שלחן ערוך הלכות הלואה סימן ס-עד
סימן ס - דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ודין
שעבוד דבר שלא בא לעולם. ובו ב' סעיפים.
א. הבא לגבות חובו בשטר מהלוה ולא הספיק
כל הנמצא לו כנגד שטר חובו ה"ז טורף מקרקעות שהיו לו בשעה שלוה מזה ומכרם או נתנם
אח"כ אבל קרקעות שקנה אחר שלוה מזה ומכרם או נתנם אינו טורף מהם ואם כתוב בשטר
שהוא משעבד לו נכסין דקנינא ודאנא עתיד למקני גובה גם מהם אבל המטלטלים אין עליהם אחריות
אפי' מטלטלים שהיו לו בעת שלוה שמכרם או נתנם לשעתו אין ב"ח טורף אותם ואם כתוב
בשטר שהוא משעבד לו מטלטלי שיש לו אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ה"ז
טורף מהמטלטלים שהיו לו כשלוה כשם שהוא טורף מקרקעות ואם כתוב בשטר ששיעבד לו מטלטלי
אגב מקרקעי דקנינא ודאנא עתיד למקני דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא טורף אף ממטלטלים
שקנה אחר שלוה ומכרם או נתנם כשם שהוא טורף מהקרקעות זהו דין הגמרא ועכשיו אע"פ
שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי נהגו שאינו טורף מהמטלטלים
שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק ואפי' למנהג זה אם היה ללוה שטר חוב על אחר ומכרו
בעל חוב גובה ממנו דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח וכן אם נתן כל נכסיו לאחר ולא
שייר לעצמו כלום אומדנא דמוכח הוא שלהבריח עשה ולא שייך ביה תקנת השוק.
ב. המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב
לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם וחלקו
עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן.
ג. המחייב לזון את חבירו הנותן אומר לתת
לו פירות והלה אומר מעות הדין עם מקבל המתנה ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו והוא
אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית.
הגה. מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא
מכח המתחייב חייב לתת לו כל דמי המזונות ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי
מזונות כמו שהיה בריא וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו או כל זמן
שצריך משמע וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת
מנדרו המקבל עליו לזון חבירו לפי כבודו ב"ד ישיימו כפי מה שהיה נוהג קודם לכן
ואין מלבושים בכלל מזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים הוא בכלל פרנסה מי שכתב
לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרין וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב לתת לו ק' דינרין
אלא לתשלום מזונות עד ק' דינרין ולא יותר דודאי לא כיון אלא אם לא יזונו כלל ראובן
שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו והתחיל לזונן ומתה אשת שמעון פטור ממזונותי' ואפי' קצב
סך לצורך מזונותיה אפ"ה פטור מחלקה.
ד. המתחייב לזון את חבירו סתם או לזונו על
שלחנו ומת המתחייב חייבים היורשים לזונו כמה שהיה חייבו מורישו.
ה. שנים שנתחייבו לזון לאחד דינו כדין שנים
שלוו מאחד.
ו. המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו
מצוי אצלו חייב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון
מכר או בלשון מתנה ואפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו ואפי' נתן
לו משכון אינו כלום אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך
וכך חייב והוא שקנו מידו ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון שכתב בו מחמת שנתתי לו מאה
זהובים ושעבדתי לו כל נכסי לגבות' מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו
ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו אין
מטבע נקנה בחליפין ואם אין נושאים ונותנים במדינה באותם זהובים נקנים בחליפין אלא שצריך
שיהיו ברשותו בשע' קנין ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה.
הגה. ואם טוען התובע ברי שהיה ברשותו והנתבע
כופר צריך לישבע ונאמן לומר נתתי במגו דאי בעי אמר שלא היה ברשותו מיהו כל זה לסברת
הרי"ף וקצת רבוותא אבל רבים חולקים על זה וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כד
וכך הוי הודאת בע"ד וכמאה עדים דמי ואין מדקדקים כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן
דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה.
ז. ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו
שטר בקנין מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהם ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונא.
ח. ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען
ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי
את אם הוד' לוי לראובן ששלוחו היה אם אינו חב לאחרים בהודאתו כופין את שמעון שיפרע
לראובן ואם בא לוי למחול לשמעון אינו מחול.
ט. ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר
ללוי שיכתבו השטר על שם שמעון אך שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען
לאו בעל דברים דידי את הדין עם ראובן ואם תבע ראובן לשמעון שיעשה לו שטר מכר מהשטר
הזה שנכתב על שמו אין כופין אותו ואפי' הודה לו שמעון שיעשה לו שטר מכר יכול לחזור
בו אבל אם אמר ללוה בשעת הלואה ע"מ כן אני מלוה לך שתעשה לי שטר בשם שמעון ולכשארצה
תחזירנו לו על שמי כופין אותו על כך אפי' לא פירש דבריו אלא אמר לעדים בפני הלוה עוד
שטר אחר תכתבו לי על הלוא' זו מחייבין אותו לכתוב שטר אחר על שמו שטר שהי' כתוב על
שם ראובן וכתוב בסופו ואלו המעות הם מחכירות הקהל וטוען ראובן שכיון שכתובים על שמו
שלו הם שהקהל נתנו לו שטר זה על מעות שהיה לו אצל הקהל והקהל מכחישין אותו הדין עם
הקהל.
י. שמעון שהי' חייב מנה לראובן ונתפשרו ביניהם
שיעש' שמעון שט"ח ללוי מעשרים דינרים ואח"כ עשה ראובן שטר מחילה מכל תביעות
ממון ועכשיו טוען שמעון שכיון שלוי לא הלוהו אלא ראובן כיון שמחל לו כל תביעת ממון
גם זה בכלל הדין עם שמעון.
יא. המלו' את חבירו על משכונות קרקע וצוה
לכתוב הקרקע בשם בנו הקטן ועכשיו טוען הלוה למלוה לאו בעל דברים דידי את אין בדבריו
כלום.
יב. לאשה שטוענת על הקרקעו' שהניח בעלה שחציים
שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה ואם כתובים בשמה
לבד והיא טוענת שכולם שלה כולם שלה.
סימן סא - כמה דינים מענין שטרות. ובו טז
סעיפים.
א. קהל שתקנו שלא יועיל שום שטר אם לא הי'
מכתיבת יד סופר העיר אין בכלל זה מחילה שמחל ראובן לשמעון וחתום עליה ראובן.
ב. טופס השטר שביד הסופר שחתומים עליו עדים
ולא הועתק השטר אין דין שטר לאותו טופס אא"כ מנהג בעיר להיות לו דין שטר.
הגה. דכל שלא חתמו בו העדים כדי למסרו לבעליו
רק לזכרון דברים בעלמא לא מיקרי שטר וכן שטר שלא ניתן ליכתב ואיכא למימר שהעדים טעו
אין דנין ע"פ אותו שטר דהוי מפי כתבן כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ח סעיף י"א
וי"ב מיהו יש חולקים וס"ל דכל שכתבו טופס ע"מ לכתוב שטר אע"פ שלא
נכתב השטר יש לטופס זו דין שטר.
ג. אשה שנתחייבה לישבע כתקנת הגאונים שתקנו
ללוה אם יש לה מטלטלין שיפרע מהם והיא מסרבת מנדין אותה עד דצייתא דינא כשם שעושים
לאיש.
ד. שטר שכתוב בו שיוכל כל המוציאו לגבות
בו בלא הרשאה אם אין מנהג בעיר שלא לגבות בו בלא הרשאה תנאו קיים וגובה בו בלא הרשאה
ואפי' כתוב בו שנתחייב לכל מוציאו בין יהודי בין עכו"ם ודוקא שהמוציא היה ילוד
בשעת הלואה אבל אם נולד לאחר מכאן לא דלא היה יכול להשתעבד למי שלא בא לעולם.
ה. כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות
הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר
דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וא"צ לפרש שיכתבו כל לישני שפירי דאית ביה ויתבאר
עוד בסי' ע''א.
הגה. והאי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישני
דזכוותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה ואחריות שטרא דנן קבילית
עלי ככל שטרות דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי קאי לכל כללי בתחלת עניינא
אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה או ביטול מודעה במתנה לא חשבינן עד דמיפרשי וע"ל
סי' ע"א סי"ד
שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל אסמכתא
הוא ואינו גובה.
הגה. ואע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא וכו'
וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות אע"פ
שאינו כתיקון חכמים הולכים אחריו.
ו. שטר שכתוב בו שיש רשות למלוה לירד לנכסי
לוה בין בפניו בין שלא בפניו בלא רשות ב"ד ובלא שומא והכרזה אינו רשאי לעבור על
דברי תורה לירד לנכסיו שהמלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בב"ד אבל אם לא מצא דיין
שרוצה לדונו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו.
ז. שמעון שכתב עליו לראובן באחד בניסן שנתחייב
לו בכל סך ממון עד אלף זהובים שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לראובן עליו ויכתוב
ויחתום בחתימת ידו בהודאה זו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון שהודה שיש לראובן עליו
מאה זהובים וזמן כתב ידו בכ"ז בניסן ונתקיימה חתימת שמעון בא' באייר ראובן גובה
מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר של שמעון עד אלף זהובים.
ח. ראובן שתבע את שמעון לדין וא"ל אתה
הודית בפני עדים שאתה חייב לי מנה בשטר ועתה גנבו השטר ונתנוהו לך השיב שמעון אתה לא
הלויתני לוי נתן לי משכון ושאל ממני לכתוב עלי שט"ח בשמך והוא החזיר לי השטר והחזרתי
לו משכונו שמעון נאמן בשבועה.
ט. הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי
אביו ועוד שבא לתכלית העוני ולא הוציאו אין השטר נפסל בכך אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש
להוציא הדין לאמיתו ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר יכתוב ויחתום שאין
לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה ויתן ביד הנתבע.
הגה. וכן כל שטר ישן יש לב"ד לחקור
ולפשפש אחריו אע"ג שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר וקבל עליו בחרם
ובשבועה אפ"ה הב"ד צריך לחקור אחר זה כדי להוציא הדין לאמתו.
י. שטר שכתוב בלשון זה ביאור מה שהודה בפנינו
ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב כך וכך אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי כי אין בו קנין
אלא הודאה בעלמא הוא ומוכיח הלשון שלא כיונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים ולא לשם שטר
שכתבו ביאור מה שהודה בפנינו ולא כתבו העדנו על עצמו כמו שרגילי' לכתוב בשטרו' ולא
הודה בפנינו כמו שכותבים בשטרי הודאות שטר שלא נכתב בו אלא שיעבד עצמו הלוה לכל מי
שמוציא עליו שטר זה שיגבה ממנו כל המוציאו יגבה בו אע"פ שידוע שהוא לא הלוה זה
הממון והוא שיהי' נולד בשעת כתיבת השטר.
יא. לוה שפרע למלוה ואין המלוה רוצה להחזיר
לו שטרו יש לנדותו עד שיחזירנו לפי שעובר על לאו של דברי קבלה.
יב. שטר שנפרע או שנמחל שעבודו צריך המלוה
להחזיר השטר ללוה דגופו של נייר שלו הוא.
יג. מי שטען על כתובת אשתו שהי' ע"ה
ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו.
הגה. וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן
השטר ולא אמרי' דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך.
יד. מי שיש בידו שטר מתנה שמן הדין אינו
גובה בו והלה טוען שיכופו אותו להוציא השטר אין כופין אותו.
טו. מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו
דקדוק ולא אמרי' האי גברא לא גמיר כולי האי והי' סבור שהדין הי' בענין כך ומפני כך
כתב אותו לשון.
טז. יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו
אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה.
סימן סב - דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית.
ובו סעיף אחד.
א. אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות
מקניית הקרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה והיא אומרת שלי הם עליה להביא ראיה
בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד וא"צ שיעידו על אלו השטרות שהם שלה וה"ה
אם נמצאו לה מטלטלים ברשותה עליה להביא ראיה.
הגה. ואפי' אלמנה ואפי' היו השטרות בידה
לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות כתובים על שמה הם שלה. היו כתובים על שמה
ועל שם בעלה הם שותפות של שניהם וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית אשה שכתבה לאחרים שמה
שתחת ידיה הוא של אחרים אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה נאמנת ואין הבעל יכול לומר
שהוא שלו ב"י בטור אה"ע סי' פ"ו בשם הרשב"א יש מי שאומר שאם היו
השטרות כתובים על שמה אע"פ שהיא אינה נאמנת מאחר שנושאת ונותנת תוך הבית מ"מ
אם מתה טוענין ליורשיה שהיא שלה וכמו שיתבאר בסמוך לענין האחין וכן נ"ל ועיין
עוד מדינין אלו באה"ע סי' פ"ו.
וכן א' מהאחים שנושא ונותן בתוך הבית ושטרות
עשוים על שמו ואומר שלי הם שנפלו לי מבית אמי או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי עליו
להביא ראיה בעדים ואם מת והניח יתומים אז צריכים האחים להביא ראיה בעדים.
