שלחן ערוך: דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה סימן רנ ובו כ"ו סעיפים

דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה סימן רנ ובו כ"ו סעיפים.

א. מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. הגה: ואין חילוק בין צוה לתת מיד לאחר מותו, או שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן. ואם לא צוה לתת דבר, רק מינה אפוטרופוס ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו, י"א דאין בדבריו כלום, דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ונתבטלה מתנתו ;.

ב. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, ואף על פי שקנו מידו, אם עמד ונתרפא לגמרי, המתנה בטלה ממילא. ואם לא נתרפא לגמרי, אלא ניתק מחולי לחולי, אם לא עמד ולא הלך ונשען על מקלו בשוק, מתנתו מתנה,. ואם עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו, והלך נשען על מקלו, אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת, ואם לאו אינה מתנה. ואם הלך בשוק בלא משענת, אינו צריך אומד, אלא בטלו מתנותיו הראשונות.

ג. בד"א, בנותן מתנה. אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני, קנה הלה, ואפילו יעמוד זה אינו יכול לחזור בו. הגה: אמר: רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון, הרי זה לשון מתנה. אבל אם אמר: מטלטלין אלו לשמעון, או: יש לשמעון בידי, הוי לשון הודאה. ואם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום, או הפקירם או חלקם לעניים, אם עמד נתבטל הכל, כדין נותן מתנה. ודלא כדברי החולקין. וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה. אם מכר נכסיו כשהיה שכיב מרע, אם מקצתם מכר ממכרו קיים כבריא; ואם כולם מכר, אם המעות עצמם קיימים, אם עמד חוזר, ואם הוציא המעות אינו יכול לחזור בו.

ד. אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקנין. הגה: ולאו דוקא קנין, אלא ה"ה משיכה או מסירה או הגבהה, כל אחד לפי קניינו, בין קרקע בין מטלטלין. ודוקא במתנה כזו מהני מסירתו, אבל מתנת ש"מ שיכול לחזור בו לא מהני תפיסה כלום וע"ל סעיף י"ג. ואפילו אם מת צריך קנין, לפיכך אם עמד אינו יכול לחזור בו. וכמה יהא השיור, אפילו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין.

ה. הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם, הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו וממכרו ומתנותיו. אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע. אף על פי שלא אמר שמצוה מחמת החולי. וי"א דוקא ג' ימים הראשונים דינו כשכיב מרע, אבל לאחר ג' ימים, או שקפץ עליו החולי אפילו תוך ג', דינו כמצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן סעיף ז' וסעיף י"ז.

ו. אם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה, בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין, שנתבאר בטור אבן העזר סימן קכ"א, ואם השיב על לאו לאו ועל הן הן, מתנתו מתנה; ואם לאו, אין מתנתו מתנה. הגה: צוואת ש"מ שלא נכתב בה שהיה מיושב בדעתו, אפילו הכי אין חוששין לה; ומה שנוהגין לכתבו אינו אלא לשופרא דשטרי. גוסס, מתנתו מתנה.

ז. במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר, כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה, אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין, לכשימות; ואם עמד, חוזר אפילו יש בה קנין במקצת.

ח. המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת. ואם ניצל ועמד, אפילו קנו מידו במקצת, חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.

ט. בד"א דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין, בסתם. אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת ש"מ, א"צ קנין, ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת. ואם יש בו קנין אינו קונה אא"כ כתב כמיפה כחו. וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו, ומקנה לו מחיים, הרי היא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו. הגה: וי"א דהוא הדין מתנת שכיב מרע שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין. ולכן יש ליזהר בצוואת שכיב מרע שלא לכתוב בה שנתן במתנת בריא או מהיום, אם לא צוה כך. ואם צוה כך, אסור לשנות ואז יש לו דין מתנת בריא ואינו נקנה רק בקנין, ולא אמרינן בזה שטעות סופר היה. ואם לא היה בה קנין המתנה בטילה, כן נראה לי.

