שלחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן א-כז
סימן א - מנוי השופטים בארץ ובחוצה לארץ.
ובו ו' סעיפים.
א. בזמן הזה דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות
וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון
כיס אבל דברים שאינם מצויים אע''פ שיש בהם חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה או דברים
שאין בהם חסרון כיס אע''פ שהם מצויים כגון תשלומי כפל וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע
לחבירו וכסוטר את חבירו וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק או שמשלם חצי נזק אין דנין אותו
אלא מומחים הסמוכים בא''י חוץ מחצי נזק צרורו' מפני שהוא ממון ואינו קנס.
ב. אדם שחבל בחבירו אין מגבין דיינים שאינם
סמוכים בא''י נזק צער ופגם ובושת וכופר אבל שבת וריפוי מגבים.
הגה. וי''א שאף ריפוי ושבת אין דנין ולא
ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם וכמו שיתבאר
בסמוך סעיף ה'.
ג. בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דיינים
שאינן סמוכין בא''י מפני שהוא דבר שאינו מצוי אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נזק שלם
בכל מקום וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת מתחלתה הרי זה דבר מצוי ומגבין
אותו דיינים שאינם סמוכין בא''י וכן מי שגנב או גזל מגבין ממנו הקרן בלבד.
הגה. וי''א דוקא גזילות דשכיחי כגון כופר
בפקדון וכדומה אבל גזילה ממש לא שכיחא ואין דנין אא''כ הגזילה קיימת מחייבין להחזירה.
ד. דיני דגרמי וכן דין המוסר דנין אותם דיינים
שאינם סמוכים בא"י.
הגה. עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו
ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר דנין אותן ומחייבין אותן לשלם ועי' לקמן סי' כ''ט ס''ב.
ה. אע''פ שדיינים שאינם סמוכים בא''י אינן
מגבין קנסות מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו
וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין מידו.
הגה. ואם יאמר הניזק שומו לי נזקי שאדע עד
כמה אתפוס אין שומעין לו אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו כו''כ תחזיק וכו''כ תחזיר
וכל זה דוקא בקנסות הכתובים אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן גובין בכל
מקום וכמו שיתבאר בסי' ב'.
ו. המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו
כראוי לפי כבודו.
הגה. וע' לקמן סי' ת''כ סעיף ל''ח וע' לקמן
סי' ב' אם נתחייב לו מלקות אם יכול לפדות עצמו בממון.
סימן ב - בית דין היו מכין ועונשין לצורך
שעה. ובו סעיף א'.
א. כל ב''ד אפילו אינם סמוכים בא''י אם רואים
שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות
גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו ע''י עכו''ם וכל מעשיהם יהיו לשם שמים ודוקא גדול הדור
או טובי העיר שהמחום ב''ד עליהם.
הגה. וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן
כב''ד הגדול מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אע''פ שיש חולקין וס''ל דאין כח ביד
טובי העיר באלה רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל
אינן רשאין לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת
כולם מ''מ הולכין אחר מנהג העיר וכ''ש אם קבלום עליהם לכל דבר כן נ''ל כתבו האחרונים
בתשובותיהם דמי שנתחייב מלקות יתן ארבעים זהובים במקום מלקות ולאו דינא קאמר אלא שהם
פסקו כך לפי שעה אבל ביד הב''ד להלקותו או ליטול ממון כפי ראות עיניהם לפי הענין למיגדר
מלתא.
סימן ג - בכמה דינין דנין. ובו ד' סעיפים.
א. אין ב''ד פחות מג' וכל שלשה נקראים ב''ד
אפילו הדיוטות ומ''מ יכולי' לקבל הטענות ולשלחם לפני מורהdef והם דנים את האדם בעל כרחו אם
הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו
אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד.
הגה. כדקלמן סי' י''ג ונ''ל דוקא בדיינים
שאינם קבועים אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר
וכן נוהגין בעירנו וע''ל סי' כ''ב סוף סעיף א'.
ב. פחות משלשה אין דיניהם דין אפי' לא טעו
אא''כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים. כל שאינם שלשה אפי' הם סמוכים בא''י הודאה
שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לב''ד ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם והכופר בפניהם
ואח''כ באו עדים לא הוחזק כפרן אבל השלשה אע''פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם כהודאה
בב''ד וכן בכופר ואח''כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון.
ג. אע''פ שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון
יחידי מצות חכמים שיושיב עמו אחרים.
ד. אע''פ שב''ד של שלשה ב''ד שלם הוא כל
זמן שהם רבים הרי זה משובח ומוטב שיחתוך הדין בי''א מבעשרה וצריך שיהיו כל היושבים
בב''ד ת''ח וראויים ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא ישב עם אנשים
שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל ב''ד מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי
דינים אע''פ שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפי' לא טעה וכל א' מבעלי דינים אם
רצה חוזר ודן בפני ב''ד.
הגה. רשות שנותן המלך עכו''ם בזמן הזה אינו
כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל ע''פ כתב המלך יכול לדין וי''א דאם גמיר וסביר מהני ליה
רשות המלך או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה
ומ''מ מי שעושה זה בלא רשות הקהל מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין.
סימן ד - כיצד אדם עושה דין לעצמו. ובו סעיף
אחד.
א. יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו
ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו אפי' הוא
דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל בדין מ''מ
אין לו רשות למשכנו בחובו.
הגה. מטעם שיתבאר לקמן סי' צ''ז סעיף ו'
וי''א דווקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה או שא''צ למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון
או מצאו ביד אחר מותר לתפסו וי''א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר
לו שהוא שלו כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו יכול להציל שלו אבל אם כבר נתחייב
לו מכח גזילה או ממקום אחר לא ודוקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה אבל אסור לעשות
ע''י העכו''ם ומיהו אם עבר ועשה ע''י השרים אם לא היה יכול להציל שלא בענין אחר מה
שעשה עשוי י''א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל
לעשות אלא א''כ יוכל לברר שהוא שלו אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין
ויורד אח''כ עמו לדין וכל זה מיירי ביחיד נגד יחיד אבל יחיד נגד רבים והוא מבני העיר
עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אע''פ שאין יכולים לברר לפני ב''ד כי אינם
יכולים להעיד שכולן נוגעין בדבר ע' בסי' ז' סעיף י''ב וסי' ל''ז ואם יש חלוקים וטענות
ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין והא
דנקראים מוחזקים לגבי יחיד דוקא בענייני מסים אבל לא בשאר דברים ומ''מ צריך לתת משכון
קודם שירדו לדין עמו וכל זה כשאין היחיד ת''ח אבל אם הוא ת''ח שתורתו אומנתו ויש לו
דין בזה מחמת מסים א''צ לתת להם משכון גם אינם נקראים מוחזקים נגדו ומותר לכוף בענייני
מסים ע''י עכו''ם ולהפסידו אם אינם יכולים להוציא ממנו המס בענין אחר.