הגה. ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין
אבל בדבר ידוע שהיה של אחין על היתומים להביא ראיה
ואם היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר על האחים
להביא ראיה ואפי' בחייו משום דאימור מעיסתו קימץ ואפי' אומר מבית אבי אמי נפלו נאמן
במגו.
הערה. * פי' שאכלו כל אחד בפני עצמו המחבר
נקט ל' הגמרא והרמב"ם
הגה. ודוקא שהשטרות כתובין על שמו אבל כתוב
על שם האחין או על שם אביהם לא יוכל לומר ששלו הוא ואפי' מת על היתומים להביא ראיה
בעדים וכל זה באשה או אחין אבל בן בית שנושא ונותן בשל בעל הבית כל מה שהפקיד או שנמצא
תחת ידו הוא בחזקה שהוא שלו זולתי אם נודע שהוא בעה"ב אפי' אינו אמוד וידוע שלא
היה לו שום דבר חוץ משל בעה"ב ואם מת נותנין ליורשיו.
סימן סג - מי שהועד עליו שמחזיר אחר זיוף.
ובו ב' סעיפים.
א. המוציא שט"ח על חבירו ובאו שנים
ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אע''פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם אא''כ
עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו ואם עידי השטר מעידים
שזו היא חתימתן גובין בו.
ב. כשאמרו אין גובין בו לא משהינן ליה בידיה
אלא מוקמינן ליה ביד שליש.
הגה. ואם לא אמרו העדים ששאל להם לזייף שטר
זה אלא שטר סתם כל שטרותיו של זה שבקש לזייף אתרעו ולא גבינן בהו.
סימן סד - נפקד שרצה לעכב בחובו שטרות הפקדון.
ובו ס"א.
א. מי שהפקידו בידו שטרות ומת המפקיד וטוען
הנפקד מחיים תפסתי אותם למשכון בשביל חוב שיש לי על המפקיד דאלו לגבותם לא היה מועיל
בלא כתיבה אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו אז הויא תפיסה ואי לא לא
ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם יש עדים שראום עתה בידו שאם לא כן היה נאמן במגו
דנאנסו או לא היו דברים מעולם וכל זה לדינא דגמרא אבל למאי דתקון רבנן שגובין מטלטלי
דיתמי גובין משטרותיהם אפי' לא תפס מחיים.
הערה. *
הגה. ואע"פ שאין לו מיגו ואינו יכול
לומר לקוחין הם בידי מ"מ אם תפסם מחיים יוכל לומר למשכון תפסתים דלא כיש מי שאומר
דלא יוכל לומר למשכון תפסתים אלא בידוע שהיה חייב לו מאחר שאין לו מגו.
סימן סה - דין שטרות שנמצאו ודין שובר שנמצא
ביד שליש. ובו כד סעיפים.
א. המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו אם
המלוה הפקידו או הלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישות ומקצתו פרוע יהא מונח עד שיבא
אליהו ואם החזירו לאותו שכתוב על שמו עבר על דברי חכמים ואם זה שהשטר עתה בידו מכחיש
דברי אותו שנתנו לו היה יכול לגבות בו ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו
ויהא מונח עד שיבא אליהו ובסי' זה יתבאר עוד ואם שטר משכונא נמצא בידו ואינו יודע מה
טיבו אף ע"פ שבעל משכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום שום טענה ויהא השטר מונח
עד שיבא אליהו ומחזיר הקרקע לבעליה.
הגה. וכל זה דוקא במי שאין בו שייכות עם
המפקיד או הנפקד אבל בן שמוצא שטרות של אביו בידו ואינו יודע מה טיבן או האב שמוצא
שטרות בנו והוא סומך על שלחנו וה"ה כל אלו שאין להן חזקה זה על זה כמו שיתבאר
לקמן סי' קמ"ט כל אלו כאדם אחר הן והוי כאלו נמצא תחת ידי עצמו.
ב. וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא
ברשות אביהם אא"כ יודעים מה טיבו ויש מי שאומר שאם המלוה בעצמו לקחו קודם שבא
ליד אחר לא אמרי' ביה יהא מונח ואפי' לקחו מבית היורש קודם שבא ליד היורש.
ג. י"א שאפי' שניהם רוצים לא יוציאם
מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ויש מי שאומר דלא חיישי' ואם שניהם רוצים יעשה
כמאמרם.
ד. אם יטענו היורשים על שטר שמוצאים ברשות
אביהם שאביו הלוה עליו מעות למלוה אע"פ שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה מ"מ
לקחו למשכון טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו.
ה. ראובן שמת ונמצאו ברשותו שטרות של אחותו
קשורים יחד מקצתם לזכותה דהיינו שטר נדונייתה ושטרי קרקעותיה ומהם לחובתה כגון שטר
מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה אף ששטר נדונייתה הוא כשאר [שטרי] חובות מאחר שהוא קשור
עם שטרי קרקעותיה שהם ודאי שלה הוי כאילו נודע ודאי שהיא הפקידתם ומטעם זה גם שטר המתנה
שנתנה לבעל הקרקע אנו מחזיקים שהיא הפקידתו ויחזירו לה או ליורשיה.
ו. המוצא שט"ח אע"פ שישבו נאמנות
אפי' הוא תוך זמנו ואפי' אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא
ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב יש בו בצד אות פלוני לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם מפורש
בשטר בהדיא שאינו חייב באחריות אם חייב מודה יחזיר.
ז. וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשעבוד
החוב אם חייב מודה יחזיר וכן אם נמצא ביום שנכתב וכתוב בו הנפק אם חייב מודה יחזיר
ויש מי שאומר דהא דאמרינן שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר הני מילי דליתיה ללוה קמן אבל
איתיה קמן ואמר פרעתיו וממנו נפל לא יחזיר.
ח. מצא בשוק שטרות קרועים ושטר חוב ביניהם
לא יחזיר ואם יש עמהם שובר אפילו בלא עדים יחזיר השטר ללוה.
ט. המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סימן
בכלי ואפי' אינו נותן סי' בכלי אלא כשזה מכריז שטר מצאתי וזה אומר מצאת בכלי פלו' אם
אין דרך העולם ליתן שטרות באותו הכלי הוי סימן.
י. מצא ג' שטרות או יותר כרוכים זה על זה
או שאחד כרוך בראש חבירו יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר
היאך היו כרוכים.
הגה. אבל הכריכה לחוד לא הוי סימן אם כל
השטרות היו של מלוה ולוה אחד וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם שניהם לפנינו והאחד
יודע הכריכה והשני אינו יודע נותנין למי שיודע.
יא. מצא ג' שטרות יחד על לוה א' שלוה מג'
אנשים והם מקויימים יחזירם ללוה אף בלא סימן ולא יתנם למלוה אף אם יתן בהם סימן ואם
אינם מקויימים לא יתנם אלא למי שנותן בהם סימן ואם מצא ג' ביחד מג' לווין שלוו ממלוה
אחד והם כתיבת יד ג' סופרים יתנם למלוה אף בלא סימן ואם הם כתיבת יד סופר אחד יתנם
למי שיתן בהם סימן וה''ה שני שטרות משני לווין או שני מלוין.
יב. מצא איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה
ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין כגון חלטתא יחזיר לבעליו.
יג. המוצא שטר שחרור אם אין האדון מודה בו
לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחזירנו לעבד ומיהו
אם יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראיה שהגיע
לידו מזמן הכתוב בו.
יד. המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו
אומר הנותן או המוכר שיתנוהו למקבל או ללוקח לא יתננו לו אא"כ פירש במתנה ששייר
לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתב מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי ואם הוא
שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אע"פ שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפי' לא שייר לעצמו
שיוכל לחזור המוציא שטר מתנת שכיב מרע אם הנותן קיים ואומר שיתנוהו למקבל יתנוהו לו
ואם מת הנותן אע"פ שבנו אומר שיתנוהו לו לא יתנוהו לו אא"כ יהיה שטר הקנאה.
טו. שנים שהם אוחזין בשטר המלוה אומר שלי
הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו זה
ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וישלם
הלוה מחצה ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו ויש אומרים שאם הוא מקויים
ואוחזין בו שניהם בשוה בתופס או בתורף או ששניהם אוחזים בגליון ואפילו כל התורף קרוב
לאחד יותר מלחבירו זה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו ויפרע
לו חציו אפי' אם יש בו נאמנות ואם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס האוחז בתורף נוטל יתרון
הממון ששוה התורף על הטופס והשאר יחלוקו בשוה בשבועה.
הערה. * ונאמן לומר ממני נפל במגו דאי בעי
הוה אמר שהוא מזויף סמ"ע
טז. המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו
יש מי שאומר שגובין בו וי"א שאין גובין בו ויש מי שאומר שאפי' גבו בו ב"ד
ואח"כ נודע בעדים שנפל מחזירין ב"ד ומוציאין מהמלוה ללוה אבל אם מעצמו פרע
למלוה או ליורשיו אין מוציאים מידם.
יז. מי שהוציא שט"ח על חבירו ותבעו
בב"ד ואח"כ נאבד ממנו ויש כמה אומדנות דמוכחי טובא שנאבד מחוייבים ב"ד
לכתוב מעשה ב"ד ולקיים השטר כבתחלה ולכופו לפרוע.
יח. המוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה שנתנו
ללוה יחזיר ללוה אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה ואם נמצא ביד המלוה שובר על א'
משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפי' אם הוא כתב יד הלוה או המלוה עצמו
אא"כ שהשטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הקרועים אע"פ שהוא אינו קרוע
מ"מ איתרע וסמכינן אשובר אפי' אין על השובר עדים אבל לא נמצא עליו שובר אע"פ
שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה
ישאלו העדים אם יודעים שהשטר פרוע יעשו על פיהם ואם אינם יודעים או שאינם לפנינו אינו
כלום ואם הוא מקוים כשר.
יט. אם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע
נאמן אפי' ראוהו ב''ד כבר בידו ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כשר השובר ודוקא
שהשטר בידו עם השובר אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום ואם יש עליו עדים
אע"פ שאינם כאן אם הוא מקויים כשר ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו ואם השליש מת
לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפי' שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב
לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין גובין בשט"ח שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו.
כ. שטר שנמצא שובר בגוף השטר בין מלפניו
בין מלאחריו ואפי' במקצתו שטר זה פרוע או שנפרע ממנו כך וכך אפי' יוצא מתחת ידי המלוה
ואע"פ שאין על הכתב עדים עושים כמו שכתוב בשובר.
כא. ראובן נפטר ונמצא בא' משטרותיו מכתב
ידו שטר זה פרוע או שנפרע כך וכך עושים כמו שכתוב בשובר.
כב. מי שמת ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו
שטר זה חציו לפלוני אין לאותו פלו' חלק בו.
כג. האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע
איזהו כל שטרותיו פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע ולא הקטן.
הגה. אבל אם נמצא שובר בבית לוה על הקטן
ודאי הקטן פרוע ולא הגדול וכן אם לא אמר א' פרוע אלא אומר שטר אחד מחול לך הקטן מחול
ולא הגדול.
כד. האומר לחבירו שטר לך בידי שהוא פרוע
הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרות שיש לו עליו פרועים.
סימן סו - דין מכירת שטרות ואונאתן. ובו
מב סעיפים.
א. אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה.
הגה. מיהו יכול לתפוס הנייר עד שיחזיר לו
דמין וכן אם אין למוכר לשלם ללוקח מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה כדלקמן סי' פ"ו
ואע"פ שלא קנה השטר וכן אם קבל עליו המוכר אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות צריך
לקיים המוכר מה שקבל עליו אע"פ שלא קנה הלוקח השטרות ובמקום דלא קנה הלוקח השטר
ואומר שהמוכר עדיין יכתוב וימסור לו והמוכר חוזר במכירה י"א דאינו חייב לקבל מ'
שפרע ויכול לחזור בו ואע"פ שקבל המעות.
הילכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למכתב
ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואם לא כתב לא קנה המלוה שבו ואפי' הנייר לצור
ע"פ צלוחיתו לא קנה אלא מקח טעות הוא ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים.
הגה. י"א דשטר שכתוב בו אני משעבד לך
ולכל מי שמוציאו נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה אבל אם לא כתוב בו כך רק שנכתב על
שם הלוקח מתחלה צריך כומ"ס ודוקא שהיה השטר של מוכר רק שהיה נכתב על שם הלוקח
אבל אם אמר מתחלה לעדים כתבו שטר ללוקח ותנו לו דעיקר הכתיבה היתה ללוקח א"צ כומ"ס
וע' בסמוך ס"ד ה'.
ב. אפילו אם מסרו לידו וקנו מידו בקנין שמוכר
לו כל השעבוד שבו וכתבו לו עדים הקנין זה הכתב אינו אלא לראיה בעלמא ואינו כלום אלא
צריך שיאמר לעדים שיכתבו שטר מכר ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו וצריך שיכתוב
ואם לא נכתב לא קנה ויש מי שאומר שצריך שתבא לידו אותה כתיבה.
ג. הנותן נכסיו לאחר במתנת בריא מטלטלי אגב
מקרקעי בקנין והיו לו שטרות אע"ג דשטרי בכלל נכסי אינון לא קנאם כיון שלא כתב
לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה.
