיא נערה. ויש אומרים דוקא שנתארסה מעצמה, אבל נתארסה מדעת אחיה לא אבדה מזונות.

ד- נשאת הבת, או מאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפלו היא שומרת יבם, הואיל וחזרה לבית אביה ועדין לא בגרה, הרי זו נזונית מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס. הגה. ויש אומרים דוקא מן הארוסין, אבל משנשאת שוב אין לה מזונות. ויש אומרים עוד, דוקא בחיי אביה, דכשמת אביה היתה ברשותו, אבל לאחר מיתת אביה אבדה מזונות מיד שנתארסה, וכן נראה עקר.

ה- יבם אשת אחיו וילדה לו בת, אם לא היה לאחיו נכסים, הבת נזונת מנכסי אביה. אבל אם היו לאחיו נכסים, וכן בת שניה וכן בת אנוסתו אפלו נולדו לו אחר שנשאה, וכן בת ארוסתו שנולדה לו בעודה ארוסה ואחר כך נשאה, אין להן מזונות אחר מיתת אביהן, אבל בחייו הוא חיב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן.

ו- פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה, כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה, כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה. אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה, ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד. ואין הבנות נשבעות.

ז- עכשו שכתבה נגבית אפלו ממטלטלין, גם הבנות נזונות מהם. ואינם נזונות אלא מבני חרי, אבל לא ממשעבדי, כגון אם מכר האב או נתן האב במתנת בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו, אינן נזונות מהן.

ח- אין הבנות נזונות ממשעבדי, אפלו קנו ממנו, ואפלו היו בשעת קנין, כגון שגרשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו. ויש מי שאומר, דהני מלי כשקנו ממנו בשעת נשואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתבה, אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין על מזון הבנות, נזונות אף ממשעבדי.

ט- אם פסק עם האשה שיתפרנסו הבנות אף אחר שיבגרו, נזונות ממשעבדי.

י- מי שצוה בשעת מיתתו. אל יזונו בנותי מנכסי, אין שומעין לו. ואם בשעת נשואין התנה שלא יזונו מנכסיו, הוי בכלל תנאי שבממון, וקים.

יא- מי שמת והניח בנים ובנות, יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו. הגה. ואין מחיבים הבנים לצמצם במזונות, אלא אם ירצו יותירו במזונות. ומכל מקום אם רואים בית דין שהבנים מכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם, חיבין בית דין להשגיח בתקון הבנות ולהפריש להן חלקן. במה דברים אמורים, כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגרו הבנות, ואלו הם הנקראים נכסים מרבים. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה, מוציאים מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, ונותנים השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד, נזונים מהם עד שיבגרו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים. הגה. ויש אומרים דאסור לבנים למכר אפלו נכסים מרבים, אם לא שהוא לצרך פדיון שבויים וכיוצא בזה. אבל בנכסים מועטים, אפלו בכהאי גונא אסור. ואם עברו ומכרו, יתבאר לקמן סעיף י"ד.

יב- במה דברים אמורים, כשהניח קרקע. אבל אם לא הניח אלא מטלטלין, אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו, דכיון שאינן נזונות אלא בתקנת הגאונים די שתהיינה כבנים ולא שיפה כחן יותר מהבנים. ואם הניח מטלטלים ומקרקעי, והמקרקעי הם מועטים ועל ידי המטלטלים יהיו מרבים, יירשו הבנים. הגה. מיהו, במקום שכותבין בכתבות מטלטלין אגב קרקע, אכא למימר דמטלטלין הוי כמו קרקע, וכמו שהתבאר לעיל סימן קי"א סעיף י"ד.

יג- היו מרבים בשעת מיתה ונתמעטו אחר כך, כבר זכו בהם הבנים ויש להם דין מרבים.

