שלחן ערוך הלכות גט סימן קלה-קנד

שלחן ערוך הלכות גט סימן קלה-קנד

סימן קלה - צריך לקרות הגט קדם נתינה ולאחריו, ובו ה' סעיפים

א- העדים שנותנים הגט לפניהם צריכים לקרותו קדם נתינה. וטוב לקרותו גם לאחר נתינה. ואם לא קראוהו אלא לאחר נתינה בלבד, מגרשת. הגה. וכן אם יעידו בטוב שזהו גטה. ולכתחלה אנו נוהגין שהחכם המסדר הגט קורא אותו תחלה וסוף עם העדים, ואחר כך שואל לסופר אם זהו הגט שכתב לשמו ולשמה ולשם גרושין, ואחר כך שואל לכל אחד מהעדים אם מכיר חתימתו וחתימת חברו, ואם חתמו זה בפני זה.

ב- קראוהו ונתנוהו לבעל או לשלוחו, והכניסו לבית ידו ונתנו לה, צריך לקרותו פעם שנית קדם שיתנהו לה. ואם לא קראוהו, ונתנו לה וזרקתו לים או לאש, הרי זו מגרשת. הואיל וקראוהו תחלה אין חוששין לו שהחליפו. ולא עוד, אלא אפלו אמר הבעל. שטר אחר היה ולא היה הגט שקראתם, אינו נאמן, והרי היא מגרשת. ואם הגט בידו ומראה אותו, נאמן, כל זמן שלא נשאת.

ג- הרי שלא קראו הגט תחלה, ונתנו לה בפניהם וזרקתו לאור או לים, אף על פי שהבעל אומר. גט כשר היה, הרי זו ספק מגרשת. הגה. ואפלו אם נשאת, תצא. אבל אם הגט עדין יוצא מתחת ידה, אם נשאת לא תצא, אבל לא תנשא בגט זה מאחר שלא קראו אותו תכף אחר הנתינה. ויש חולקין.

ד- נתן לה ניר חלק ואמר לה. הרי זה גטך, אם לא בדקו הניר במי נרא לראות אם היה שם דבר כתוב בו, או אם יבדקו ותפלט הכתיבה, הרי זו ספק מגרשת. ואם יבדקוהו ולא תפלט הכתיבה, אין כאן חשש גרושין.

ה- זרק לה הגט לחצרה לבין החביות, בפני עדים, ובקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר, אין חוששין, שזה שנמצא הוא שזרק. ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות, חוששין שמא גט שזרק אכלוהו עכברים, והרי זו ספק מגרשת. במה דברים אמורים, כשלא קראוהו. אבל אם לאחר שקראוהו שהיה גט חזר הבעל ולקחו מידם וזרקו [לחצרה] לבין החביות, אפלו לא נמצא אלא מזוזה אחת או שטר אחד, הרי זו ספק מגרשת.

סימן קלו - דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה, והמגרש בשבת, ובו ז' סעיפים

א- המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט. "הרי זה גטך", וכיוצא בזה. ואם נתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה גט פסול. הגה. ולכתחלה יאמר לה. הרי זה גטך והרי את מגרשת ממני והרי את מתרת לכל אדם מעכשו. ונוהגין שהבעל כופל הגט כמו אגרת, ונותנו לה, כדי שתוכל לאחזו כלו בידה כשנתנו לה. והבעל צריך לידע מה הוא אומר לה. וכן כל מה שאומר לה, יודיעו אותו פרושו.

ב- במה דברים אמורים, בשלא היה מדבר עמה על עסקי גטה. אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גטה, ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה גט.

ג- כשיתן לה הגט יאמר לה. "הרי את מגרשת ממני בגט זה ומתרת לכל אדם", או "הרי את משלחת ממני". ואם שלוחו נותנו לה, אומר. "הרי את מגרשת מפלוני בגט זה והרי את מתרת לכל אדם". ואם אמר. "איני אישך", "איני בעלך", יש מי שאומר, שאינו גט, אפלו היה מדבר עמה על עסקי גטה, דכתיב "ושלחה" ולא שישלח את עצמו. ויש מי שאומר, שאם היה מדבר עמה על עסקי גטה, הויא ספק מגרשת.

ד- אמר לה. "הרי את לעצמך", הרי זה גט. אבל אם אמר לה. "הרי את בת חורין", לא אמר כלום.

ה- צריך שיתננו לה בתורת גרושין, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב, אינה מגרשת, אלא אם כן יאמר אחר כך. הרי זה גטך, או שיודיע כן לעדים בתחלה. הגה. ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו, או שהעדים מגידים לה אחר כך.

ו- אם יש אחר בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו, אינו יכול לגרש אלא בפני האחר. הגה. ואפלו יצא גט מתחת יד- אחת, אינה מגרשת, עד שתביא ראיה שגרשה בפני האחר, או תביא עדי מסירה שזהו שגרש את אשתו. יש אומרים דאם שמות המגרשים שוים, אף על פי שאין שמות הנשים שוים, מכל מקום יכתבו סימן במגרש או מצד כנוי שלו או שהאחד כהן והשני אינו כהן. ולכן נהגו לתת הגט ברבים, שאם היו בעיר שנים ששמותיהם שוים, שיהיה אצל הגט.

ז- אין מגרשין בשבת. ואם השעה צריכה לכך, כגון שכיב מרע שתקף עליו החלי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם, אם הגט ברשותו יקנה לה אותו, ותזכה בו ובגט שבתוכו. ואם אי אפשר בלא טלטול, כגון שאין הגט מנח ברשותו, יטלנו בידו ויתננו לה. ויש אומרים דבזמן הזה דכותבין תורה שבעל פה, מתר לטלטל גט בשבת, ויכול לתנו לה בכל ענין.

סימן קלז - צריך שיתירנה התר גמור, ובו ה' סעיפים

א- אמר לה. הרי את מתרת לכל אדם, חוץ מפלוני, או אלא לפלוני, אינו גט. כיצד יעשה, יטלנו ממנה ויחזר ויתננו ויאמר. הרי את מתרת לכל אדם. אבל אם אמר. על מנת, הרי הוא כשאר תנאי הגט, בין אמר לה. על מנת שלא תנשא לו, או על מנת שלא תבעלי לו, או על מנת שלא תהיי לו. ויש מחמירין אפלו באומר על מנת, ויש להחמיר לכתחלה. ואם חושדה מאדם, יאמר לבית דין והם ימחו בידם שלא ישאו זה את זה.

ב- היה אותו פלוני שהוציא מכלל הגט בחוץ או באלא, מי שאין קדושין תופסים לו בה, הרי זה גט כשר. אבל אם קדושין תופסין לו בה, אף על פי שהוא מחיבי לאוין, אינו גט. והוא הדין אם שיר קטן. ויש מי שאומר, דבשיר קטן הוי ספק מגרשת.

ג- שיר בעל אחותה, או ששיר מי שעתיד עדין להולד, או שאמר לה. חוץ מזנותיך או חוץ משלא כדרכה או חוץ משטר וביאה, או חוץ מהפרת נדריך, או חוץ מירושתך, הרי זו ספק מגרשת.

ד- אמר לה. הרי את מתרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון, וחזר ואמר לה בשעה שמסר לה הגט. הרי את מתרת לראובן ושמעון, או שאמר. הרי את מתרת לראובן, או שאמר. הרי את מתרת לשמעון, או שאמר. אף לשמעון, הרי זו ספק מגרשת.

ה- אמר לה. הרי זה גטך והרי את מגרשת ממני היום ולמחר את אשתי, הרי זו ספק מגרשת.

סימן קלח - דין נתינת הגט מידו, ובו ד' סעיפים

א- אמר לה. טלי גטך מעל גבי קרקע, אינו כלום. ואפלו היה מנח על גבי ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט, כיון שלא סיע בנטילתו. אפלו היתה ידו סגורה והגט בתוכה, ופתח הוא ידו ונטלתו מתוכה, שסיע בנטילתו, אפלו הכי אינו גט, כיון שלא קרב גופו אליה. ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו, קרי בה שפיר "ונתן", אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הוי נתינה. ויש מי שאומר, שאם היה קשור על ידו או על ירכו, והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה. הרי זה גטך, הרי זה גט.

ב- נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור בו בידו, אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו, אינה מגרשת. ואם לאו, מגרשת. ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אלו לא קפצה ידה, אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו, לא הוי נתינה ואינה מגרשת. ויש מי שאומר שהיא מגרשת. הגה. וכל זה לא מירי אלא שקפצה ידה בלא רצון הבעל, אבל אם הבעל מצוה לה לקפץ, ואפלו הושיט לה הגט והיא לקחה אותו בצד השני, הוי גט, כן נראה לי.

ג- נתן הגט כשהיא ישנה, וננערה, והרי הוא בידה, ואמר לה. הרי זה גטך, אין צריך לחזר ולטלו מידה ולתנו לה. אבל אם לא אמר לה. הרי זה גטך, אפלו אמר לעדים. ראו גט שאני נותן לה, אינו כלום, כיון שהיא היתה ישנה. וכן אם נפל מידה בעודה ישנה, אף על פי שחזרה ולקחתו, אינו גט עד שיחזר ויתננו לה ויאמר לה. הרי זה גטך. הגה. נתן גטה בחצרה בשעה שהיא ישנה, יש אומרים דלא הוי גט. אבל ביד שלוחה, לכלי עלמא הוי גט.

ד- אמר לעדים. ראו גט שאני נותן לאשתי, ואמר לה בשעה שמסרו לה. כנסי שטר חוב זה, הרי זה גט אף על פי שלא אמר. הרי זה גטך. ויש מי שאומר, דהני מלי באומר לעדים שלא בפניה, אבל אם אמר בפניה, ובשעה שמסרו לה אמר לה. כנסי שטר חוב זה, הרי זו ספק מגרשת. אבל אם לא אמר תחלה. ראו גט זה שאני נותן לה, ואמר לה. כנסי שטר חוב זה, צריך לומר לה. הרי זה גטך, אבל אין צריך לטלו ממנה ולחזר ולתנו לה. ויש מי שאומר, דהני מלי באומר. כנסי שטר חוב זה, אבל אם אמר לה. זכי בשטר חוב זה, אין לה תקנה, עד שיטלנו ממנה ויחזר ויתננו לה, ויאמר לה. הרי זה גטך.

סימן קלט - דין קבלה מידו, ואם זרק לה ולחצרה, ובו י"ח סעיפים

א- זרק לה הגט בחצרה, בין שהוא קנוי לה או שאול או משכר, הרי זו מגרשת. במה דברים אמורים, כשהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה, אבל אם אינה עומדת שם, אף על פי שהוא משתמר לדעתה, אינה מגרשת.

ב- אם נתן בחצרה, ואחר כך בא שם ואמר לה. הרי זה גטך, יש מי שכתב, שאף על פי שהגט עדין שם אינה מגרשת, עד שתטלנו משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו, דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכו ובשעה שאומר לה הא גטך. וכן בגטה וחצרה באים כאחד, בעינן שעומדת בצד החצר בשעת נתינה. ויש חולקין.

ג- נתנו בחצרה, שלא מדעתה, ואינה עומדת בצד חצרה, הרי זו ספק מגרשת.

ד- היתה עומדת על גגה, וזרקו לה לראש הגג, אם יש לו מעקה כיון שהגיע לאויר תוך מחיצות המעקה, או אפלו אין לו מעקה והגיע לתוך ג' טפחים סמוך לקרקעית הגג, הרי זו מגרשת אפלו נשרף קדם שנח, והוא שקדם גט לדלקה, שהרי היה ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו. אבל אם קדם האש, לא, שהרי לא היה ראוי לנוח ברשותה.

ה- ויש מי שאומר, שאם נמחק או נשרף קדם שיגיע, אפלו נמחק או נשרף אחר שהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג, אינה מגרשת.

ו- היה הוא בגגו וזרק לה לחצרה, אם מחיצות החצר גבוהות מהגג בענין שמיד כשזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר מחיצות החצר, מגרשת, אפלו נמחק קדם שהגיע לארץ, וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד.

ז- היה לה קנה נעוץ בחצרה, והיא עולה למעלה ממחיצות החצר, וזרק הגט עליה, אינה מגרשת, שאינו משתמר שם.

ח- זרקו לה לרשותה, ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה, אינה מגרשת, אף על פי שהיה בתוך שלשה טפחים סמוך לקרקע בתוך רשותה, כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה. ויש אומרים שהיא ספק מגרשת.

ט- ב' חצרות זו לפנים מזו, הפנימית שלה והחיצונה שלו, וכתלי החיצונה גבוהות על הפנימית, כיון שזרק הגט לתוך אויר החיצונה, נתגרשה, שהפנימית בכתלי החיצונה משתמרת. מה שאין כן בקפות. כיצד, שתי קפות זו לפנים מזו, פנימית שלה והחיצונה שלו, וזרק לה בתוכם גטה, אפלו הגיע לאויר הפנימית, אינה מגרשת עד שינוח על צד הקפה הפנימית. במה דברים אומרים, כשהיתה מטה על צדה ואין לה שולים, אבל אם יש לה שולים, אפלו נח בקרקעיתה, אינה מגרשת, שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה גט אלא אם כן אינו מקפיד על מקומו.

י- היתה בחצרו, וזרקו לה שם, אינה מגרשת. אפלו היא יושבת במטה ונפל הגט במטה, אינה מגרשת עד שיגיע הגט לידה או לחיקה או לכלי מהכלים שאין הבעל מקפיד על מקומו. וכן אם הגיע למטה שלה שהיא יושבת עליה, והיתה גבוה עשרה טפחים, הרי זו מגרשת, שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה. ואם לא היתה גבוה י' טפחים, הרי זו ספק מגרשת.

יא- השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה, ונפל על גבי קורה או על גבי סלע, אם המקום שנפל עליו אין בו ארבע אמות על ארבע אמות ואין גבוה עשרה ואין לו שם לוי, הרי זו מגרשת. ואם יש שם אחד מג' דברים אלו, חלק רשות לעצמו, ומקום אחד השאיל לה ולא שני מקומות, ואינה מגרשת. ויש מי שכתב, שאף על פי שאין שם שום אחד מג' דברים אלו אינה מגרשת, עד שיהיה בתוך ארבע אמותיה.