ד. יש מי שאומר שצריך מסירת השטר קודם כתיבת
השיעבוד אם השטר הנמסר אינו מצוי אצלו אע"פ שהקנהו לו בקנין חליפין אינו חשוב
כמסירה.
הגה. שטר של ראובן ושמעון ביחד שנתן להם
המלך רשות לגבות הכנסת כפר אחד והאחד טוען שחבירו מחל לו חלקו והשטר תחת ידו אין טענתו
טענה דשטר כזה אין נקנה אלא בכתיבה ומסירה הואיל ואין בו חיוב כלל רק שהמלך נתן להם
רשות מיהו אם כבר גבה האחר ואומר שהשני מחל לו מה שגבה גבה ראובן שיש לו שטרות משמעון
מופקדים בידו ושמעון מחל לו עליהם לא קנה ראובן דכתיבה ומסירה בעינן.
ה. ראובן הפקיד מעות ביד שמעון להתעסק בהם
ונתן לו רשות להעלות השטרות בשמו ואח"כ נתנם לו במתנה בלא כתיבה לא קנה.
ו. שטר העשוי בערכאות של עכו"ם אם הוא
עשוי בענין שהוא כשר בדיננו וכן שטר של כתב ידו הם נקנים בכתיבה ומסירה.
ז. שטר הקנאה העשוי בדינין של עכו"ם
אם כתוב בו לשונות המספיקים לנתינת גוף הנייר והשעבוד הרי הם כשטרות שלנו.
ח. שטר משכונא להר"י ן' מיג"ש
כיון שיכול לסלקו במעות צריך כתיבה ומסירה והגאונים כתבו דמסירה בלא כתיבה לא קניא
אבל כתיבה קניא בלא מסיר' דכיון שהחזיק בקרקע וכתב לו קני לך וכו' קנה אע"פ שלא
מסר לו שטר המשכונא ודוקא במשכונא מוחזקת אבל אינה מוחזקת הויא כשאר מלוה אבל שט"ח
על משכון של מטלטלין כיון שמכר לו החוב ומסר לו המטלטלין קנה החוב שעליו במסירת המשכון
אע"פ שלא מסר לו השטר ולא כתב לו שום דבר.
ט. האי מסירה דשטרות צריך הגבהה עמה או משיכה
אם הוא שק מלא שטרות שאין דרכו להגביהו והא דקרי ליה מסירה אע"ג דבעי מסירה מיד
ליד עם ההגבהה או עם המשיכה אי נמי אפי' אי לא בעי מסירה מיד ליד נקט לשון מסירה משום
דבעי דעת אחרת מקנה לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שטרו אינו קונה על ידו מלוה
הכתובה בו כיון שאין דעת אחרים מקנה.
י. המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על
גבו שט"ח ה"ז קנה השטר בכ"מ שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה והוא שיאמר לו
על פה קנה לך היא וכל שעבודא דאית ביה.
הגה. וי"א דשטר אינו נקנה באגב ולענין
הלכתא נקטינן כסברא הראשונה דנקנה באגב ודוקא שטר שכבר נכתב אבל לא יוכל להקנות לו
באגב שטר שעדיין לא נכתב.
יא. מי שהוציא שטר וטוען שחבירו מכרו לו
בכתיבה ומסירה ואבד ממנו שטר המכר אינו צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין
תביעתו שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך לפיכך ראובן שהוציא
שט"ח שיש ללוי על שמעון וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו בו
או שטוען שהקנהו על גבי קרקע ה"ז גובה אותו משמעון אם אין הלוה טוען מי יאמר שבעל
דברים שלי כתב ומסר לך ואם טוען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי ישבע לוי לשמעון ואח"כ
יגבה ראובן ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע לא חייב לשלם לראובן וכן אם הודה לוי שפרעו
ישלם לוי לראובן. מת מוכר יורשיו נשבעים שבועת היורשים ונוטל לוקח ואם לא רצו לישבע
משלמין ללוקח טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה נשבע היסת ונפטר וי"א שגם לענין
קנייתו אינו נאמן.
הגה. וכנ"ל עיקר לענין הלכתא ואם הי'
השטר מונח תחת יד שליש אע"ג דנאמן נגד המוכר שעשאו שליש מ"מ אינו נאמן נגד
הנתבע ואין הלוקח יכול לגבות בשטר זה בלא כתיבה ומסירה.
יב. מכנסת לבעלה שטר אינו צריך כתיבה ומסירה
ואם הוא מלוה על פה אינו צריך מעמד שלשתן ואפי' אם היו נכסי מלוג.
יג. כיון דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה
הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר לא חזרה מתנתו עד שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודא
דאית ביה.
יד. אין שטר נקנה בכתיבה ומסירה אלא שטר
חוב או שטר של קנייה שכתב לו שדי מכורה לך שהוא עיקר הקנין ובו קנה השדה ולפיכך כשמסרו
הלוקח לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה קנה על ידו הקרקע אבל אם קנה הקרקע
בכסף או בחזקה או בקנין וכתבו לו שטר לראיה אם מסרו לאחר וכתב לו קני לך איהו וכו'
לא קנה.
טו. הקונה מהמלוה שט"ח שיש לו על הלוה
ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע
וגובה ודוקא שמת המוכר אבל אם הוא חי גם הוא צריך לישבע קודם שיגבה הלוקח וכן אם הלוה
קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע וגובה הלוקח ואם אינו רוצה
לישבע לא יפרע הלוה ואם המוכר מת נשבע היורש שלא פקדני אבא ואם אינו רוצה חוזר הלוקח
עליו ואם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח''כ מת מלוה אינו גובה אפי' בשבועה.
טז. המוכר שטר חוב לחבירו כדינו ובאים המוכר
והלוקח לתבעו מהלוה ב"ד אומרים לו ליתנו ללוקח ואם יפרע למוכר חוזר וגובה ממנו
הלוקח ואם קדם הלוה ופרע למוכר נפטר ואין ללוקח עליו אלא תרעומת וב"ד מחייבים
את המלוה ליתן ללוקח מה שגבה מהלוה ואם הוציא ובזבז ואין לו לשלם פטור הלוה וי"א
שאם פרע הלוה להמלוה לא נפטר בזה מהלוקח.
יז. לוה שפרע ללוקח שמסר לו השטר ולא כתב
לו קני לך איהו וכל שעבודיה אינו חייב למוכר כלום שאע"פ שאין המכר כלום מ"מ
אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו.
הגה. ודוקא שלא כתב ליה קני לך וכו' רק אמר
לו בעל פה אבל אי לא אמר לו כן אפי' תפס מוציאין מידו
ויש מי שאומר דוקא שידע המוכר שגבאו הלוקח
דכיון שידע ושתק מחל אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבע"ח דא"ל לא היה לך
ליתן לו חובו עד שיראה לך שקנאו ממנו כדין קניית שטר..
יח. יש מי שאומר שאם זקפן במלוה על שמו דינו
כגבה.
יט. ראובן שהיה לו שט"ח על לוי וא"ל
מנה יש לי בידך בשטר תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה שמעון אע"פ שלא נתן לו השטר
ונשתעבדו לו הלקוחות כמו שנשתעבדו אלא שאין שמעון הזוכה יכול להוציא גוף השטר מיד המלוה
אלא שמעון תובע ללוה ואם יכפור או שהוצרך לגבות מהמשועבדין ב"ד כופין למלוה להוציא
השטר ודנין על פיו ואם פרעו הלוה לשמעון הזוכה מוציאין גוף השטר מיד המלוה ומחזירין
אותו ליד הלוה.
כ. ראובן הפקיד שטרי חובות אצל שמען ואמר
לו שטרות שהפקרתי בידך תנם ללוי במעמד שלשתן כל זמן שלא חזר בו ראובן יש לשמעון ליתנם
ללוי חזר בו יש לו להחזירם לו שכל זמן שלא קנה השעבוד שבהם לא קנה גופם בין במסירה
בין בחליפין בין במעמד שלשתן ואם כתב לו והקנה לו הן וכל השעבוד שבהן והמחהו אצל אותו
שמופקדים בידו המחאה זו כמו מסירה ונמצא שהם קנויים לו בכתיבה ומסירה.
כא. ראובן היה לו שטר על שמעון ולוי חתום
בו ומכרו ללוי העד אין לוי חשוב נוגע בדבר ולא חיישינן לחשדא לומר שהוא חתם לו שקר
כדי שיקנהו ממנו אח"כ לפי שהעד האחר לא היה מסכים עמו להעיד שקר בשביל הנאתו של
לוי. אבל אם מכרו לשני עדים החתומים עליו חיישינן להכי ואם אין הלוה מודה בו אין יכולין
לגבותו.
כב. ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי
בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעידי המתנ' ואחר עמו ורוצה ראובן לחזור מהמתנה וטוען
שהשטר פסול לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו
הדין עמו והרי הוא חשוב נוגע בדבר.
כג. המוכר שטר חוב כדינו אם חזר ומחלו ללוה
מחול. מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו ויש חולקין ומה תקנתיה יפייס ללוה שיעשה
לו שטר על שמו או יקבל עליו הלוה בקנין או בהודאתו בפני עדים שזקפו עליו במלוה לקונה
ושוב לא יוכל למחול ואפי' אם התנה עמו שלא יוכל למוחלו אם מחלו מחול ואפי' אם סלק עצמו
מכח החוב ההוא לגמרי וריקן כל כחו בשטר לקונה אפי' הכי אם מחלו מחול ואפי' היורש של
המוכר יכול למחול ומיהו אין היורש יכול למחול לעצמו כדי להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה
לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי
ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי שאני לא כוונתי להזיק ללוקח אלא לפטור עצמי אלא פורע
כל החוב ללוקח ויש מי שחולק ואומר שאף לעצמו יכול למחול.
הגה. לעיל סי' ס' ס"ח נתבאר שאם ראובן
צוה לכתוב שטר שלו על שם שמעון אין שמעון יכול למחלו הואיל ואין הממון שלו אבל ראובן
יכול למחלו כי הוא נקרא בעל השטר ואפילו לא מסרו בהדיא רק שמחל ללוה כל מה שבידו או
כיוצא בזה גם שטר זה נמחל אע"פ שנכתב על שם שמעון.
כד. יש מי שאומר שכל שיכול למחול יכול לעשות
שובר הודאה שנפרע או להאריך זמן הפרעון ומשלם כפי מה שהזיקו.
כה. עכו"ם שמכר שטר חוב לישראל יש מי
שאומר שכיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינין ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול
וישראל שמכר לעכו"ם כאלו מכר לישראל.
כו. י"א שאם כתב לוה למלוה משתעבדנא
לך ולכל דאתי מחמתך ומכרו למי שהיה נולד בשעת הלואה שוב אינו יכול למחול ויש אומרים
שאעפ"כ יכול למחול.
הגה. י"א הא דמוכר שט"ח יכול למחול
היינו שהמוכר לא היה חייב ללוקח או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חייב לו ואין לו במה
לפרוע שמעכשיו הלוה משועבד ללוקח כמו שיתבאר לקמן סימן פ"ו אינו יכול למחול ויש
חולקין ע"ל סי' פ"ו ואם הקנה לו החוב עצמו אג"ק י"א דאינו יכול
למחול ויש אומרים דיכול למחול וי"א דאין כאן קניו כלל ואינו נקנה באגב ולא בחליפין.
כז. נתנו במתנת שכ"מ ומת אין היורש
יכול למחול.
כח. מכנסת לבעלה שט"ח או מלוה על פה
או שלוו [ממנה] אחרי' אחר נישואיה אינה יכולה למחול דאין קנין לאשה בלא בעלה ואפילו
היו נכסי מלוג.
כט. הנותן שט"ח לחבירו או מכרו במעמד
שלשתן אינו יכול למחול.
ל. המוכר ש"ח לחבירו ויש משכון בידו
ומסרו ביד הלוקח שוב א"י למחול ללוה מה שכנגד המשכון וה"ה אם היתה משכונות
קרקע וירד הלוקח והחזיק בה שאינו יכול למחול ויש מי שחולק בזו.
לא. לוקח שט"ח שחזר ומכרו למלוה אינו
יכול למחול ולא עוד אלא אם מכרו לוקח ראשון לאינש דעלמא אין לוקח ראשון יכול למחול.
לב. כשמוחל המוכר או יורשיו צריכים לשלם
כל מה שכתוב בשטר החוב מהיפה שבנכסים שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו ומיהו
שמין השטר כפי מה שהוא כגון אם הלוה גברא אלמא דלא ציית דינא או שאין לו נכסים ואם
מת ישלמו יורשיו.
הגה. ואם מכר לו שט"ח של עכו"ם
ומחלו צריך לשלם לו אף הרבית שעלה עליו אבל אם נודע שפרוע הוא אע"ג דהוא היה יכול
לחזור ולגבות מן העכו"ם פטור המוחל וכל זה לדעת קצת רבוותא אבל רבים חולקים וס"ל
דבכל מוכר שטר חוב ומחלו אין צריך לשלם לו אלא הדמים שנתן לו ומה שהוציא עליו.
לג. בד"א שהמוחל חייב בתשלומין בזמן
שהשטר כשר והמלוה ראוי ליפרע ממנו אבל אם טען הלוה שהוא מזוייף ואינו יכול לקיימו או
שהלוה אלם או עני פטור המוחל מצד מחילתו.