סימן ה - באיזה יום דנין ובאיזה זמן ביום.
ובו ה' סעיפים.
א. אסור לדון בשבת וי''ט ואם עבר ודן דינו
דין.
ב. אין דנין בע''ש ובעי''ט ואם הזמינו לבעל
דין לבא לב''ד א''צ לבא ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויו''ט ולא בא אין קונסין אותו.
הגה. ויש מי שכתב דעכשיו בזמן הזה דנין בע''ש
ובעי''ט משום בטול מלמדין ודוקא לענין ממון יש להקל דהפקר ב''ד הפקר אבל בדבר איסור
אין להקל ונ''ל דדוקא דרך אקראי לפעמים אבל אין קובעים ב''ד בע''ש ובעיו''ט וכן נוהגין.
אין קובעין זמן בניסן ותשרי למי שאינו בעיר
לבא לדון אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אח''כ קונסין אותו אם לא בא.
הגה. וי''א דאין לקבול בבית הכנסת בניסן
ולא בימים נוראים אפי' על בני כפרים שבאו למנין אלא קבעינן להו זמנא אחר הרגל ואם יש
דחייה ורמאות דנין לאלתר ויש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי קבעינן
זמנא אף בהם והיכא דנהוג נהוג.
אין דנין בלילה בתחלת דין אבל אם התחילו
לדון דיני ממונות ביום גומרין בלילה.
ג. זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד סוף שעה חמישית.
ד. אין יושבין בדין מתחלת שעה שביעית אפי'
לגמור הדין עד שיתפללו תפלת המנחה ואם התחילו אפי' תחלת דין מפסיקין אפי' לכשיגיע זמן
מנחה קטנה ובלבד שיהיה להם שהות להתפלל אחר שיגמרו הדין.
ה. מאימתי הוי התחלת הדין משיתחילו בעלי
דינים לטעון או שנתעטפו הדיינים.
סימן ו - על כמה דנין. ובו סעיף אחד.
א. אין הדיינים יושבים לדון בדין פחות משוה
פרוטה ואם הוזקקו לשוה פרוטה גומרים דינם אפילו לפחות משוה פרוטה.
סימן ז - מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה
וקורבה. ובו י''ב סעיפים.
א. ב''ד של ג' שהיה אחד מהם גר ה"ז
פסול לדון לישראל אא"כ היתה אמו מישראל וגר דן את חבירו הגר אע''פ שאין אמו מישראל.
ב. ממזר ואפי' שלשתן ממזרים הרי אלו כשרים
לדון לכל וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר אבל הסומא בשתי עיניו פסול.
ג. י"א שאינו ראוי לדון אלא מבן י''ח
ומעלה והביא שתי שערות וי''א דמבן י''ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא שתי שערות.
ד. אשה פסולה לדון.
ה. יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני
ממונות אין עד נעשה דיין ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חבריו על מעשה
שראה אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה אבל אם אינו מעיד כגון שהג' דיינים ראו
המעשה אפי' כוונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום נעשים דיינים ודנים על המעשה ההוא
אבל אם ראוהו בלילה אין דנין ע"פ עצמן אבל בעדות אחרים דנין ואם הוזמנו להעיד
אף בעדות אחרים אין דנין וי"א שאף בהוזמנו להעיד דנים בעדות אחרים.
ו. מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן
ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינים בינייהו.
ז. אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו אע''פ
שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע''פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו
אלא צריך שיהיו השני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם ואם לא היה מכיר את שום
אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דיין צדיק כמוהו.
הגה. ומיהו אם דנו דיניהם דין וי"א
דבשונאו ממש דהיינו שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה או אוהבו ממש דהיינו שושבינו וריעו
באלו אין דיניהם דין וי''א דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לדונו ואינו אלא מדת
חסידות להחמיר שלא לדונו ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו א' וזה בורר לו א' כי כל
א' בורר לו אוהבו וכ"ש שהרב יכול להיות דיין לתלמידו ואפ' ב''ד הפסול לדון משום
אהבה ושנאה יכול להושיב דיינים אחרים כשרים שידונו מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או
אוהב בעל דינו אינו נאמן וצריך ראיה לדבריו המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו יכול לדונו
אח''כ מאחר שאינו שונאו וע' לקמן סי' ל''ג סעיף ו'.
ח. שני ת''ח השונאים זה את זה אסורים לישב
בדין יחד שמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו.
ט. כל הפסולים מחמת קורבה או מחמת עבירה
פסולים לדון.
י. דיין שיודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אין
לו להצטרף עמו.
יא. ב''ד של ג' צריך שיהיה בכל אחד מהם ז'
דברים חכמה ענוה יראה שנאת ממון אהבת האמת אהבת הבריות להם בעלי שם טוב.
יב. כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול
לדון עליו לפיכך בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין אותו בדייני אותה העיר אא"כ
יש להם ס''ת אחרת והאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ולפיכך עסקי
המס אין דנין בדייני אות' העיר מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו ואם עשו תקנה או שיש
מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין.
סימן ח - שלא למנות דיין שאינו הגון וגודל
שכר הדיין ועונשו. ובו ה' סעיפים.
א. כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם
בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אע''פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי
זה שהעמידו עובר בל"ת.
הגה. ואסור להעמיד ע''ה לדיין על סמך שישאל
כל פעם לחכם ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים
להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם ממנים הטובים והחכמים
שבהם אע''פ שאינם ראויים לדיינים וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן וכן
כל צבור יכולין לקבל עליהם ב''ד שאינם ראוים מן התורה וכל דיין המתמנה בשביל כסף או
זהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו.
ב. צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה
ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בב''ד ויראה הדיין כאילו חרב מונחת
לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא
עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל
וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות וכל דיין
שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאילו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל.
ג. דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים
עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל
השורה ואעפ"כ לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים
בם.
ד. אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור
אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת''ח
לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע''פ שהם עמי הארץ ולא יפסיעו על ראשי עם קודש
וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם ומצוה על הצבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם
וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו
לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם וק"ו שאסור לו לאכול ולשתות בפני רבים.
ה. אף בשליח ב''ד אסור לנהוג קלות ראש והמצערו
יש רשות לב''ד להכותו מכת מרדות והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו.
הגה. והשליח ב''ד יכול להגיד לב''ד ואין
בזה משום לשון הרע וכן יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו להכותו אם הזיקו פטור וע''ל ריש
סימן י''א.
סימן ט - שלא ליקח שוחד והתרת שכר בטלה.
ובו ח' סעיפים.
א. מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח
שוחד אפי' לזכות את הזכאי ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן וכשם שהלוקחו עובר
בלא תעשה כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולא שוחד ממון בלבד אלא אפי' שוחד
דברים וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון לזה שהשאילו במה דברים כשלא היה לו לדיין להשאיל
אבל היה לו להשאיל כשר שהרי גם זה שואל ממנו.
הגה. ודוקא ברגיל לשאול ממנו אבל באקראי
בעלמא ולא מוכח שעושה משום הדין לא.
ב. אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין
לנתבע לדין אין הנתבע יכול לפוסלו אא"כ הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין ממדת
חסידותו.
ג. נהגו לעשות לב''ד קופה שפוסקין ממון לפרנסת
ב''ד ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה על
ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וגם אם יש נדבות או הקדישות סתם לוקחים מהם.
הגה. ויותר טוב לגבות מתחלת השנה שיהא מוכן
להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם.
ד. כל דיין שיושב ומגדיל שכר לסופרים ולשמשים
הרי זה בכלל הנוטים אחרי הבצע.
ה. הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים אלא
א''כ ידוע שלא נטל בהם שכר ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו מותר והוא שיהיה ניכר לכל
שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון אומר לבעלי
הדין תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה והוא שיקבל משניהם בשוה אבל אם אינו
ניכר כגון שאומר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור.
ו. אין לדיין להניח לתלמיד בור שישב לפניו
שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת.
ז. תלמיד היושב בפני רבו ורואה זכות לעני
והרב רוצה לחייבו חייב ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום בדבר שקר תרחק.
ח. תלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה בדין
אל יאמר אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי אלא יאמר לו
דרך כבוד רבי כך וכך למדתני.
סימן י - להיות מתון בדין ושימלך בגדול ממנו.
ובו ד' סעיפים.
א. צריך הדיין להיות מתון בדין שלא יפסיקנו
עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם
שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש הרי זה שוטה רשע וגס רוח.
! ב.
כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא
לידו כבר ופסקו ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו ה"ז בכלל הרשעים שלבם
גס בהורא'.
ג. כי רבים חללים הפילה זה ת''ח שלא הגיע
להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהיה הדור צריך לו
אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו מההוראה ה''ז משובח וכל המונע עצמו מן הדין
מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא.
ד. יהיה בעיני הדיין דין של פרוטה כדין של
מאה מנה.
סימן יא - כיצד מזמינים לדין ועל פי מי.
ובו ו' סעיפים.
א. כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו
ב''ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינים אותו פעם שנית לא בא מזמינים אותו
פעם שלישית לא בא ממתינים לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו בד''א במי שהיה בכפרים
ויוצא ונכנס אבל מי שהוא מצוי בעיר אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת ואם לא בא כל אותו
יום מנדין אותו למחרתו.
הגה. הלך הב''ד למקום אחר צריך לילך אחריהם
ואם לא הלך מנדין אותו.
והשליח ב''ד נאמן לומר הקלני או הקלה הדיין
או לא רצה לבא לדין ומשמתין אותו על פיו אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיבואו
שנים ויעידו שנמנע לבא ואין שליח ב''ד חייב באמירת דברים משום לשון הרע.
הגה. מי שאומר שאינו חושש על גזירת ב''ד
או חכם אע''פ שבא לב''ד מנדין אותו הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו הוי אפקירותא וע'
בי''ד סי' של''ד ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני ב''ד אחר ע' לקמן סי' י''ד מי שלא
יוכל לבא לב''ד כי צריך לילך למרחקים יש להודיע לב''ד ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר
ואם לא עשה מנדין אותו אע''פ שלא היה יכול לבא מי שקבל עליו ב''ד של שנים והזמינוהו
ולא בא מנדין אותו בב''ד של שלשה.
ב. שליח שאמר פלוני שלחני בשם א' מהדיינים
ולא רצה לבוא אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיאמר בשם שלשתן בד''א שהלך השליח ביום
שאינו ידוע לישיבת הדיינים אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין הכל יודעים שכל
הדיינים מקובצים ואע''פ שבא השליח בשם אחד כאילו בא בשם שלשתן.
ג. מי שהוא במדינה והלך שליח ב''ד ולא מצאו
אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו היה בכפר אם דרכו לבא באותו היום אומר
השליח אפי' לאחד מהשכנים אפי' אשה אם יבא פלו' הודיעוהו שב''ד קבעו לו זמן שיבא היום
לב''ד ואם לא בא מנדין אותו לערב בד''א כשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום ב''ד אבל
אם דרכו עליהם אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו שמא לא אמרו לו השכנים שהרי הם
אומרים דרכו על פתח ב''ד וכבר הלך ונפטר וכן אם לא בא במדינה עד למחר אין סומכים על
השכנים שמא שכחו ולא אמרו לו.
הגה. וכן אם היה בעיר אין סומכין על השכנים
שיאמרו שמא השליח ב''ד מצאו ואמר לו.
ד. מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא ואמר אבוא
אין קורעין כתב הנדוי עד שיבוא אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי ב''ד
מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי ב''ד קורעים כתב הנידוי והוא נותן שכר הסופר.
הגה. מי שכתבו עליו סרבנות וטען אח''כ שלא
שמע אינו נאמן דמעשה ב''ד יש לו קול.
ה. נשים יקרות אם מזמנים אותם לבא לב''ד
וכן אם הנתבע יכול למנות שליח שיבא במקומו לב''ד יתבאר בסימן צ''ו ובסי' קכ''ד.
ו. הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד.
סימן יב - דיין שבאו לפניו רך וקשה וכל דיני
פשרה. ובו כ' סעיפים.
א. שנים שבאו לפניך לדין א' רך וא' קשה עד
שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם
איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן
הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם.
הגה. וכן אם היו שניהם חזקים צריך לזקק להם
ויש מי שכתב דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא
ימסרנו למלכות.
ב. מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה הדין אתם
רוצים או הפשרה אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר
שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו וכל ב''ד שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח בד''א קודם
גמר דין אע''פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מצוה לבצוע אבל אחר שגמר הדין ואמר
איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אבל אחר שאינו
דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט ואם חייבו ב''ד שבועה לאחד
מהם רשאי הב''ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה וי"ח.
ג. מותר לב''ד לוותר בממון היתומים חוץ מן
הדין כדי להשקיטם ממריבות.
ד. יש כח ביד ב''ד לגזור ולהחרים שתתקיים
הפשרה ושלא יוכלו היתומים למחות כשיגדילו.
ה. יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום
שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.
ו. מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור
לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר.
הגה. ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד
שיתן לו את שלו.
ז. אע''פ שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בב''ד
יכולים לחזור בהם כ"ז שלא קנו מידם דפשרה צריכה קנין אפי' בשלשה אבל אם קנו מידם
אין יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד וי"א דדוקא בשנים.
