שלחן ערוך הלכות בכור בהמה טהורה סימן שו-שכ

שלחן ערוך הלכות בכור בהמה טהורה סימן שו-שכ

סימן שו - דין בכור בהמה טהורה באיזה זמן ובאיזה מקום נוהג. ובו י"ב סעיפים.

א. בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות ונוהג אפילו שלא בזמן הבית בין בארץ בין בחוצה לארץ ומצוה להקדישו ולומר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לה' אלהיך ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם.

ב. אין נותנין הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ועד כמה ישראל חייבים להטפל בו בדקה ל' יום ובגסה חמשים יום ואם אין לו כהן מצוי חייב להטפל בו עד שיזדמן לו כהן.

ג. אמר ליה הכהן תנהו לי תוך זמן זה ואני אטפל לעצמי אינו רשאי ליתנו לו שזה כמו מסייע על מתנותיו ואם היה בעל מום ואמר ליה תוך זמן זה תנהו לי שאוכלנו עתה רשאי ליתנו לו.

ד. אם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש בו טורח גדול בזמן הזה להטפל בו עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה.

הגה. ואפי' ספק בכור צריך הכהן לקבלו מיד ישראל הנותן לו ודוקא בספק שבא מעצמו אבל במקום שפשע הישראל כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד ולא עשה אין הכהן צריך לקבלו ואפי' במקום שצריך לקבל אסור לישראל ליתן לו להקניטו או לנקום ממנו.

ה. הבכור בזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום ושוחטו על פי מומחה ואוכלו בכל מקום ומאכילו אפילו לעובד כוכבים.

ו. הבכור בזמן הזה מוכר אותו הכהן אפילו לישראל תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא ומכל מקום מותר לשקול בו מנה כנגד מנה וכנגד כלי וקופיץ והני מילי בשרו אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים במקולין ונשקלין בליטרא ושמנו של גיד דינו כבשר כיון שהוא מותר מן התורה.

ז. הבכור אפילו בעל מום נאכל תוך שנתו ומאימתי מונה לו אם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שיודע שכלו לו חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני.

ח. נולד לו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש נולד לו מום בסוף שנתו מותר לקיימו ל' יום מיום שנפל בו המום ואע"פ שהוא מתאחר לאחר שנתו כיצד כגון שנפל בו מום בט"ו יום לפני גמר שנתו משלימים לו ט"ו יום אחר שנתו נולד לו מום אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד ל' יום ויאכל.

ט. הבכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם מקיימו שתים ושלש שנים ומשנראה להראותו לחכם אם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש ואם נולד בו מום לאחר שנתו מקיימו ל' יום.

י. שנה של בכור היא שנת לבנה תמימה י"ב חדש מיום ליום ואם היתה שנה מעוברת נתעברה לו ומונה לו י"ג חדשים.

יא. נולדו לו שני טלאים אחד בט"ו של אדר הראשון ואחד בר"ח אדר השני זה שנולד בר"ח אדר שני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה הואיל ונולד בחודש העיבור מונים אותו לו.

יב. עבר ושהה אותו לאחר זמנו אינו נפסל.

סימן שז - דין הבכור אחר שחיטה ושאינו יכול למכרו ולא לשוחטו עד שיפול בו מום. ובו ג' סעיפים.

א. אין מרגילין בבכור דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו.

ב. שחטו ונמצא טריפה עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה.

ג. צריך הכהן לשהותו ולגדלו לעולם עד שיפול בו מום ויכול למכרו אפילו לישראל אע"פ שהוא תמים והלוקח ינהוג בו קדושת בכור בד"א שהלוקח קונה אותו לצרכו אבל אסור לעשות בו סחורה דהיינו לקנותו כדי להרויח ואם קנאו לצרכו ולא נצטרך לו יכול לחזור ולמכרו.

סימן שח - איסור עבודת הבכור ואיסור גיזתו. ובו ה' סעיפים.

א. הבכור אסור בגיזה ועבודה ואפי' אם עבר וגזזו או תלשו בידו או אפילו נשר הצמר מעצמו אסור בהנאה לעולם לא שנא מת מעצמו ל"ש שחטו אח"כ ואפי' על ידי מומחה אין השחיטה מתרת הצמר שנתלש מחיים אבל צמר המחובר השחיטה מתירתו כבשרו.

