שלחן ערוך הלכות כבוד אב ואם ותלמיד חכם רמ-רמד
סימן רמ - איזהו כבוד ואיזהו מורא ודיניהם.
ובו כ"ה סעיפים.
א. צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם.
הגה. ומ"מ אין ב"ד כופין על מצות
כבוד אב ואם דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין ב''ד כופין עליה.
ב. איזו מורא לא יעמוד במקומו המיוחד לו
לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו או מקום המיוחד לו להתפלל ולא ישב במקום המיוחד לו להסב
בביתו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו אפילו לומר נראין דברי אבא ולא יקראנו
בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו כשם אחרים משנה שמם אם הוא
שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו. אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו.
ג. עד היכן מוראם היה הבן לבוש חמודות ויושב
בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא
ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך.
ד. איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה
מכניס ומוציא ויתננו לו בסבר פנים יפות שאפי' מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים
זועפות נענש עליו.
הגה. וכן להיפך אם מטחין אביו ברחיים וכוונתו
לטובה כדי שינצל אביו מדבר קשה יותר מזה ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו
לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים נוחל עולם הבא וישמשנו בשאר דברים שהשמש משמש רבו.
ה. זה שמאכילו ומשקהו משל אב ואם אם יש לו
ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר
על הפתחים להאכיל את אביו.
הגה. וי"א דאינו חייב ליתן לו רק מה
שמחוייב ליתן לצדקה ומ"מ אם ידו משגת תבא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו
ואם יש לו בנים רבים מחשבים לפי ממון שלהם ואם מקצתן עשירים ומקצתן עניים מחייבים העשירים
לבד.
אבל חייב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך
בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא אבל אי
לית ליה לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים.
ו. היה צריך על שום דבר בעיר ויודע שישלימו
חפצו בשביל אביו אע"פ שיודע שגם כן יעשו בשבילו לא יאמר עשו לי דבר פלוני בשבילי
אלא יאמר עשו בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו.
ז. חייב לעמוד מפני אביו ואם האב תלמיד בנו
כל אחד מהם עומד מפני השני.
הגה. ואם הבן רוצה למחול על כבודו לשמש אביו
הרשות בידו דהא הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ודוקא בצנעא או אפי' בפרהסיא ודש בעירו
שהכל יודעים שהוא אביו אבל אם הבן גדול בתורה ואין אביו דש בעירו איכא למיחש לבזיון
התורה אם יתבזה הבן לפני האב ויש להם להרחיק זה מזה שלא יקל שום אחד בכבודו לפני חבירו
וכן עשה מוהר"ם עם אביו.
ח. עד היכן כיבוד אב ואם אפי' נטלו כיס של
זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל
גזירת הכתוב וישתוק.
הגה. ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של
בן לים דיכול למונעו דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב אבל לא משל בן ואין חילוק בין לכבדו
או לצערו ודוקא קודם שזרקן דאפשר דממנע ולא עביד אבל אם כבר זרקוהו אסור לאכלומיה אבל
יוכל לתבעו לדינא ודוקא אם רוצה לזרוק כיסו לים דאית ביה חסרון כים אבל אם רוצה להעביר
ממנו ריוח בעלמא אסור בכל ענין בן שיש לו דין עם אביו והאב הוא תובע הבן צריך הבן לילך
אחר אביו אע"פ שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת שזהו כבוד אביו אבל האב חייב לשלם
לבן הוצאות דאינו חייב לכבדו משל בן כמו שנתבאר.
ט. חייב לכבדו אפי' אחר מותו כיצד היה אומר
דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו אם הוא תוך שנים עשר חדש ואם
הוא לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לברכה.
הגה. ואין חילוק בין אם לאב בכל זה יש אומרים
דאם כותב תוך שנים עשר חודש דבר ומזכיר אביו א"צ לכתוב הריני כפרת משכבו אלא זכרונו
לברכה דהא כתיבתו מתקיימת לאחר שנים עשר חודש ויש מחמירין אפי' בכתיבה וכן נוהגין.