י. שכיב מרע שנתן הנכסים, שהדבר גלוי שהם כל נכסים שיש לו, הרי זה כמתנה במקצת. ואם קנו מידו ועמד, אינו חוזר, חוששים אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים, עד שיאמר: כל נכסי שהם אלו, או שהוא מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו ואז תהיה המתנה בכל.

יא. אין חלוק במתנת שכיב מרע בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד. לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה, אם לא הפסיק בין אחד לחבירו, אלא חלק זה לפלוני וזה לפלוני, ומת, קנו כולם אפילו בלא קנין. עמד, חוזר בכולם אפילו בקנין, דכולה חדא מתנה היא בלא שיור. ואם הפסיק בין א' לחבירו כמי שנמלך, על הראשונים חוץ מהאחרון יש להם דין מתנת שכיב מרע במקצת שצריכה קנין אפי' מת, ולפיכך אם עמד אינו חוזר, ואם אין בהם קנין לא יקנו אפילו אם ימות; והאחרון הוא מתנת שכיב מרע בכולה, וקונה אם מת אפי' בלא קנין, ולפיכך אם עמד חוזר.

יב. שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצת, סתמא חזר בכל. הגה: ואפילו נתן לשנים בשטר אחד וחזר מאחד מהן, גם השני בטל. מיהו אם פירש בהדיא דאינו חוזר רק במקצתן, קנה הראשון הנשאר, אף על גב דהוי מתנה במקצת ולא קנו מיניה, מכל מקום בשעה שנתן לו הוי מתנה בכל ולא היה צריך קנין. וי"א דווקא שחזר ונתן אותו מקצת לאחרים, אבל אם שייר אותו מקצת שחזר בו לעצמו, גם הנשאר ביד הא' בטל עד שקנו ממנו. כתב נכסיו מקצתן לאחרים ומקצתן ליורשיו, וחזר בחלק היורשין, לא נתבטל מתנה של אחרים, דשל יורשין אינו אלא כירושה בעלמא. לפיכך אם נתן כל נכסיו לראשון, וחזר ונתן מקצתן לשני, הראשון לא קנה אפילו אם ימות, שהרי חזר בו, והשני יש לו דין מתנת ש"מ במקצת. לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת, ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה. נתן מקצתן לראשון בקנין, והמותר לשני, ראשון קונה אפילו לא מת, והשני הוא מתנת ש"מ בכל, ואם מת קנה אפילו בלא קנין, עמד לא קנה אפילו הוא בקנין.

יג. שכיב מרע שכתב לאחד וחזר וכתב לאחר, האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות. , בין בכל בין במקצת, בין לעצמו בין לאחר, ואפילו כתב וזיכה לראשון, וכתב וזיכה לאחרון, האחרון קנה, ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא. אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו, אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן בכל בין שנתן מקצת.

יד. מצוה מחמת מיתה, אפילו כתב וזיכה וקנו מידו בכל מיני הקנאות, יכול לחזור בו. ויש מי שאומר דהני מילי כשפירש בהדיא שמחמת מיתה הוא נותן, אבל סתם מצוה מחמת מיתה, כגון דאמר: וי דקא מיית, דינו כשכיב מרע.

טו. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין. ואם כתב לו בפירוש: מהיום אם ימות, יכול לחזור בו.

טז. ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה יירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול השליש, והגיע השטר ליד האחים, וחלה ראובן וצוה לתת משני שלישי הממון גם לאחרים, ומת, ובאים האחים לבטל הצוואה מפני שזכו הם בשני שלישי הממון, אין בדבריהם כלום וצוואתו קיימת.