ב. אם נתלש מחיים ועודנו מסובך בשאר הצמר את שנראה כשאר צמר ניתר בשחיטה ואת שאינו נראה כשאר הצמר והוא שעיקרו הפוך כלפי ראשו אין השחיטה מתירתו.

ג. כשבא לשחטו או לראות מומו לתלוש הצמר של מקום שחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה ודוקא ביד אבל לא בכלי כדי שלא יהא נראה כגוזז.

ד. גיזת בכור אפי' גיזת בעל מום שנתערב בגיזי חולין אפי' אחת בכמה אלפים כולן אסורות שהרי הוא דבר חשוב ומקדש בכל שהוא.

ה. האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד.

הגה. או יקבר וי"א דדוקא שארג דבר חשוב כגון ציור בבגד אבל אם אינו דבר חשוב בטל ברוב.

סימן שט - דיני בכור בזמן הזה. ובו ב' סעיפים.

א. בכור בזמן הזה אין בו היתר אלא על ידי מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו אינם רשאים אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום.

ב. אפילו כשיפול בו מום בגלוי וניכר לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו וכיוצא בו אינו רשאי לשחטו אלא על פי מומחה שיורה לו שהוא מום הראוי לישחט עליו ואם אין חכם מומחה ניתר על פי ג' בני הכנסת דהיינו חכמים קצת ואינם בקיאים כל כך והאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"פ ג' בני הכנסת אלא במומין מובהקים כגון נסמית עינו ונקטעה ידו וכיוצא בהן וצרימת האזן הוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן וכיצד צרימת האזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האזן בין שנפגמה בידי אדם בין שנפגמה בידי שמים.

הגה. נחתך הזנב למעלה מן החוליא הוי מום ועוד מנה בעל הטור כמה מומין ששוחטין עליהן בזמן הזה והרב שחבר ספר הזה נמשך אחר דברי הרמב"ם ולי נראה דהסומך על דברי הטור הבנויין על דעת הרא"ש לא הפסיד.

סימן שי - דין בכור שנשחט שלא על פי חכם. ובו ג' סעיפים.

א. השוחט את הבכור שלא על פי חכם אפי' הראהו לחכם אח"כ ומצא בו מום אסור וה"ה בזמן הזה אם לא הראהו לשלשה בני הכנסת.

ב. השוחט הבכור שלא על פי מומחה ומכרו ואכלוהו מחזיר להם הדמים לא אכלוהו יקבר ויחזיר להם הדמים.

ג. מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו יקבר וישלם מביתו וכמה ישלם אם הוא בארץ ישראל משלם בגסה חצי דמיו ובדקה רביע דמיו ובחוץ לארץ בין בדקה בין בגסה חצי דמיו והאידנא שאף בא"י אין רוב שדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה אפי' בארץ ישראל הילכך אפי' בא"י אף בדקה משלם חצי דמים.

סימן שיא - דין החשוד למכור הבכור. ובו סעיף א'.

א. החשוד למכור בכור לשם חולין אין קונים ממנו בשר צבאים שדומה לבשר עגלים ואין לוקחים ממנו עורות שאינם עבודים אפילו של נקבה שמא יחתוך זכרותו ויאמר של נקבה הוא ואין לוקחין ממנו צמר אפי' מלובן אבל לוקחין ממנו צמר טווי ולבדים ועורות עבודים.

סימן שיב - דין הנוטל שכר לראות בכור. ובו ג' סעיפים.

א. הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראיה והביקור וצריך שיתנו לו שכרו בין יהיה המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהיה קבוע ולא יתנו לו שכר על הבהמה אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד.

ב. אין החכם רואה בכור לעצמו.

ג. אין רואין מומין ביו"ט אבל אם ראהו מערב יו"ט יכול לחקור עליו ביו"ט היאך נפל בו המום.

סימן שיג - שלא להטיל מום בבכור. ובו ז' סעיפים.

א. אסור להטיל מום בבכור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבילה על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משם ויקטע אזנו עמה וכיוצא בזה או שאומר לעובד כוכבים להטיל בו מום ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו ואם מת אין קונסין בנו אחריו אלא שוחטין אותו על ידו.