לד. גם במוכר שט"ח אמרינן אחריות טעות
סופר הוא לפיכך אם בא בעל חוב וטרף זה החוב או שבא אחד והביא ראיה ששטר זה שלו או שלקח
מהמלוה תחלה וכל כיוצא בזה חוזר הלוקח וגובה מהמוכר מדין אחריות ואם הוציא הלוה שובר
ששטר זה פרוע או שמחל לו המלוה קודם לכן ה"ז מקח טעות והמעות חוזרים ואם היה הלוה
עני בשעת מכירה בכלל אונאה הוא אם מכרו ביותר מדמי שוויו ואין לשטרות אונאה ואם העני
אח"כ ואינו יכול להוציא ממנו כלום אין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם.
לה. המוחל מזיק הוא משעה שמחלו ואפי' קבל
עליו אחריות אינו גובה ממשעבדי אפילו מלקוחות שלקחו לאחר מכאן אא"כ כתב לו בשעת
מכירה אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם דמי חוב זה גובה ממשעבדי אפי'
מלקוחות שקדמו למחילתו.
לו. יש מי שאומר שה"ה בנותן שטר חוב
לחברו וחזר ומחלו חייב לשלם לו כדין המוכר שטר חוב וחזר ומחלו.
לז. גר שהיה לו מלוה בשטר על ישראל ומכר
השטר לישראל ומת הגר פקע ליה ונפטר הלוה.
לח. המוכר שטר לחבירו לגבותו אין בו דין
אונאה אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף.
לט. שטרות אין נשבעים עליהם אפילו הודה במקצת
או שיש עליו עד אחד ה"ז פטור משבועת התורה אבל נשבעים עליהם היסת אם היתה שם טענת
ודאי.
מ. אם היה שומר שכר עליהם ונגנבו או אבדו
אפי' בפשיעה פטור מלשלם אבל מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי ויש מחייבים בפשיעה ואם
קנו מידו שיתחייב כדין השומרים חייב.
מא. אחים או שותפים שבאו לחלוק ויש להם שטרות
ישומו בית דין כל השטרות לפי שוויין כל אחד לפי קירוב הזמן וריחוקו ולפי נכסי הלוה
ואלמותו ויחלוקו ואם הוא שטר חוב אחד יכול כל אחד לומר גוד או אגוד ואם אחר ששמו ב"ד
וחלקו בגורל נתקלקל שטרו של אחד מהם מזלו גרם.
מב. אמר נכסי לפלוני שטרי בכלל נכסי ואם
הוא שכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין קנה גם השטרות.
הגה. ולכן בעל שסילק עצמו מנכסי אשתו אף
שטרות בכלל וסילק ג"כ עצמו משטר ירושה שלה שעשה לה אביה אבל אין שטרות בכלל מטלטלים
ולכן אם אמר מטלטלים לפלוני אין שטרות בכלל.
סימן סז - דין שמיטה ופרוזבול. ובו ל"ח
סעיפים.
א. אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן
שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום.
הגה. כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א
דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל
בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' שהיה צווח ככרוכיא
לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל טעם למנהג שאין נוהגין
שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש
ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ
ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר
שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט.
ב. שביעית משמטת את המלוה ואפי' מלוה שבשטר
שיש בו אחריות נכסים והמשכנתא במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו שביעית משמטתה
ומקום שא"י לסלקו עד סוף זמנו אין שביעית משמטתה ואם אינה משכנתא אלא שסיים לו
שדה בהלואתו אינו משמט וי"א דהני מילי באתרא דלא מסלקי ליה וכל שא"י לסלקו
אפי' יום א' מקרי אתרא דלא מסלקי ליה.
ג. מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית משמטת
פלגא שהוא מלוה.
ד. מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות
ובשטרות ונשאר ביד אחד מהשותפים אין שביעית משמטתו שאין שביעית משמטת אלא מלוה.
ה. ערב שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה הגיע
שנת השמיטה משמט.
ו. כל דבר ששביעית משמטת גם כן משמטת שבועתו
לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו משמטת שבועתו אבל
שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו לפי שהם
פקדון ולא מלוה אין שביעית משמטת שבועתו.
הגה. מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר
שהשביעית משמטת פטור ג"כ לשלם מכח השבועה דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון
וע"ל סימן ע"ג סעיף ז'.
ז. [הלוהו ותבעו] וכפר ונשבע לו והגיע שמיטה
והוא בכפירתו ולאחר שעברה השמיטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ
או שבאו עדים קודם סוף שביעית ה"ז משמטת.
ח. תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד
וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט.
ט. המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו
שביעית הרי זה נשמט אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפי' בשביעית תנאו קיים
שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.
הגה. וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת
דלהכי כתב לשון פקדון שלא ישמט אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחר לא נמצא כך לא אמרינן
דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר דברים אמרינן כן כדלעיל סי' מ"ב.
י. המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים
או פחות או יותר אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש.
יא. המוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם
גבו לי חובי אינו נשמט.
יב. המלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד
המשכון ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט.
יג. משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד
דינו כמלוה על המשכון.
יד. הקפת חנות אינה משמטת ואם זקפה עליו
במלוה משמטת.
הגה. ומיקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו
וי"א דמיקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד.
טו. שכר שכיר אינו משמט ואם זקפו עליו במלוה
משמט.
טז. קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע אינם
משמטים ואם זקפם במלוה משמטים ומאימתי נזקפים משעת העמדה בדין.
יז. המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה
נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת.
הגה. הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם
ולכן מי שקנה שטר מן העכו"ם על חבירו אין השביעית משמטתו וכן מי שערב בעד חבירו
נגד עכו"ם ופרע לעכו"ם ולקח השטר מן העכו"ם ותבע חבירו באותו השטר אין
השביעית משמטת אבל בלאו הכי משמטת אע"פ שפרע לעכו"ם בשבילו.
יח. פרוזבול אינו משמט ואינו נכתב אלא בב"ד
חשוב דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם
באותה העיר וי"א דכותבין פרוזבול בכל ב"ד ונ"ל דיש להקל בזמן הזה.
יט. זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלו'
ופלוני ופלו' הדיינים שבמקום פלו' שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים או
העדים חותמים מלמטה וה"ה שיוכל למסור בב"ד חובותיו שבע"פ.
כ. תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו
לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כ"ז שארצ' אינו צריך לכתוב פרוזבול
מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחת.
הגה. וי"א דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו
בעל פה לפני ב"ד ומהני וא"צ פרוזבול ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים
או לא כי יכול לומר אפי' שלא בפניהם אני מוסר שטרותי לב"ד פלוני שבעיר פלוני.
כא. יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא
הולך המלוה אצל ג' עדים וי"א אפילו לשנים ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא
פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלו' ופלו' ופלוני דיינים שבמקום פלו' ודי לו אם יחתמו
בו אותם עדים ואי חתמו ביה דייני טפי מעלי וא"צ שם עדים.
כב. אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואפי'
קרקע כל שהוא סגי ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר אע"פ
שאין מקום היתידות שלו סגי אפי' אין ללוה כלל ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו
כותבין ואפי' אין לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו מזכהו אפי' ע"י אחר ואפילו
שלא בפניו.
הגה. מיהו אם הלוה לפנינו וצווח איני רוצה
לזכות בקרקע של אחרים אין מזכין לו לאדם בעל כרחו.
כג. השאילו מקום לתנור או לכירים כותבין
עליו פרוזבול וה"ה אם השכירו לו.
כד. היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.
כה. כותבים לאיש על נכסי אשתו ולאשה על נכסי
בעלה וליתומים על נכסי אפוטרופוס.
כו. חמשה שלוו מאחד די לו בפרוזבול אחד ואם
לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם.
כז. חמשה שהלוו לאחד כל אחד צריך פרוזבול.
כח. יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים
א"צ פרוזבול מי שחייב לקופת הצדקה אינו משמט.
כט. יתומים גדולים טענינן להו שמא היה לאביהם
פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנה בשביעית.
ל. אין שביעית משמטת כספים אלא בסופו לפיכך
הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובו חובו כל השנה בב"ד וכשתשקע חמה בליל ר"ה
של מוצאי שביעית אבד החוב.
לא. כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין
פרוזבול.
לב. פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול.
לג. נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא
עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד ואם אמר כן נאמן.
הגה. ואם לא פתחו לו הב"ד ויצא מב"ד
וחזר ואמר פרוזבול היה לי אם הוא קודם פסק דין נאמן אבל אם הוא לאחר פסק דין א"נ..
לד. וכן אם אמר המלוה תנאי היה בינינו שלא
תשמיטני שביעית או הקפת חנות היה או משאר דברים שאין שביעית משמטתן נאמן במגו דאי בעי
אמר פרוזבול היה לי ואבד.
לה. הוציא פרוזבול וטוען הנתבע ואומר מלוה
זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה התובע נאמן שאלו אמר פרוזבול היה לו ואבד נאמן ואע"פ
שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.
לו. המחזיר חוב שעברה עליו שביעית יאמר לו
המלוה משמט אני וכבר נפטרת ממנו אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו ואל יאמר
לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם במתנה אני נותן לך החזיר לו חובו ולא אמר
לו כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתי לך ואם לא אמר לא יקבל ממנו
אלא יטול מעותיו וילך לו.
לז. שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב
עליו פרוזבול מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה.
לח. המוכר שט"ח לחבירו ואח"כ עברה
עליו שמטה אין הלוקח חוזר על המוכר שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול ואם כבר עבר עליו
שמיטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול
אם אין לו נכסים אינו נאמן ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר הלוה והמוכר ישלם ללוקח.
סימן סח - דין שטרות העשויות בערכאות עכו"ם.
ובו ב' סעיפים.
א. שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי
כתיקון שטרי ישראל שאינם יכולים להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל ויודעין
לקרותו הרי הוא כשר וגובה בו מהמשועבדים אבל כל השטרות שחותמים עכו"ם פסולים חוץ
משטרי מו"מ ושטרי חובות והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני
לפלוני כך וכך דמי המכר או המעות החוב והוא שיהיו עשויים בערכאות שלהם אבל במקום קיבוץ
פליליהם בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום וכן צריכים עידי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם
שהם עידי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן שאינם ידועים בקבלת שוחד ואז גובים מבני
חורין ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הם כחרס.
הגה. וספר שכותבין בו הערכאות הוי כשטר שלהם
וי"א דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא וכיון שנעשה בפניהם גובין אפילו ממשעבדי אפי'
בלא עידי מסירה ישראל ואפי' אין השופט חתום לקיים העדים אלא כל שנעשה בפני הערכאות
לא מרעי נפשייהו לשקורי ואפי' נפק עלייהו קלא דמקבלי שוחדא להטות משפט מ"מ לעדות
שקר לא מרעי נפשייהו וא"צ שיהא כתוב בו שראו נתינת המעות אלא שאנו סומכין שראו
בודאי ואין חילוק בין חתום עליו עד אחר עכו"ם או שנים כל שנעשה לפני השופט אבל
אם כתב סופר הממונה מפי השופט שלא בפני השופט אינו כלום מיהו במקום שיש דינא דמלכותא
להכשיר שטר שנעשה ע"י סופר המלך כשר.
אבל שטרי מתנות כגון שדי נתונה לך שעיקר
הקנין נעשה ע"י השטר והם חתומים בו וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב
לו ופשרות שהם בעדים שלהם או שטרי אע"פ שיש בהם כל הדברי' שמנינו הרי הם כחרס.
הגה. וי"א דשטרי הודאות כשטרי הלואות
וכן שטרי מחילות כשרים בערכאות וכן מתנה הנקנית בקנין או בחזקה רק שהודה בערכאות דכל
השטר אינו אלא ראייה בעלמא כשר מה שנעשה לפניהם ולכן שכיב מרע שעשה צוואה לפני ערכאות
של עכו"ם קיים כל מה שצוה וכמו שיתבאר לקמן סימן רנ"ג סעיף ל"ב ובכל
מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות כל השטרות העשויין לפניהם כשרים אפי' שטרי
מתנות מכח דינא דמלכותא וכל שכן במקום שכבר נהגו להכשירם כשרים וע' לקמן סי' שס"ט
בדין דינא דמלכותא וכל שטר שמכשירין משום דינא דמלכותא אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם
אע"פ שנכתב כהוגן לפי דינינו פסול דלא נכשיר יותר מהם וכן להפך אם פסול לפי דינינו
וכשר לפי דיניהם ויש חולקין בזה.
ב. אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה
הנעשה בערכאות של עכו"ם נותנים לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורים אותו שנמצא
כל א' כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין שטר שעידיו עכו"ם שמסרו הלוה ליד המלוה
או המוכר ליד הלוקח בפני שני עדים מישראל אע"פ שאינו עשוי בערכאות של עכו"ם
ואין בו כל הדברים שמנינו הרי זה גובה מבני חורין והוא שיהיו העדים שמסר בפניהם יודעים
לקרותו וקראוהו כשמסרו בפניהם ויהיו כתיקון שטר ישראל שאינו יכול להזדייף לא להוסיף
ולא לגרוע ויש מי שאומר דה"מ ששמות העדים החתומים בו שמות מובהקים בעכו"ם
שאין דרך ישראל לקרות באותן שמות או במקום שאין ישראל רגילים לחתום בשטרות כלל.