יב- השאיל לה גגו, ונפל הגט על גג שיש לו אצלו, מגרשת, כיון שאין דיורים קבועים בגג אינו מקפיד עליו. ויש מי שכתב, שאפלו נפל הגט על גג של כל אדם, והיא יכולה לפשט ידה ולטלו משם, הרי זו מגרשת.

יג- זרקו לה ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם, קרוב לו אינה מגרשת. היה הגט מחצה למחצה, וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה, הרי זו ספק מגרשת. היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו, הרי זה פסול, עד שיגיע לידה, ואחר כך תנשא בו לכתחלה. כיצד הוא קרוב לו, היה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו, זה הוא קרוב לו. שניהם יכולים לשמרו, או שניהם אינם יכולים לשמרו, זהו מחצה למחצה.

יד- בא הוא תחלה ועמד, ואחר כך עמדה היא כנגדו, וזרקו לה, אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלו, אינה מגרשת, אף על פי שאם תשוח תטלנו. עמדה היא תחלה, ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה, אף על פי שהוא מחצה למחצה, הואיל והיא לתוך ארבע אמות שלה, הרי זה גט פסול, עד שיגיע הגט לידה. הגה. אבל אם זרק לה לתוך ארבע אמות שלה, ואין הבעל נכנס לתוכו, הרי זו מגרשת. וכל זה מדינא, אבל לכתחלה אין לגרש, אפלו לתן הגט לתוך חצרה או לתוך מלבושיה, אלא לתוך ידה ממש, וידה תהא פתוחה מתחלת הנתינה עד סופה, כמו שנתבאר לעיל סימן קל"ח. ואפלו בדיעבד אין להתירה לעלמא עד שבא הגט לידה ממש. ונהגו עוד שלאחר שנתן לה הגט תסגר ידיה ותכניסנו תחת בגדיה. ותזהר שלא יסיע לה שום אדם בקבלתו, גם לא יהא שום דבר, כגון טבעת, בידה, וכיוצא בזה, בשעת קבלתו.

טו- היה ידה קטפרס, וזרק הגט על ידה ונפל לארץ, אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח, הרי זו מגרשת. ואם לא נח בתוכן, אלא נתגלגל מיד מתוכה לחוצה להן, הרי זו ספק מגרשת. נפל לתוך הים או לתוך האש, אינה מגרשת. והוא שתהא על גבי המים או סמוך לאש, שמתחלת נפילתו, לאבוד היה עומד. הגה. וכל זה שאינה עומדת ברשותה, אבל אם עומדת ברשותה, אף על פי שנפל מידה ונתגלגל חוץ לארבע אמות, מגרשת, דהא לא נתגלגל רק לרשותה. מיהו, לדידן דאין מגרשין על ידי רשותה, כמו שנתבאר, אם נפל הגט מידה צריך לגרשה שנית. ועל כן תגביה האשה ידיה בשעה שמקבלת גטה, שלא יפל מידה. גם יהיו ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים.

טז- נתן ביד עבדה, והוא נעור, והיא משמרתו, אם היה כפות הרי זה גט, וכאלו הגיע לחצרה שהיא עומדת בצדה. ואם אינו כפות, אינו גט. ויש אומרים דתרתי בעינן. כפות, כדי שלא יהא חצר מהלכת. וישן, כדי שיהא משתמר לדעתה.

יז- נתנו ביד העבד, והוא ישן והיא משמרתו, הרי זה פסול. ואם היה כפות, הרי זו מגרשת.

יח- כתב הגט ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה, אם היה כפות. ואם אינו כפות, ונעור, קנתה העבד, ואינה מגרשת עד שיגיע הגט לידה. וכן אם נתן הגט בחצרו ומכר לה החצר, או נתנו לה, כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה, נתגרשה. אבל אם נתנו בחצרו של אדם אחר, והאחר נתן לה החצר, או שקנאתו ממנו, אינה מגרשת.

סימן קמ - דין שליח להולכה וקבלה והובאה, ובו י"א סעיפים

א- האיש עושה שליח להוליך גט לאשתו, וזה נקרא שליח הולכה. ואינו גט, עד שיגיע גט לידה. לפיכך, יכול לחזר בו עד שיגיע גט לידה.

ב- כל דין האיש עם האשה, בענין נתינת הגט וקריאתו ודבורו, כן דין שלוחו עמה. הגה. והחכם המסדר הנתינה עם שנים שעמו כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ב סעיף ד', ידקדק בגט תחלה שכתוב כהגן וכמו שיתבאר לקמן בסדר הגט סעיף צ"א.

ג- האשה עושה שליח לקבלה, והיא מגרשת בקבלתו מיד כשיגיע הגט לידו. ודינו כדין האשה לכל דבר, לענין אם זרק גט לחצרו או לתוך ארבע אמותיו. הגה. וכותב בגט. הרי את מתרת וכו', אבל כשנותן הגט אומר לו. התקבל גט זה לאשתי.

ד- אמרה לו. התקבל לי גטי או טל לי או יהא לי בידך, כלן לשון קבלה הן. ויש אומרים דהוא הדין שא לי או קח לי.

ה- יכולה גם כן לעשות שליח להובאה, שתאמר לו. הבא לי גטי, ודינו כדין שליח הולכה של בעל, שאינו גט עד שיגיע לידה. אבל האיש אינו יכול לעשות שליח קבלה, שאינו יכול לעשות שליח לחובתה, שלא מדעתה, ואפלו היתה אשת מכה שחין, או שהיתה קטטה ביניהם ותובעת להתגרש. ויש מי שאומר בזו, שהיא ספק מגרשת. הגה. ואם בעלה מומר, וידעינן שהיא מהדרת אחר גט, יש אומרים דהמומר יכול לזכות לה גט, ויש מחמירין גם בזה. וכן אם היה היבם מומר, והבעל מזכה לה גט כדי שלא תפל לפני היבם. ואם אשתו מומרת, וזכה לה גט על ידי אחר, כמו שנתבאר לעיל סי' א-', אף על פי שחזרה בה אחר כך, אינה צריכה גט אחר. והוא הדין לאשה הנאסרת על בעלה, מזכה לה גט על ידי אחר. ויש מחמירין בזה.

ו- האשה שעשתה שליח לקבלה, ואמר לו הבעל. אין רצוני שתקבל לה גטה, אלא הרי זו גטה הולך אותו לה, הרשות ביד הבעל, ונעשה זה שליח להולכה. אבל אם אמר לו. התקבל לה גטה, או הא לך, או זכה לה, לא עקר שליחות הקבלה. אבל אם אמר לו. הולך לה, עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל. וכן אם אמר לה. הולך ותן לה, עקר שליחות הקבלה, ובזה ובזה לא נתגרשה עד שיגיע גט לידה. ויש אומרים דבתן לה הויא ספק מגרשת.

ז- לא עשאתו שליח לקבלה, והבעל אומר. התקבל לה, לכשיגיע לידה מגרשת. שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה, והתקבל והולך לה קאמר.

ח- עשאתו שליח להביא לה גטה, ובא ואמר לבעל. אשתך עשאתני שליח לקבל לה גטה, והוא אמר. הולך כמו שאמרה היא, אפלו הגיע גט לידה אינה מגרשת. ואם הבעל אמר לו. הולך לה, או זכה לה, ולא אמר. כמו שאמרה היא, כשיגיע לידה מתגרשת.

ט- עשאתו שליח לקבלה, ובא לבעל ואמר. אשתך עשאתני שליח להובאה, ואמר לו. הילך כמו שאמרה היא, כיון שהגיע הגט לידה הרי זו מגרשת. ואם נשרף הגט או אבד קדם שהגיע הגט לידה, הויא ספק מגרשת.

י- עשאתו שליח לקבלה, ובא לבעל ואמר. אשתך עשאתני שליח להובאה, ואמר לו הבעל. התקבל, ולא אמר. כמו שאמרה היא, משהגיע לידה הרי זו מגרשת. הגה. עשאתו שליח לקבלה, וכן אמר השליח לבעל, והבעל נתן לשליח שטר הולכה ואחר כך נתן לו שטר קבלה, אם נתן לו הגט כשנתן לו שטר הולכה, הרי בטל שליחות האשה, ואחר כך כשחזר ונתן לו לקבלה הרי בטל שליחות הולכה, ואין הבעל עושה שליח לקבלה ואין כאן שליחות כלל, ואינה מגרשת בשליחות זו, אלא יחזר ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה. אבל אם לא נתן לו הגט רק בשעה שמסר לו שטר שליחות הקבלה, מגרשת מיד שנתן הגט לידו, דמאחר שלא נתן לו הגט בראשונה לא נתבטל שליחות האשה.

יא- מומר, השולח גט לאשתו, מלבד שישביעוהו ויקבל חרם וכל האלות התורה שלא יבטל לא את הגט ולא את השליחות, יעשו תקון אחר, והוא שכשימסר הגט לשליח יאמר לו. זכה בגט זה לאשתי פלונית בת פלוני והרי היא מגרשת ממני ומתרת לכל אדם, ואחר כך יאמר החכם למומר. כבר אשתך מתרת לכל אדם, ולרוחא דמלתא תקח הגט מיד השליח, ותחזר למסרו לו, ואמר לו. הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשיתך כעשיתי ותהא מגרשת ממני ומתרת לכל אדם. ועין לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ט.

סימן קמא - דין השליחות והחזרה ממנו, ובו ס"ט סעיפים

א- האשה יכולה לעשות שליח לקבל גטה מיד שליח בעלה. במה דברים אמורים, שעשתה שליח אחר לקבל ממנו. אבל אם אמרה לשליח הבעל. יהיה גט זה פקדון אצלך, או שאמרה לו. הרי אתה שליח לקבלו לי, ויש אומרים אפלו לא אמרה לו רק. תתקבל, הרי זו ספק מגרשת, עד שיגיע גט לידה, ומשיגיע לידה תתגרש ודאי. הגה. אמרה האשה לשלוחה לקבל הגט מיד בעלה, אין לקבלו מיד שלוחו. אבל אמרה. קבל גט מבעלי, יכול לקבלו מיד שלוחו. ויש אומרים שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה.

ב- נערה המארסה, אף על פי שמתגרשת בקבלת גטה בידה כמו קבלת אביה, אביה יכול לעשות שליח קבלה. אבל היא אינה יכולה לעשות שליח קבלה, אלא אם כן אין לה אב, או שנשאת.

ג- קטנה, אפלו אין לה אב, או שנשאת, אינה יכולה לעשות שליח קבלה. אבל אביה יכול לעשותו, אם היא ארוסה.

ד- המקדש קטנה על ידי אביה, וגרשה כשהיא קטנה בעודה ארוסה ואביה חי, אביה מקבל גטה, ולא היא שלא מדעתו. ויש אומרים שהיא יכולה לקבל גטה.

ה- נשאת, אין אביה יכול לקבל גטה.

ו- קדשה אביה כשהיא קטנה, ומת, או שנשאת, אם מבחנת בין גטה לדבר אחר, דהינו שנותנים לה צרור וזרקתו, אגוז ונוטלתו, ויש אומרים דהינו משתגיע לעונת הפעוטות, דהינו בת שית או בת שבע, כל חד וחד לפום חרפה, מתגרשת על ידי עצמה. ואם אינה מבחנת, וגרשה על ידי עצמה, אינה מגרשת. אבל על ידי אביה מתגרשת, אפלו אינה מבחנת. ויש מי שחולק ואומר שכל שאינה מבחנת אינה מתגרשת אפלו על ידי אביה. הגה. ועין לקמן בסדר הגט סעיף צ"ו כיצד כותבין לקטנה המתגרשת על ידי אביה.

ז- כל היכא שיש לקטנה יד- לקבל גטה, יש לה תורת חצר או ד' אמות לקבלו, כשם שיש לגדולה.

ח- כשהיא עושה שליח לקבלה, צריכה לעשותו בפני שני עדים. וצריך לקבל הגט בפני שנים, אפלו אם השנים המעידים על השליחות הם מעידים על קבלת גטה, או אחד מעיד על השליחות ואחד על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה ועל זה. הגה. ולכתחלה לא ימסר הבעל הגט ליד השליח, עד שיברר תחלה שנעשה שליח קבלה בעדים.

ט- מה שצריך שני עדים על הקבלה, דוקא כשאין השליח כשר. אבל אם הוא כשר, מצטרף עם עד אחד. ויש מי שנראה מדבריו שחולק על זה. והוא הדין לשליחות להולכה.

י- במה דברים אמורים שצריך עדי קבלה, כשאבד הגט או נקרע. אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד- שליח קבלה, אינו צריך עדי קבלה. ועין לקמן סימן זה סעיף י"ג.

יא- אין שליח להולכה צריך עדים, אם הודו השליח והמשלח. ואם המשלח כופר, הרי זה ספק. ויש אומרים ששליח הולכה צריך למנותו בעדים. הגה. מיהו, השליח נאמן לומר שעשאו בעדים, ואין צריך עדות על כך. ונוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח. ועין לקמן סעיף כ"ד.

יב- במה דברים אמורים שאין שליח האיש צריך עדים, כשמסר לה גט שחתומים בו עדים. אבל אם אין עדים חתומים בו, והלך השליח ומסרו לה בפני עדים, הרי זו ספק מגרשת.

יג- יש מי שאומר, ששליח הולכה ושליח הובאה אין צריך לעשותו בעדים, ויש מי שחולק. הגה. כפל דברים הן בכאן, כי בבא זו נתבאר סעיף י"א. ויש מחלקת בדין זה בדרך אחר, דיש אומרים דשליח הולכה אם מסר לה הגט בינו לבינה, ואי אפשר לחזר ולתנו לה בפני שנים, דמגרשת מאחר שהגט יוצא מתחת ידה בחותמיו. ויש אומרים דפסול. מיהו, אם הגט מקים בחותמיו, מתחת ידה, אינה צריכה שתביא עדי מסירה בפנינו, רק שאומרת שקבלה אותו בפני שנים כראוי. והוא הדין בשליח קבלה מן הבעל.