יד- היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו אחר כך, הבנים יורשים אותם כדין מרבים. הגה. ויש אומרים אפלו עמדו כבר בדין ופסקו להם דין נכסים מועטים, כיון שנתרבו חזרו לדין מרבים, ואפלו חזרו אחר כך ונתמעטו יש להם דין נכסים מרבים ונתמעטו. ואפלו לא נתרבו, אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטים, מכרן קים, הגה. ונדחו הבנות אפלו ממעות שקבלו מן המקח. ויש אומרים דדוקא קדם שהחזיקו הבית דין הבנות בנכסים.

טו- היו הנכסים מרבים ויש עליו חוב או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב עשור נכסים לפרנסת בתו, וכשיוציא אחד מאלו ישארו מועטים, יש להם דין מרבים. אבל כתבת האלמנה ממעטת ועושה אותה מועטים. ומזונות האלמנה, יש אומרים שממעטים ויש אומרים שאין ממעטין.

טז- הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהם, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש חולקין. כמו שנתבאר בסימן צ"ג.

יז- מזונות הבת קודמת לכתבת בנין דכרין.

יח- מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן, אין אומרים. יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר נכסים בשוה, אלא כלן חולקות בשוה.

סימן קיג עשור נכסים ממה נגבים, ובו י' סעיפים

א- מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו לתן לה לפרנסת נדוניתא ונותנים לה. ומנין יהיו יודעים אמדן דעתו מרעיו ומידעיו ומשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה. הגה. ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו, הולכין אחר דעתו האחרונה. ואם לא ידעו בית דין אמדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עשור לפרנסת נדוניתה. הגה. וכשם שנותנין לבת פרנסה לנדוניא מנכסי האב, כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם. ויש חולקין. יש אומרים דאף האב בחיים אין לו [להוסיף] לבתו יותר מעשור נכסים, ואין נוהגין כן.

ב- עשור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתבה. לפיכך, אפלו לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע. ויש לה לגבות עשור זה משכירות הקרקע אם לא גבו היתומים עדין, ומן הראוי. ואם רצו האחים לתן לה מעות כנגד עשור הקרקע, נותנים. הגה. ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי, אבל כששמין הנכסים לידע העשור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העשור ממקרקעי. ודוקא שנותנים לה עשור נכסים, אבל כשנוכל לאמד דעת האב נותנים לה לפי דעתו, כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי, כך נותנים לה. ויש אומרים דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע. ואם היו כאן בעלי חובות, והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות, והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עשור נכסים, הדין עם הבנים. ונראה לי, דהוא הדין לענין שטר חצי זכר הנוהג בינינו, שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעות, אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם. כשאומדים דעת האב, יש אומרים דוקא למעוטי לעשור נכסים, אבל לא להרבות עליהם. ויש אומרים דאפלו להוסיף עליהם. ואפלו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה, נותנים הכל לשניה. וראוי לאמדו כפי הממון שהניח בשעת מותו, כן נראה לי.

ג- הבת בעשור זה כבעל חוב של אחין היא. לפיכך, נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה. ואם מתו האחים, נוטלת אותו מבניהם מזבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים. ובזמן הזה שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהם מהמטלטלים, חשוב כמו אמדנה.

ד- הניח בנות רבות, כל שתבוא לנשא נותנין לה עשור הנכסים, ושלאחריה עשור מה ששירה הראשונה, ושלאחריה עשור מה ששירה שניה. ואם באו כלם לנשא כאחת, ראשונה נוטלת עשור, ושניה עשור מה ששירה ראשונה, וכן אפלו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העשורים בשוה. הגה. אף על פי שעשור נכסים אינו נגבה עד שתבוא הבת להנשא, מכל מקום משערים לפי מה שהניח בעת מותו. וכן אם אומדין אותו, אומדים אותו מיד שמת, ואינה נוטלת עד שתנשא.

ה- האחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם, הבת טורפת מהלקוחות פרנסת נדוניתה, ובשבועה, כדרך שטורפין בעלי חובות מהלקוחות.

ו- מי שמת והניח אלמנה ובת, אין הבת נוטלת עשור נכסים, מפני מזונות האלמנה. ואפלו מתה הבת אחר שנשאת, אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה, שהרי כלן בחזקת האלמנה שתהא נזונית מהן. וכן פרנסת בנות קודמת לכתבת בנין דכרין.