הגה. וקנין לאו דוקא אלא ה''ה אם נתן שטר
עליו או א' משאר דרכי הקניה י"א כשמקבל קנין על הפשרה צריך להקנות לו החפץ שלא
יהא קנין דברים כמו שיתבאר לקמן ריש סימן ר''ג.
ח. מחילה א"צ קניין.
ט. שנים שקבלו פשרנים בקנין וקנס חמשים ואחר
הפשרה אמר אחד מבעלי דינים אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום.
י. אם טוען הבעל דין שלא קבעו עליו זמן הפשרנים
שגזרו עליו לעשות ושהוא יעשה כשיזדמן אין דבריו כלום אלא יעשה מיד.
יא. אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו אם לא
יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא
יכול לחזור.
יב. שנים חלוקים בבנין שבקרקע ופשרו ביניהם
בלא קנין כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים אינם יכולים לחזור בהם.
יג. פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזירתם ועשה
שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו.
יד. הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח''כ
מצא עדים יכול לחזור בו.
טו. וה"ה למי שנתפשר מפני שלא היה לו
ראיה או שטר ואחר כך מצא.
טז. דין פשרה בטעות יתבאר בסוף סימן כ''ה.
יז. מי שנתחייב שבועה לחבירו ופייסו התובע
למחול לו ואמר לו יהי כדברך אינו יכול לחזור בו.
יח. אם רבים הם הפשרנים י"א שאין הולכים
אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם.
יט. פשרה בלא קנין ונתנו משכון ביד הפשרנים
אינו כלום אא''כ אמרו דלא כאסמכתא או מעכשיו ואם היה המשכון שטר חוב אינו כלום.
כ. צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא
יקבלו עליהם לדון דין תורה.
סימן יג - כיצד בוררים הדיינים כשאין בעלי
דינין מסכימין יחד. ובו ז' סעיפים.
א. א' מבעלי דינים שאמר איש פלוני ידון לי
ואמר בעל דינו פלוני ידון לי הרי אלו שני דיינים שבררו זה א' וזה א' בוררים להם דיין
שלישי וא"צ שיהי הדיין השלישי ברצון הבעלי דינים ושלשתם דנים אותם שמתוך כך יצא
הדין לאמתו אפילו הי' הא' שבירר בעל הדין חכם גדול וסמוך אינו יכול לכוף את בעל דינו
שידון אצל זה אלא גם הוא בורר מי שירצה.
הגה. שמתוך שזה בורר לו א' וזה בורר לו א'
הבעלי דינים צייתין להם וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות אותו שברר אותו בכל מה שאפשר
מצד הדין והג' שומע טענות שניהם ופוסקים האמת אם אינם יכולים להשוות עצמם לברור להם
שלישי מנהיגי העיר יתנו להם ג' ואם אין מנהיגים בעיר ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע
לדון לפניהם וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון כופין
אותו לדון לפני ג' כמו שנתבאר לעיל סי' ג' או שיברור דיין הגון ואם השנים הבוררים יכולים
להשוות עצמן י"א דא"צ לברור שלישי וי"א דאם הנתבע אומר שהוא יברור שנים
והתובע ג"כ שנים והם יבררו חמישי הרשות בידו דכל זמן שהדיינים רבים יותר יוצא
הדין לאמתו.
ב. כותבים פלוני בירר את פלוני ופלוני בירר
את פלוני וכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהם ומשכתבו אין יכולין לחזור בהם לפיכך אין
כותבין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר הסופר.
הגה. וה''ה אם קנו מידו וי''א דמשטענו בפניהם
אינם יכולים לחזור אף ע''פ שלא כתבו ונ''ל דבמקום שאין דרך לכתוב פלוני בירר פלוני
וכו' משטענו בפניהם א"י לחזור לכ"ע וכ"מ שא"י לחזור לא יכול ג"כ
לומר שיוסיפו הדיינים.
ג. אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב
ואין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם ויצוו לסופר לכתבם ולא יכתבו
אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר הסופר..
ד. אם בא לפסול דיין שבירר חבירו בגזלנות
או בפיסול משפחה אין שומעין לו אפי' ע"א מעיד כדבריו.
ה. אם בירר הנתבע דיין היודע עדות לתובע
דוחקים אותו לברור דיין אחר.
ו. אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מב''ד הגדול
כותבין ושולחין וב''ד הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם דליכא למימר שיפסקו ב''ד
הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים..
ז. אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין
בדין בין בפשרה ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב ונסתלק א' מהם ואינו אומר דעתו
או שאומר איני יודע אפי' הסכימו התשעה כולם לדעת אחת אינו כלום..
סימן יד - אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית
דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני. ובו ח' סעיפים.
א. שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן
וזה אומר נעלה לב''ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני
שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח''כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב''ד הגדול
כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב''ד הגדול ושני בעלי דינים
יפרעו שכר השליח.
הגה. מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני'
רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע''פ שהרחוק יותר חכם
דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות בשכר השליחות וכ''ש אם חכם אחר בעירן הראוי
לדון ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול.
במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה
טוען או שאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב''ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב''ד
הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין
ב''ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד''א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או
לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר
וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב''ד הגדול אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים
ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני
ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו.
הגה. אם יש עדים או ראיה ונראה לב''ד שבעירו
שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו וי''א דלטענות נלך לב''ד
הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו וכל זה מדינא אבל
כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב''ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב''ד
אחר כי אין לנו עכשיו ב''ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו
שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים
צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו ויש
שם ב''ד מכריחו שם לדין וכל זה כשיש ב''ד בעירן אבל אם אין ב''ד שם כל א' יוכל להכריח
חבירו שילך עמו לב''ד לדון עמו התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע''פ
שבעיר התובע הב''ד יותר גדול ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון או [בעיר] אחרת אא''כ יכול
לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם וע''ל סי'
ע''ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו. אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע''פ שהוא
הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדון? בעיר אחרת אע''פ
שהב''ד שבעירו יותר גדול.
ב. אם הא' ת''ח ויודע לכתוב ראיותיו ושכנגדו
עם הארץ אין לת''ח לכתוב בעצמו כששולחים ב''ד לשאול מב''ד הגדול אלא הדיינים יעתיקו
אותם.
ג. י"א שאם יש שני ת''ח בעיר אחת האחד
גדול מחבירו יכול א' מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע''פ שהוא קטן
ממנו כיון ששניהם בעיר אחת.
הגה. ואם א' סילק עצמו מן הדין כמאן דליתא
דמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו וכל מקום שאינו צריך לבא לפניו לדון א''צ לחוש
כלל להזמנתו וא''צ לבא כלל.