יד- בין שליח קבלה בין שליח הולכה אין צריך שישמע מפיהם שממנים אותו שליח. לפיכך, בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר, והעדים כותבים וחותמים שמנה לפלוני שליח. ועין לקמן סעיף ל"ה.

טו- בעל שעשה שליח להולכה, צריך שיאמר לו. תן גט זה לאשתי, או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו, או לשון שמשמעו שיגרשוה, כמו. גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה. אבל אם אמר. פטרוה, פרנסוה, עשו לה כדת, עשו לה כנמוס, עשו לה כראוי, לא אמר כלום. אמר להם. עזבוה, הוציאוה, התירוה, הניחוה, הועילו לה, הרי זה ספק.

טז- האומר. כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם לתן לה. ואם נתנו לה, אינו גט. במה דברים אמורים, בבריא. אבל במסכן, והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד, והיוצא בקולר, אפלו על עסקי ממון, והמפרש בים והיוצא בשירא, ואמר. כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכון זה אלא לכתב ולתן לה.

יז- בריא שאמר. כתבו גט לאשתי, וכתבו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר. ואם לא כתבוהו, כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת, אינו גט.

יח- ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו. אם לאלתר נפל, הרי זה גט. ואם לא נפל לאלתר, הרי זה ספק.

יט- וכן מי שהיה משלך לבור ואמר. כל השומע קולי יכתב גט לאשתי, ופרש שמו ושם אשתו, שם עירו ושם עירה, הרי אלו יכתבו [ויתנו] לה. ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו, הרי זה כשר, שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. ויש אומרים דהני מלי שראו לו דמות אדם וחזו לה נמי בבואה דבבואה, הא לאו הכי חישינן שמא שד הוא, שדרך השדים למצא בבורות וכן בשדות.

כ- אם היו שם שלשה, ואמר. כל השומע קולי יכתב גט לאשתי, אחד כותב ושנים חותמים, ואין צריך מעמד כלם, דאף על גב דאמר. כל, לא הוי כאומר. כלכם כתבו.

כא- היו רבים עומדים ביחד, ואמר. הוליכו גט לאשתי, איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כלם ועין בסמוך סוף סעיף כ"ג. ואם אמר. שנים מכם יוליכוהו, יוליכו שנים. אפלו היה בכללם אב ובנו, דעתו גם על הבן, ונעשה הבן שליח במקום האב.

כב- והוא הדין לאומר לשלשה. שנים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו ויתנו לה, והיה בהם אב ובנו, בין שחתם הבן עם האחר, בין שחתם האב עם האחר, הרי זה גט כשר.

כג- אמר לחבורה. כלכם הוליכוהו, אינו גט עד שיוליכוהו כלם. והאדנא תקנו חכמים שהאומר לרבים להוליך גט לאשתו, יאמר. כל אחד מכם יוליך גט לאשתי.

כד- מה שכתוב בתקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום, אין צריך, אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות לעשות כמה שלוחים אפלו לא יחלה ולא יאנס. הגה. ולכן אם נאבד שטר הרשאה או נפסל, והוא שעת הדחק, נותנין הגט בלא הרשאה. והשליח נאמן על השליחות ולומר שעשאו שליח בעדים, כמו שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם ועין לקמן סימן קמ"ב סעיף ג'. אבל לכתחלה כותבין ההרשאה בדקדוק, ונזהרין שלא לכתב בה ראשי תיבות. גם שלא לשנות בה בדברים הכתובים בגט, כגון אם כתוב בגט שם זנביל בב', לא יכתב בהרשאה בוי"ו, וכל כיוצא בזה. ונסח הרשאה, עין בא"ה סימן קמ"א ולמטה סעיף ל'. ושאר דינים וסדר השליחות, עין לקמן בסדר הגט. עדי הרשאה לא יהיו קרובים זה לזה, ולא לאיש ולא לאשה, ולא לעדי הגט. ואם נמצאו עדי הרשאה פסולים, נתבטל כל השליחות, שהרי הם מעידים על עקר השליחות ושבפניהם עשה הבעל לשליח, ולא דמי לשאר פסולי הרשאה, כן נראה לי. ונהגו שהרב המסדר הגט מקים ההרשאה. ויש אומרים דיש לקימה בשלשה. מיהו, אם אינו נכר רק חתימה אחת, סגי. ויש נוהגין לכתב כתב [אל] מקום הנתינה, להודיע אם יש שנוי באיזה דבר בהרשאה.

כה- אם הבעל או השליח רך בשנים, טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח, שאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח. ואם יש לו זקן בפניו, אין לחוש. הגה. אבל אין צריך לדקדק כל כך בעדי חתימה, דעדי מסירה כרתי, ורגילים להיות הרבה גדולים אצל נתינת הגט. ולפי מה שנוהגין ליחד עדי מסירה, ידקדק בהם שיהיו גדולים.

כו- נהגו להקנות לעושה שליח, להודיע שגמר בלבו. ואם אמר. בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה, אין צריך קנין.

כז- על שטר שליחות קבלה יחתמו שני עדים כשרים. וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהיה חתימתן נכרת במקום הנתינה, ואף אם יקימוה בהנפק, צריך שיהיו חתימות הדינים נכרות וידועות לבני מקום הנתינה. ועין בטור אבן העזר סימן קמ"א נסח שטר שליחות הקבלה.

כח- צריך לזהר ולדקדק, שתהיה האשה שעושה שליח קבלה גדולה בשנים ובסימנים. ואם אין [השנים ידועות] כי עם על פי האב, צריך רבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכף ראשן לעקרן.

כט- בשעת נתינת הגט ביד שליח קבלה, ישבו בית דין כשרים שאינם קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה, ונהגו לזהר גם כן שלא יהיה קרוב לשליח, ויכירו חתימות ההרשאה, ואחר כך יביא הבעל הגט, ויקראוהו ויחזירוהו לו, ויבטל כל מודעות ויפסל עדים שיעידו דבר שגורם בטול הגט, ויתנהו ליד השליח ויאמר לו. התקבל גט זה לפלונית אשתי והרי היא מגרשת ממני ומתרת לכל אדם. ויש מי שאומר, שלא יטיל בו שום תנאי. ויחזרו לקרותו אחר הנתינה, והדינים יכתבו עדותם ויהיו החתימות נכרות וידועות, ויתננו ליד השליח. הגה. ונסח [השטר] שנותנים לו, עין בטור סימן זה. וכל זה הוא מדינא, אבל יש אומרים שנכון להחמיר שלא לגרש על ידי שליח קבלה כלל, וכן נוהגין.

ל- בנסח הרשאת שליח הולכה, צריך להוסיף על הנסח שכתוב בטור אבן העזר. בפנינו עדים חתומי מטה מסר פלוני בן פלוני גט כריתת ביד פלוני בן פלוני להוליכו לאשתו פלונית בת פלוני ולתן אותו בידה. וכך אמר בפנינו פלוני בן פלוני הבעל לשלוחו פלוני בן פלוני. הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שתמצאנה ותן אותו בידה או ביד שלוחה או ביד שליח שלוחה ותהא ידך כידי ופיך כפי ודבורך כדבורי הגה. ואם יש תנאי בגט, מזכירו כאן וכותבין. על תנאי כך וכך, וכן חוזר ומזכירו בסוף אחר שכתב ומתרת לכל אדם ועשיתך כעשיתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים אפלו בלא אנס ותכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגרשת ממנו ומתרת לכל אדם ונותן אני לך רשות למנות שליח ושליח שליח עד מאה אפלו בלא אנס עד שיגיע גט לידה ותכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגרשת ממני ומתרת לכל אדם. הגה. וכותבין גם כן בהרשאה שם העיר עם הנהרות שלה, כמו בגט. וכן כותבין כל כנוי האיש והאשה, כמו בגט. ויש אומרים דכותבים אף כנוי השליח. ויש אומרים שאין להאריך בהרשאה בדברים שאינם צריכין. ויש אומרים שאין לחוש להאריך בדבר שעקר השליחות תלוי בו, מאחר שכל אחד יכול לכתב כפי צחות לשונו ואינו תקון חכמים. ועין לקמן בסדר הגט סעיף כ"ו כיצד כותבין בהרשאת מומר. שליח הולכה שמביא הרשאה וכתב בה שהוא שליח קבלה, אם השליח אינו מכחיש ההרשאה רק שאומר שנעשה שליח הולכה וקבלה, אז השליחות כשר ונעשה שליח הולכה ונותן הגט לאשה. אבל אם השליח אומר שלא נעשה שליח קבלה מעולם, הרי ההרשאה מכחשת אותו ונתבטל כל השליחות, גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה, יש לחוש לכמה מיני פסולין, וכן כיוצא בזה שנכר שאותן שסדרו הגט היו הדיוטות.

לא הכל כשרים לשליחות הגט, בין לקבלה בין להולכה, אחד האיש ואחד האשה, חוץ מחרש שוטה וקטן, עבד ונכרי. ויש מי שאומר, שאם העבד הוא שליח הולכה, הוי ספק.

לב- היה השליח קטן כשנתנו לו הגט, והגדיל והביאו. או חרש ונתפקח, שוטה ונשתפה, עבד ונשתחרר, נכרי ונתגיר, פסול. אבל אם נתן לו הגט כשהוא פקח, ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר, כיון שתחלתו וסופו בכשרות.

לג- הנשים והקרובים, כשרים לשליחות הגט. הגה. ויש מי שכתב, דבמקום שאפשר, לכתחלה לא יהא השליח קרוב לאיש ולא לאשה ולא לדינים שנותנים הגט לפניהם. ואפלו הפסולים מדברי סופרים, בעברה, כשרים לשליחות הגט. אבל הפסולים בעברה מדברי תורה, פסולים להבאת הגט אלא אם כן נתקים הגט בחותמיו. ויש פוסלים אף בנתקים בחותמיו. ודין מומר, כדין פסולי עדות מדאוריתא כן משמע בהגהות אלפסי דגטין.

לד- היו פסולים כשנתמנו שלוחים, וחזרו בתשובה קדם שנתנוהו לאשה, כשרים.

לה- השולח הגט ביד גוי שיתננו לפלוני, ומנה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו, כשר, מפני שהגוי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא. הגה. מיהו, יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה על ידי כתב, גם לא ראיתי נוהגין כן.

לו- נתן הגט לשליח ואמר לו. הולך גט זה לאשתי, אמר לו השליח. איני מכירה, אמר לו הבעל. תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה. הראשון לא נעשה שליח לגרושין רק להוליך הגט לאותו פלוני, ולא יכול לשלחו לו על ידי שליח, ואותו פלוני הוא שליח לגרושין ונותנו לה, או משלחו ביד אחר אם חלה או נאנס. ואם נתן לה הגט, הראשון או שלוחו, הרי זה ספק מגרשת. הגה. השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה, יתנהו לה על פי שנים שזאת אשתו.

לז- נתן הגט לשליח ואמר לו. לא תתנהו לה עד שלשים יום, אם חלה או נאנס בתוך שלשים, יכול לעשות שליח שיתנהו לה לאחר שלשים יום, אף על פי שאינו עכשו שליח לגרושין, הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח לגרושין, ובלבד שיאמר הבעל. נאמנת עלי שלא פיסתי, אם היא נשואה. ויש מי שאומר, שלא ימסר מיד לשליח שני, אלא ימסר שליחותו לבית דין, והם לא יעשו לשני שליח עד אחר שלשים יום.

לח- השולח גט לאשתו, ואמר לו. הולך גט זה לאשתי, או שאמר ליה. אתה הולך, לא ישלחנו ביד אחר, אלא אם כן חלה או נאנס, או שפרש לו שיוכל למנות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחים. פרש לו שלא ישלחנו ביד אחר, לא יוכל לעשות שליח, אפלו חלה או נאנס. ויש מי שחולק ואמר דבהולך סתם יכול לשלחו על ידי אחר, אף על פי שלא חלה. ובאתה הולך, לא ישלחנו על ידי אחר, אלא אם כן חלה או שפרש לו שיוכל למנות שליח.

לט- דין שליח שני כדין שליח ראשון, שאינו יכול למנות שליח אלא אם כן נאנס או שפרש לו.

מ- כשממנה השליח שליח אחר, אם הוא צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", צריך למנותו בפני בית דין. ואם אינו צריך לומר. "בפני נכתב ובפני נחתם", אין צריך למנותו בפני בית דין, אבל צריך למנותו בפני עדים. ועין לקמן סימן קמ"ב סעיף ט'.

מא- שליח שעשה שני, ושני שלישי, אם מת הבעל נתבטלו כלם. אבל אם הבעל קים, אף על פי שמת השליח הראשון, לא נתבטל שליחות השאר, מאחר שהבעל קים.

מב- אם מת שליח שני, יכול שליח ראשון לטלו מיורשיו של שני, ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר.

מג- שליח קבלה אינו יכול למנות שליח, ואפלו נאנס, ואפלו נתנה לו רשות למנות שליח, משום דהוה ליה מלי, ומלי לא ממסרן לשליח. ויש מתירין אם נתנה לו רשות למנות שליח. ואז יוכל למנות אחר בלא בית דין, רק לפני שנים.

מד- אם עשתה שליח קבלה, וחזרה ועשתה שליח, אפלו עשרה זה אחר זה, או שעשתה עשרה בבת אחת, כל שהגיע הגט ליד אחד מהן, מגרשת. ואפלו נתן ביד אחד מהם גט פסול, ולשני גט כשר, מגרשת.

מה- השליח ששנה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא, לא עשה כלום. כיצד, אמר ליה. תנהו לה במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר. אל תתנהו לה אלא בעליה, ונתנו לה בבית, או אפכא. או אל תתנהו לה אלא בימין, ונתנו לה בשמאל, או אפכא. לא עשה כלום.

מו- יש מי שאומר, שאם אמר לו. אל תגרשנה אלא בימינך, אינו יכול לשלחו ביד אחר, אפלו אם חלה, דהוה לה כאלו פרש. לא יגרשנה אחר אלא אתה.

מז- אמר לה. תן גט זה לאשתי, הרי היא במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר, הרי זה גט, שאין זה קפידא אלא מראה מקום.