ז- קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסת נדוניא הראויה לה. ואפלו שתקה זמן רב משתגדיל, יכולה אחר כך לתבע פרנסתה. ואפלו לא היו האחים זנים אותה. ואף על פי שלא מחתה בשעת נשואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה. ואם נשאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה, אבדה פרנסתה, אלא אם כן היו האחים זנין אותה אחר נשואיה והיא ידעה כן בשעת נשואין. ואם מחתה בעת נשואיה, הרי זו מוציאה הראוי לה כל זמן שתרצה. ואם בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת, ויש חולקין וסבירא להו דאם הניחה בוגרת אין לה פרנסה כלל, אם פסקו האחים מלתת לה מזונותיה, שהרי אין לה מזונות, ושתקה ולא תבעה פרנסת נדוניתה, אבדה. ואם מחתה, לא אבדה. ואם לא פסקו האחים מלזונה, וזנו אותה בבגר, אף על פי שלא מחתה לא אבדה פרנסת נדוניתה כל זמן שהם זנין אותה, שיש לה לטען מפני שהם זנים אותה אף על פי שאינם חיבים והיא עדין לא נשאת, מפני זה לא תבעה פרנסתה. מי שצוה לתת לבתו שליש נכסיו, והשיאוה אחיה ולא נתנו לה, צריכין לתן לה אחר כך.

ח- מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עשור נכסים, ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן, אין השניה נוטלת עשור, אלא חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעשור שלה. ויש חולקין וסבירא להו דגם השניה נוטלת עשור שלה תחלה ואחר כך חולקין.

ט- לא תקנו פרנסת נדוניא לבת אלא במקום בן, אבל אם לא הניח אלא בנות, יחלקו הכל בשוה. ואפלו נשאו הגדולות בחיי אביהם, ואומרות הקטנות. גם אנו נשא מהממון קדם חלקה, אין שומעין להן. אבל אם נשאו הגדולות אחר מיתת אביהן מהאמצע, ישאו גם הקטנות ואחר כך יחלקו.

י- מי שצוה בשעת מיתה. אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדוניא מנכסי, שומעין לו. אבל אם התנה בשעת נשואין שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו, אין שומעין לו.

סימן קיד - דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחברו, ובו י"ב סעיפים

א- הנושא אשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, חיב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונים שאחר הנשואין, בין אם המזונות ביקר או בזול. ואם לא זנה בהם, והוזלו המזונות, אם הוא עכב צריך לפרע לה כזמן היקר. ואם היא עכבה, אינו נותן לה אלא בזמן הזול. ואם היו בזול והוקרו, אפלו אם עכב הוא, אינו נותן לה אלא כדמי הזול.

ב- אף על פי שהוא זנה, מעשה ידיה שלה.

ג- אם האם פטרו מלזונה, אין הפטור כלום.

ד- מת הבעל, הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משעבדים כשאר בעל חוב. ודוקא שקנו מידו או שחיב עצמו במזונותיה, בשטר. אבל אם לא היה שם קנין, הם דברים שלא נתנו לכתב ואינה נזונית ממשעבדים.

ה- מתה הבת, אין יורשיה יורשים מזונותיה. חלתה הבת, הרי היא כנשאת ומעלה לה מזונות כאלו היתה בריאה.

ו- נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו על ידי שליש, ואינו חיב לתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה. ויש חולקים וסוברים דצריך לתת לה כאחד מבני ביתו, וכן נראה לי. ואם מאכילה על שלחנו, נזונית עמו כאחד מאוכלי שלחנו. ובין כך ובין כך אינו חיב ברפואתה.

ז- הוא הדין למי שמתחיב בפרנסת אדם אחר. ועין באלו דינים בחשן המשפט סימן ס'.

ח- נשאת לאחר, ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם.

ט- גרשה גם השני ושניהם חיבים במזונותיה, וכל אחד אומר. אני אזונה ולא אתן דמים, הדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה. ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחר, זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת.