ד. י''א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה
הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפי' אם לא שאל.
הגה. וכ''ש אם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני
מיהו י"א דוקא אם דנו אותו ע''י כפייה אבל בלא''ה אין כותבין וכן עיקר וכשצריכים
לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר אלא כל זמן שבא לכתוב לו כותבין ונותנין
לו וא''צ לכתוב לו הטעמים והראיות רק כותבין להם הטענות והפסק דין וצריך לשלם מיד ואם
יסתור הדין יחזרו לו וא''צ לכתוב לו אלא מב''ד קטן לב''ד גדול אבל ב''ד גדול שדנו א''צ
לכתוב לו דלא חיישינן לטעותא דא''כ אין לדבר סוף.
ה. המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו
יציאותיו אע''פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת וה''מ דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרוצה לדון
בעיר אחרת אבל אם היה מסרב לבא לב''ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב
לפרוע לו כל הוצאותיו ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים
אע''פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות אין חייב לשלם הוצאותיו.
הגה. ויש חולקין וס''ל דאם הוצרך להוציא
עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו''ם חייב לשלם לו וכן נ''ל עיקר ובלבד שעשאו
ברשות ב''ד כדלקמן סי' כ''ו מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני
אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו כשהסרבן צריך לשלם
ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול אלא צריך לברר כמה הוציא או הב''ד ישומו
לו הוצאותיו וכזה ישלם לו.
ו. חייבוהו ב''ד לפרוע ויצא וחזר ואמר פרעתי
אם הוא נאמן יתבאר בסימן ע''ט.
ז. אם בא הזוכה בדין לב''ד ותובע שיכתבו
לו פסק דין אם כותבין ונותנין לו גם זה שם.
ח. יש בידו פסק דין שחבירו חייב לו אם הלה
נאמן לומר פרעתי בסימן ל''ט סעיף י'.
סימן טו - איזה דין דנין תחלה ודין דין מרומה.
ובו ה' סעיפים.
א. צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו
תחלה אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה
שיכול.
הגה. ואם הת''ח בעצמו לפני הדיינים אפי'
פתחו כבר בדין אחר דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלמודו אבל אם קרובו בא לדין אם פתחו בדין
אחר אין צריכין לפסוק ואם לאו צריכין לדון אותו תחלה משום כבוד החכם.
ב. היו לפניו דינים הרבה מקדימין דין היתום
לדין האלמנה ודין האלמנה קודם לדין ת''ח ודין ת''ח קודם לדין עם הארץ ודין האשה קודם
לדין האיש.
ג. הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה
לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה
וחקירה של דיני נפשות.
הגה. ומ''מ אין דינו כדיני נפשות שאם אמר
בא' מן החקירות אינו יודע שיתבטל העדות אלא ר''ל שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר.
אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין
דעתו סומכת על דברי העדים אע''פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבע''ד זה רמאי ובעל
ערמה והשיא את העדים אע''פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים
שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם כל אלו הדברי' וכיוצא בהם אסור לו לחתוך
אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורים ללב
וכשהיה רואה הרא''ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה הי' כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום
דיין להשתדל בדין זה.
ד. במד''א כשהתובע רמאי אבל כשהנתבע רמאי
אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו ואם
נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו.
הגה. ובדרך זה יוכל הדיין לומר להנתבע ג''כ
שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות ויכול
אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת.
ה. יש לדיין לדון דיני ממונות ע''פ הדברים
שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע''פ שאין שם ראיה ברורה ומשרבו בתי
דינים שאינם הגונים ובעלי בינה הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר
ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אע''פ שדעתו סומכת על דבריהם וכן אין מוציאים
מהיתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען ואעפ''כ אם העיד אדם
נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא
ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה או
יסתלק מן הדין כמו שנתבאר.
הגה. ואם נראה לב''ד שאחד גוזל חבירו ולא
יוכלו להוציאו ממנו בדין יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו ואם היא אשה
שלא תנשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינו שלה וע''ל סימן שנ''ח סעיף
ה'.
סימן טז - כמה זמן נותנין להביא ראיה ודין
הטלת חרם. ובו ה''ס.
א. אמר אחד מבעלי הדין יש לי עדים להביא
נותנין לו זמן ל' יום ולאחר ל' יום פוסקין הדין ואם מביאן אח''כ יסתור הדין ואם גלוי
וידוע לב''ד שפלוני ופלוני הם עדים בדבר והרחיקו נדוד נותנין לו זמן עד שיוכל להביא.
והוא הדין אם ידוע לב''ד שיוכל לברר דבריו תוך שלשים אין נותנין לו זמן לבטלה וע''ל
סי' צ''ח סעיף ד'.
ב. הא דיהבי זמן שלשים יום דוקא כשתבעוהו
תחלה בלא ראיה וחייבוהו ב''ד שישבע וזה טוען יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי ואיני
רוצה לקבל שבועתו אז נותנין לו זמן שלושים יום אבל אם טען תחלה יש לי ראיה ואינה מצויה
עתה בידי מה צורך ליתן לו זמן לכשיביא ישיב לו הנתבע וכל זמן שלא יביא לא ישיב לו טענה
ואם חזר ואמר אין לי ראיה ישיב לו בלא ראיה יש מי שאומר שנשבע ונפטר ואינו נאמן להביא
עוד ראיה.
הגה. ואם הנתבע מבקש זמן כדי להשיב על טענות
התובע אם נראה לב''ד שאינו אלא דחייה אין נותנין לו זמן וצריך להשיב מיד אבל אם נראה
לב''ד שצריך זמן כדי לחשוב ולשום לבו על דברים שבינו לבינו נותנין לו זמן כפי הצורך
אבל אם כתב בשטר שיפרע לו בלי דחייה כל תנאי שבממון קיים.
ג. טען אחד מבעלי דינים יש לי זכות בעדים
או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות בעדים
או בראיה שיודיע לדיין אפי' אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו חייב להגיד.
הגה. וע' ל' סי' ע''א סעיף ז' וח' כיצד נותנים
חרם וע' ל' סי' צ''ב סעיף ו' אם טוען שכנגדו הוא פסול לישבע אם נותנים חרם על זה.
ד. האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו
אם הלה מודה שיש לזה בו זכות חייב להוציאו בב''ד וב''ד יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו אבל
אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה אין מחייבים אותו להראות שטר לשום
אדם אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו שיראנו יחרים
ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הרי זה נשבע היסת שאינו
אצלו.
ה. המוציא שטר על חבירו והלה טוען שיש בו
זיוף ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו נותנין לו אע''פ שכתוב בו בלא טפיסת טופס
מזה השטר.
סימן יז - להשוות הבעלי דינין בכל דבר. ובו
י''א סעיפים.