מח- אמר לו. תנהו לה ביום פלוני, ונתנה לה בתוך הזמן, אינו גט. אל תתנהו לה אלא ביום פלוני, ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו, אינו גט.

מט- האשה שאמרה לשלוחה. קבל לי גטי במקום פלוני, וקבלו במקום אחר, אינו גט. אבל אם אמרה. הבא לי גטי במקום פלוני, והביאו לה במקום אחר, כשר.

נ- אמרה לו. התקבל לי גטי בבבל ופעמים תמצאנו בדמשק, בכל מקום שיקבלנו הוי גט, ובלבד לכשיגיע לבבל למקום שאמרה היא.

נא- אמר הבעל לשליח. טל ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. ואם שלחו ביד אחר ונתנה האשה לשליח החפץ תחלה ואחר כך נתן הגט, הרי זו מגרשת. ואם נתן לה הגט תחלה ואחר כך נתנה החפץ, אפלו ביד שליח ראשון אינו גט. אמר לו. תן לה הגט וטל ממנה חפץ פלוני, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. ואם שלחו ביד אחר, הרי זה גט, בין שנתנה תחלה בין שלא נתנה אלא בסוף. ויש אומרים שכשאמר לו. טל ממנה חפץ פלוני ותן לה הגט, אם שלחו ביד אחר, אפלו נתנה לו החפץ תחלה ואחר כך נתן לה הגט, מאחר שלא נתנה החפץ ביד שליח ראשון קדם שתקבל הגט משליח שני, אינה מגרשת. כיצד יעשה, יטלנו הראשון מידה, ויחזר ויתננו לה בתורת גרושין, אחר שהגיע לידו החפץ.

נב- כל תנאי שהתנה הבעל עם השליח, כגון אל תגרשנה אלא בבית או בעליה וכיוצא בזה, אם לא הרשהו הבעל למנות שליח אינו יכול לשלחו ביד אחר לכתחלה, שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט. הגה. מיהו, אם עשה שליח שני, אפלו לא הגיד לו התנאי או החליף לו, אם נתקים התנאי הוי גט. אם התנה שתמחול לו כל זכות שיש לה עליו, אף על גב דלענין דינא יש לדון מהו בכלל "כל זכות", מכל מקום יש להחמיר לענין גט שתמחול כל זכות שיש לה עליו ואחר כך תדון עמו מהו בכלל, וכן כל כיוצא בזה.

נג- שליח המביא גט במקום שאינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", נותנו לה ומתגרשת בו ונשאת אף על פי שאין מכירין חתימות העדים, וגובה כתבתה מבני חרי. ואם בא עד אחד וערער לומר שהוא מזיף, אין שומעין לו. באו שנים וערערו, אפלו נשאת כבר, תצא. ואם בא הבעל וערער ואמר. לא גרשתי מעולם, וגט שהובא לה מזיף הוא, יתקים בחותמיו. ואם לא נתקים ולא נודעו עדיו כלל, תצא והולד ממזר, שהרי אינה מגרשת. אבד הגט, הרי זו ספק מגרשת.

נד- חמותה ובת חמותה וצרתה אפלו היתה נשואה לאחר, ויבמתה אפלו היא אחותה, ובת בעלה, אינן נאמנות להביא את גטה במקום שאין צריך לומר. "בפני נכתב ובפני נחתם", דשמא מזיף הוא והם מכונות לקלקלה. ואם הוא במקום שצריך לומר. "בפני נכתב ובפני נחתם", ואמרוהו, נאמנות, ואם הוא במקום שאין צריך לומר ואמרוהו, יש אומרים שנאמנות, ויש אומרים שאינן נאמנות.

נה- עשתה שליח לקבלה בעדים, והגט יוצא מתחת ידו, והבעל אומר. מזיף הוא, אם נתקים בחותמיו או בעדי מסירה, הרי זו מגרשת. ואם הוא מודה שכתבו, אלא שאומר שלא נתנו בתורת גרושין אלא בתורת פקדון, והשליח אומר שקבלו שתתגרש בו, השליח נאמן, אפלו אם שלשתם בעיר אחת. ויש אומרים שאם שלשתם בעיר אחת, הבעל נאמן, דאם איתא דבתורת גרושין יהבה, לדידה הוה יהיב לה. ודוקא כשטוען שלפקדון נתנו לו, אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה, ורוצה לחזר בו קדם שיגיע לידה, אינו נאמן. ואם אינם בעיר אחת, השליח נאמן, והוא שבאים בפנינו עדים שעשאתו שליח קבלה, והשליח אומר שמסרו לו בפני עדים. הגה. יש אומרים דוקא שהגט יוצא מתחת ידו, אבל אין הגט בידו אינו נאמן, אפלו היה לו עדים שראוהו תחת ידו. ולסברא זו טוב לזהר שלא לגרש על ידי שליח כשהבעל והאשה בעיר אחת, משום דמצי מפק מניה חרבה, שאם יטען שלא נתנו לו לגרושין, שהוא נאמן. הגה. ואין חלוק בזה בין שליח הולכה לשליח קבלה. מיהו, בזמן שהרשאה בידו שנעשה שליח לגרש, אין חלוק בין אם הבעל בעיר או לא. ואם האשה אומרת. בפני קבלו שליח לגרושין, נאמנת. ויש אומרים דוקא כשהגט ביד האשה.

נו- היה הגט יוצא מיד האשה והיא אומרת. שליח זה נתנו לי לגרושין, והשליח אומר. כן נתתיו לה ולגרושין, והבעל אומר. לא נתתיו לו אלא לפקדון, השליח נאמן והיא מגרשת. ואם אבד הגט ואין עדים שראו אותו בידה, אף על פי שהבעל אומר. לגרושין נתתיו לשליח, והשליח אומר. נתתיו לה, הרי זו ספק מגרשת. שהרי החזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל. ואפלו אמרה האשה. בפני נתנו לו לגרושין ונתנו השליח לי, הואיל והבעל והשליח מסיעים אותה אפשר שתעיז פניה, ושמא לא נתגרשה.

נז- שליח קבלה שקבל הגט לאשה, ושלחו לה בפני שני עדים, והגיע הגט לידה ונטלתו, והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעל, הרי זו מגרשת. ואם בא הבעל וערער שלא כתבו, או שהוא גט בטל, יתקים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד- שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת הרי העדים ידעו. ואם לא נתקים, אינה מגרשת. ויש אומרים שאם שלשתם בעיר אחת, אכא למיחש שמא יאמר הבעל. לפקדון נתתיו. ואפלו אינן בעיר אחת, יש אומרים דאין השליח נאמן רק כשהגט בידו דהוי כשליש שיתבאר בחשן המשפט סימן נ"ו.

נח- כיון שהשולח גט לאשתו אינו גט עד שיגיע לידה, הוא חיב במזונותיה ובכל תנאי כתבה עד שיגיע לידה או ליד שליח קבלה. ואם מת קדם שיגיע, אין גט לאחר מיתה.

נט- השולח גט לאשתו, ובטלו קדם שיגיע לידה, הרי זה בטל. ואם הגיע לידה, אינו יכול לבטלו, אפלו בתוך כדי דבור. הגה. יש אומרים דמומר אינו יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו, דחישינן שמא יבטלנו. ואף אם מקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטלו, לא מהני, דחישינן שמא יעבר על שבועתו. ויש אומרים דהמומר עושה השליח תחלה שליח לקבלה ואומר לשליח. זכה בגט זה לאשתי פלונית ובו תהא מגרשת וכו', ונותנו לשליח, ואחר כך חוזר ולקחו מן השליח ועושה אותו שליח להולכה, ואומר. הולך גט לאשתי וכו', וכן נוהגין. אבל לא יעשה השליח תחלה שליח להולכה ואחר כך שליח לקבלה. וכבר נתברר כל זה לעיל סימן ק"מ סעיף י"א.

ס- לכתחלה אין לו לבטלו אלא בפני השליח עצמו או בפניה, אבל בדיעבד אפלו בטלו שלא בפניהם, מבטל, והוא שיבטלנו בפני שנים. הגה. ואין הבעל נאמן לומר שבטלו, אלא אם כן השליח או האשה מודים בדבר או שיש לו עדים שבטלו. יש אומרים דאלו השנים שמבטל לפניהם השליח צריכים להיות ביחד, אבל זה שלא בפני זה, לא. אבל אם מבטל הגט עצמו, אפלו לאחר שנכתב, מהני אפלו זה שלא בפני זה.

סא- שלחו על ידי שנים או על ידי עשרה, יכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה, ואותם שבטל שליחותם בטל, ואינם יכולין לעשות שלוחים אלא אם כן יתמנו פעם אחרת. ובעשרה שעשאום שלוחים, לכתב ולתן גט בין שעשאם שלוחים להולכה, אם בטל מקצתם לא נתבטלו כלם. ויש מי שאומר, דבשליחות, אם בטל אחד מהם נתבטלו כלם.

סב- במה דברים אמורים שהוא בטל, כשבטלו בפרוש. אבל אם לא בטלו בפרוש, אף על פי שגלה דעתו שחפץ בבטולו, כגון שאמר לו השליח. לא נתתיו לה עדין, ואמר. ברוך הטוב והמטיב, וכיוצא בזה, אינו בטל. ולא עוד, אלא אפלו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו, ולא הספיק להגיע אליו עד שהגיע לידה, אינו בטל. הגה. וכן אם אומר לשליח. החזר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר, אינו אלא גלוי דעת ואינו בטל. כתב כתב אחר השליח שלא לתן הגט, הוי בטול, דיכול לבטל על ידי כתיבה. השולח גט לאשתו ואמר לשליח. אם תרצה האשה לבא אלי אקימנה, ואם לא פטר אותה בגט, והלך הבעל מן העיר ההיא, ואחר כך באתה האשה עם השליח לאותה העיר, יכול השליח לתן הגט, דהא לא באתה האשה אל הבעל, כי יצא מן העיר קדם בואה. ואפלו היה הבעל בעיר, אם לא יוכל להתפיס עמה יוכל השליח לתן הגט, דמה שאמר תחלה. אם תבא אלי אקימנה, אינו אלא דברים בעלמא, ולא הוי אלא גלוי דעת, שאינו כלום.

סג- באיזה לשונות מבטל גט, אמר. בטל הוא, אי איפשי בו, גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזב, לא ישלח, לא יגרש, יהא כחרס, הרי הוא כחרס. אם אמר אחד מלשונות אלו וכיוצא בהם, הרי זה בטלו. אבל אם אמר. גט זה אינו גט, פסול הוא, אינו מועיל, אינו מתיר, אינו משלח, אינו מגרש, חרס הוא. לא אמר כלום. אמר. גט זה בטל, ולא אמר. הוא, או שאמר. גט זה בטל, שמשמעו פעל עבר, כמו "חמק עבר" הרי זה ספק.

סד- יש מי שאומר, שאם אמר. יהא פסול, בטלו. אמר. לא תצא לצמיתות, הוי בטל, וכאלו אמר. היום אין את אשתי ולמחר את אשתי.

סה אם לא גלה דעתו מתחלה שרוצה לבטלו, ואמר אחד מלשונות שאינם מועילים לבטל הגט, מכל מקום ערעור הוא, לפוסלו, וצריך שיתקים בחותמיו.

סו- השולח גט ביד שליח ובטל הגט, הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטל מתורת גט אלא מתורת שליחות. לפיכך, אם היה הגט ביד הבעל ובטלו, כגון שאמר. גט זה בטל הוא, אינו מגרש בו לעולם. וכן אם פרש בעת שבטלו, והוא ביד השליח, ואמר. גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט, אינו מגרש בו. ואם גרש, הרי זו ספק מגרשת.

סז- מי ששלח גט לאשתו, וחזר ובטלו בפני שנים אחרים. וכן מי שמסר מודעא על הגט, מכין אותו מכת מרדות, מפני שגורם להיות ממזרים.

סח- שליח שהביא גט, אין חוששין שמא בטלו הבעל או שמא מסר מודעא, ונותנו לאשה בחזקת שהוא חי, אפלו הניחו זקן או חולה. ויש אומרים דוקא חולה בידי שמים, אבל הכה ונעשה טרפה, דינו כגוסס. אבל אם הניחו גוסס, לא יתננו לה, שרב גוססים למיתה. ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגרשת. ויש מי שאומר, דהא דאמרינן בזקן, דוקא בפחות מבן שמונים או מבן מאה ומעלה, אבל מבן שמונים עד בן מאה, דינו כגוסס.

סט- עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות, והיו במצור, וספינה המטרפת בים, והיוצא לדון בדיני נפשות, הרי אלו בחזקת חיים. ואם היה גט אחד מהם ביד שליח, נותנו לאשתו ותהיה בחזקת מגרשת. אבל עיר שכבשוה כבר, או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת, וספינה שאבדה בים, והיוצא להרג בדיני כותים, ומי שגוררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפלת, נותנים עליהם חמרי חיים וחמרי מתים, ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו, ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגרשת. ואם נודע שמת הבעל קדם שיגיע גט לידה, אינו גט.

סימן קמב - דין המביא גט בחוצה לארץ, ובו י"ט סעיפים

א- שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ, או מארץ ישראל לחוצה לארץ, או מחוצה לארץ לארץ ישראל, אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו, הרי זה אומר בפני שנים. בפני נכתב ובפני נחתם, ואחר כך יתן לה בפניהם ותתגרש בו. ואף על פי שאין עדיו ידועים אצלנו. ואפלו היו שמות עדיו כשמות הכותים, אין חוששין להם. ואם בא הבעל ועמד וערער, אין משגיחין בו. לפיכך, אף הנשים שאינן נאמנות לומר. מת בעלה, נאמנות להביא גט זה ולומר. בפני נכתב ובפני נחתם. וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר. בפני נכתב ובפני נחתם, אף על פי שאינו צריך, אם יבא הבעל ויערער, אין משגיחין בו. ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה, לא ינתן לה אלא אם כן נתקים בחותמיו. ויש לשליח להיות מכלל השלשה שקימו אותו. ואם לא נתקים, ונתן לה, הרי זה פסול, עד שיתקים. ואם בא הבעל וערער, ולא נתקים, אינה מגרשת. אבד הגט, הרי זו ספק מגרשת. ומפני מה הצריכו לומר. בפני נכתב ובפני נחתם, בחוצה לארץ, כדי שלא תהיה האשה צריכה לקימו אם יבא הבעל ויערער, מפני שאין עדים מצויים לקימו ממקום למקום בחוצה לארץ. ונראה לי, דהאדנא, אפלו בארץ ישראל צריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם. הגה. ובזמן הזה, המביא גט, אפלו מבית לבית בעיר אחת, צריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם. ועין לעיל סימן קמ"א סעיף נ"ה, דאין לתנו בזמן שהבעל בעיר. יש אומרים דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עדי הגט, דזה מקרי נתקים בחותמיו, ואם כן אין השליח צריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם. ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום. וכן נוהגין דשליח אומר. בפני נכתב ובפני נחתם, אף כשיש לו הרשאה, ואין לשנות.