י- נשאת הבת תוך הזמן, הבעל חיב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות.

יא- כתב לה. "אזון את בתך כל זמן שאת עמי", ומתה האם, אינו חיב עוד לזונה. וכן אם נתגרשה, אפלו חזר ונשאה.

יב- כל המחיב עצמו מדעתו לזון שלא מתנאי בית דין, אינו חיב במלבוש אלא אם כן פרש. "אזון ואפרנס". הגה. ואם כתב לאחד, אם ישא בת פלוני, לתן לו סך מה לצרך פרנסת מזונות, חיב לתן לו אף על פי שמתה הבת, דהרי לא קצב לו זמן המזונות אלא קצב לו סך למזונות ואלו היה רוצה לקח ממנו הסך ביחד היה חיב לתן לו. אך אם כתב לו ולאשתו, אינו יורש חלק אשתו.

סימן קטו - דיני היוצאת בלא כתבה והמפסדת כתבתה, ובו י' סעיפים

א- אלו יוצאות שלא בכתבה. העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעשר, או אחד מכל האסורים, או ששמשתו נדה, ונודע לו אחר כך, כגון שאמרה. פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טהר לי הדם הזה, ונמצאת שקרנית. ודוקא שהכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתקן ושהוא אכלו על פיה. אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו, או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה, והיא אומרת שתקן לה, נאמנת. ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה, אבל אם רצתה להאכילו דבר אסור, לא אבדה כתבתה.

ב- החזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדתה, ואמרה לו. טהורה אני, ובא עליה, יוצאת בלא כתבה.

ג- הנודרת ואינה מקימת, תצא בלא כתבה. הגה. וכן אם עברה על השבועה או על החרם. אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתבתה אף אם היא עוברת. אשה שהמירה דתה וחזרה בה, אינה אלא כעוברת על דת, ולא הפסידה כתבתה אלא אחר התראה.

ד- איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית. יוצאת לשוק או למבוי מפלש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכסה במטפחת. או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות. או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, ורגילה בכך. או שהיתה משחקת עם הבחורים. או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש. או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, ויש אומרים דהוא הדין אם קללה אפלו אבי בעלה בפני עצמו, ועין לקמן סימן קנ"ד, הוא הדין המקללת בעלה בפניו. בכל אחד מאלו תצא בלא כתבה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקים אותה אחר כך, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה. ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשם. ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת. אשה הרגילה להתיחד עם כותים, נקראת עוברת על דת.

ה- כל אלו אין להם לא עקר כתבה ולא תנאי כתבה ולא תוספת, אבל תטל מה שהכניסה לו והוא בעין, בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג. ואם כלה או נגנב או נאבד, אין מוציאין ממנו. וכן הדין במי שזנתה או שיוצאת משום שם רע, שאבדה עקר כתבה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה.

ו- אין עדים שזנתה, אלא שהיא אומרת שזנתה, אין חוששין לדבר זה לאסרה, דשמא עיניה נתנה באחר, ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת, אבל אבדה כתבתה, עקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו. ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת. ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חיב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה. אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתבתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן. הגה. ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. אמר אחד על אשה אחת שזנתה עמו, נאמן עליה כעד אחד, דפלגינן דבורה. ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת, הנחשד מצטרף עם אחד לאסרה על בעלה. הודית לפני אחד שזנתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מתרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשו חוזרת בה. אשה שאמרה לבעלה שזנתה, אף על פי שאינה נאמנת, אם עמד וגרשה, אסור להחזירה. ואפלו אם החזירה, יש לחוש.

ז- מי שראה אשתו שזנתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חיב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתבה. ואם הודית לו שזנתה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתבתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול. הגה. הרבה קרובים, כלם אינם רק כעד אחד. ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה.

ח- האומר לאשתו בפני עדים. אל תסתרי עם איש פלוני, ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טמאה, אסורה לבעלה ותצא בלא כתבה. ואסור לו להתיחד עמה, וכופין אותו להוציאה מביתו. ודוקא שאמר לה בלשון קנוי, וכדרך שיתבאר לקמן סימן קע"ח.