א. בצדק תשפוט עמיתך איזהו צדק המשפט זו
השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר לא יהא א' מדבר כל צרכו וא' אומר קצר דברך ולא יסבירו
פנים לא' וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות ואם היה אחד מהם מלובש בגדים
יקרים והשני מלובש בגדים בזויים אומרים למכובד או הלבישהו כמותך או לבוש כמוהו ולא
יהא א' יושב וא' עומד אלא שניהם עומדים ואם רצו ב''ד להושיב את שניהם מושיבים ולא ישב
א' למעלה וא' למטה אלא זה בצד זה בד''א בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה
לכתחלה איזהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלו' אתה חייב והעדים לכתחלה לעולם בעמידה.
הגה. ועמידה ע''י סמיכה מקרי שפיר עמידה
לענין זה וע''ל סי' כ''ח.
ב. ת''ח וע''ה שבאו לדין מושיבים את החכם
ואומרים לע''ה שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך.
הגה. ת''ח שבא לדין מותר לעמוד לפניו ולא
חיישי' שיסתתמו טענות שכנגדו.
ג. כבר נהגו כל בתי דיני ישראל לאחר התלמוד
שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על
תלם.
ד. אם והנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי
אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי כי אתם הרבים הדין עמו השותפים יבררו להם
א' מהם לטעון בשביל כולם או יטעון כל א' לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו
וע''ל סי' קע''ו סל''ה.
ה. אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא
בפני בעל דין חבירו.
הגה. ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר
אבל אם שמע טענת הא' ואח''כ נתרצה השני לדון לפניו מותר להיות דיין בדבר ולא יכתוב
שום חכם פסק לא' מבעלי הדינין בדרך א''כ או שיכתוב לו דעתו בלא פסק כל זמן שלא שמע
דברי שניהם שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר גם משום שאח''כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב
להיפך ואיכא זילותא לחכם.
וכן הבעל דין מוזהר על כך ותלמיד שיש לו
דין לפני רבו לא יקדים לבא קודם בעל דינו שלא יהא נראה כמקדים כדי לברר טענותיו שלא
בפני חבירו ואם יש לו עת קבוע לבא ללמוד לפניו ובא העת ההיא מותר.
ו. לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן ואם
היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם אבל אינו יודע בלשונם כל כך שידע להשיב להם ולהודיעם
פסק הדין מותר להעמיד מתורגמן.
הגה. ע''ל סי' י''ג סעיף ג' אם טוענין בכתב
אם א' רוצה לטעון בלשון א' והשני בלשון א' אין א' יכול לכוף חבירו.
ז. צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים ולשנות
אותם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו' ומצדיק הדין בלבו ואח''כ חותכו.
ח. דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה
לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין
לאמתו לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בע''ד אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק ולא ילמד לא'
מבעלי הדין כלל אפי' הביא א' מבעלי הדין עד א' לא יאמר לו אין מחייבין ממון ע''פ עד
א' אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך עד שיטעון ויאמר עד א' אינו נאמן עלי וכן כל כיוצא
בזה.
ט. ראה הדיין זכות לא' מהם ובע''ד מבקש לאמרו
ואינו יודע לחבר הדברים או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה
ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם
וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים.
י. אין לדיין לרחם בדין על דל שלא יאמר עני
הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד ולא להדר פני גדול
שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו שלא יסתתמו
דברי בעל דינו ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו ואח''כ אומר לו
שיתן לו את שלו אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו ואם באו לפניו אחד כשר וא' רשע לא יאמר זה
רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדבורו אטה הדין על הרשע אלא לעולם יהיו שני
בעלי הדין בעיניו כרשעים ובחזקת שכל א' מהם טוען שקר וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים
וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים כשקבלו עליהם את הדין וידון כל אחד לכף זכות.
יא. צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר
לו שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער א' מהבעלי הדינים הרי זה בכלל
לא תעשו עול.
יב. כשא' מבעלי דינים מגזם לחבירו בפני הדיין
ואומר לו כך וכך תתחייב לי בדין אם אין הדין כך צריך הדיין לומר לו שקר אתה דובר.
הגה. בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין
רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק
לו יותר הוי טעות בדין וחוזר.
סימן יח - כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכים
אחר הרוב. ובו ו"ס.
א. הביא א' מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסין
העדים ומקבלים עדותם כראוי כמו שיתבאר בסי' כ''ח ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם
לחוץ וישאו ויתנו בדבר אם יסכימו לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב שנים אומרים
זכאי וא' אומר חייב זכאי. שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב. א' אומר זכאי וא' אומר
חייב וא' אומר איני יודע ואפי' שנים אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו
שני דיינים ונמצא שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר אם ג' מזכים וב' מחייבים זכאי ואם ג'
מחייבים ושנים מזכים חייב שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו
עוד דיינים אבל ארבעה אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי וא'
אומר חייב וא' אומר איני יודע בין שהוא אותו שאמר תחלה איני יודע בין שהוא אחר הולכים
אחר הרוב.
הגה. וכן נ''ל עיקר דלא כמ''ש לעיל סי' י''ג
סעיף ז' בהיפך והוא דעת החולקים ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו
מתחלה לג' אך אינו נ''ל רק שחולקים הא' דעת הרמב''ם והשני דעת הרשב''א קהל שבררו ד'
או ה' בירורים אין הולכים אחר הרוב שאין רוב אלא בב''ד ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב
והם שקולים אין אומרים שיבאו אחרים ויכריעו שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים אבל
אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו.
ב. היו מחצה על מחצה וא' אומר איני יודע
הרי אלו מוסיפין ב' אחרים וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכים עד ע''א הגיעו לע''א ואמרו
ל''ה זכאי ול''ה חייב וא' אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לצד הא' ונמצא
ל''ו מזכין או מחייבין ואם לא חזר לא הוא ולא א' מהם הרי הממון ספק ומעמידים הממון
בחזקת בעליו.
ג. כל מי שאומר איני יודע א''צ לתת טעם לדבריו
ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב.
ד. שלשה שישבו לדין וסלק א' מהם עצמו אין
השנים יכולים לגמור הדין.
הגה. והוא הדין אם נבררו מתחלה יותר מג'
ונסתלק א' כמו שנתבאר לעיל ס"ס י''ג.
ה. הא דאמרי' בגמ' הרב ותלמידו אין מונים
להם אלא אחד היינו דוקא בשעה שמלמדו הרב הדין ועל פיו סומך ואפי' בכהאי גוונא אם הוא
תלמיד כרב אמי ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסברתיה לא הוו צריכי יכול ללמדו בשעת
הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין אע''פ שהוא תלמידו מונים להם שנים רק שיהיה
לו קצת סברא להבין לישא וליתן.