י. מי שנטרפה דעת אביו או אמו משתדל לנהוג
עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר ילך לו ויניחם
ויצוה לאחרים לנהגם כראוי.
יא. ראה אביו שעבר על דברי תורה לא יאמר
לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו
והוא יבין מעצמו ולא יתבייש ואם היה אומר שמועה בטעות לא יאמר לו לא תתני הכי.
יב. אמר לו אביו השקני מים ויש לפניו לעשות
מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יעסוק בכבוד
אביו ואם אין שם אחרים לעשות יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו.
יג. תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם.
יד. אביו אומר לו השקני מים ואמו אומרת השקיני
מים מניח אמו ועוסק בכבוד אביו ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים ולאיזה מהם שירצה יקדים.
טו. אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין
מצות עשה בין מצות לא תעשה ואפילו מצוה של דבריהם לא ישמע לו.
טז. האב שצוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא
ימחול לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו אין לו לחוש לצואתו.
יז. אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא
של אב ואם אלא שהאשה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה לפיכך היא פטורה מכבוד אב ואם
בעודה נשואה ואם נתגרשה או נתאלמנה חייבת.
יח. ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו אפילו
הי' אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתירא ממנו.
הגה. וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע
אא"כ עשה תשובה.
יט. אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק
בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויעלים עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו
מחול.
כ. המכה לבנו גדול היו מנדין אותו שהרי עובר
על לפני עור לא תתן מכשול.
כא. חייב אדם לכבד אשת אביו אף ע"פ
שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מיתה אינו
חייב בכבודם ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה.
כב. חייב אדם בכבוד אחיו הגדול בין שהוא
אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו.
כג. אח גדול שחירף וביזה לאחיו שהוא ת"ח
וקטן ממנו בשנים ונידה הקטן לגדול יפה עשה שנדוהו דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו
עושה מעשה עמך ואינו חייב לכבדו.
כד. חייב אדם לכבד חמיו.
הגה. י"א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו
ואינו נ"ל אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו.
כה. אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו
אלא א"כ האב בן תורה תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו
לפני הרב ששם ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים אינו צריך
לשמוע לאביו בזה.
הגה. וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה
שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב.
סימן רמא - דיני מכה ומקלל אביו ואמו. ובו
ט' סעיפים.
א. המקלל אביו או אמו אפילו לאחר מיתתן חייב
סקילה אם הוא בעדים והתראה אחד האיש ואחד האשה שקללו במה דברים אמורים שקללום בשם מהשמות
המיוחדים אבל קללם בכינוי אינו חייב אלא בלאו כמו המקלל אחד מישראל.
הגה. וכן המכה אביו או אמו בחייהם בין איש
בין אשה חייבים חנק ודוקא אם עשו בהם חבורה אבל אם לא עשו חבורה אינו אלא בלאו כמו
מי שמכה אחד מישראל.
ב. הכהו על אזנו וחרשו חייב מיתה שא"א
שיעשה חרש בלא חבורה דטפת דם יוצא מבפנים באוזן ועל זה נתחרש.
ג. היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבא
לעשות בו חבורה וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על
פי שמכוין לרפואה.
הגה. בד"א בשיש שם אחר לעשות אבל אם
אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשוהו לעשות.
ד. היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה
אפי' נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג אסור לו להכותם ולקללם ואם הכה אותם או קללם פטור
ואם עשו תשובה ה"ז חייב ונהרג עליהם אע"פ שיוצאים ליהרג.
ה. עבר אביו או אמו עבירה שלוקים עליה והיה
הבן שליח לדיינים לא יכה אותם וכן אם נתחייבו נידוי לא יהא שליח לנדותם ולא ירדוף ולא
יכה אותם בשליחות בית דין אע"פ שראויים לכך ולא עשו תשובה.
ו. כל המבזה אביו ואמו אפי' בדברים אפי'
ברמיזה הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה שנאמר ארור מקלה אביו ואמו ויש לבית דין להכות
על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי.
הגה. מי שנתחייב שבועה לבנו בבית דין אינו
משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי זה בא לקלל אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה.
ז. שתוקי חייב על הכאה וקללת אמו ואינו חייב
על אביו אע"פ שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נענש על פיה.