ט- אמר לה בינו לבינה. אל תסתרי עם איש פלוני, וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טמאה, אסורה לו וחיב להוציאה ויתן לה כתבה, ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה על זה ואחר כך נותן לה כתבה.

י- אם השביע אשתו שלא תדבר עם פלוני, ועברה ודברה עמו, עוברת על דת היא, והפסידה כתבתה אם התרו בה תחלה. אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתבתיך.

סימן קטז - דין כתבה ותנאיה, ודין הנושא אשה באסור, ובו ו' סעיפים

א- הנושא אחת מחיבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עקר ותוספת וכל תנאיה. ומיהו, מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה, אפלו לותה ואכלה אינו חיב כלום, ואם זן אותה, מעשה ידיה שלו. ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספות יש לה. ואין לה שום תנאי מתנאי כתבה, ואפלו מזונות, אחר מותו. ואינו חיב בפרקונה, ואפלו הכי אינו משלם פרות שאכל משלה, ואפלו הם בעין אצלו. ונכסים שהכניסה לו, אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, תטלם. וכל מה שאבד או נגנב או כלה או נשחק מנכסי צאן ברזל, אינו חיב לשלם. וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חיב לשלם.

ב- חיבי עשה, אפלו לא הכיר בה, דינה כחיבי לאוין שהכיר בה.

ג- אילונית, אם הכיר בה, הרי היא ככל הנשים ויש לה כתבה ותנאי כתבה, וכן זוכה הבעל במה שזוכה בשאר הנשים. ואם לא הכיר בה, דינה כדין חיבי לאוין שלא הכיר בה.

ד- שניה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, דינה כדין חיבי לאוין שלא הכיר בה. חוץ מנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, שדינה בהם ככל הנשים.

ה- הממאנת, אין לה מנה ומאתים אבל יש לה תוספות. וחיב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו, ואוכל פרותיה, אבל אם הלך למדינת הים ולותה למזונותיה או לפדיונה ואחר כך מאנה, אינו חיב לשלם אף על פי שאכל פרותיה, ואפלו הם בעין.

ו- קטנה היוצאת בגט, דינה כגדולה היוצאת בגט.

סימן קיז - דין כתבה באשה שאין לה וסת או שאר מומין, ודין קטלנית, ובו י"א סעיפים

א- הנושא אשה, ובדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו, אם ארע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו, הרי זו אסורה לישב עם בעלה, ותצא בלא כתבה, לא עקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי הכתבה, שהרי אינה ראויה לתשמיש. ויוציא, ולא יחזיר לעולם. במה דברים אמורים, כשהיתה כך מתחלת נשואיה, ומבעילה ראשונה ראתה דם. אבל אם ארע לה חלי זה אחר שנשאת, נסתחפה, כלומר נפסדה ונאבדה למזל ך שדהו. לפיכך, אם בעל פעם אחת ולא מצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש, יוציא ויתן כתבה כלה, ולא יחזיר עולמית. הגה. יש אומרים דאם אינו רוצה לשא אחרת, ורוצה לשרות זו על ידי שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה. וכל שכן אם זנתה תחתיו, דמאיסה לה, דשרי בכהאי גונא.

ב- אשה שנבדקה על ידי נשים, ואמרו שאינה ראויה לאיש, אין לה כתבה ולא תנאי כתבה. ואם הבעל טוען עליה כך, כל זמן שלא נבדקה אינו חיב במזונותיה.

ג- הנושא אשה, סתם, ונמצאו עליה נדרים שנתבארו בסימן ל"ט, תצא בלא כתבה, לא עקר ולא תוספת.

ד- וכן הכונס אשה, סתם, ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסימן ל"ט, ולא ידע הבעל במום זה, תצא בלא כתבה, לא עקר ולא תוספת.