הגה. ולענין איסור והיתר או דיני טומא' וטהר'
אפי' צריך לסברתיה מונים להם שנים.
ו. ב''ד פוסקים בדיני ממונות דלא בפני בעל
דין.
סימן יט - כיצד נותנין הפסק וסדר כתיבתו.
ובו ג' סעיפים.
א. אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים הבעלי הדינים
וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואסור לדיין לומר כשיצא
מב''ד אני הייתי מזכה אבל חבירי רבו עלי והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד.
ב. שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין
אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים אלא כותבים סתם פלוני בא עם פלוני בעל דינו
לפני ב''ד ומדבריהם יצא פלו' זכאי ופלו' חייב.
ג. קיבל עליו את הדין ואמרו לו לשלם והלך
ולא שלם אין מנדין אותו עד שיתרו בו בה''ב ואח''כ מנדין אותו עד שיתן מה שהוא חייב
ואם עמד שלשים יום ולא תבע נידויו מחרימין אותו.
הגה. ואם אינו רוצה לקבל עליו הדין מנדין
אותו מיד.
סימן כ - עד מתי יכול להביא ראיה לסתור הדין.
ובו סעיף אחד.
א. מי שנתחייב בב''ד והביא עדים או ראי'
לזכותו סותר הדין וחוזר אע''פ שכבר נגמר ואפי' אם פרע כבר כל זמן שהוא מביא ראיה סותר
אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום אע''פ שהביא ראיה לאחר ל' יום
סותר את הדין שאל''כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' אבל אם אמרו לו להביא
עדים או ראיה ואמר אין לי אע''פ שמצא אח''כ אינו כלום ואצ''ל אם אמרו לו יש לך עדים
ואמר אין לי עדים יש לך ראיה אמר אין לי ראיה ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב
אמר קרבו איש פלו' ופלו' והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו אין זה כלום ואין משגיחים
עליו ועל ראיתו.
הגה. אבל אם לא אמר אין לי ראיה אע''פ ששתק
עד שנתחייב בדין ואח''כ אמר קרבו פלוני ופלוני ויעידו סותר הדין.
בד''א כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה
אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא
של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו הרי
זה מביא וסותר מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא
היו מצויים אצלו וכ''ז שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה
והיה ממש בדבריו הרי זה לא סתר טענותיו וסותר לפיכך אם פירש ואמר אין לי עדים כלל לא
הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים אינו יכול לסתור בד''א בגדול
אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל ואמר אין לי
עדים ואין לי ראיה ואחר שיצא מב''ד חייב אמרו לו אחרים אנו יודעים לאביך עדות שתסתור
בה דין זה או שאמר ליה אחד מורישך הפקיד ראיה זו הרי זה מביא מיד וסותר שאין היורש
קטן יודע כל ראיות מורישו.
הגה. וכל זה בסתמא אבל אם הביא הגדול אח''כ
ראיה ועדים שלא ידע מאלו עדים שהביא אח''כ או שבאו עדים ואומרים ששטרות של אביו היו
בידו וידע בהן כשירד לדין הולכים אחריהם.
סימן כא - מי שקבל עליו להשלים הדין ליום
ידוע ונאנס. ובו ס''א.
א. מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלו' וישבע
יהיה חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או שאם לא יבא ביום פלו' וישבע
ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד זכותו
ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו
שהיה מקודם וכן כל כיוצא בזה וע' לקמן סי' ר''ז.
סימן כב - מי שקבל עליו קרוב ופסול ודין
שבועה והפוכה. ובו ג''ס.
א. מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו
דיין בין להיותו עד עליו.
הגה. ולא מקרי קבלה אא''כ קבלו לדונו אבל
אם השליש בידו מעות שדנין עליו לא מקרי קבלה.
אפי' קבל א' מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים
להעיד עליו או כג' ב''ד מומחים לדון לו.
הגה. וי''ח וס''ל דדוקא אם קבל קרוב או פסול
בדיין א' או בעד א' אבל אם קבלו כתרי דאיכא תרתי לריעותא אפי' אחר גמר דין יכול לחזור
בו וכן הסכמת רוב הפוסקים אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יכול לחזור.
בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה
שהיה טוען על פיהן בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו
אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין
ולעיל סי' י''ב ס''ב נתבאר איזה מקרי גמר דין ולענין עדות מיד שהעידו לא יכול לחזור
בו נגמר הדין אינו יכול לחזור בו והוא שלא נודע שטעו ואם כופר ואומר לא קבלתי עלי לדון
ואין עדים בדבר ישבע שלא קבלו עליו אפי' אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו. ר' ירוחם
נ''ב ח' י''ג.
ב. אם קבל עליו עדות עכו''ם כמי שקיבל עליו
עדות אחד מהפסולים אבל אם קבל עליו עכו''ם לדיין אפי' קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור
לדון לפניו.
ג. מי שנתחייב לחבירו שבועה בב''ד ואמר ליה
השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון אם קנו מידו אינו
יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין ונשבע כמו שאמר
ליה א''י לחזור בו וחייב לשלם וה''ה למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או אם
נשבע זה שנהפכה עליו א''י לחזור בו וה''ה במי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה
אם קנו מידו א''י לחזור בו ואם לא קנו מידו אע''פ שקבל בב''ד חוזר עד שיגמור הדין וישבע.
הגה. מי שמחוייב לישבע ואמר לפני ב''ד אינו
רוצה לישבע אלא הריני משלם ויצא חוץ לב''ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה
ויש חולקין מי שנתחייב לחבירו שבועה דאורייתא ואמר לחבירו השבע וטול ונשבע בלא נטילת
חפץ לא יוכל לחזור בו.
סימן כג - עד מתי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי.
ובו סעיף אחד.
א. כל זמן שבעלי דינים עומדים לפני הדיין
נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו אינו נאמן אם אין בידו פסק דין ודוקא
בשורא דדייני אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות יזכה הזוכה ובלבד
שלא יסתור טענות הראשונות וכל זה דוקא בדיין א' אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו אם יש
ב' עדים שמכחישים אותם.
הגה. וה''ה אם קבלו עליהם פשרן לזמן כל מה
שאומר תוך זמן נאמן אבל אם כבר כתב ונתן להן הפשרה אין לו רשות להוסיף או לגרוע אע''פ
שאומר שכך היתה כוונתו.
סימן כד - שנזקקין לתובע תחלה. ובו סעיף
אחד.
א. אין נזקקין אלא תחלה ואם זיילי נכסי דנתבע
נזקקין לו תחלה.