ח. בנו מהשפחה או מהכותית אינו חייב לא על
אביו ולא על אמו וכן מי שהיתה הורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה.
ט. גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו
ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל עבד שנשתחרר אין לו יחוס והרי
הוא כמי שאינו אביו לכל דבר.
הלכות כבוד רבו ות"ח
סימן רמב - שלא להורות בפני הרב ודין רב
שמחל על כבודו. ובו ל"ו סעיפים.
א. חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל
אביו.
הגה. אביו שהוא רבו מובהק קורא אותו בדברו
רבו אבל ברבו שאין מובהק קורא אותו אבא.
ב. כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל
העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר
אחר רבו כמהרהר אחר השכינה.
ג. איזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש ויושב
ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת.
הגה. אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה
אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו.
ד. אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם וכל
המורה לפניו חייב מיתה.
הגה. ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלש
פרסאות אם הוא רבו מובהק.
ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו
אדם דבר הלכה בדרך מקרה יכול להשיב אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות אפילו הוא
בסוף העולם אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות.
הגה. וכל זה ברבו מובהק אבל בתלמיד חבר אפי'
תוך שלשה פרסאות שרי וי"א דמ"מ לפני רבו ממש אסור ואפי' שלא בפניו ממש אם
התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב או שהרב מופלג בחכמה וזקנה אין להורות בעירו.
וי"א דתלמיד גמור תוך י"ב מיל
חייב מיתה אם הוא מורה חוץ לי"ב מיל פטור אבל אסור.
הגה. וי"א דדוקא ברגיל לבא לעירו של
תלמיד אבל אם אינו רגיל לבא שם רק בדרך אקראי מותר כל שהוא חוץ לג' פרסאות.
תלמיד חבר תוך י"ב מיל פטור אבל אסור
וחוץ לי"ב מיל מותר אע"פ שנטל רשות מרב אחד לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו
המובהקים.
הגה. והאי מובהקים לא מיירי כשאר רבו מובהק
שרוב חכמתו ממנו דא"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אלא ר"ל תלמיד
גמור לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו דהיינו שהוא קרוב להיות
גדול כרבו מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד מהני להורות חוץ לג' פרסאות
אבל תוך ג' פרסאות לא מהני ליה וי"א דכל שאינו רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו
ממנו תלמיד חבר הוא.
ה. אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקו' רבו.
ו. אם לא קבל הנסמך הסמיכה מיד הרב ההוא
הסומך אלא ע"י רבנים אחרים והוא נעשה להם סניף אין לאותו הרב להשתרר עליו כלל
אם אינו רבו.
הגה. אבל אם סמכו לבדו נהגו שהנסמך כפוף
קצת לסומכו וכן מי שלומד בישיבה זמן א' נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה אע''פ שאפשר
שבעל הישיבה שמע יותר חדושים ממנו ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמוכו.
ז. לא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא
לפניו אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יוכל לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על מעשה
שבא לפניו.
ח. לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חדוש לשואל
אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו
מותר.
ט. יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים
יכול להורות בימי רבו רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מלתא למלתא מעצמו.
י. יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה
שנראה לרבים שהתיר את האסור.
יא. לאפרושי מאיסורא כגון שרואה אדם שעובר
עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור או מפני רשעתו מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור בפני
רבו שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
יב. אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה
ושאלו לו לא יורה להם במקום רבו.
יג. תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה
שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה.
הגה. ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב
בראש להתגדל בפני ע"ה מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה ויזהר כל
אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים אפי' בדבר פשוט אם לא שהוא דבר ברור
בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא ועיין בחוה"מ סי' ז'.
יד. כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי
זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה.
הגה. ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה כדי שידעו
כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו ולכן אם כבר מת רבו א"צ לסמיכות
וכן בתלמיד חבר כדרך שנתבאר לעיל במקום שא"צ רשות א"צ סמיכות וי"א דמי
שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש לגיטין וחליצות
שנתן אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות ויש חולקים
ומקילין ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות אבל לא בדרך אחר כי מנהגן של
ישראל תורה כן נ"ל ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין ואף על פי
שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות
בעלמא ושרי.