הגה. שטר העשוי בערכאות והלוה כופר בו נאמן
הסופר להעיד שהוא כתבו שטר העשוי לפני עכו"ם והלוה בעצמו חתום עליו אע"פ
שאינו יודע לקרות חייב בכל מ"ש בו דהרי גמר בדעתו להתחייב ולכן חתם עצמו ובודאי
קראוהו לפניו והאמין לקורא ההוא. וע' לעיל סי' מ"ה סעיף ג'.
סימן סט - דין הוציא עליו כתב ידו מקוים
או בלתי מקוים ודין טענת פרעתי ומודה מקצת. ובו ו' ס'.
א. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה
מנכסים בני חורין בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם
למטה בין שכתוב בכתב יד אחר והוא חתום למטה וה"ה אם לא חתם למטה אלא כתב אני פלוני
בן פלוני חייב לך מנה אלא שבזה יש חילוק שכשחתם למטה אפי' כל העליון כתב יד אחר גובה
אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל בכתיבת ידו דשמא חתם שמו בראש המגילה ומצאו אחר
וכתב תחתיו אבל כשהכל הוא כתב ידו ליכא למיחש לזיופי אפי' לא כתב שמו אלא שכתב אני
חייב לפלו' כו"כ כיון שהוא כתב ידו חייב לפיכך הפיתקות שהשותפים מוציאים זה על
זה הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובין בו
מבני חורין ואינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם.
הגה. אפי' כתב לו בכתב ידו חתימת ידי דלמטה
תעיד עלי כמאה עדים אפי' הכי לא הוי רק כשאר כתיבת יד.
ב. [אפי'] נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו
אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות אלא ממנו
אם הודה שלא פרע אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר ואינו יכול לומר שטרך בידי
מאי בעי שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור ואם מודה לו מקצת נשבע שבועה דאורייתא
ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו אם נתקיים בב"ד או שעדים מעידים שהוא כתב ידו הוחזק
כפרן ומשלם ואם לאו נשבע היסת ונפטר.
הגה. וי"א דאינו יכול לומר פרעתי על
כ"י ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות.
ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם
לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה.
הגה. ולא מהני טענה זו אלא בטוען ודאי לא
חתמתי שמי מעולם אבל אם טוען טענת שמא לא מהני.
או שטוען אמנה היתה הודאתי זאת ביני לבינו
אבל לא לויתי הלואה זו מעולם נאמן בהיסת במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי ואם כתוב
בו נאמנות אם נתקיימה חתימתו אינו נאמן לומר פרעתי שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון
שיש בו נאמנות ואם לא נתקיימה חתימתו וטען פרעתי נאמן בשבועת היסת.
ג. כתב ידו שהחתים עדים אחר חתימתו לא לקיים
החתימה אלא לקיים הענין אינו נאמן לומר פרעתי.
ד. פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר והחתימו עד
אחד עמהם אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפנקס ביד חבירו.
ה. הוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ
שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענים להם שהוא פרוע ופטורים אף משבועת היורשים אבל
מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם לא פרעו.
הגה. וכן עיקר ודלא כהי"ח ואומרים דיורשי
הלוה צריכין לישבע שאין יודעים שאביהן נשאר חייב לו ומ"מ נהגו בדורות אחרונים
להחמיר על היורשין לישבע אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו.
ואם הוא תוך הזמן או שהודה החייב וצוה בחליו
שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו או שנידוהו כדי שיתן ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים
שהוא כת"י אביהם או שנתקיים כת"י אביהם גובה מהם ואם אין מודים שהוא כתב
יד אביהם וגם לא נתקיים כתב יד אביהם אף ע"פ שהוא תוך הזמן פטורים אבל מחרימין
סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם חייב חוב זה ולא פרעו.
הגה. מיהו אם נידוהו ומת בנידויו אין לחלק
ובכל ענין חייב לשלם.
ו. אם ראובן הוציא פסק על יורשי שמעון שאביהם
נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון והם אומרים שמא נשבע לך או פרע לך פטורים אף בלא
שבועה אלא מחרימים סתם במעמד היורשי'.
סימן ע - דין מלוה על פה ואם א"ל אל
תפרעני אלא בעדים. ובו ו"ס.
א. אסור להלוות בלא עדים ואפי' לתלמיד חכם
אלא א"כ הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יותר וכל המלוה בלא עדים עובר משום
לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו המלוה את חבירו בעדים בלא קנין ובלא שטר אין
צריך לפרעו בעדים אלא נאמן בשבועת היסת לומר פרעתיך.
הגה. אבל אם קבל קנין אפי' בלא שטר לא יוכל
לומר פרעתי דהוי כשטר דכל קנין לכתיבה עומד ויש חולקין וע"ל סי' ל"ט סעיף
ה' וכ"מ שנאמן לומר פרעתי נאמן לו' מחלת לי אע"פ שמחילה טענה גרועה היא.
ב. אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים
ללוה הביאם והפטר לא באו ואפי' באו והכחישוהו ואמרו לא היו דברים מעולם ישבע היסת ויפטר
ואם אומר שהזמינם לעדים כשפרעו אם הכחישוהו חייב לשלם.
הגה. וי"א דאין חילוק בין הזמינם או
לא וכל שבאו עדים והכחישוהו חייב לשלם אלא שא"צ לברר דבריו ואם לא יוכל להביא
העדים לית לן בה וע' לקמן ריש סי' ע"ה.
ג. אמר לו אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר
לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו צריך לפרעו בעדים ואם אמר שפרעו שלא בעדים אינו
נאמן והמלוה גובה ממנו בלא שבועה טען ואמר כן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו
למדינת הים או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני
ת"ח או בפני רופאים ואמר בפניהם פרעתיך ואותם עדים שפרעתיך בפניהם מתו או הלכו
למדינת הים הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר.
ד. אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלו' ופלו'
ואמר לו פרעתיך בפני אחרים אם באו אותם אחרים והעידו שפרעו בפניהם פטור ואם מתו או
הלכו למדינת הים אינו נאמן ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שייחדת ומתו או הלכו למדינת
הים נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבא
פלוני ופלוני שייחדת לי ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעו בב"ד וכותבין לו
שפרעו בפניהם.
ה. אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני
פרעו בינו לבינו ונאנסו המעות והמלוה אומר בתורת פקדון קבלתים עד שיבואו אותם פלו'
ופלו' ותובע שיחזור לפרעו אין בדבריו כלום מאחר שמודה שקבלם והלה לא בתורת פקדון מסרם
הוי פרעון ודברים שאומר זה אינם דברים.
ו. מי שנמחק שטרו וכתבו לו ב"ד שטר
אחר דינו כמלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי ויש מי שאומר דהוא הדין אם תבע את חבירו
על פה ונתחייב לו בדין ולא היה בידו לפרעו וכתבו לו מעשה ב"ד אם טען אח"כ
פרעתי אינו נאמן וגובה מהלקוחות מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר
בטל המעות של האנס שביד המוכר יש להם דין מלוה על פה ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו
שאין לו דין שטר שלא ניתן ליכתב וגם נאמן לומר פרעתי וה"ה לכל שטר שלא ניתן ליכתב.
סימן עא - לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל
נאמנות. ובו כ"ג סעיפים.
א. התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת
שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטוען שפרעו אפילו היא מלוה על פה.
הגה. ודוקא בדאיכא עדים שהאמינו עליו אבל
אי ליכא עדים והלוה אומר שהאמינו ופרעו נאמן במיגו וע' לעיל סי' ס"ט ס"ב.
אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום ואם
התנה עמו שיהא המלוה נאמן כשני עדים אף על פי שהביא עדים שפרעו ה"ז גובה ממנו
בלא שבועה ואפי' הביא מאה עדים שפרעו בפניהם שהשנים כמאה.
הגה. ואפילו היה ללוה מיגו והיה אפשר למיפטר
עצמו בטענה אחרת לא מהימנינן ליה במיגו נגד הנאמנות שהאמין עליו.
אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל
וירד למנין אם פרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע..
ב. הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה
אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד.
ג. הא דמהני נאמנות כנגד עדים הני מילי כשמעידים
בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו נאמני' שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה
מילתא אחריתי היא ובזה לא פסלם וכן אם העידו שמחל לו החוב נאמנים.
הגה. וכן כל כיוצא בזה דאין הנאמנות אלא
למה שהאמינו עליו ולא יותר כגון מי שקבל מעות בעסקא והאמין לנותן עליו ועל יורשיו לומר
שלא אירע הפסד באותו ממון ובכל אשר יאמר בעיקר הממון ואח"כ נפטר המקבל והניח ממון
ביד אחר והנותן אומר שהוא מעסק השותפות אינו נאמן בזה אפילו היה המקבל [חי ] הואיל
ולא נכלל בלשון הנאמנות אבל כל מה שכתב עליו נאמנות מהני כגון אם כתב לו שיהא נאמן
כמה הוציא הונאות ושחדים מהני כמו שמהני לעיקר הקרן דכל תנאי שבממון קיים.
ד. המדקדקים עושין שובר מכתב ידו של מלוה
על שטר של נאמנות ותו ליכא למיחש למידי.
ה. הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו
פעם שני מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי
מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם
אחת.
הגה. ואפי' פרעו תחלה בעדים מאחר שהאמינו
נגד עדים אין לי עליו אלא שבועת היסת.
ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא
שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לעולם לא משתבע לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון.
הגה. שטר שכתוב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב
עליו תברא לא עליו על השטר ממש קאמר אלא על החוב קאמר ואפילו נכתב במקום אחר אלא א"כ
פירש בהדיא דאז צריך לקיומי תנאיה ואם הביא עדים שפרעו מהני דהוי כאלו אמר אל תפרעני
אלא בפני פלו' ופלוני ופרעו לפני עדים אחרים וכמו שנתבאר לעיל סי' ע' סעיף ד'.
ו. אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם
אפילו אם פירשו בפירוש.
הגה. פטרו מן השבועה נדר בכלל דאין חילוק
בין נדר לשבועה רק בבעל הכותב לאשתו נאמנות.
ז. המחרים לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל
מאן דאיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר.
ח. אין כותבים פתקא דלטותא להחרים בצבור
אלא ליתומים שבאו בטענת אביהם או אפוטרופס ואמרו אין אנו יודעין אצל מי יש למורישנו
כלום ואם אחד רצה לצאת מבהכ"נ כשזה מחרים יש לב"ד לומר למה אתה יוצא ואם
לא רצה להתעכב אין מונעין אותו ואפילו שיצא בשעת החרם [החרם] חל עליו.
הגה. ועיין לעיל סימן ט"ז ס"ג
דיש אומרים דנותנים לכל אדם חרם אחר עדות וכן נוהגין.
ט. שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד
המלוה שקבל ממנו סכום פלוני ביום פלוני וסכום פ' ביום פ' והמלוה טוען שאותו כתב יד
הוא מעסק אחר הדין עם הלוה.
י. שטר שיש בו נאמנות ויוצא מתחת יד אחר
יש מי שאומר שאין מועיל הנאמנות.
יא. כתב פרעון בעדים נגד שטר חוב ומת המלוה
ויש כמה אמתלאות מוכיחות שכתב הפרעון מזוייף יתברר הדבר בדרישות וחקירות ואם אח"כ
יראה לב"ד שהעדות מכוונת חייבים היורשים להחזיר השטר ללוה.
יב. אף על פי שיש בשטר נאמנות אינו גובה
מהיתומים קטנים כי אולי כשיגדלו ימצאו שובר או עידי פרעון.
יג. שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן
בדבר אחד בעדים בטל הנאמנות.
יד. שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שהרבה
כותבין נאמנות בלא המלכת הבעלים לשופרא דשטרא והלו' טוען כי בלא רשותו נכתב אם העדים
עצמם הם כאן ואומרים שלא כתבוהו כי אם מפני שהיו רואין שבשאר שטרות הוא כתוב כך אע"ג
דכתיב ביה וקנינא מיני' על כל מאי דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות כיון שאינו מנהג
פשוט לכתוב כן בכל השטרות ואם כתוב בפירוש וקנינא על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל ובענין
הנאמנות מפורש ואח"כ אמרו לא אמר לנו מעולם נאמנות זה או בטעות כתבנוהו אינם נאמנים
דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכך מנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש
ושוב אין לפקפק.
טו. במקום שנהגו שלא לכתוב נאמנות אלא בציווי
הלו' כשמצוה הלוה מועיל אפילו בלא קנין.
הגה. ונ"ל דוקא כשאמר כן בשעת הלואה
כמו שנתבאר בסי' זה סעיף ב'.
טז. שטר שיש בו נאמנות וכתוב בו זמן קבוע
לפרעון אע"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים.