ה- אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם, אינו יכול לומר. לא ידעתי מומין אלו, ואפלו מומין שבסתר, מפני שהוא בודקה על ידי קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה. ואם אין שם מרחץ, או שלא היו לו שם קרובים, טוען במומין שבסתר. ונכפית לעתים ידועים, הרי הוא כמומי סתר. אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטען, שחזקתו ששמע ונתפיס. המשתנת במטה תמיד, יש אומרים דלא הוי מום. ויש אומרים דהוי מום, וכן נראה לי עקר. טען על אשתו שהיא מצרעת, הוי מום.

ו- במה דברים אמורים, במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות, אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל, ואם תצא למרחץ תצא מתנכרת, הרי זה טוען אפלו מומין שבגלוי. ואם יש שם מרחץ, אם יש לו קרובה אינו יכול לטען, שבודאי הכל רואין אותה ערמה במרחץ. ואם דרכן להתחבא במרחץ, יכול לטען אף מומין שבגלוי. ויש אומרים דאפלו אין לו קרובים בעיר, יש לו רעים ובודק על ידי נשותיהם.

ז- כיצד היא טענת המומין, אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היה בה קדם שתתארס, כגון אצבע יתרה וכיוצא בו, על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע. ואם לא הביא ראיה, תצא בלא כתבה כלל.

ח- היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר הארוסין, אם נמצאו בה אחר שכנסה לבית הבעל, על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות. ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, על האב להביא ראיה שאחר הארוסין נולדו ונסתחפה שדהו. הגה. ויש אומרים דאם האב טוען ודאי, על הבעל להביא ראיה. ויש אומרים דאם הגיע זמן לכנס, אף על פי שלא כנסה, הוי כאלו היתה ברשות הבעל.

ט- הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה, או שהודית לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפיס או שחזקתו שידע בהן ונתפיס, הרי זה חיב בכתבתה.

י- בא על אשתו, ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה, אפלו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וידע ונתפיס. הגה. ואם שהה עמה שלשים יום, אינו נאמן לומר שלא בעל.

יא- מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתבתה, כופין אותה לקבל גט ואין בזה משום תקנת רבנו גרשם, ויתן הנמצא בידו לכתבתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הגה. ודוקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן רבנו גרשם שתהא האשה עדיפא מאיש, אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתבתה.

סימן קיח - תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניא, ובו י"ט סעיפים

א- אלמנה שיש לה לחלק עם יורשי בעלה בכח התקנה של טוליטולה, שמין בגדי שבת שעליה, אבל לא בגדי חל. תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה, אבל לא אם תמות שומרת יבם.

ב- מי שגרש את אשתו סמוך למיתתו, אף על פי שלא גרשה אלא כדי שלא תזקק ליבם, דינה לענין כתבתה בתקנת טוליטולה כדין גרושה. הגה. אבל אם לא גרשה ממש, כגון שלא יצא עליה קול גרושה בחייו, רק היתה בחזקת אלמנה, רק אחר מותו הוציאה גט ואומרת. נתגרשתי, אינה נאמנת וצריכה ראיה על הגרושין, דודאי לא נכתב הגט רק להברחה בעלמא.

ג- אם שהתה מלחלק עם היתומים כפי התקנה, קצת זמן, לא אבדה מזונות אותו זמן, אף על פי שהכח ביד היתומים לסלק האלמנה בחצי הנכסים.

ד- אלמנה שפרעה שלא על פי בית דין חובות הכותים מנכסי בעלה כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו, יפה עשתה.

ה- אלמנה שהורידוה בית דין בחצי נכסי המת בכח התקנה, ויש למת קרקעות ממשכנים ביד אחר, אף על פי שיש לו נכסים בני חורין, נוטלת חצי קרקעות הממשכנים, לפי מה שנהגו על פי התקנה, בכל דבר ודבר חציו.

ו- דבר שאינו מפרש בתקנה, נעמידנו על דין תורה. וכן כל ספק שיש בתקנה, על יורשי האשה להביא ראיה, דאין מוציאין ירשת הבעל מספקא.