טו. אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו לא בחייו
ולא במותו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות
בו.
הגה. אבל שם שרגילין בו מותר להזכיר שלא
בפני רבו וכל זה דוקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד אבל מותר לומר ר' מורי פלוני.
טז. לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום
כדרך שאר העם אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום
אומר לו שלום עליך מורי ורבי. ולא יחלוץ תפיליו לפני רבו ולא יסב לפניו אלא יושב כיושב
לפני המלך. ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא בצדו ואין צריך לומר שאסור להלוך בצדו אלא
יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר בין כשמתפלל עמו בין
כשהולך עמו וחוץ לד' אמות הכל מותר ולא יכנס עמו למרחץ אא"כ הוא צריך לו.
הגה. ואם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו ובא
רבו לשם א"צ לצאת וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ אבל במקום
שהולכים במכנסים מותר וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו
למרחץ אע"פ שבגמ' אסרו כולם והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים
ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד
עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו אלא נרתע
לאחוריו ופניו כנגד פני רבו.
הגה. והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר
צריך לחזור וליטול ממנו רשות ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר אבל אם הגיד לו
בשעה שנטל רשות א"צ לחזור וליטול ממנו רשות.
ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא
יסתור דבריו וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו
ואחר כך ישב ואפילו היה רכוב צריך לעמוד מפניו דחשיב כמהלך.
הגה. י"א דאין אדם חייב לעמוד לפני
רבו רק שחרית וערבית ודוקא בבית הרב אבל בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו חייב לעמוד.
יז. שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע הגדול
לימין והקטן לשמאל.
הגה. והא דאין מכבדים בדרכים אלא בפתח הראוי
למזוזה היינו שכל א' הולך לדרכו ואינן בחבורה אחת אבל אם הם בחבורה אחת מכבדים בדרכים
ובמקום סכנה א"צ לכבד כלל.
יח. אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור אינו
צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד.
הגה. וכן כשהרב עומד למעלה בבית והתלמיד
על הקרקע א"צ לעמוד לפניו ואפי' כשהס"ת על הבימה אין צבור שבבהכ''נ צריכים
לעמוד דהספר ברשות אחרת.
יט. כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה
לרבו ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא
עבד אינו נועל לו מנעל ולא חולצו.
כ. כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד
ופורק ממנו יראת שמים וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
כא. אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו אלא
אם כן רבו חולק לו כבוד.
הגה. ואפי' תלמידו של התלמיד או בנו של התלמיד
אין להם לעמוד לפני הרב נגד רבו או אבי התלמיד אלא אם כן הרב חולק לו כבוד ודוקא אם
הרב הוא גם כן רבו של זה היושב לפניו.
כב. ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתני
רבינו כך וכך.
הגה. ואם רצה לעבור רק על איסור דרבנן אפ"ה
צריך למחות בידו. הרואה רבו עושה מעשה ויש להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה
לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו
יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה.
כג. כל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך
למדתני רבינו.
כד. לא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר
שם אומרו.
כה. כשימות רבו קורע עליו כל בגדיו עד שמגלה
לבו ויש אומרים שאינו קורע אלא טפח ואינו מאחה לעולם ומתאבל עליו בחליצה וכל דיני אבילות
מקצת יום המיתה או מקצת יום השמועה.
כו. אפי' בשמועה רחוקה קורע על רבו כשם שקורע
על אביו.
כז. מי שרבו מת מוטל לפניו אינו אוכל בשר
ואינו שותה יין כדין מי שמתו מוטל לפניו.
כח. כשמזכיר רבו תוך י"ב חודש צריך
לומר הריני כפרת משכבו.
כט. רק בפני רבו הוא בכלל כל משנאי אהבו
מות.
הגה. ודוקא כיחו שהוא דבר שיצא מגופו בכח
אבל רוק בעלמא מותר דאנוס הוא לרוק.
ל. כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם
את רבו לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא אם משנה משנה אם
גמרא גמרא.