ב. אם עובד כוכבים או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כוון להתירו מותר אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשחטו עד שיפול בו מום אבל אם כוון להתירו כגון לאחר שרואה שהתירוהו ע"י כך עושה כן לאחרים אסור. ואם עובד כוכבים מסיח לפי תומו ואומר שהישראל צוהו אסור.

ג. אם אמרו לעובדת כוכבים המשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאוכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו חשוב לדעת ואין שוחטין אותו עליו מפני שעובדת כוכבים זו כיוונה להתירו וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיוונו לכך שתטיל בו מום.

הגה. מותר ליתן בכור לעובד כוכבים כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכוון להתירו אע"פ שיודע שניתר במומו ושהוא בכור.

ד. היה הבכור רודפו ובעט בו ועל ידי כן עשה בו מום מותר לשחטו עליו ואפי' בעט בו לאחר שניצל ממנו.

ה. דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אבל חכמים אסרוהו.

ו. בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות מום ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו.

ז. מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה קודם שיצא לאויר העולם.

סימן שיד - מי נאמן על הטלת מום בבכור. ובו י"א סעיפים.

א. הכהנים חשודים להטיל מום בבכור אפי' אם הוא חכם ויושב בישיבה אם עשה דבר שנראה כמערים כגון שנתן לבכור שעורים בסל בענין שכשיבא לאכלם נפגם שפתו או כיוצא בזה אין לשחטו על אותו המום.

ב. כל המומין הראוים לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהם לומר מאליהם נפלו ולא נעשו בכונה וישחט עליהם במה דברים אמורים כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד בכהן אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראל הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו כדי שיתננו לו.

ג. כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל נאמן ואין חוששין להם שמא הם גומלים זה את זה.

ד. אפי' בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו.

ה. עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו.

ו. לא היו מוחזקים בו שהוא בכור ואמר הכהן בכור הוא זה ומום זה נפל בו מעצמו נאמן.

ז. בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה הרי זה נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו.

ח. וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ואין חוששין שמא הוא הטילו דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי.

ט. נאמן ישראל לומר נתתי בכור זה לכהן במומו אפילו היה טלה והגדיל ולא חיישינן שמא אינו מכירו.

י. ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו.

יא. אין רואין את הבכור לישראל עד שיהא כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ חשוד הוא לגזול מתנות כהונה לפיכך אם היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו רואים לו היה המום גלוי לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו הואיל והביאו לחכם המומחה ה"ז בחזקת מדקדק על עצמו לפיכך רואים לו אע"פ שאין עמו כהן.

סימן שטו - דין ספק בכור ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס. ובו ז' סעיפים.

א. ספק בכור אין הבעלים צריכים ליתנו לכהן אלא ישהנו עד שיפול בו מום ויאכלנו ואסור בגיזה ועבודה ואם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו.

הגה. וי"א דמוציאין אותו מיד הכהן וכן הלכתא ואפי' אם נתנו לו הישראל בטעות שהיה סבור שצריך ליתנו לו ואח"כ נודע לו צריך הכהן להחזיר לו.

ב. יוצא דופן ושנולד אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור אפי' ילדה נקבה תחלה דרך דופן וזכר אחריה דרך רחם כיון שקדמו אחר בכור שהוא טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו ודוקא במטיל מים במקום נקבות אבל אם מטיל מים במקום זכרות בכור ודאי הוא וצריך ליתנו לכהן.

ג. אנדרוגינוס הוא ספק בכור ויאכל במומו לבעלים.

ד. מבכרת שיצאה מלאה וחזרה ריקנית הבא אחריה בכור מספק שמא הפילה דבר שאינו פוטר מהבכורה.

ה. רחל שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל פטורה מהבכורה שנאמר אך בכור שור עד שיהיה הוא שור ובכורו שור ואם היה בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור והוא בעל מום קבוע שאין לך מום גדול משינוי ברייתו.