ב- בעל שהביא ראיה ברורה בשני עדים שגט זה שנאמר בו. בפני נכתב ובפני נחתם, מזיף הוא, הרי זה בטל.

ג- כשם שאין צריך לקים הגט כשאומר. בפני נכתב ובפני נחתם, כך אין צריך לקים עדי השליחות, אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים, אף על פי שאין מכירין חתימת עדי השליחות, או אפלו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי, נאמן. ועין לעיל סימן קמ"א סעיף י"א וסעיף כ"ד כיצד נוהגין לכתחלה.

ד- במה דברים אמורים, שנותנו לה בפני שנים כשאין השליח קרוב או פסול, אבל אם הוא קרוב או פסול, צריך לתנו לה בפני ג' זולתו. הגה. ויש אומרים דיש להחמיר, אפלו אין השליח קרוב או פסול, לתנו לה לפני שלשה, כדי שלא יבא לתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול, וכן נוהגין. ויש מחמירין עוד, לטל שנים אחרים לעדי מסירה, ולא יהיו קרובים לדינים ולא לאיש ולא לאשה, גם השלשה שיושבים לא יהיו קרובים לעדי הגט, ולא לשליח,. ועין לעיל סימן קמ"א סעיף ל"ג. יש מחמירים ואומרים דהרב הנוטל שכר מסדר נתינת הגט לא יהיה אחד משלשה היושבים לדינים, אלא יושיב ג' אחרים והרב שואל כל השאלות ומסדר הנתינה.

ה- אותם שנתנו לה בפניהם אין צריכין לישב. וכשאומר השליח. בפני נכתב ובפני נחתם, צריך לעמד. ויש מי שאומר, שלכתחלה צריכים לישב, אותם שאומר בפניהם. בפני נכתב ובפני נחתם. ולכתחלה יתנו לה ביום ולא בלילה.

ו- אומר. בפני נכתב ובפני נחתם, בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד תוך כדי דבור. לפיכך, נתנו לה ולא הספיק לומר. בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק, פסול, עד שיתקים בחותמיו.

ז- אם אחר מלאומרו יותר מתוך כדי דבור, או שלא אמרו בפני האשה, או שנתנו לה בינו לבינה. אף על פי שנשאת, נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים, ואומר בפניהם. בפני נכתב ובפני נחתם. ואם לא נטלו ממנה, הרי זה פסול, עד שיתקים בחותמיו. הגה. ולכן, אלם לא יוכל להביא גט, אף על פי שיוכל לכתב. בפני נכתב ובפני נחתם, דצריך לומר בפיו. ויש אומרים דצריך לאמרו בלשון הקדש, והינו. בפני נכתב ובפני נחתם. ואם עם הארץ הוא, מקרין אותו מלה במלה ומודיעים לו בלע"ז הפרוש. מיהו, בדיעבד אם אמרו בלשון לע"ז, נראה לי דכשר.

ח- ואם לא אמר השליח. בפני נכתב ובפני נחתם, ומת הבעל, אין תקנה לטלו ממנה ולחזר ולתנו לה ולומר. בפני נכתב ובפני נחתם, ואין לו תקנה אלא להתקים בחותמיו.

ט- שליח שעושה שליח, יעשנו בפני בית דין, דהינו שנים והוא מצטרף עמהם אם הוא כשר לדין, ואומר. בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו לשליח, וכן אחר לאחר, עד מאה. וכל אחד אומר בפני בית דין בשעת נתינה או תוך כדי דבור. שליח בית דין אני. וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה. הגה. ולאו דוקא האי לשנא, אלא הוא הדין אם אומר. אני השליח נעשיתי לפני בית דין, סגי. ואפלו לא אמר כלום, אם יש לו הרשאה, והוא במקום עגון, יש להקל. וכן יאמר כל אחד לחברו. הנני פלוני בר פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שליח במקומי ובחריקאי ויהיה ידך כידי כו' לגרש פלונית בת פלוני אשתו של פלוני בר פלוני בכל מקום שתמצאנה והנני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח וכו' ומיד שיגיע הגט ליד פלונית בת פלוני אשת פלוני בר פלוני תהא מגרשת כו', כדרך שנתבאר לקמן בסדר הגט סעיף ל'. ואין שליח בית דין צריך הרשאה כמו שליח הראשון, אבל נוהגין בהרשאה כמו בשליח הראשון. ועין לעיל סימן קמ"א סעיף כ"ד. ואפלו לא היו חתומים על ההרשאה רק שנים, וכתבו בלשון עדות ולא בלשון דינות, נאמן השליח השני לומר שהיו ג' או שהוא היה עמהם, ולא שיך בזה אין עד נעשה דין. ולא חישינן לבית דין טועין, אלא אם כן אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין, שאז אפלו כתוב כהגן חוששים להם.

י- כשבא לעשות שליח אחר, אין צריך שיהיה בפניו, אלא אומר בבית דין. הרי פלוני שלוחי, אפלו שלא בפניו. וכן יכול למסר שליחות לבית דין שהם יעשו שלוחים אחרים, ויכולים לעשות שליח שלא בפני שליח ראשון. הגה. ויש אומרים דלא מהני שיאמר. שליח בית דין אני, מאחר שלא שמע שהשליח אומר. בפני נכתב ובפני נחתם, אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקים הגט בחותמיו.

יא- הסומא בשני עיניו, אינו יכול להביא גט של חוצה לארץ, מפני שאינו יכול לומר. בפני נכתב ובפני נחתם. לפיכך, אם נכתב ונחתם בפניו כשהוא פתוח, ונסתמא, הרי זה אומר. [בפני שלשה] בפני נכתב ובפני נחתם, ונותנו לה. והוא שמכיר האשה בטביעות קול. ואם אינו מכירה בטביעות קול, לא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת, אף על גב דמהני בפקח. ובעינן גבי פקח שני עדים כשרים שאינן קרובים ולא פסולים.

יב- אם יש עדים שהבעל מסר לסומא זה גט זה לגרושין, כשר, שהרי כיון שיש עדים אינו צריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם, ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופיהו. ואם נתקים בחותמיו, כשר בכל גונא.

יג- האיש שנתן גט לאשתו, ונכתב ונחתם בפניה, ואמר לה. הרי את שליח להולכה עד בית דין פלוני והם יעמידו שליח ויתנו ליך גט זה ותתגרשי בו, הרי זו נאמנת לומר בפניהם. בפני נכתב ובפני נחתם. וצריכה לאמרו בשעה שהגט יוצא מתחת ידה. והם נוטלים אותו ונותנים לשליח לתנו לה כמאמר הבעל. ואם לא התנה עליה הבעל תנאי זה, והרי הגט יוצא מתחת ידה, אינה צריכה לומר כלום, והרי היא בחזקת מגרשת, ואף על פי שלא נתקימה חתימת ידי העדים. שעדים החתומים על הגט, כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי, כל זמן שאין מערער. ואפלו אמר לה. אל תתגרשי בו אלא בבית דין פלוני, תנאה בעלמא הוא. וכשתבא לאותו בית דין והגט ברשותה, מתגרשת בקבלתה ראשונה, ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

יד- ויש חולקים ואומרים שאין להתירה לנשא על ידי גט שיוצא מתחת ידה, אם לא נתקים בחותמיו, אף על פי שאין עליו עוררים, שמעולם לא שמעו מי שנהג קלא כזו. הגה. בעל שמביא גט לאשתו, והוא בעצמו הוליכו ממקום שכתבו אותו עד מקום הנתינה, צריך למסרו לה כשליח, וצריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם, כמו השליח, כדי שלא לבא לטעות גם בשליח אחר, מאחר שעכשיו אינן בני תורה.

טו- נכתב מקצת הגט בפניו, ונחתם כלו בפניו, אם מקצתו הראשון הוא, הרי זה אומר. בפני נכתב ובפני נחתם, אפלו לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו, ואפלו שמע קול קולמוס כותב, וחתמו העדים בפניו, הרי זה אומר. בפני נכתב ובפני נחתם. וכן אם יצא הסופר לשוק, וחזר והשלים הגט, אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו ולשם אשה אחרת כתבו. ואם בא להחמיר ולעמד על כתיבת כלו אין שומעין לו, שלא להוציא לעז על גטין הראשונים. וכל זה בכתיבתו, אבל בחתימתו צריך לעמד עליהם מתחלה ועד סוף.

טז- אמר. בפני נכתב, ולא אמר. ובפני נחתם, או אמר. בפני נחתם, ולא אמר. ובפני נכתב, או שאמר. בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כלו, או שאמר. בפני נכתב כלו ונחתם עד אחד אבל לא העד השני, אינו כלום. אפלו אם הוא אחד מעדי הגט, ואמר. העד האחד חתם בפני, וזאת היא חתימתי, יתקים בחותמיו. ואם העיד הוא ואחר עמו על חתימת העד השני שלא חתם בפניו, שפיר דמי. ואין צריך לומר אם העידו שנים אחרים על חתימת אותו העד שלא חתם בפניו.

יז- היו שלשה עדים חתומים בו, והשנים חתמו בפניו, אף על פי שהאחד חתם שלא בפניו אין בכך כלום.

יח- עשה הבעל שנים שלוחים להוליך גט לאשתו, אף על פי שלא נכתב ונחתם בפניהם, נותנים אותו לה ותהיה מגרשת. והוא שהיו כשרים להעיד, שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אף על פי שאינו מקים שהרי שלוחיו הם עדיו. ויש אומרים דאם בא הבעל וערער, צריך להתקים בחותמיו. ויש אומרים שאפלו לא עשה שליח אלא אחד, והשני מעיד שבפניו נתן הבעל לזה הגט להוליך לאשתו, אין צריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם. ויש מי שמצריך בזה שימסרנו בפני עידי שליחות עצמם.

יט- שנים שמביאים גט, ואחד אומר. בפני נכתב, ואחד אומר. ובפני נחתם, אם אין שליח אלא אחד מהם, לא ינתן לה עד שיתקים בחותמיו. וכן אם שנים אומרים. בפננו נכתב, ואחד שלישי אומר. בפני נחתם, אם אין שליח אלא אחד, לא ינתן לה עד שיתקים בחותמיו. אמר אחד. בפני נכתב, ושנים אומרים. בפננו נחתם, אף על פי שאינו יוצא מתחת ידם, כשר, שהרי נתקים בחותמיו. הגה. יש אומרים דאם הביא השליח הגט מקים בחותמיו, אף על פי שאין מכירין חתימות דיני הקיום, מכל מקום במקום דחק ועגון יש להקל ולסמך עליו, אף על פי שלא אמר השליח. בפני נכתב ובפני נחתם, הואיל ואי אפשר להחזיר ולומר, יש לסמך על החתימות, דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי.

סימן קמג - דין המגרש על תנאי, ובו כ"ג סעיפים

א- המגרש על תנאי, אם נתקים התנאי הרי זו מגרשת. ואם לא נתקים התנאי, אינה מגרשת. ואפלו הוא כהן, מתרת לו. וכבר נתבארו משפטי התנאים בסימן ל"ח.

ב- המגרש על התנאי, כשיתקים התנאי תהיה מגרשת. בשעה שיתקים, לא בשעת נתינת הגט לידה. לפיכך, יש לבעל לבטל הגט, או להוסיף על תנאו, או להתנות תנאי אחר, כל זמן שלא נתקים התנאי הראשון, אף על פי שהגיע לידה. ואם מת הבעל, או אבד הגט, או נשרף, קדם שיתקים התנאי, אינה מגרשת. ואם נשאת, תצא. ואם אמר לה. הרי את מגרשת מעכשו, או מהיום, על תנאי כך וכך, או שאמר לה. הרי את מגרשת על מנת כך וכך ועין לקמן סי' קמ"ד סעיף ד' דיש אומרים דעל מנת לאו כמעכשו דמי, כשיתקים התנאי, תהיה מגרשת משעת נתינת הגט לידה. לפיכך, אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו משהגיע לידה. ואם אבד או נשרף, קדם שיתקים התנאי, הרי זו מקימת התנאי אחר מותו, וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה. ולכתחלה לא תנשא קדם קיום התנאי, ואם נשאת, יפרש ממנה עד שיתקים התנאי. ומיהו, בתנאי שהוא בידה, והוא בשב ואל תעשה, לא חישינן שמא תעבר עליו, ולפיכך מתרת לנשא מיד, בתנאי דעל מנת או מעכשו. ויש אומרים דאפלו לא אמר. מעכשו ולא מהיום ולא על מנת, דינו כאומר. מהיום, משום דזמנו של גט מוכיח עליו, הלכך, אזלינן בה לחמרא. ויש אומרים דאפלו בתנאי דמעכשו יכול לבטלו, ויש להחמיר.

ג- אמר לה. על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום, ומת בתוך השלשים יום, קדם שנתנתם לו, אינה יכולה לקים התנאי, שאם תתן ליורשיו אינו כלום, וכיון שכן, כיון ששלמו שלשים יום ולא נתנה לו, בטלו הגרושין וחולצת או מתיבמת. ואם אמר לה. על מנת שתתני לי מאתים זוז, ולא קבע לה זמן, ומת קדם שתתן לו, אף על פי שאבד הגט או נקרע קדם שימות, הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלץ.

ד- אמר לה. על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום, ונתנה לו בתוך שלשים יום בעל כרחו, והוא אינו רוצה לקבל, הרי זה גט פסול, עד שתתן מדעתו.