יז. במה דברים אמורים דמהני נאמנות סתם לפטרו
משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אלא א"כ
פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו שאז גובים בלא שבועה ואם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחי יורשיו
בכלל ומקבלי מתנה ג"כ בכלל באי כחו.
יח. מת לוה בחיי מלוה בשטר שיש בו נאמנות
סתם ואח"כ מת מלוה היורשים גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע ואם
כתב בשטר נאמנות מפורש שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו גובי' בלא שבוע' כלל.
יט. אין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפי' התנה
בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועת המלו' והוא הדין למלוה מוקדם הבא לגבות שצריך לישבע
אע"פ שכתב בשטרו נאמנות.
כ. יש אומרים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרע
בפניו ממנו אבל שלא בפניו לא אלא ב"ד משביעים אותו ואם פירש ולא לבאים מכחו אין
בית דין משביעים אותו.
כא. מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר
לומר שהוא פרוע מועיל נמי גבי יורשים שאם מת המלוה ובאים יורשים לגבות מהלוה נאמן לומר
שהוא פרוע אבל צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי המלוה אלא א"כ כתב לו שיהא נאמן
בלא שבועה ואין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשים ולא מהלקוחות אפי' אם אמר הלוה
לא פרעתי אין המלוה טורף בשטר זה מהלקוחות דחיישינן לקנוניא ואם טען הלוה בשטר זה ואמר
פרעתי מקצתו או כולו והמלוה אומר לא פרע כלום משלם המקצת שהוד' בו ונשבע היסת ואם התנה
עליו שיהא נאמן בלא שבועת היסת אינו נשבע כלל.
כב. כשהאמין המלו' ללוה שהוא נאמן על השטר
לומר פרעתי אפי' תוך הזמן נאמן לומר פרעתי ואם מת הלוה תוך הזמן יש מי שאומר שאינו
גובה מהיורשים שאנו טוענין שאביהם פרע ומיהו בחרם סתם דלא ידעי דלא פרע ויש מי שאומר
שחייבים לפרוע אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע.
כג. שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או
לפלוני והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה
לו כיון שהאמין למוציא השטר לאו כל כמיניה לומר שפרע כל זמן שזה הוציא השטר ואם היו
שותפים בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש נכסים למודה ב"ד יורדים לנכסיו ופורעים
לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחבירו כיון שהשטר בידו אבל על
חלקו הוא נאמן וב"ד מגבין לאחר חלקו.
סימן עב - המלוה על המשכון והרבה דיני משכונות.
ובו מ"ה סעיפים.
א. המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש
בו מפני שהוא כמו ריבית ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת
אלא מעט יכול להשכירו שלא ברשות בעלים ולגבות לו דמי השכירות בחובו ויש מי שאומר דדוקא
לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו משום חשדא.
הגה. ודוקא שלא התנה עמו מתחילה אבל אם התנה
עם הלוה מתחילה שרי וע' בי"ד סימן קע"ב וקס"ו י"א דאין חילוק בין
ספרים לשאר דברים ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד בפקדון ויש מחלקים משום
דקסבר מצוה קעביד וע' בי"ד סי' קע"ב.
ב. המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו
מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר.
הגה. ואין חילוק בין אם פירש שקבלו למשכון
בכדי שויו בין קבלו סתם טור
לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו
ואם היה שוה המשכון כדי דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום ואם החוב יותר על המשכון משלם
הלוה היתרון.
הגה. וי"א דאם פירש ואמר בשעת הלואה
שמקבל המשכון בכל החוב אפי' אם קבל קתא דמגלא באלפא זוזי אבד המשכון אבד הכל
ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה
ללוה היתרון ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים ישבע
המלוה שנאנס וישלם לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה.
הגה. וי"א דמלוה על המשכון לא הוי אלא
שומר חנם לענין זה שאם דמי המשכון יתירים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד
מעותיו ולא יותר וכן מוכח באמת דעת הרא"ש בכמה דוכתי ובפרט בסוף פ' שבועת הדיינים
כתב ומכל אלו הראיות ברורות נראה דהלכה כרבה ולא כב"י לדעת הרא"ש וכ"כ
עוד הרא"ש להדיא בפ' יש נוחלין גבי קנין עד אימתי חוזר ע"ש ומספיקא לא מפקינן
ממונא ואם נאבד או נגנב בפשיעה חייב לשלם לדברי הכל.
ג. המלו' על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה
ונגנב או נאבד חייב המלוה אע"פ שביד הלוה אבד כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי
ברשותא דמלו' קאי ומזה הטעם אם ראובן לוה מעות משמעון על בגדי אשתו וחזר והשאילן לו
עד לאחר המועד ומת במועד ומאימת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם הבגדים ההם ואח"כ
החזיר לה שמעון הכל חוץ מאותם בגדים הדין עם שמעון כיון שבתורת שאלה באו ליד ראובן
עדיין הם ברשות שמעון.
הגה. ראובן שנתן לשמעון משכון למשכנו אצל
עכו"ם ושמעון נתן משכון אחר לעכו"ם ועכב משכון של ראובן בידו נעשה עליו שומר
כאלו הלוהו עליו.
ד. המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש
בו ונאנס אפשר שאפילו בנתינת רשות בלבד הוי שואל וחייב.
ה. מי שנתמשכן ע"י נאמני הקהל על חלקו
המגיע מהמס ונגנב המשכון אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר.
ו. המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו
שומר שכר.
ז. המלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר
איני מקבל אחריותו עלי אינו אפילו ש"ח ופטור אפילו מפשיעה.
ח. ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון
מעכו"ם ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו"ם לא ישלם לו אלא
דמי שוויו דסתם סייף דעלמא.
ט. המלוה על המשכון ואבד או נגנב בלא אונס
שהרי המלוה חייב בדמי המשכון כמו שנתבאר ואמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה
והלוה אומר סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה הרי המלוה נשבע תחילה שבועת השומרים שאינו
ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר.
י. אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה
שוה והלו' אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו
ואח"כ ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצתו וישלם הדינר.
יא. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה
אומר איני יודע דמיו ישבע מלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שב' דינרים היה שוה וישלם
הלוה שאר החוב שהרי הוא יודע בודאי שהוא חייב ואינו יודע אם פרעו אם לאו ואם יש למלוה
עדים שנאבד נוטל שקל בלא שבועה אלא שמחרים הלוה סתם על מי שנוטל ממנו שלא כדין וה"ה
שאם מאמינו הלו' שנאבד שנוטל שקל בלא שבועה.
יב. אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה
שוה.
הגה. ומיירי שאבדו בפשיעה למ"ד דלא
הוי עליו אלא שומר חנם
והמלוה אומר שלא היה שוה אלא סלע אם הלוה
מאמינו שנאבד או שיש לו עדים שנאבד נשבע המלוה היסת ונפטר ואם אין הלוה מאמינו שנאבד
וגם אין לו עדים שנאבד נשבע המלוה שאינו ברשותו ומגלגל עליו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו
ואם המלוה מודה במקצת שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואמר המלוה שלא היה
שוה אלא חמשה דינרים משלם לו הדינר שמודה לו וישבע שלא היה שוה יותר מה' דינרין וכולל
בשבועתו שאינו ברשותו אם אינו מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד ואם אמר לו הילך
מה שהוא שוה יותר ממה שהלויתיך או שאמר היה לי בידך בכדי שהיה שוה יותר על החוב הרי
זה נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו שנאבד או אם יש לו עדים שנאבד אמר הלוה סלע הלויתני
עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול
בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם יש עדים שנאבד או שהלוה מאמינו
נשבע היסת שאינו יודע שהי' שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם השיב אני יודע שהי' שוה יותר
מדמי החוב ואיני יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם לו סלע ואם רצה
המלוה מחרים סתם על מי שטוען שקר אם שניה' תובעי' זה את זה שאמר הלוה סלע הלויתני עליו
ושתים היה שוה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא שקל נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע
והמלו' נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו
או שנאבד או שיש לו עדים גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע.
יג. היו שניהם מודים זה לזה כגון שאומר הלוה
סלע הלויתני וסלע היה שוה ובא לפדותו והמלו' מודה אלא שאומר שאבד אם אין לו עדים ואין
הלוה מאמינו נשבע שאינו ברשותו ויצא זה בזה.
הגה. היו עדים שנגנב ושהיה שוה יותר על דמי
החוב ותובע הלוה המותר והמלוה טוען שלא נגנב או נאבד בפשיעתו ופטור למאן דאמר דלא הוי
אלא כשומר חנם ישבע המלוה כשאר שומר חנם דלא פשע בו.
יד. אם הלוה תבעו ביתרון שהיה שוה המשכון
יותר על דמי החוב ויש עדים בזה או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי
חובו ישבע המלו' שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין
הלוה יודע כיצד נאבד והוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתים לך.
הגה. הלוה שאמר למלוה על משכון פרעתיך כך
וכך והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן במה שאומר דמלוה אין לו על
המשכון רק שעבוד והוי כאלו הוא התובע ואין אדם מוציא מאחר בטענת ספק ואם עד אחד מעיד
שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון במה שאומר הואיל והמלוה אינו יודע ועיין
לקמן סי' זה סעיף כ"ד.
טו. כל היכא שהמלו' צריך לישבע שאינו ברשותו
אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו
נתן בו ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם ה"ז
משלם ואינו נשבע במה דברים אמורים כשהשבועה מוטלת על המלוה לבד ואין על הלוה שום שבועה
אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע
שאינו ברשותו אפי' אם ירצה לשלם והוא דבר המצוי לקנות דחיישינן שמא יוציא את המשכון
אחר שבועת הלוה ונמצא שם שמים מתחלל.
טז. המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן ונאבד
אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו פשוט שנלך אחר שומת הבקיאים אבל אם טען הלוה
דשלו היתה שוה יותר והמלוה טוען ברי שלא היתה שוה אלא כזו הרי זה מודה מקצת ונותן לו
מה שהוא מודה ונשבע על השאר ואם המלוה אינו יודע כמה היתה שוה והלוה טוען ברי שהית'
שוה יותר הרי הוא נאמן ומשום דהוה ליה מלוה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומ"מ
צריכים ב"ד לחקור היטב ולאיים על הלוה שלא ישקר לשום אותה יותר משוויה.
יז. אם לא נאבד המשכון וחלוקים בעיקר הלואה
שהמלוה אומר שהלוהו סלע והלוה אומר שלא הלוהו אלא שקל אם הוא בענין שהיה המלוה יכול
להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או להד"מ או החזרתיו לך נאמן לומר שהלוה עליו
עד כדי דמיו בשבועה בנקיטת חפץ ואפילו מת הלוה תחלה ואח"כ מת מלוה נפרעי' ממה
שתחת ידם לפיכך אם המשכון שוה סלע הרי נשבע ונוטלו אין המשכון שוה אלא דינר הרי המלוה
נוטל דינר מדמי המשכון ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם ואם כפר
בכל ואמר אין זה משכון אלא פקדון בידו ואין לו אצלי כלום הרי המלוה נפרע מדמי המשכון
ואם אינו שוה כדי חובו נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר.
הגה. ואפי' היה זה הדבר שמחזיק בו דברים
שעושין בהן אוכל נפש או בגד אלמנה לא אמרינן כיון שמחויב להחזיר אין לו מיגו אלא כיון
שאין עדים והיה יכול לכפור יכול לטעון עליו כדי דמיו וה"ה במקום שיש תקנה שלא
לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון או מלמד בספרים שלומד עם הנערים אע"פ
שמחויב להחזיר מ"מ לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו
מיגו ואפי' במקום שיש תקנה זו מ"מ המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלמוד י"א
דבכ"מ שיכול לטעון על מה שתחת ידו יכול לישבע סתם שאינו חייב לו כלום ובלבד שיודע
בודאי שזה שכנגדו חייב לו כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון וברור לו שלא נאנס משכנגדו
שהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו וכיוצא בזה מיהו לכתחלה אומרים לו לברר דבריו כמו
שיתבאר למטה סעיף כ"ה ולקמן ר"ס ע"ה והא דיכול לטעון על מה שתחת ידו
היינו שאומר שזה שכנגדו חייב לו ממון אבל לא יוכל להחזיק במה שתחת ידו עד שחבירו יתן
לו פטורים או כיוצא בזה משאר תביעות כי אין זה שייך לזה וכל מי שיוכל לטעון על מה שתחת
ידו אין לו זכות בו רק משעת העמדה בדין ואילך ולא משעת תפיסה ולכן אם נתייקר קודם העמדה
בדין ברשות מרא קמא אייקר.
יח. ואם הוא בענין שאין יכול לטעון לקוח
הוא בידי או לא היו דברי' מעולם או החזרתיו לך נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו
ונוטל משכונו כיצד דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ואין עדים לומר היאך באו לידו
אפילו ראו עדים עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי וכן אפילו דברים העשוין להשאיל ולהשכיר
או שאין עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה ואין עדים שראו עתה
בידו יכול לומר החזרתים לך או לא היו דברים מעולם אם אין עדים שמסרם לידו אבל דברים
העשוים להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראוהו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידי או החזרתים
לך.