הגה. ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי
שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו
על האמת והיושר
אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו חייב
לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו וקורע עליו כשם שהוא קורע
על כל המתים שהוא מתאבל עליהם אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול עומד
מלפניו וקורע עליו.
לא. כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר
בפני מי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום.
הגה. ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם
יש גדול ממנו בעיר אף על פי שאינו רבו. חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת אבל
אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה יוכל להתיר ואפילו אם טעה בשקול הדעת יכול לישא
וליתן עם המורה עד שיחזור בו ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר
הורה הראשון לאסור ואפי' אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקול הדעת
וכל זה באותה הוראה עצמה אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו.
לב. הרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים
האלו או באחד מהם לכל תלמידיו או לאחד מהם כבודו מחול ואף על פי שמחל מצוה על התלמיד
להדרו.
לג. יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.
לד. אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת
ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו
ואח"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה
את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.
הגה. וכן מפרק משאו קודם לרבו ואע"פ
שאינו שקול בחכמה כרבו אבל אין מחזיר אבידת אביו קודם עד שיהא שקול כנגד רבו י"א
הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו אביו קודם
לכל דבר וכן נראה לי עיקר.
לה. אבידתו קודמת לשל אביו ושל רבו.
לו. האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית
כמשה מלקין אותו משום בזיון.
הגה. ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך
לדידיה אם אמרה קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ודוקא שאמר כך קבלתי אבל
אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו אבל אין שומעין לדידיה דלמא
מדמי דברים להדדי שאינן דומים אבל אם הוא פשוט שומעין לו.
הלכות כבוד תלמיד חכם
סימן רמג - תלמיד חכם היה פטור ממס ומכירת
סחורתו מוקדמת. ובו ט' סעיפים.
א. תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמם עם
שאר העם לעשות בבנין ובחפירות העיר וכיוצא בזה שלא יתבזו בפני עמי הארץ וכיון שהם פטורים
אפילו אחרים במקומם אין שוכרין.
ב. במה דברים אמורים כשכל אדם יוצא בעצמו
אבל אם אין יוצאין בעצמם אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני העיר לעשותו אם
דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם אבל דבר שהוא צריך
לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבין לתת להם כלום שאין
צריכין שמירה שתורתן שמירתם ולכן היו פטורים מכל מיני מסים בין מסים הקצובים על כל
בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינם קבועים וחייבים בני
העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש.
הגה. ואפי' אם אמר ההגמון שת"ח עצמם
יתנו חייב הצבור לתת בעדם ואם החרימו הצבור על ת"ח ליתן אין בחרם שלהם כלום ות"ח
היה יכיל להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו דמיו ואין חילוק אם הת''ח עשיר או עני.
ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם אבל אין
הורתם אומנותם חייבין ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו
ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו.
הגה. ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או
לא רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות
התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר ואע"ג דאין בדורינו
עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו מ"מ לענין לפטרו ממס אין מדקדקים
בזה רק שיהא מוחזק לת"ח כמו שנתבאר ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח
ממס ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן.
ג. ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת
שמים הרי הוא כקל שבצבור.
ד. תלמיד חכם שיש לו סחורה למכור לא היו
מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ודוקא דליכא עובדי כוכבים
דמזבני אבל אי איכא עובדי כוכבים דמזבני לא דהא לית רווחה לצורבא מרבנן ואפסודי להנך
בכדי לא מפסדינן.
ה. תלמיד חכם שיש לו דין עם אחד ועומד לפני
הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים שקדמו לפניו תחלה מקדימים דינו של ת''ח ומושיבין אותו.
ו. עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן
וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה.
הגה. ואסור לשמש במי ששונה הלכות וכ"ש
במי ששונה תלמוד שהוא הגמ' ויקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמ'.
ז. מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפי' בדברים
בית דין היו מנדין אותו ואין מתירים לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו ואם ביזה את החכם
לאחר מותו בית דין היו מנדין אותו והם מתירים לו משיחזור בתשובה.