ז- כל דין שיש לה בגבית כתבתה כפי דין תורה, יש לה בחצי נכסים שנוטלת מכח התקנה.

ח- אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדוניתה הראויים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה, אינו כלום. אבל אם מחלה מעכשו לבעלה כל שטרי חובות שיש לה עליו, מחילתה מחילה. הגה. ויש לילך בזה אחר לשון התקנה, דאם משמע שם דאינה יכולה למחל בלא היורשין, או שעל מנת כן נתן הנותן, אין בידה לשנות. ואם היא בעצמה נותנת הנדוניא, יכולה למחל לבעלה או להתנות לתן לאחר כפי מה שתחפץ, ובלבד שתעשה בפני עדים, ובלא זה זוכים היורשים מכח המנהג. במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה, יפרעו תחלה כל החובות שהבעל חיב. ונאמן הבעל לומר כמה חיב, במגו דאי בעי היה כופר ואומר שלא הניח כל כך.

ט- הכותב לאשתו בשעת נשואין שטר חוב בסכום ידוע, ומתנה שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה, אם תגבנו ילקח בו קרקע והוא אוכל פרות. ואם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת, אינו גובה ממנו. אבל אם לותה קדם שנשאת, גובה ממנו. אבל אם אינו עומד לגבות אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אינו יכול בעל חוב לגבות ממנו, אלא ימכרוהו בית דין בטובת הנאה לו או לאחר, אבל לא לבעל וזהו אינו נכון, אלא לא ימכרו בית דין בטובת הנאה לא לו ולא לאחרים, דכל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.

י- אם נתן לה הבעל מתנה, אפלו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת, גובה ממנו.

יא- שטר שזה נסחו. "הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים במתנה גמורה", אינו כלום. הואיל ולא כתב שהוא נותן לה, ומה שאמר. תנו, לאו כלום הוא.

יב- הנוהגים שהאשה המכנסת קרקע לבעלה כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שטר חוב שתגבנו כל זמן שתרצה, ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו, אין לאותו קרקע דין נכסי צאן ברזל, אלא הרי הוא כשאר נכסיו.

יג- הבעל אומר. היא מתה תחלה ואחר כך הבן, ויורשיה אומרים. לא כי אלא הבן מת תחלה, עליהם להביא ראיה.

יד- המתנה בכתבה שלא ישא אשה אחרת עליה, אינו מתנה על מה שכתוב בתורה.

טו- הנושא אשה שפסקה מלדת, ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה שלא מרצונה, אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה.

טז- מי שנשבע לתת לחברו חצי מה שירויח, ואינו מספיק לפרנסת אשתו אם יתן לזה חצי מה שמרויח, אף על פי כן צריך לקים שבועתו.

יז- אשה שמחלה כתבתה ונדוניתה לבעלה, ואחר כך טענה שבאנס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לשא אחרת מפני שאינה יולדת, אין זה טענת אנס לבטל המחילה.

יח- אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתבתה, אינה חיבת בקבורת בעלה. הגה. ואפלו אין כאן רק כדי קבורה, היא גובאת כתבתה והוא נקבר מקפה של צדקה. אבל אם תפסו היתומים מטלטלין, וקברו אותו, אין צריכים לשלם.

יט- המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגרשה, והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה. הגה. תקנת קהלות שו"ם שאנו נוהגין בזמן הזה בנדונית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג, יש אומרים שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירשה שנפלה לאשה בעודה תחתיו, וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, יש אומרים שחוזרין לנותני הנדוניא, ויש אומרים ליורשים, וכן מנהג הקהלות. ואין חלוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים. אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא, לא תקנו. וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג. ואפלו לא התנו בשעת נשואין, כאלו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא. ואפלו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות, הולכין אחר מקום שנשאה שם. ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או נשתמדו, יש אומרים דלא שיך בזה דין חתנים, ואפלו לא נתן האב צריך לתן. אבל אם אין כאן זרע קימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חלוק בין נהרגו למתו. אבל אם נשתמדו, אין צריך להחזיר. ויש להתישב בדבר.