הגה. פירוש ראובן תובע שמעון בענין שלא יוכל
לומר פרעתי ושמעון משיב יש לך משלי כל כך ומבקש זמן להביא עדים יותר מל' יום שהוא זמן
ב''ד אע''פ שאנו יודעים שיש לו עדים שיודעים בדבר נזקקים לתובע וצריך לשלם לו מיד אם
לא שזיילי נכסיה ויש היזק בזה לנתבע וה''ה אם התובע רוצה שישמעו דבריו תחלה קודם שישמעו
דבריו של נתבע או שמבקש מהב''ד שלא יפסקו לו הדין עכשיו אלא כשירצה הוא או שהנתבע חייב
לו שבועה ואומר התובע שאינו רוצה שישבע לו עכשיו רק כשירצה וכל כיוצא בזה כגון שאומר
שיש לו הרבה טענות על זה ואינו רוצה לטעון עכשיו שומעין לתובע אם לא שזיילי נכסי הנתבע
או שיש לנתבע היזק בזה כפי ראות עיני הדיינים.
סימן כה - דיין שטעה מתי חוזר ומתי משלם.
ובו ה' סעיפים.
א. כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה
בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים חוזר
הדין ודנין אותו כהלכה.
הגה. מיהו י''א דאם נראה לדיין ולבני דורו
מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים יכול לחלוק עליו מאחר שאינו נזכר בגמרא
בשם הרא''ש מ''מ אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שקבל מרבותיו
שאין נוהגין כאותה חומרא.
ואם א''א לחזור כגון שהלך זה שנטל הממון
שלא כדין למדינת הים או שהוא אלם או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה
לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם אע''פ שגרם להזיק לא נתכוין להזיק.
הגה. ויש חולקין ועוד פוסקים ולענין הוראות
איסור והיתר אם הגיע להוראה אע''פ שאינו סמוך דינו כמומחה ועיין בי''ד סי' רמ''ב מדין
הסמיכות בזמן הזה.
ב. טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהיא מחלוקת
תנאים או אמוראים ולא נפסקה ההלכה כא' מהם בפי' ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה
בכל העולם כדברי האחד אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל
קבלו אותו בעלי דינים עליהם הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם.
הגה. וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה וע''ל
ס"ס ג' כיצד נטילת רשות מן המלך מהני ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש
בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות
בידו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין
ממון מיד המוחזק ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי
דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החולקים הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד
דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אא''כ היה ג''כ הפסד מרובה וכן אם היה
יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום ואפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד
יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו ואם
היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו ואם חכם אחר בא לאסור
מה שהם מתירין נהוג בו איסור כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים
האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים הולכים אחר האחרונים
דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר
ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון
ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.
ג. היה הטועה מומחה בית דין ולא נטל רשות
ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם לדון
להם בדין וטעה בשיקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם לא נשא ונתן
ביד יחזור הדין ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו.
הגה. וי''א דאפי' לא נשא ונתן ביד מה שעשה
עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר וכל זה כשלא קבלום עליהם בין לדין בין לטעות אבל אם
קבלום עליהם בין לדין בין לטעות או בזמן הזה שמכריחין הקהל הדיינים ע''פ החרם שיהיו
דיינים בעל כרחם לא ישלמו אפי' טעו דמה להם לעשות מ''מ יש להם לחזור אם טעו ואם אינן
רוצים לחזור צריכין לשלם וכשטעו ומשלמין אם הסכימו כל הדיינים ביחד כולם משלמין ואם
היו הדיינים רק שלשה והלכו אחר שנים שבהם הם משלמין ב' חלקים והחלק השלישי מפסיד הבעל
דין אבל אם היו הדיינים חמשה והלכו אחר ג' שהם הרוב צריכים לשלם הכל.
ד. אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי
דינים אע''פ שנטל רשות הרי זה בכלל בעל זרוע ואינו בכלל הדיינים לפיכך אין דינו דין
בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני ב''ד ואם טעה ונשא ונתן
ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבע''ד שנתן לו שלא כהלכה ואם אין לו להחזיר או שטמא
או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא.
ה. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב
בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח''כ ידע שאינו בן שבועה אע''פ שקנו מידו
על הפשרה אינה כלום דקנין בטעות הוא וחוזר.
סימן כו - שלא לדון בדיני עכו''ם. ובו ד'
סעיפים.
א. אסור לדון בפני דייני עכו''ם ובערכאות
שלהם אפי' בדין שדנים בדיני ישראל ואפי' נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל
הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת מרע''ה.
הגה. ויש ביד ב''ד לנדותו ולהחרימו עד שיסלק
יד עכו''ם מעל חבירו וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו''ם ואפי' אינו דן לפני
עכו''ם רק שכופהו על ידי עכו''ם שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד וע''ל סי'
שפ''ח מי שהלך בערכאות של עכו''ם ונתחייב בדיניה' ואח''כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל
י"א שאין נזקקין לו וי"א דנזקקין לו אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עכו''ם
והסברא ראשונה נ''ל עיקר.
ב. היתה יד עכו''ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו
יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב''ד
ומציל בדיני עכו''ם מיד בעל דינו.
הגה. ויש רשות לב''ד לילך לפני עכו''ם ולהעיד
שזה חייב לזה וכל זה דוקא כשאינו רוצה להיות ציית דין אבל בלא''ה אסור לב''ד להרשות
לדון לפני עכו''ם.
ג. המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני
עכו''ם אינו כלום ואסור לידון בפניהם ואם קבל עליו שאם לא ילך בפניהם יהיה עליו כך
וכך לעניים אסור לילך לדון עמו לפני עכו''ם וחייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים ויש מי
שאומר שאין ב''ד מוציאין ממנו אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו.
ד. שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני העכו''ם
אינו רשאי לתבעו בפניהם ואם מסר השטר לעכו''ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד
יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל.
הגה. וכל זה שיוכל לכופו בדין ישראל אבל
אם הלוה אלם מותר למכרו לעכו''ם וע''ל ס''ס שס''ט מדין עכו''ם המוכר שטר חוב לישראל
על ישראל אחר אם דן הוא בדין עכו''ם.
סימן כז - שלא לקלל דיין ולא שום אחד מישראל.
ובו ב' סעיפים.
א. המקלל א' מישראל ואפילו מקלל עצמו בשם
או בכינוי או בא' מהשמו' שקורים העכו''ם להקב''ה אם היה בעדי' והתראה לוקה אחת משום
לא תקלל חרש ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל וארור הוי לשון קללה.
ב. אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא
כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' אינו לוקה אבל
איסורא מיהו איכא ואם חרף ת''ח מנדין אותו ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין
אותו כמה שיראו ואם חרף עם הארץ עונשין אותו כפי שהשעה צריכה עונשין אותו שכבר חטא
ונתחייבdef
מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בב''ד ורצו ב''ד למחול על כבודם ולא נידוהו
הרשות בידם והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בכבוד התורה
ובדיינים הואיל ופקרו העם בדבר צריכי' לחזק ולענוש כפי מה שירא' להם.