ו. פרה שילדה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן הואיל ומין החמור יש בו דין בכור אבל אם ילדה מין סוס או גמל אע"פ שיש בו מקצת סימני פרה הרי הוא ספק בכור לפיכך יאכל לבעליו ואם תפסו כהן אין מוציאין מידו וה"ה לחמור שילדה כמין סוס ויש בו מקצת סימני חמור ה"ז ספק בכור.

ז. בהמה דקה שטינפה דהיינו שנימוח העובר ויצא המיחוי פטורה מהבכורה וצריך להראותו לרועה חכם שיראה אם הוא מיחוי ולד ובהמה גסה שהפילה שליא פטורה מהבכורה והשליא עצמה אין בה קדושה ומותר להאכילה לכלבים שפעה חררת דם פטורה מהבכורה והחררה תקבר לפרסמה שהיא פטורה מהבכורה.

סימן שטז - דין הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם בכרה. ובו ו' סעיפים.

א. הלוקח בהמה מהעובד כוכבים ואין ידוע אם בכרה וילדה ה"ז ספק בכור ויאכל במומו לבעלים ואינו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה בין אם לקחה תוך שנתה או אחר שנתה ואפי' אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שכבר בכרה אינו נאמן.

ב. לקח בהמה מניקה מהעובד כוכבים אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה אלא הרי זו בחזקת שילדה ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר ואפילו כמין חזיר פטורה מהבכורה.

ג. וכן בהמה שהיא חולבת פטורה מהבכורה שרוב הבהמות אינן חולבות אא"כ ילדו.

הגה. ויש אומרים דאין סומכין על מה שהיא חולבת וכן פסקו האחרונים וכן נוהגין בכל מדינות אלו מיהו אם יש עוד צד היתר לזה או שעובד כוכבים מסיח לפי תומו שלא להשביח מקחו ואומר שילדה סומכין להתיר ודוקא בפרות ובמקום שלא נשמע שחולבות בלא ולד אבל בעזים שדרך שחולבות בלא ולד לא סמכינן על כך אפי' במקום דאיכא ספק ספקא כגון שילדה ב' ואיכא למימר אכל אחד דאינו בכור אפ"ה אסור ונ"ל דבמקום דאין דרך העזים בכך או שדרך הפרות בכך אין לחלק ויש לחקור אחר זה.

ד. בהמה שראינוה חולבת וידענו שלא ילדה אם אח"כ ראינוה מניקה ולא ידענו אם ילדה אותו ולד אם לא הרי זה בחזקת שילדתו.

ה. מי שיש לו בעדרו מבכירות ושאינן מבכירות וילדו ולא היה שם אדם ומוצא מבכירות מניקות נקבות ושאינן מבכירות מניקות זכרים אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ושל זו אצל זו אלא הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה את בנה.

ו. הלוקח בהמה מישראל הרי זה בחזקת שבכרה עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה.

סימן שיז - דין בכור שנתערב ומת אחד מהבהמות. ובו ג' סעיפים.

א. שנים שהפקידו אצל אחד שני זכרים אחד בכור וא' פשוט ומת אחד מהם ואינו יודע איזה מניח הנשאר ביניהם והוא בין שניהם ודינו כספק בכור.

ב. מי שהפקיד בכור אצל חבירו ולחבירו פשוט ומת אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שהנפקד מוחזק יחזיקנו ויאכלנו ממומו.

ג. רועה כהן שנתן בהמות בחצר בעל הבית וילדה אחת מהן בכור ונתערבו עם של בעל הבית ומת אחד מהם הוי ליה בעל הבית מוחזק ויאכלנו במומו.

סימן שיח - כמה ספקות בדיני בכור בהמה. ובו ו' סעיפים.

א. רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אפילו יצאו שני ראשיהם כאחד אי אפשר שלא קדם אחד הואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור מת אחד מהם אין לכהן כלום שזה החי ספק הוא והמוציא מחבירו ע"ה וכן אם ילדה זכר ונקבה הרי הזכר ספק שמא הנקבה יצאה תחלה לפיכך אין לכהן כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ב. שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור ואם מת א' מהם אין לכהן כלום שזה החי ספק בכור הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ג. ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחלה ואח"כ הזכר לפיכך אין כאן לכהן כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ד. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהם ספק בכור והכהן נוטל הכחוש מת אחד מהם אין כאן לכהן כלום שזה החי ספק הוא וכן אם ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שזה הזכר ספק בכור הוא.