הגה. י"א דלא בעינן שראו העדים בשעה
שתבעו לבית דין אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן מכורין בידו או טענה אחרת שאינן
ראוים להחזיר לפי אותה טענה דמעתה אין לו מיגו שהיה יכול לומר החזרתים דאנן סהדי שלא
החזירם וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו אע"פ שאין כאן עדים שראו בידו לא יוכל לומר
לקוחים הם בידי שהרי אין כאן מיגו דיוכל לומר החזרתים דירא לשנות הידוע ואפי' אמר בשעה
שראו עדים שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן ודוקא שראוהו עדים קודם
שתבעו בב"ד אבל אם ראוהו אחר שנפלו הטענות ומחלוקות ביניהם בב"ד לא אבד המיגו
שלו ונאמן במה שטוען לקוחים או החזרתים דהולכים בזה אחר שעת טענ' בב"ד ואם יש
עד אחד בזה יש אומרים דאין המלו' נאמן דהוי ליה מחויב לישבע להכחיש העד ואינו יכול
שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו והוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע
ומשלם כדלקמן סימן ע"ה סעיף י"ג וי"א דהמלוה נאמן בשבועה והסכמת בעל
המחבר כסברא הראשונה כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף כ"ג ועיין לקמן סי' ע"ה
סעיף י"ג וע' לעיל סי' נ"ח כתבתי אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמת
אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו והא דאדם יוכל לטעון לקוח הוא בידי או הלויתי עליו היינו
דוקא שהחפץ תחת ידו אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון ולוי הביא עדים שהוא שלו או ששמעון
מודה לו ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי אבל אם שמעון
אומר שיודע שראובן לקחו מלוי נאמן במגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל
וליכא עדים כיצד בא לידו או שלא ראו בידו ואם אינו טוען לקוח הוא בידי רק שראובן נתן
לו של לוי למשכון ע"ל סי' שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק ועיין עוד מאלו
הדינין סימן קל"ג.
יט. דברים העשויים להשאיל ולהשכיר להרמב"ם
היינו כלים שתחלת עשייתם להשאיל ולהשכיר ולהרי"ף ור"ת כל כלי שמקפידים עליו
להשאילו מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הכלים דרכן
להשאיל ולהשכיר והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהיה בעל החפץ רגיל
להשאיל כליו לאחרים.
הגה. וזה הכל תלוי באהבת האיש ושנאתו ולפי
מנהג המקום ולפי ראות עיני הדיין לפי מה שהתובע והנתבע הם בני אדם.
כ. המוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול
לטעון עליו עד כדי דמיו אם אינו שוה לשומת הבקיאי' החצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו
בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלום ואומר אע"פ
שאיני חייב לו אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם הדין עם בעל הכלי ונראה
לי דהמוציא מחבירו עליו הראיהdef.
כא. אין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי
דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד הבעלים כגון מטלטלים או עבד
קטן שאינו הולך ברגליו ובהמה המשתמרת ביד הרועה דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק
בו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה
הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי או משכון הוא בידי אלא כשיביא האחד עדים
שהם שלו יחזיר לו העבד ובהמה והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום לפי שאין תפיסתן
תפיסה שמעצמם הולכים אנה ואנה ובכ"מ ברשות בעלים הם ואם החזיק בהם שלשה שנים ויש
לו עדים בכך ה"ז נאמן וישבע היסת שלקחן ממנו או שמסרם לו בחובו.
כב. אם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה
ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון והלו' ישבע היסת שהוא תופס משלו כנגד חובו או
יותר ואע"פ ששוה יותר נפטר המלוה ממנו שכבר נשבע עליו ואם היה שוה פחות נשבע שמשכונו
היה שוה כך וכך וישלם השאר.
כג. ראובן שלוה משמעון עשרה דינרים על משכון
והי' עד א' בדבר שידע המשכון והחוב אבל לא ידע כמה היה החוב ושמעון אומר שכ' דינרין
הלוה לו אם הוציא שמעון המשכון לפני ב"ד או בפני עדים קודם שנפלה הכחשה ביניהם
הדין עם ראובן וכיון שיש כאן ע"א מחייבו שבועה והרי הוא מודה לדברי העד ואינו
יכול לישבע הילכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול וישבע ראובן היסת על העשרה
שהוא כופר בהם אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בב"ד נפל המחלוק' ביניהם שמעון
נאמן ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל.
כד. ראובן שלוה משמעון שבעה דינרים על המשכון
ואח"כ אמר לו פרעתיך פעם אחד שני דינרים ופעם שנית שני דינרים ופעם שלישית דינר
והשיב שמעון איני זוכר אלא מהדינר לבד הדין עם ראובן מפני שגוף המשכון שלו ונמצא כשהוא
תובע משכונו שמעון משיבו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר מספק וכיון שכן אין שמעון
יכול לתבוע מספק בנכסי ראובן.
כה. התופס חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו
עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם צריך לברר היאך נתחייב לו משום דנפישי רמאי ואולי
מתוך דבריו יתברר רמאותו.
כו. מי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו
ואמר לו הלה יהא המשכון שלך לא קני דדחויי מדחי ליה.
כז. משכון שנפחתו דמיו ביד המלו' וטוען הלוה
ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר
מעכברים ורקבון וניערו כראוי א"כ אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה
שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת
ביניהם זה אומר נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחל' לא היה שוה
אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחלה לא
היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו חמשה נשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת
שהרי המשכון הילך הוא אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחלה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם
מתחלה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהי' שוה שלשים והלוהו עשרים ועתה אינו
שוה אלא ט"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן
אלא חמשה נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו חמשה מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא
נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכל שכן אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת
או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר.
כח. מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג' דינרים
הי' שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתי לך בשלשה דינרים ולא נתת לי המעות ותובע
אותו בהם שניהם נשבעים שבועת היסת זה נשבע שמשכון הוא בידו וזה נשבע שמכרו לו ואם רצו
להפך שבועתם זע"ז הופכים ואם הם חולקים על ההפך זה אומר אני מהפכה וזה אומד אני
מהפכ' עומד הדבר עד [שיתרצהאחד מהן] ואם לא נתרצו שניהם נשבעים.
כט. מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלו'
טוען ברי לי שאתה מכרתו ולקחת דמיו נשבע הלו' היסת ונפטר.
ל. ראובן משכן משכון ביד שמעון והלך שמעון
ומשכנו ללוי או נתן לו במתנה מה שהי' לו עליו ונאנס מיד לוי ותובע ראובן משכונו מיד
שמעון ואומר כי סלע הי' שוה ולא הלוהו לו עליו אלא שני דינרים ושאל ממנו שני דינרים
ושמעון אומר שלא הי' שוה אלא ג' דינרים ואינו חייב לו אלא דינר נמצא [שמעון] מודה מקצת
וצריך לישבע שלא הי' שוה אלא ג' דינרים גם צריך לישבע שאינו ברשותו ושנאנס וזה אי אפשר
לו לישבע כיון שלא נאנס בידו ולוי אינו יכול לפטרו בשבועתו שנאנס כי יאמר לא מהימן
לי לוי הילכך הוה ליה שמעון מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן הדין אם נפחת המשכון
ויש מחלוקת ביניהם כמה שיעור פחיתותו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם הי' באונס אם
לאו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם רצה להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו
אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו ואם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו נפטר שמעון
ואפילו אין עדים אם דרך ראובן להפקיד פקדונותיו ביד לוי ישבע לוי שאינו ברשותו ושנאנס
ממנו ונפטר שמעון.
הגה. ואם פשע לוי ונאבד ואין לו לשלם חייב
שמעון לשלם לראובן שהוא בעל דבר של ראובן אע"ג שראובן רגיל להפקיד אצל לוי.
לא. ראובן שאל משמעון משכון שמשכן בידו השיב
שמעון בנך הקטן בא ושאל אותו בשמך ונתתיו לו וראובן אומר שלא בא לידו שמעון פושע הוא
שמסרו ליד בן ראובן אפי' אם היה גדול שהממשכן או משאיל חפץ לחבירו צריך להחזיר לידו.
לב. ראובן הי' לו מעות ביד שמעון ובקש ממנו
לוי שילוה אותם לו ונתרצה להלוותם ונתן לו בהם משכון ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעות
ללוי ונתנם לו ונאבדו המשכונות ביד ראובן דין מלוה על המשכון יש לו ונתחייב ראובן בשמירת
המשכנות ומיהו לא נתחייב בשמירתם עד שיגיעו המעות ליד לוי ואם נאבדו המשכונות קודם
לכן פטור ראובן לפיכך אם ישבע ראובן שנגנבו קודם שבאו המעות ליד לוי יחזיר לו לוי מעותיו
ואם הוא מסופק אין מוציאין המעות מיד לוי.
לג. ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון
ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות וכשהוציא לוי הספרים לתתן לראובן
אומר שנפחתו ונפסדו בידו ותבעו לשלם לו הפחת ולוי אומר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני
ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי כיון שלוי היה יודע שהספרים של ראובן אף אם הרשהו שמעון
ללמוד בהם לא היה לו לשמוע לו ולפיכך חייב לשלם לראובן כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש
שנשתמש בהם.
לד. יורש שהוציא שטר שיש למורישו כו"כ
ממון אצל פלו' ויש לאותו פלו' משכון ביד המוריש וטוען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו
ותובע המעות נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר.
לה. ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון
והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהם
בחמשים וטוענים היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה החמשים שראובן מודה יתן מיד ליתומים
והחמשים האחרים יתן ביד השליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא
וכו' ונוטלים החמשים מיד השליש בד"א כשהי' המשכון שוה מאה ואם לאו אין עליו לתת
אלא כדי דמיו ועל השאר ישבע היסת בד"א שאין המשכון מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר
אבל אם הוא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא החמשים ואפי' אם המשכון שוה
יותר שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו.
לו. משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ואין
לו יורש ובא אחר והחזיק בו מוציאים אותו מידו ומחזיר אותו לבעליו שכיון שמת הגר פקע
שעבודו.
לז. וכן הדין אם יש לו שטר משכונא על קרקע
של ישראל ומוחזקת בידו ומת ובא ישראל אחר והחזיק בה לא עשה כלום שמיד שמת הגר פקע שעבודו
וברשות בעליה עומדת.
לח. עכו"ם שהלוה לישראל על המשכון ונפל
ממנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לישראל ויש מי שאומר דה"ה למעות שהלוה ישראל לעכו"ם
על משכון ונפלו המעות מהעכו"ם ומצאם ישראל יחזיר לישראל.
לט. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא
אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב וזה קנה השאר בד"א כשהי' המשכון
בחצר שאינה משתמרת ולא היה המלוה בחצירו בשעת מיתת הגר אבל אם היה המלוה בחצירו או
אפי' לא הי' בחצירו והמשכון בחצירו המשתמרת זכה לו חצרו בכל המשכון ראובן היה בידו
משכונות ומת שמעון ויורשיו תובעים המשכונות וראובן טוען אותם המשכונות אני תופס מפני
שאמר לי לוי שותפי ששמעון חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע לוי על משכונות אלו אין
בדברי לוי כלום מאחר שאינם בידו.
מ. משכונו של עכו"ם ביד ראובן ואמר
ליה ראובן תן לי מעותי אמר לו העכו"ם תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו
לשמעון ונתן לו המעות שהעכו"ם חייב לו ומת העכו"ם והמשכון שוה כפלים מהחוב
זכה שמעון בכל המשכון.
הגה. משכון של עכו"ם ביד ישראל ואמר
העכו"ם ליתן המשכון לישראל אחר ומת זכה זה הראשון במשכון שבידו ואין צריך ליתן
לאחר כלום דהא לא משך.
מא. משכונו של עכו"ם ביד ראובן והפקידו
ראובן ביד שמעון ומת העכו"ם יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון יותר מהחוב.
מב. המחזיק בקרקע חבירו ואוכל פירותיו וטוען
כי במשכונא ירד בו והיה לו שטר ממאה דינרים שהלוה עליו ועכשיו נאבד ממנו והלה טוען
שלא היה כי אם מחמשים דינרים אם לא החזיק בו המלוה שני חזקה הלוה נאמן וישבע [ש"ד]
כדין מודה מקצת ונוטל קרקעו אבל אם החזיק בה שלש' שנים נאמן המלוה בשבועת היסת ושקיל
מאה דקא תבע מפירי דארעא.
מג. המלוה את חבירו על המשכון ופרעו וא"ל
תן לי משכוני א"ל לך עתה ובא למחר ואחזירנו לך ונגנב המשכון אם נגנב קודם הזמן
שקבע לו לבא בשבילו חייב המלוה ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבא בשבילו פטור לפיכך אם
יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתנו לו חייב ואם אין עדים ישבע המלוה שלא בא בזמן
שקבע לו ופטור.
הגה. ודוקא למ"ד מלוה על המשכון הוי
ש"ש אבל למאן דאמר ש"ח כמו שנתבאר ר"ס זה לא מחייב אלא בפשיעה.