ה- אמר לה. על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום, וחזר ואמר לה בתוך השלשים יום. הרי הם מחולים לך, אינה מגרשת, שהרי לא נעשה התנאי. ויש אומרים דהני מלי כשלא אמר לה אלא. הרי הם מחולים לך לבד, אבל אם אמר לה. להוי גטא בלא שום תנאי, הרי זו מגרשת ואין צריך לטלו ממנה.

ו- אמר לה. על מנת שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני, ואבד אותו כלי או אותו בגד, או נגנב, אף על פי שנתנה לו אלף זוז בדמיו, אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד עצמו, או שיאמר לה. להוי גטא בלא שום תנאי. ויש מי שאומר, שאם הוא מתרצה בקבלת הדמים, הוי גט.

ז- אמר לה. על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן עד שלשים יום, אפלו לא נתנה לו עד יום שלשים בסופו, מגרשת. ואם אמר לה בתחלה יום ראשון לחדש, ונתנה לו בסוף ליל ראשון לחדש השני, הרי זו ספק מגרשת.

ח- התנה עליה שתעשה דבר זה, סתם, הרי זה כמפרש יום אחד, הואיל ולא פרש כמה זמן תעשה. כיצד, אמר לה. הרי זה גטך על מנת שתעשי עמי מלאכה, על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני, אם עשתה עמו מלאכה או אם שמשה את אביו יום אחד, או שהניקה בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך כ"ד חדש, הרי זה גט. הגה. ויש אומרים דצריכה לשמש האב כל ימי חייו, וצריכה להניק התינוק עד סוף כ"ד חדש. ואם מתו לאחר שהתחילה לקים התנאי רק יום אחד, הוי גט. מת הבן או מת אביו קדם שתניק או שתשמש, אינו גט. אמר לה. על מנת שתניקי את בני או שתשמשי את אבי שתי שנים, הרי זו משלמת הזמן שפרש. מת הבן או האב בתוך הזמן שפרש, או שאמר האב. אין רצוני שתשמשני, אינו גט, שהרי לא נתקים התנאי, וכן כל כיוצא בזה. ויש אומרים דכל שאין העכוב ממנה, הוי גט, ונראה לי, דאזלינן בכל זה לחמרא.

ט- יש אומרים דכי אמרינן דהניקה או שמשה יום אחד הוי גט, לאו דוקא יום אחד, דאפלו בשעה אחת סגי. ויש מי שאומר, דיום אחד דוקא, כליל שבת ויומו.

י- הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים שתשמש אביו שתי שנים, לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים, אלא הרי זה כאומר לה. עשי אחד משני תנאים, רצת משמשת, רצת נותנת. ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפים. אבל אם התנה עליה שתתן לו מאתים זוז, וחזר והתנה בפני שנים שתתן לו שלש מאות זוז, כבר בטל התנאי של מאתים זוז, וצריכה לתן שלש מאות זוז. וכן כל כיוצא בזה. הגה. וי"א דכל זה דוקא בשלא מסר לה הגט לא בתנאי ראשון ולא בתנאי שני, אלא אחר שני התנאים מסר לה הגט בפני עדים הראשונים והאחרונים. אבל מסר לה הגט בשעת תנאי הראשון או השני, אותו תנאי דוקא.

יא- הרי זה גטך והניר שלי, אינה מגרשת, שאין זה כריתת. על מנת שתתני לי את הניר, הרי זו מגרשת, ותתן.

יב- התנה על דבר שאי אפשר לקימו, כגון. על מנת שתעלי לרקיע, או שתרדי לתהום, או שתבלעי קנה של ארבע אמות, אינו תנאי, והגט גט. אבל אם התנה בדבר שאפשר לקימו, אפלו באסור, כגון על מנת שתאכלי בשר חזיר, הוי תנאי, שאפשר שתאכלנו ותלקה. ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, שאינו מתנה שתאכלנו על כל פנים, שאם לא תאכלנו לא תתגרש. במה דברים אמורים, כשהאסור תלוי בה לעבר עליו. אבל אם תלוי באחרים, שאמר לה. על מנת שתבעלי לאבא, לא הוי תנאי, שאביו לא ישמע לה לעשות אסור.

יג- אמר לה. על מנת שלא תבעלי לאבא, ונבעלה לו, אינו גט. אבל כל זמן שאין עדים שנבעלה לו, אין חוששין שמא נבעלה לו. ומתרת להנשא, ואין חוששין שמא תבעל לו.

יד- אמר לה. על מנת שלא תנשא לאבא, ונשאת לו, הוי גט, שאין לו בה נשואין.

טו- אמר לה. על מנת שתנשאי לפלוני, אם נשאת לו, הרי זו מגרשת. אבל אמרו חכמים. לא תנשא לו, שלא יאמרו נשותיהם נותנים במתנה זה לזה. הגה. ואפלו לא התנה עמה בפרוש שתנשא לפלוני, אלא שנכר שגרשה משום זה, כגון שאותו פלוני נתן לו ממון כדי לגרשה והוא מעלה לה מזונות כדי שיקחנה, וכל כיוצא בזה. ואם נשאת, לא תצא. ואם נשאת לו תחלה, וגרשה, מתרת לכל, שהרי נתקים התנאי, נשאת לאחר קדם שתנשא לאותו פלוני, תצא ממנו, ולא יחזר עולמית, וצריכה ממנו גט. והולד ממנו ממזר. הגה. נשאת אחר כך לאותו פלוני שהתנה עמה הבעל, הוי גט למפרע ואין הבנים ממזרים, אבל לא יחזירה עולמית משום דהוי כמחזיר גרושתו. נתקדשה לאחר, תצא ולא תחזר לו אלא אחר מיתת הבעל, או שיתן לה גט אחר בלא תנאי.

טז- אמר לה. על מנת שלא תנשאי לפלוני עד זמן פלוני, הרי זה גט. ויש מי שאומר, שלא תנשא עד שימות אותו פלוני. ויש מי שאומר, שמתרת לנשא מיד, כיון שבידה לקימו, שאי אפשר לנשא לו אלא מדעתה. ואין תקנה להתירה לאותו פלוני אלא אם כן יקדשנה המגרש ויחזר ויגרשנה סתם, או שמת הבעל קדם שנשאת לשום אדם. ואם נשאת לאחר, וגרשה אותו האחר, סתם, עדין לא התרה לאותו פלוני. ואם נשאת לו, נתבטל הגט, ובניה אף מהשני ממזרים.

יז- זנתה עם אותו פלוני, הולד כשר והגט כשר. שלא התנה אלא על נשואין.

יח- אמר לה. על מנת שתבעלי לפלוני, נתקים התנאי, שנבעלה לו, בין בזנות בין בנשואין, הרי זה גט. ולכתחלה לא תבעל לו, דהא אינה מגרשת עד שתבעל לו, נמצאת תחלת ביאה באסור.

יט- על מנת שלא תבעלי לפלוני, הוי גט, ולא תנשא עד שימות אותו פלוני, דחישינן שמא תבעל לו באנס.

כ- צריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בו כל ימיה, כגון על מנת שלא תאכלי בשר או שלא תשתי יין לעולם, או כל ימי חייכי, שאם התנה כך אין זה כריתת. אבל אם אמר לה. כל ימי חיי, או כל ימי חיי פלוני, או עד חמישים שנה, הרי זה גט. ויש מי שכתב, שאפלו הרחיב הזמן יותר מכדי חיי האדם, כיון שהוא דבר פסוק, הרי זה גט.

כא- אמר לה. על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני, אף על פי שהגט כשר והתנאי קים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא, ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה, כופין אותו לגרש בלא תנאי זה.

כב- אמר לה. על מנת שלא תנשאי לפלוני, ולא קבע זמן, אינו גט, שאין זה כריתת. דומה לאומר. על מנת שלא תשתי יין לעולם, או כל ימי חייכי. ויש אומרים שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו, הוי לה כאומר. על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני, שהיא מגרשת. ונקטינן כדברי שניהם, להחמיר.

כג- אמר לה. על מנת שלא תשתי יין זה לעולם, או שלא תעלי באילן זה או בכתל זה לעולם, ונשפך היין ונקצץ האילן ונפל הכתל, אין זה כריתת, מאחר שלא התרה לעולם במה שנאסרת. וי"א שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל זמן שהיין קים או האילן או הכתל קימים, הרי זה כריתת, ונקטינן כדברי שניהם, להחמיר.

סימן קמד - דין תנאים, ואם יש טענת אנס בגט, ובו ז' סעיפים

א- אמר לה. הרי זה גטך אם לא אבא בתוך שלשים יום, או שאמר. על מנת שלא אבא בתוך ל' יום, והיה בא בדרך בתוך ל' יום, וחלה או עכבו נהר ולא בא עד אחר ל' יום, הרי זה גט, אפלו עומד וצווח. הריני אנוס, שאין אנס בגטין. ואף על פי שגלה דעתו שאין רצונו לגרש, כיון שלא התנה חוץ מאם יקראני אנס. אבל אנס דלא שכיח כלל, כגון אכלו ארי או הכישו נחש או נפל הבית עליו, לא אסיק אדעתה להתנות עליו, ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם. ושביה, הוי אנס דשכיח, ואינו מבטל הגט מדלא התנה.

ב- הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש, ולא אמר. מעכשו ולא על מנת, ומת בתוך שנים עשר חדש, הרי זה ספק, וחולצת ולא מתיבמת.

ג- הרי זה גטך מעכשו, אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זו מגרשת. אבל אם יש לה יבם, לא תנשא בלא חליצה עד שיעברו שנים עשר חדש. ואם נשאת, לא תצא.

ד- נתן לה גט בלילה ואמר לה. הרי זה גטך על מנת שתצא חמה מנרתקה, ומת בלילה, הרי זה גט. אבל אם אמר לה אם תצא מנרתקה או שאמר לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה הרי זה ספק. וי"א דאף בעל מנת נקטינן לחמרא, אלא אם כן אמר. מעכשו, בהדיא.

ה- אמר. אם לא באתי עד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי, או שאמר. כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי עד י"ב חדש, אין כותבין תוך י"ב חדש, אפלו אם לא ירצו לתנו עד אחר י"ב חדש. ואם כתבוהו בתוך י"ב חדש, אף על פי שנתנוהו לה לאחר י"ב חדש, אינו גט. כתבו ונתנו לה לאחר י"ב חדש, ומת, אם מיתה קדמה לנתינת הגט, אינו גט. ואם גט קודם למיתה, הוי גט. ואם הוא ספק איזה מהם קודם, הרי זו ספק מגרשת. הגה. לא נתנו לה מיד אחר י"ב חדש, אלא זמן רב אחר כך, אף על פי שהעכוב היה מצד האשה שלא רצתה לקבלו מיד, אפלו הכי הוי גט, ובלבד שיהיה הבעל חי.

ו- אמר. כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע, אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע. אמר. לאחר שנה, כותבין עד לאחר חדש משנה שניה. אמר. לאחר החדש, כותבין עד לאחר שבת מחדש שני. אמר. לאחר שבת, כותבין עד סוף יום שלישי. אמר. כתבו ותנו לה קדם השבת, כותבין מיום רביעי עד סוף יום ששי, ונותנים לה. הרי שאחרו אחר הזמן שאמר, ואחר כך כתבו ונתנו לה, הרי זו ספק מגרשת. הגה. יש אומרים דאם אמר. אחר י"ב חדש, כאלו אמר. אחר שנה. אמר. לאחר שלשים יום, כותבין יום אחד אחר שלשים יום.

ז- התנה עליה שתתגרש כשיעבר מנגד פניה ל' יום, והיה הולך ובא הולך ובא, ולא נתיחד עמה, כשילך וישהה ל' יום, תהיה מגרשת. ואף על פי שהיה הולך ובא בתוך ל' יום, הואיל ולא נתיחד עמה, הרי זה גט כשר. במה דברים אמורים, כשהתנה ואמר. הרי היא נאמנת עלי שלא פיסתיה. אבל אם לא האמינה, חוששין שמא פיסה כשהיה הולך ובא, ומחלה לו, וחזר ובטל הגט כשפיסה, ומפני חשש זה יהיה הגט פסול. וכן האומר לאשה. הרי זה גטך לאחר י"ב חדש, והיה עמה במדינה, דחוששין שמא פיסה, עד שיאמר. נאמנת עלי שלא פיסתיה. וכן כל התנאים שהם תלוים ברצונה. ואם רצתה ומחלה אותן לבעלה בטל הגט, דחוששין לה שמא פיס, עד שיאמר. נאמנת עלי. במה דברים אמורים, במתגרשת מן הנשואין, שלבו גס בה. אבל במתגרשת מן הארוסין, אין חוששין לה שמא פיס. הרי זה גטך מעכשו, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, אין חוששין שמא בסתר בא, שאין דרך בני אדם לבא בצנעא. ואם תם הזמן שקבע, ולא בא, הרי זו מגרשת. ויש אומרים שאף בזו חוששין שמא בסתר בא, אלא אם כן התנה בתחלה ואמר. נאמנת עלי לומר שלא באתי. וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה, וכן המנהג להתנות בתחלה שתהא נאמנת לומר שלא פיס. ואם כשהתנה תלה ביאתו בעדים, שלא יתבטל הגט בבואו אלא אם כן יעידו עליו עדים שבא, ועבר הזמן ואין מעידים שבא, לדברי הכל אין חוששין שמא בא, אף על פי שלא האמינה.

סימן קמה - דין שכיב מרע, ואם עמד ומת מחמת מקרה רע, ובו י' סעיפים

א- הרי זה גטך אם מתי, או הרי זה גטך אם מתי מחלי זה, או הרי זה גטך לאחר מיתה, אינו גט. ויש אומרים שהוא ספק.

ב- הרי זה גטך מהיום אם מתי, או מעכשו אם מתי, הרי זה גט, וכשימות תהיה מגרשת. ויותר טוב שיאמר. מעכשו, משיאמר. מהיום, שאם אמר. מהיום, ומת בתוך היום, יש להסתפק שמא אין דעתו אלא מסוף היום, ואין גט לאחר מיתה.