הגה. אבל אין דין ת"ח בזמן הזה לענין
שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש לפי המבייש והמתבייש
ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו
ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות והכל
לפי ראות הדיינים.
ח. החכם עצמו היה מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר
כנגדו ואין צריך לא עדות ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים
שלשה ומתירין לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו הרשות בידו.
הגה. י"א שבזמן הזה אין ת"ח יכול
לנדות לכבוד עצמו ולא לעשות דינא לנפשיה ויש חולקים ובלבד שיהא מוחזק וראוי לכך.
ט. אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו
אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה בד"א שחירפוהו בסתר אבל אם חירפוהו בפרהסיא
אסור לו למחול על כבודו אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.
סימן רמד - קימה והידור בפני חכם אפילו אינו
רבו. ובו י''ח סעיפים.
א. מצות עשה לקום מפני כל חכם אפי' אינו
זקן אלא יניק וחכים ואפי' אינו רבו וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה.
ב. מאימתי חייב לקום מפניהם משיגיע לתוך
ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו ורכוב כמהלך דמי.
ג. אסור להעצים עיניו ממנו קודם שיגיע לתוך
ארבע אמותיו כדי שלא יצטרך לקום מפניו כשיגיע לתוך ארבע אמותיו.
ד. אין עומדים מפניהם לא בבית הכסא ולא בבית
המרחץ דכתיב תקום והדרת קימה שיש בה הידור.
ה. אין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמיד
חכם בשעה שעוסקים במלאכתן ואם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו
אינו רשאי.
ו. אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין
לעבור לפניהם שיעמדו מפניו אלא ילך לו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד ואם יוכל להקיף
הדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו.
ז. אפי' חכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג
בזקנה ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו ואפילו זקן עובד כוכבים מהדרים אותו
בדברים ונותנים לו יד לסומכו.
ח. שני חכמים ושני זקנים אין אחד צריך לקום
מפני חבירו אלא יעשה לו הידור.
ט. הרואה חכם עובר אינו עומד עד שיגיע לתוך
ארבע אמותיו וכיון שעבר מלפניו יושב ואם הוא רבו מובהק עומד מלפניו מלא עיניו ואינו
יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו.
י. אם הוא מופלג בחכמה אפי' אינו רבו דינו
כרבו מובהק.
יא. אפילו בשעה שהוא עוסק בתורה צריך לעמוד
מפניו.
יב. חכם אפי' הוא מופלג בחכמה רשאי לעמוד
בפני מי שהוא בעל מעשים.
יג. ראה אב בית דין עומד מלפניו משיראנו
מרחוק מלא עיניו עד שיעבור מלפניו ארבע אמות.
יד. ראה את הנשיא עומד מלפניו מלא עיניו
ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו וכולם שמחלו על כבודם כבודם מחול ואעפ"כ
מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת.
טו. כשהנשיא נכנס לבית המדרש עומדים ואינם
יושבים עד שיאמר להם שבו כשאב בית דין נכנס עושים לו שורות עומדים מכאן ומכאן עד שישב
במקומו כשהחכם נכנס כל שיגיע לו בארבע אמותיו עומד מלפניו אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס
במקומו.
טז. בני חכמים ות"ח בזמן שהרבים צריכים
להם מפסיעים על ראשי העם ונכנסים למקומם ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס באחרונה יצא לצרכיו
נכנס וחוזר למקומו.
יז. בני חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על
הצבור בזמן שיש בהם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם והופכים פניהם כנגד אביהם
ואם אין בהם דעת לשמוע הופכים פניהם כלפי העם.
יח. היו ביחד חכם שמופלג בחכמה והוא בחור
וזקן שמופלג בזקנה והוא חכם קצת בישיבה של דין או של תורה הולכים אחר החכמה להושיב
החכם בחור בראש ולדבר תחילה ובמסיבה של משתה או של נישואים הולכים אחר הזקנה להושיבו
בראש ואם החכם מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכל מקום הולכים אחר החכמה ואם הזקן
מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הולכים אחר הזקנה הואיל והוא חכם קצת
ואם אין שום אחד מהם מופלג לא זה בחכמה ולא זה בזקנה הזקן קודם בכל מקום.