ה. גר שנתגייר ספק בכרה בהמתו קודם שנתגייר ספק אח"כ הוי ספק ויאכל במומו לבעלים.

ו. כל שהוא ספק בכור ירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו ואם תפשו הכהן אין מוציאים אותו מידו ואוכל אותו במומו.

סימן שיט - דין חתוך אבר הבכור ויתר דיני בכור. ובו ד' סעיפים.

א. מבכרת המקשה לילד יכול לחתוך אותו אבר אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מהבכורה ואם חתך אבר והניח אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה ונפטרה מהבכורה כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע.

ב. יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע.

ג. יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש.

ד. יצא רוב העובר ע"י מיעוט אחד מהאברים שמשלימו לרוב חשוב כילוד אע"פ שרוב האבר מבפנים ואסור למכרו לעובד כוכבים ולהשליכו לכלבים ופוטר הבא אחריו ואם יצא חציו של עובר על ידי רוב א' מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר הרי זה ספק ואסור למכרו לעובד כוכבים ולהשליכו לכלבים והבא אחריו ספק בכור.

סימן שכ - מי הם החייבים בבכור בהמה טהורה ודיני שותפות העובד כוכבים. ובו ז' סעיפים.

א. כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה ויפרישנו הכהן ויעכבנו לעצמו.

ב. בהמת השותפין חייבת בבכורה.

ג. שותפות העובד כוכבים פוטר שאם היה העובד כוכבים שותף בפרה או בעובר אפי' היה לו אחד מאלף באם או בולד הרי זה פטור מהבכורה לפיכך המקבל בהמה מן העובד כוכבים להיות מיטפל בה והולדות ביניהם או עובד כוכבים שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מהבכורה שנאמר פטר רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל.

ד. היה לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואים כל שאלו יחתוך יהיה בעל מום ה"ז פטור ואם אפשר שהעובד כוכבים יחתוך אבר ולא יפסל חייב בבכורה.

ה. עדר שהמלך נוטל ממנה מעשר כיון שעישור של המלך בתוכו חשיבא יד עובד כוכבים באמצע ופטור מהבכורה.

הגה. ואפי' יכול לסלק העובד כוכבים במעות חשוב יד עובד כוכבים באמצע מאחר שעיקר שעבוד העובד כוכבים על הבהמות אבל אם התנו מתחלה שיתנו לו דמים בעד הולדות חייב בבכורה.

ו. בזמן הזה מצוה לשתף עם העובד כוכבים קודם שיצא לאויר העולם כדי לפטרו מהבכורה אף ע"פ שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנו בגיזה ובעבודה ואם יקנה לעבד כוכבים חלק בעובר אין הקנין חל לפי שהוא דבר שלא בא לעולם לכך יקנה לו חלק באם והקנין יהיה שיקבל פרוטה מהעובד כוכבים ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו חלק באם.

ז. המקבל צאן מן העובד כוכבים בממון קצוב ופסק עמו שיהיה השכר ביניהם ואם פחתו פחתו לישראל אע"פ שברשות ישראל הם והרי הם כקנינו הואיל ואם לא ימצא העובד כוכבים אצלו ממון לגבות ממנו יגבה מהבהמות האלו ומוולדותיהם נעשה כמי שיש לו אחריות עליהם ועל תולדותיהן והרי יד העובד כוכבים באמצע ופטורים מהבכורה הם וולדותיהן אבל ולדי ולדות חייבים שהרי של ישראל הם ואין לעובד כוכבים רשות עליהם ואם העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורים ולדי ולדי ולדות חייבים.

הגה. ועובד כוכבים בעל חוב שקבל בהמה מישראל לגדלה והיה חפץ חלק בולדות והישראל אמר ליתן לו דמים ומאחר שידו היתה תקיפה על בעל חובו בטח שעל כרחו של עובד כוכבים יצטרך ליקח מעות מכל מקום פטורה מהבכורה הואיל והעובד כוכבים לא רצה ליטפל בה רק בחלק ולדות עובד כוכבים שקבל בהמות ישראל לטפל בה ואין לו חלק בה רק קבל עליו אחריות שלה חייבת בבכורה.