ג- הרי זו גטך מעכשו, או מהיום, ולאחר מיתה, ומת, הרי זה ספק מגרשת, שמא אחר שאמר. מעכשו, חזר בו מלשון מעכשו, וסמכה דעתו על לאחר מיתה.

ד- שכיב מרע שגרש סתם, בלא תנאי דמהיום אם מתי, אין אומרים סתמו כפרושו, כמו שאנו אומרים במתנה, דגט שאני. ואם עמד, אינו חוזר.

ה- שכיב מרע שרוצה לגרש על תנאי אם ימות, כדי שלא תפל לפני יבם, ואם עמד לא תהיה מגרשת, אומר לה כשנותן לה הגט. אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהא גט מעכשו ואם לא מתי לא יהא גט, כדי שיהא התנאי כפול והן קודם ללאו, ולא יפתח פיו תחלה לפרענות, ואז יהיה בטל מיד כשיעמד, אף על פי שלא יאמר. חוזרני בי. ואם ירצה שלא יתבטל מיד כשיעמד, אלא עד זמן פלוני, יאמר. אם לא מתי עד זמן פלוני לא יהיה גט ואם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשו ואם לא מתי עד זמן פלוני לא יהא גט. הגה. ויאמר לשון זה דוקא. אם מתי אם לא מתי וכו', ולא יאמר. אם אמות אם לא אמות, מאחר שהוא לשון חכמים. ועין לעיל סימן קנ"ד סעיף ק' לא משמע כך.

ו- הרי זה גטך מהיום אם מתי מחלי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה, ומת, אינו גט. אבל אם אמר. אם לא יעמד מחלי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי, הרי זו ספק מגרשת.

ז- הרי זה גטך מעכשו אם מתי מחלי זה, ועמד והלך בשוק, וחלה ומת. אומדין אותו, אם מחמת חלי הראשון מת, הרי זה גט, אפלו הלך בלא משענת. ואם לאו, אינו גט. ואם נתק מחלי לחלי ולא עמד בשוק, הרי זה גט ואינו צריך אמד.

ח- שכיב מרע שנתן גט ואמר. מהיום אם מתי, סתם, והבריא, בטל גטו. ולא אמרינן לעולם קדם שימות קאמר, אלא אם מתי מחלי זה קאמר, אבל אם מתוך בריו התנה במהיום אם מתי, ודאי כל שמת בחייה קאמר, וכל אימת דמאית הרי זו מגרשת.

ט- עצה טובה על פי גדולי עולם לחוש לרמאין בגט שכיב מרע, שיאמר. אם מתי מעכשו ועד יום פלוני והוא בכלל, יהא גט. ולא יאמר. אם אמות מחלי זה, שיהא התנאי תלוי בחלי, שמא יבא אדם שאינו הגון וישתדל עם הרופא שיאמר שלא מת מאותו חלי אלא מחלי אחר שנעתק אליו, ויוציא לעז על הגט. הגה. ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה, ולכן אין לסמך בזמן הזה מאמדנות הרופאים. ויש אומרים דלכתחלה אין לגרש על ידי תנאי, רק יגרש סתם, ולקבל בחרם הקהלות או לתן משכנות שכשיעמד יחזרו וישאו זה את זה. ובכהן המגרש, שצריך להתנות, שלא תהא אסורה לחזר לו, כדלעיל ריש סימן קמ"ג, או שיש לחוש לטרוף דעת החולה, יש לגרש בתנאי כדרך שנתבאר. אשה שנתגרשה על תנאי, ומת הבעל, אינה צריכה להתאבל עליו. אבל אין אסור בדבר אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו.

י- שכיב מרע שנתן גט לאחד ואמר לו. זכה בגט זה לאשתי, כדי שלא תפל לפני יבם, ומת קדם שיגיע לידה, הרי זו ספק מגרשת, וחולצת ולא מתיבמת.

סימן קמו - דין המגרש לאחר זמן, ומי שנתגרשה על תנאי, ובו ה' סעיפים

א- המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגרשת כשיגיע הזמן שקבע. והרי זה דומה לתנאי, ואינו תנאי. דומה לתנאי, שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע. ואינו תנאי, שהמגרש על תנאי הרי גרש, וזה עדין לא גרש עד שיגיע אותו זמן. לפיכך, המגרש על תנאי צריך לכפל תנאו, וזה אינו צריך לכפל דבריו ולא לשאר משפטי התנאים. כיצד, האומר לאשתו. הרי זה גטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום, אינה מגרשת אלא לאחר שלשים יום. ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף בתוך שלשים יום, אינה מגרשת.

ב- הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים, ונגנב או אבד לאחר שלשים יום, הרי זו מגרשת, הואיל והיה הגט קים ביום שמתגרשת בו, ויחדה אותו במקום שאינו רשות הרבים, שצדי רשות הרבים אינם כרשות הרבים. וכן אם תלה הגרושין במעשה, דינו כדין מגרש אחר זמן. כיצד, כגון שאמר לאשה. הרי זה גטך ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתים זוז, הרי זו מתגרשת אחר שתתן, ואינו צריך לכפל התנאי ולא לשאר משפטי התנאים, שהרי לא גרש על תנאי, אלא עדין לא גרש זה, אלא תלה הגרושין בעשיה כך וכך ואחר כך תתגרש. ומה בין מגרש על תנאי, לזה שקבע זמן לגרושין או תלאן במעשה, שהמגרש על תנאי יש שם גרושין, ואינם גומרים עד שיתקים התנאי. לפיכך, כשיתקים התנאי, נתגרשה, אם היה הגט קים, אף על פי שאינה ברשותה, ואינה צריכה לחזר ולטלו או להיותה ברשותה אחר שנתקים התנאי, שהרי הגיע לידה תחלה בתורת גרושין. אבל התולה הגרושין בזמן או במעשה, לא הגיע לידה בתורת גרושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או עד שתעשה המעשה. לפיכך, כשהגיע הזמן צריך להיות הגט ברשותה, או תחזר ותטלנו, או יהיה במקום שיחדה אותו בו אף על פי שאינו רשותה, כמו שבארנו, ואחר כך תתגרש בו. ואם נשאת קדם הזמן שקבע, או קדם שתעשה המעשה שתלה בו הגרושין, תצא והולד ממנו ממזר, שעדין היא אשת איש גמורה ואין כאן שם גרושין.

ג- הנותן גט ביד אשתו ואמר לה. אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט, או אין את מגרשת, הרי זה לא גרש כלל, ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה, וכן כל כיוצא בזה. ואם אמר לה. הרי את מגרשת, ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהיי מגרשת, הרי זו מגרשת אף על פי שלא נתנה, מפני שלא כפל תנאו.

ד- מי שנתגרשה על תנאי, וקדשה אחר קדם שיתקים התנאי. אם נתקים התנאי, הרי זו מקדשת. ואם לא נתקים התנאי ובטל הגט, אינה צריכה גט משני, שאין קדושין תופסין בה. אבל אם נשאת ולא נתקים התנאי ובטל הגט, צריכה גט משני.

ה- במה דברים אמורים שאם קדשה אחר ולא נתקים התנאי שהגט בטל, בתנאי שהוא בלאו, ועשתה מעשה בבטולו, או בתנאי שהוא במעשה תוך זמן קצוב ועבר הזמן ולא נעשה, או באיזה דרך שהיה התנאי מבטל בפעל, הגט בטל. אבל בתנאי שבידה לקימו ובה הדבר תלוי ואם נתקים התנאי מגרשת, חישינן שמא קימה התנאי וחלו קדושי שני.

סימן קמז - אין כותבין תנאי בגט, ואם כתבו מה דינו, ובו ג' סעיפים

א- כיצד מגרש אדם על תנאי, לא שיאמר. כתבו גט לאשתי על תנאי זה, או כתבו ותנו לה על תנאי זה, ואין צריך לומר שלא יכתב בתוך הגט. על תנאי זה גרש פלוני את פלונית, אלא כיצד עושה, אומר לסופר לכתב, ולעדים לחתם, וכותבין גט כשר בלא שום תנאי בעולם, ואחר כך נותן לה הגט ואומר לה. הרי זה גטך או הרי את מגרשת ממני על מנת כך וכך, או יאמר [להם או] לשליח. תנו לה גט זה על מנת כך וכך.

ב- כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתב תרף הגט, הרי זה כשר, בין שכתבו קדם חתימת העדים בין שכתבו אחר חתימת העדים. אבל אם כתבו קדם תרף הגט, אפלו כתב על מנת כך וכך, הרי זה ספק גרושין, שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט. וכן אם התנה על פה קדם כתיבת התרף, הרי זה ספק גרושין.

ג- כל מגרש על תנאי שמבטל הגט, כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר ולא תשתה יין כל ימי חייה, או שתהיה מתרת לכל אדם חוץ מפלוני, או שהתנה עליה שאר תנאים קדם כתיבת התרף, אם היה התנאי כתוב בגט וחזר ומחקו ונתנו לה, הרי זה ספק מגרשת. ואם היה התנאי על פה, הרי זה נוטל הגט ממנה וחוזר ונותנו לה בלא תנאי כלל, או בתנאי כשר.

סימן קמח - דין המגרש בגט ישן, והמגרש בתנאי, ושלא יתיחד עמה, ובו ב' סעיפים

א- מי שכתב לגרש את אשתו, ונמלך ולא גרשה, ונתיחד עמה אחר שכתבו, לא יגרשנה באותו הגט פעם אחרת כשירצה לגרשה. ואם גרשה באותו הגט הישן, הרי זו מגרשת ותנשא בו לכתחלה, שהרי נכתב לשמה והרי נתן לה עתה בעדים כהלכתו. ולמה לא יגרשנה בו לכתחלה, גזרה שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ויש אומרים דהני מלי כשהגט ביד הבעל ומסרו מידו לידה, אבל אם שלחו לה על ידי שליח, ונתיחד עמה אחר שנתנו ליד השליח, ונתנו לה השליח, לא תנשא בו, ואם נשאת, לא תצא.

ב- כל המגרש על תנאי, בין שאמר. מעכשו, בין שאמר. אם יהיה ואם לא יהיה, הרי זה לא יתיחד עמה כל זמן שלא נתקים התנאי, אלא בפני עד, אפלו עבד ואפלו שפחה, וביוצא ונכנס סגי, חוץ משפחתה או בנה הקטן, מפני שאינה בושה לשמש בפניהם. והדבר ידוע שאם נתיחד עמה בפני שני עדים כאחד, וראה הוא והיא אותם, אפלו נתקים התנאי אחר כך, הרי זו ספק מגרשת, שמא בעלה ובטל הגט, ויתבאר בסימן שאחר זה.

סימן קמט - דין המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה או נתיחד עמה, ובו ז' סעיפים

א- המגרש את אשתו, וחזר ובעלה בפני עדים, או שגלוי לכל שבא עליה, כגון שנשאה, קדם שתנשא לאחר, בין שגרשה מן הנשואין בין מן הארוסין, הואיל ואשתו היתה, הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קדושין בעל ולא לשם זנות. ואפלו ראו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה. לפיכך, הרי זו מקדשת קדושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני.

ב- נתיחד עמה בפני שני עדים, והיו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים, אם היתה מגרשת מן הנשואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. לפיכך, היא ספק מקדשת, וצריכה גט מספק. ואם היתה מגרשת מן הארוסין, אין חוששין לה, שהרי אין לבו גס בה. ואי חזינן להו דגיסי אהדדי, חוששין לה. הגה. אבל אם נתיחד עם משדכת שלו, אף על גב דגס בה, לא חישינן, אלא אם כן בא עליה בפני עדים.

ג- מי ששלח גט לאשתו, ואחר כך בטלו, והלך ונתיחד עמה, ואחר כך נתברר שכבר הגיע הגט לידה קדם בטולו, אינה צריכה ממנו גט שני, דודאי לא בעל לשם קדושין, כי היה סבור שהגט היה בטל, ולא בעל אלא על דעת קדושין הראשונים.

ד- מי שגרש את אשתו, ונתיחד עמה, וקדם שגרשה שנית לקחה אחד לשם פילגש, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם.

ה- לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא באשתו שגרשה או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל שאר כל הנשים בחזקה שבעל לשם זנות, עד שיפרש שבעל לשם קדושין.

ו- וכן איש ואשה שהמירו באנס הגזרות, ונשאו זה לזה בחקות הכותים, אף על פי שמתיחדים זה עם זה בכל יום לעיני הכל, אין חוששין להם משום קדושין ועין לעיל סימן כ"ו.

ז- נתיחד עם אשתו אחר שאמר לכתב ולחתם גט ולתנו לה, הרי אלו לא יכתבו. ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה, הרי זו ספק מגרשת.

סימן קנ - דין פסול גט שאם נשאת בהן, ובו ד' סעיפים

א- כל גט שהוא בטל מן התורה, אם נתגרשה בו עדין היא אשת איש גמורה. ואם נשאת בו, תצא והולד ממזר, וצריכה גט משני מדבריהם, ומהראשון מן התורה, להתירה לעלמא. ואסורה לשניהם לעולם. וכל י"ג דרכים שנוהגין באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת ואחר כך בא בעלה, שנתבארו בסימן י"ז, נוהגים בה. ויש אומרים דבעלה הראשון יורשה. אבל אם לא נשאת עדין, אלא נתקדשה, מתרת לבעלה ואינה צריכה גט משני. וכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם להנשא בו, לא תנשא בו לכתחלה, ואם נשאת, אפלו לא נבעלה, לא תצא, והולד כשר. וכותבין לה גט אחר, והיא יושבת תחת בעלה. ואם אי אפשר לכתב לה גט, והיה הבעל ותיק וגרש מעצמו, הרי זה משבח. במה דברים אמורים, שאין לו בנים ממנה. אבל אם יש לו בנים ממנה, לא יוציא, מפני שמוציא לעז על הבנים. מיהו, נותנין גט אחר כשר, ואין בזה משום הוצאת לעז על הבנים. כל דבר שאנו מחמירין בגטין, והגט בלאו הכי כשר אלא שמחמירין לכתבו לכתחלה, אם לא נכתב, הגט כשר.

ב- כל שהיא ספק מגרשת, לא תנשא, ואם נשאת, תצא, והולד ספק ממזר.