מד. ראובן שהיה לו משכון ביד עכו"ם
המלוה בריבית ושמעון הוצרך למעות ובקש מראובן שירשהו ללות ממנו על אותו משכון ועשה
כן ונשרף המשכון ביד העובדי כוכבים פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון.
מה. אם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור
מעותיו יכול המלוה לכופו לפרוע מעותיו.
סימן עג - כמה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני
הלוא'. ובו כ"ס.
א. המלוה את חבירו סתם ולא קבע לו זמן במקום
שאין להם מנהג יש לו זמן שלשים יום שאינו יכול לתבעו קודם בין בטלוה בשטר בין במלוה
ע"פ בין במשכון בין בלא משכון ואם התנה שיתבע כל זמן שירצה יש לו לתובעו אפי'
ביומו אבל שאלה סתם זמנה לאלתר ויכול לתובעו מיד.
הגה. מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה
והוא מבקש ממנו שטר צריך להחזיר לו מעותיו מיד כי מסתמא לא הלוה לו אלא שיכתוב לו שטר
ומאחר שאינו רוצה יחזיר לו מעותיו.
ב. המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ
שלא קנו מידו אינו יכול לתבעו קודם הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר בין במשכון
בין שלא במשכון בין שמת מלוה בין שמת לוה אם יורשיו אמודים בנכסים כמוהו טען המלוה
ואמר היום סוף הזמן שקבעת והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם
עד אחד שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה.
ג. זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וזה אומר
עשרה אומרי' למלוה המתן עוד עד סוף החמשה ואז ישבע היסת שנשאר עוד חמשה ימים.
ד. בד"א במלוה על פה בלא משכון אבל
אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו
ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד.
ה. ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום
חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי
שלא למכור משלי לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קדם לשבוע' שלא למכור משלו לא חלה השבועה
ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השניה
שבועת שוא ומכין עליה מכת מרדות ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה
יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שניה.
ו. הנשבע לחבירו לפרעו קודם שיעבור זמן פלוני
אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומ' עומדת ועיין בי"ד סי' רכ"ח
סעיף מ"ב מדינים אלו וסימן רל"ו סעיף י"ב.
ז. הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע
אותו יום בשבת חייב לפרעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון
וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון.
הגה. מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע
השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה.
ח. הנשבע לחבירו לפרעו ביום פלו' והגיע הזמן
והמלו' איננו בעיר הוא פטור עד שיבא המלו' או שלוחו אבל צריך שיהיו המעות בידו באותו
יום ואינו רשאי להוציאם.
הגה. והני מילי שנפטר כשאין המלו' בעיר היינו
דוקא כשלא היה המלוה דר במקום שהיה דר תחלה כשנשבע הלו' או יצא משם אבל אם הוא בעיר
שהיה תחלה כשנשבע הלוה צריך להוליכו אחריו כי אדעתא דהכי נשבע תחלה וי"א דאפי'
אם עקר דירתו ממקום למקום אם אינו רחוק מן הלוה יותר מתחלה צריך להוליכו אחריו מי שנשבע
ליתן נדוניא לחתנו ובתוך זה הרגיל קטטה עם בתו ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ
ליתן לו מי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מכח
שבועתו וע' לקמן סי' נ"ז סעיף ט"ו וסעיף ל' ולקמן סי' ר"ט ס"ד.
ט. הנשבע לפרוע בראש חדש אדר חייב לפרוע
ביום החדש הראשון.
י. מי שיש לו שטר על חבירו לזמן ובא בתוך
הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלו' ואנא ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא
מקום לגבות חובי אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה
על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלו' שהלו'
מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלו' רוצה לילך למדינ' הים ותובע המלו' את שלו או שיתן
לו ערב שומעין לו.
הגה. וה"ה בכ"מ שנראה לב"ד
לעכב מעות הנתבע ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי ואם
הנתבע מעיר אחרת ונראה לב"ד שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע
צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית
לו דינו בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אע"פ שהם בעיר התובע אלא
ילך התובע אחר הנתבע וכשנראה לב"ד לעכב המעות צריכין להודיע לנתבע כדלקמן סי'
ק"ו מי שהיה דר בעיר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם יכולים התובעים
לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים וב"ד מודיעין
לו תחלה.
יא. הקונה שדה מחבירו ויצאו עליה עסיקין
ובא לב"ד וטוען חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך קנה באותו
ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו.
יב. לאחר שעבר הזמן שקבע לו או ל' יום במלוה
סתם אם הלוהו על משכון סתם יכול למוכרה על פי ב"ד ואם הלוה בעיר יודיעוהו ב"ד
שאם לא יפרע יתנו לו רשות למכור המשכון ואם אינו בעיר אין ב"ד נזקקין לו לומר
לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון.
יג. ואם המשכון כלה והולך יכול למוכרו בב"ד
אפי' תוך ל' יום בין שהיו בעליו שם בין שלא היו שם.
יד. יש מי שאומר שאע"פ שעבר זמן ההלואה
צריך להמתין מלמכור המשכון שלשי' יום אחר תביע'.
הגה. וא"צ לתובעו בב"ד רק יתבענו
בפני עדים שיפרענו ואח"כ יעכבנו ל' יום וימכרנו ואפי' אם תבעו רק בינו לבינו מהני
אם הלוה מודה בכך וי"א דבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו"ם לא יוכל למכרו בפחות
משנה דנין כן גם בישראל שהלוה לחבירו על המשכון דאזלינן בזה אחר המנהג מי שנתן משכון
לצדקה בעד מה שחייב הגבאי יכול למכרו כדין ההדיוט שמלוה על המשכון.
טו. מי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו
אלא בב"ד רוצה לומר ב"ד של ג' הדיוטות וישומו אותו כמה הוא שוה כמוכר בשוק
וימכרנו באותה שומא שיתנו לו רשות למכור הבקיאים בשומא ומשיאין לו עצה למוכרו בעדים
כדי שלא יאמר הלוה שנמכר ביותר מהשומא ואם מכרו שלא בשומא של שלשה שמאין לא עשה כלום
והמכר בטל אף על פי שלא טעה ואם הוא בענין שא"א להחזיר המכר כיון שמכרו שלא בשומת
ג' בקיאין אע"פ שהודיע ללוה חייב לפרוע כמו שהיה שוה בשעת המכירה אם יש עדים שיודעים
כמה היה שוה באותה שעה ואם יאמרו שהי' שוה יותר מחובו יפרע לו המותר ואם אין עדים והמלו'
אומר שהי' שוה כך יותר מחובו ישבע שהוא כדבריו ויפרע לו ואם אינו יודע כמה הי' שוה
או אינו רוצה לישבע ישבע הלוה כמה היה שוה ויפרע לו המלוה מה שהי' שוה יותר על חובו.
טז. המוכר משכון שבידו על פי ג' הדיוטות
בקיאין בשומא אינו רשאי ללקחו לעצמו ואם מוכרו ע"פ ב"ד מומחים יש מי שאומר
שרשאי ללקחו לעצמו.
יז. המלוה את חבירו על המשכון ע"מ שאם
לא יפדנו לזמן פלו' שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהיה מתנה מעכשיו הוי אסמכתא ואם
התנה עמו שאם לא יפדנו לזמן פלו' יהיה מוחלט הוי נמי אסמכתא ואם אמר לו קנה מעכשיו
אם לא אפדנו עד זמן פלו' יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא ושאם הלוה טוען לא יצא מפי קנה
מעכשיו נאמן המלוה בשבועה מי שיש בידו משכון מחבירו וכשהגיע הזמן א"ל צא ומוכרו
והלך ומכרו ואח"כ בא הלוה לבטל המכר ואמר שלא כוון אלא לדחותו אין בדבריו כלום
והמכר קיים.
הגה. אבל כל זמן שלא מכרו יכול לחזור בו
ולומר שלא ימכרנו וכן אם דחקו המלוה לפרוע וא"ל הלוה המשכון יהא שלך יכול לחזור
בו.
יח. אמר המלוה ללוה אין נותנין במשכון אלא
עשרים זהובים וא"ל תנהו ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו בשלשים הכל ללוה
וההוצאות שהוציא להוליכו על הלוה אבל שכר טרחו לא ישלם לו כיון דבלאו הכי אית ליה אורחא
להתם.
יט. הבא לפדות משכונו שביד שמעון ואמר לו
כבר מחלת לי אין בדבריו כלום משום דבאדם שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה אבל כשיש
לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה.
כ. הבא לפדות משכונו משמעון ואמר לו הזהרתיך
לפדותו כשהגיע הזמן ואמרת לי לך ומשכנו והבנתי שדעתך לומר שאמשכננו ברבית וכן עשיתי
תפרע הקרן והרבית אין במשמעות לשון זה שימשכננו בריבית ולכן לא יפרע לו אלא הקרן.
סימן עד - באיזה מקום ניתנה מלוה לפרוע וסדר
הפרעון. ובו ז"ס.
א. אפי' הלוהו בישוב יכול לתובעו במדבר ולכופו
שיפרענו שם אם יש לו כדי סיפוקו עד שיגיע לישוב וכדי לפרעו ואם המלוה טוען ברי לי שיש
לו כדי סיפוקו וכדי לפרעו והלוה טוען שאין לו אלא כדי סיפוקו ישבע היסת אבל אם הלוה
רוצה לפורעו במדבר אם ירצה המלוה לא יקבל ממנו עד שיגיע לישוב מאחר שהלוהו בישוב ומיהו
בכל מקום ישוב יכול לכופו לקבל אפי' אינו מקום המלוה ולא מקום הלוה ולא מקום שהלוהו
אפי' יש כמה מדברות קודם שיגיע למקומו ושיירא חשובה מקום ישוב.
הגה. הלוהו במדבר יכול לכופו לקבל פרעונו
במדבר אפי' הלוהו בישוב וא"ל הלוה אני רוצה לצאת למדבר וא"ל המלוה גם אני
רוצה לצאת למדבר הוי כאלו הלוהו במדבר וצריך לקבל במדבר.
ב. קבע המלו' ללו' זמן ורוצ' הלוה לפורעו
כדי שלא יעמוד הממון באחריותו עד הזמן והמלוה אינו רוצה לקבלו אם הגיע הזמן אע"פ
שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מהאונסים העתידים לבוא כמו חלוף המטבע וגזירת
המסים והתשחורת הדין עמו שאין עתה הקלקלה נראית אע"פ שעתידה לבא למחר או בו ביום
לאחר הפרעון ואין לו להשגיח על תקלת חבירו אבל אם לא הגיע הזמן אם מצוי וניכר לעינים
חילוף המטבע מיד וגזירת המסים והתשחורת אינו יכול לכופו לקבל חובו קודם זמנו אבל אם
אין שם אחת מכל החששות האלה וכיוצא בו אע"פ שאין המלו' רוצה לקבל חובו קודם הזמן
כדי שלא יהיו באחריותו עד שיגיע הזמן אין שומעין לו מפני שקביעות הזמן לתקנת הלוה היא.
ג. חוב דמשכונא דקא אכיל מיניה פירות באתרא
דלא מסלקי עד שיגיע הזמן כמו שלוקח פירות עד זמן דמי ואם רצה אינו מקבל המעות קודם
הזמן אא"כ מניח לו הפירות לאכול.
הגה. לוה שאמר למלוה טול מעותיך והוא בזמן
והמלוה אינו רוצה לקבלם והם צרורים ומונחים ביד לוה ונגנבו או נאנסו הלוה חייב לשלם
אבל בפקדון בכי האי גווני פטור.
ד. המלוה את חבירו לזמן ובא הלוה לפרעו תוך
הזמן בפרוטרוט דינר דינר י"א שאין המלו' יכול לעכב ולומר תן לי כל חובי בפעם אחת
דאף פרעון של דינר דינר נקר' פרעון אלא שיש למלו' תרעומ' עליו ומיהו אם משכן לו שדהו
או אפי' שתי שדו' אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונ' בחצי המעות.
ה. המלוה את חבירו על משכון מטלטלין או קרקע
ששוים יותר מחובו ובא הלוה ואמר שיקח מהמשכונו' כדי חובו ויחזיר לו את המותר אין בדבריו
כלום וה"ה אם אין המשכונות שוים יותר מהחוב אינו יכול לכופו שיטלם בחובו ויחזיר
לו שטרו.
ו. לוה שאמר כשהגיע זמן הפרעון אין לי מעות
ולא מטלטלי אלא קרקע טול אותו בחובך ומלו' אומר איני חפץ בקרקע ואני רוצה להמתין עד
שיהיו לך מעות ואינך יכול לכופני שאקח קרקע כיון שאיני תובע חובי עכשיו הדין עם המלוה.
ז. המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול
להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו
במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו מטבע היוצ' באותה שעה וכן בכתובה.
הגה. וכל זה שהתנה ליתן לו מעות אבל אם לא
התנה כלום נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין ואם התנה ליתן לו מעות היוצאין בהוצאה חייב
ליתן לו מעות היוצאין בכל ענין ואם תיקן המלך כיצד ישלמו החייבים דינא דמלכותא דינא
וכפי מה שתיקן ישלם ויש חולקין עיין לקמן סי' שס"ט בדין דינא דמלכותא ועיין בי"ד
סי' קס"ה מדינים אלו.