ג- כל גט שהוא בטל מן התורה, אם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה, חוץ מהמגרש ואמר לה. הרי את מגרשת ממני ואין את מתרת לכל אדם, שאף על פי שאין כאן גט כלל, פסולה לכהנה.

ד- מי שגרש את אשתו בגט שיש בו פסול מדבריהם, או שהיתה ספק מגרשת ורצה להחזירה, צריך לקדשה, אבל אינו צריך לברך שבע ברכות ולא לכתב לה כתבה אחרת.

סימן קנא - הסופר שטעה בגט ובשובר, ובו סעיף אחד

א- כתב הסופר השובר והגט, וטעה ונתן השובר לאיש, והגט לאשה, ונתנום זה לזה וכמדמה להם שנתגרשה, ולאחר זמן ערער הבעל לומר שלא נתגרשה, שלא נתן לה אלא השובר והרי הגט עדין בידו, אם לא נשאת עדין, נאמן, ויגרשנה עכשו ותהא מתרת מעתה. ואם לא גרשה, ועמדה ונשאת, תצא מזה ומזה, וכל הי"ג דרכים בה. ואם לא ערער הבעל עד אחר שנשאת, אינו נאמן לאסרה, והרי היא בחזקת גרושה, שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו.

סימן קנב - דין שני עדים אומרים שנתגרשה, והאומרת. אשת איש הייתי ונתגרשתי, ובו י"ב סעיפים

א- הבעל שאמר. גרשתי את אשתי, אינו נאמן, וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגרשת. ואפלו הודית לו שגרשה, אינם נאמנים.

ב- האומרת לבעלה. גרשתני, והוא מכחישה, נתבאר סימן י"ז.

ג- שנים אומרים. נתגרשה, ושנים אומרים. לא נתגרשה, אפלו הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני, הרי זו בחזקת אשת איש גמורה, מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה. לפיכך, אם נשאת, תצא והולד ממזר. במה דברים אמורים, כשאמרו. עכשו נתגרשה, שהרי אומרים לה. אם אמת הדבר הוציאי גטך, אבל אם אמרו העדים. מכמה ימים נתגרשה, יש לומר אבד הגט, והואיל והיא אומרת. גרושה אני בודאי, ושנים עדים מעידים לה, אף על פי שהשנים מכחישין אותם, אם נשאת לאחד מעדיה, לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעים בודאי שהיא מתרת, וחזקה היא שאין מקלקלים עצמם. אבל אם נשאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה. איני יודעת, תצא, והולד ספק ממזר. אבל כל היכא דליכא הכחשה, אלא שנים אומרים. נתגרשה עכשו, ואמרינן לה. אחזינן גטך, ואמרה. נאבד או נקרע, לא חישינן לה.

ד- אמרו שנים. ראינוה שנתגרשה, ושנים אומרים. לא ראינוה, אפלו אם היו כלם שרויים בחצר אחת, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא, והולד כשר, שבני אדם עשויים לגרש בצנעא. הגה. ויש אומרים דאם אמרו שהיו כלם במעמד אחד, ושנים אומרים. לא ראינו, הוי הכחשה, דכלי האי לא עבדי בצנעא.

ה- אחד אומר. נתגרשה, ואחד אומר. לא נתגרשה, לא תנשא, ואם נשאת, אם היתה בחזקת אשת איש, תצא בכל ענין. ואם לא היתה בחזקת אשת איש, אלא על פיהם, אם יש הכחשה בעדותן, כגון שאחד אומר. נתגרשה, ואחד אומר. מעולם לא היו בה ספק גרושין, תנשא לכתחלה. ואם שניהם מעידים שהיא אשת איש, אלא שזרק לה גט, אחד אומר. קרוב לו, ואחד אומר. קרוב לה, אם נשאת, תצא.

ו- האשה שבאה ואמרה. אשת איש הייתי וגרושה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויש אומרים דוקא כשאמרה כך בתוך כדי דבור, אלא אם כן נתנה אמתלא לדבריה.

ז- אם יש עדים שהיתה אשת איש, אינה נאמנת לומר. גרושה אני, ואם נשאת, תצא. ואפלו אם נשאת קדם שבאו העדים שהעידו שהיתה אשת איש. אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהנה לעולם. ואם מת, חולצת ולא מתיבמת. הגה. באו עדים ואמרו. שמענו שהיא מגרשת, אין זה עדות להוציא מחזקתה, עד שיעידו שהיא גרושה. אבל אם אין עדים שהיא אשת איש, רק אומרים. שמענו שנתקדשה ונתגרשה, דינו כקול בעלמא, וכדרך שנתבאר לעיל סי' מ"ו.

ח- היו לה שני עדים שהיא גרושה, אף על פי שאין שם גט, הרי זו תנשא לכתחלה.

ט- הוציאה גט מתחת ידה ואמרה. גרשני בעלי בזה, הרי זו נאמנת, ותנשא בו אף על פי שאינו מקים, כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב.

י- בא הבעל וערער, אם אמר. ממני נפל ומצאה אותו, אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה, והרי הוא יוצא מתחת ידה. אבל אם אמר הבעל. על תנאי היה ועדין לא נתקים התנאי, פקדון היה, או מעולם לא כתבתיו, מזיף הוא, יתקים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב.

יא- ואם לא נתקים, אינה מגרשת להיות מתרת לאחרים, אבל פסלה עצמה מכהנה.

יב- אשה שיש בידה מעשה בית דין, אינה יכולה לנשא בו עד שיכרו חתימות ידי הבית דין..

סימן קנג - דין המוצא גט בשוק למי יחזיר אותו, ובו סעיף אחד

א- המוצא גט אשה בשוק, אם האשה נותנת סימן, שאומרת. נקב יש בצד אות פלוני, ואומרת שכבר נתגרשה בו וממנה נפל, יחזירוהו לה, אפלו אם הבעל מכחישה ואומר שממנו נפל ולא גרשה מעולם אלא שצוה לכתבו ועדין לא נתנו. אפלו אם גם הוא נותן בו סימן. ואם אינה נותנת בו סימן, והבעל מכחישה, לא יתנוהו לא לו ולא לה. ואם הבעל מודה שכתבו, ואומר שיתנוהו לה להתגרש, במקום ובשעה שראוי להחזיר, דליכא למיחש שמאחר נפל על פי מה שנתבאר בסימן קל"ב, יתנוהו לה ותתגרש בו מעתה. ואם לאו, לא יתנוהו לה. ואם הוא מודה שנתגרשה בו, והיא שואלת אותו לגבות בו כתבתה, והוא אומר שכבר פרעה והחזירתו לו וממנו נפל, מחזירו לה, אפלו אינה אומרת. נקב יש בצד אות פלונית, רק בשאר סימן מבהק, כגון שאומרת. כך וכך אצבעות בארך הגט או ברחבו, או שאומרת מדת החוט הקשור בו. אבל אם אמרה. הגט היה ארך או קצר, ואינה מכונת מדתו, או החוט לבן או שחר, או שאמרה שהוא מנח בחפיסה או בדלוסקמא, אינו סימן להחזירו לה על ידו.

סימן קנד - למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו, ובו כ"ד סעיפים

א- אלו שכופין אותם להוציא ולתן כתבה. מי שנולד לו ריח הפה או ריח החטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. ואם ידעה בהן קדם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה. נעשה האיש מכה שחין, כופין אותו להוציא ולתן כתבה. ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו, או שהתנה עמו קדם שנשאה, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותם בעל כרחם, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה. אשב עמו בעדים, כדי שלא יבא עלי, שומעין לה. הגה. יש אומרים דמומר כופין אותו על ידי כותים להוציא, ובלבד שיבטל בשעת הגט. ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת, אלא אם כן פושע לה, כגון שמאכילה דבר אסור, או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקים שבניו מתים בעון נדרים. מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש, דלמא משקרים עליו.

ב- מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החטם, או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה, ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יכולה היא לומר. לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלץ ויתן לה כתבה.

ג- האומר. איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד ולתן כתבה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש. הגה. וכן איש שרגיל לכעס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש. ועין לעיל סימן ע' וסימן ע"ז. איש המכה אשתו, עברה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רדוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו צית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה כותים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמתר להכותה, ויש אומרים דאפלו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עקר. ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתבה. ונראה לי, דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואם הלכה מביתו ולותה ואכלה, אם יצתה מכח שהכה אותה תמיד, חיב לשלם, וכמו שנתבאר לעיל סימן ע'.

ד- האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפלו נקטעת ידו או רגלו, או נסמת עינו, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא ולתן כתבה. אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה, דינה כדין מורדת. הגה. ויש אומרים דכל זה בידו או רגלו או עינו אחת, אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו, כופין אותו להוציא.

ה- איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו. אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטרף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים. הגה. מי שהוא נכפה, יש אומרים שאינו מום ואין כופין על זה לגרש. ומכל מקום אין כופין אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה. ויש אומרים דהוי מום באיש, וכופין לגרש.

ו- האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, ואין לה כבר שום בן, ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתבתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתבתה, וגם אין לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר, שומעין לה, אפלו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא נתקלקל אחר כך, וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת, ויתן נדוניתא מה שהכניסה לו. ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי, ואחר כך יתן כתבה. ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואבדק עצמי, שומעין לו. ואם ילדה השניה, תצא הראשונה בלא כתבה, ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתבה, או ישא שלישית, אם אפשר לה למיקם בספוקיהו. ויש מי שאומר, שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ, יוציא שתיהן ויתן כתבה. ובכל גונא, אם ידוע שהוא עקר, והיא באה מחמת טענה, יוציא מיד. הגה. והוא הדין אם שהה י' שנים ולא ילדה, ובאה מחמת טענה, שכופין אותו להוציא ולתן כתבה, והתם לא מהני מה שאומר. אבדק עצמי ואשא אחרת, דמכל מקום לא אבדה הראשונה כתבתה, הואיל ולא החזקה בג' אנשים. והא דצריכה לטען שאינו יורה כחץ, הינו שידוע שהיו לו כבר בנים, אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ, או בבעל השלישי שכבר החזקה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשר"י.

ז- אם טוענת. אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת ואפלו לא שהתה י' שנים, וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתבה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה, יתן לה כתבה. ויש אומרים דאף על פי שיכול לבעל אחרת, צריך לתן לזאת הכתובה. הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר. מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר. במה דברים אמורים, כשאינה תובעת כתבתה. אבל אם תובעת כתבתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין. הגה. ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת. ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואמדנות שאומרת אמת, נאמנת. ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה, שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחלשתו, תולין בזה ואין כופין להוציא. ויש אומרים דאפלו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפיס עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה עשר שנים ולא תלד. והוא הדין אם קדש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר, כופין אותו להוציא. אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים.

ח- אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקדם שילך יגרש אותה לזמן.

ט- אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמד במקום שנשאה, מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה, כי היא אינה צריכה ללכת אחריו.

י- נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתבה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה, כופין אותו עד שיוציא. ואם אמר. איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו, אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת. הגה. יש אומרים דכל זה דלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרע קימא, אף על פי שלא קים עדין פריה ורביה, אין כופין להוציא. ועין לעיל סימן א-' דבזמן הזה אין נוהגין לכף כלל. ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד, ואין כופין אותו לשא אשה.

יא- הלך בסחורה בתוך י' שנים, או שהיה הבעל חולה, או שהיתה היא חולה, אף על פי שמשמשים יחד, או שהיו חבושים בבית האסורים, אין עולים להם אותו זמן מהמנין.

יב- הפילה, מונה מיום שהפילה. אם הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים, החזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתבה. ומכל מקום מתרת לנשא לאחר.

יג- הוא אומר. הפילה בתוך עשר, כדי שתשב עמו. והיא אומרת. לא הפלתי, היא נאמנת.

יד- הוא אומר. הפילה שנים, והיא אומרת. הפלתי ג', היא נאמנת.

טו- בכל זה משביעה הסת שלא הפילה, או שהפילה ג', שבטענה זו יתחיב לתן לה כתבה.

טז- שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה, מתרת להנשא עם השני. שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה, דינה עמו כדינה עם הראשון.

יז- גרשה, לא תנשא לשלישי. ואם נשאת לשלישי, תצא שלא בכתבה. אלא אם כן יש לו אשה אחרת, או שקים מצות פריה ורביה. ואם הכיר בה, יש לה כתבה.

יח- שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה, אם לא גבתה כתבה מהראשונים, לא תגבה. ואם גבתה, לא תחזיר.

יט- הוציאה השלישי בלא כתבה, ונשאת לרביעי וילדה, אינה יכולה לגבות כתבה מהשלישי, דשמא עתה נתרפאה.

כ- כל הנושא אשה בעברה, אפלו באסור דרבנן כגון שניות, כופין אותו להוציא.

כא- כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפלו בשוטים. ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפרוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו. חכמים חיבוך להוציא, ואם לא תוציא מתר לקרותך עברין. הגה. וכיון דאכא פלוגתא דרבותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעשה. אבל אם יש לו אשה בעברה, לכלי עלמא כופין בשוטים. וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו גם כן. ומכל מקום יכולין לגזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לשא ולתן עמו, או למול בניו או לקברם, עד שיגרש. ובכל חמרא שירצו בית דין יכולין להחמיר בכהאי גונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקים עונה או שיגרש, כי אין זה כפיה רק לקים עונתו, וכן כל כיוצא בזה. וכן מי שגרש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מתר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו לתן כתבה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת לה.

כב- צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט, שלא להוציא לעז על הגט. ומזכירין שרבנו תם גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הנתן.

כג- אם נשבע הבעל לתן גט, טוב שיתירו לו קדם, שלא יהא דומה לאנס. אך ערבון יתן, אם ירצה. הגה. ועין לעיל סימן קל"ד סעיף ד'. ובגט מומר אין צריכין לשאל אם נשבע או נדר, מאחר דצריך לגרש מדינא. אך שואלין אותו אם מגרש ברצון, וכן שואלין לאשתו.

כד- מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו, מתר לגרש, ואין בו משום מגרש באנס. וטוב לגרשה בשני גטין, ויתנם לה זה אחר זה.