יז. מתנת ש"מ בכולה שנתנה בקנין, לא קנה אפילו מת, ואפילו אם נכתבה המתנה בשטר ומסר לו השטר מחיים לא קנה, דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין, ואין קנין לאחר מיתה. ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו, כגון שכתב: וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, קנה. ויש מי שאומר דהוא הדין נמי מצוה מחמת מיתה בקנין דינו כמתנת שכיב מרע, שהקנין מגרע כחו, אלא אם כן יפה כחו. הגה: וי"א דאם הנותן לא בקש הקנין, רק המקבל, הוי כיפוי כח. וכן אם אמר אחר הקנין שתתקיים המתנה, הוי כיפוי כח. הקנה לו מטלטלין אגב קרקע, לא קנה המטלטלים אף על פי שקנה לאחר מיתה הקרקע, דהוי ליה כאילו הקנה לו מטלטלין עם קרקע של מקנה. ואם א"ל: מטלטלין אלו לפלוני וליפוי כח אני נותן לו אגב קרקע, קנה. שכיב מרע שצוה להיות פלוני ופלוני אפוטרופוס על נכסיו, וקנו מידו, דבריו קיימין וא"צ בזה יפוי כח. וכן אם קנו מידו שמקנה מעכשיו או מהיום, אף על פי שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאחר מיתה, דבריו קיימין ואין צריך יפוי כח.

יח. וכן אם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה, ומת, אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אלא אם כן ייפה כחו בכתיבה, כגון שאמר: תנו אף כתבו לו. ואם לא ייפה כחו, אפילו אם נכתב השטר מחיים, אין נותנים לו לאחר מיתה.

יט. הא דאמרינן שאפילו הגיע השטר ליד המקבל לא קנה אלא אם כן ייפה כחו, דווקא כשאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה, שכתוב בו: שדי נתונה לך, ומסר השטר לידו, דאז הוי מסירת השטר כמו קנין וצריך יפוי כח. אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה, כדרך שמצוה אל ביתו, שאז אינו עומד אלא לראיה, אם הגיע ליד המקבל מחיים, קנה.

כ. אם כתב לאחד והקנה לו, וחזר וכתב לשני והקנה לו, יש מי שאומר שהשני קונה אפילו בלא יפוי כח ואפילו לא הגיע השטר לידו מחיים. וכן אם כתב ומסר וזיכה לזה, וחזר וכתב ומסר וזיכה לשני, שני קונה אף בלא יפוי כח, דקנין דשני לאו לגרועי אתא, אלא שהוא סבור שלא יקנה אם פיחת לו מהראשון.

כא. הא דאמרינן שאם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דוקא בכה"ג. אבל שכיב מרע שמסדר ענינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה, אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד, ואין צריך יפוי כח. הגה: וכבר נתבאר סעיף י"ט דבעינן שבאה הצוואה ליד המקבל מחיים. וצוואה שכתב בה קנין הוי כשאר שטר מתנה ובעינן יפוי כח. ובמקום שנהגו שכולן מקנין בצוואה בעלמא ואין מכוונין להקנות בשטר אין צריך יפוי כח. מי שמבקש מיורשיו שיעשו כך וכך בנכסיו, מקרי צוואת שכיב מרע, כי מה שבקש לא עשה רק לחזק הדברים.

כב. יש מי שאומר דלא שני לן בין אומר: כתבו ותנו לו, לאומר: תנו וכתבו לו. ויש מי שאמר דהא דבעינן יפוי כח דוקא באומר: כתבו ותנו מנה לפלוני, דמשמע כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר, אבל כשאומר: תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר, כיון שאינו מזכיר שיתנו לו השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר. וכן שכיב מרע שאמר: תנו מנה לפלוני, ואחר כדי דבור אמר: כתבו ותנו לו את השטר, מסתמא לא לחזור ממתנה ראשונה אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה, והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין: ואמר לנו כתבו ותנו, לפי שנמצאו מבטלים בכך המתנה.

כג. בריא שאמר: כתבו ותנו מנה לפלוני, ומת, אין נותנים אפילו במיפה כחו. ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר: כתבו ותנו, אבל אם אמר: תנו, ולא אמר: כתבו, נותנים משום מצוה לקיים דברי המת. וי"א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש.

כד. בריא שאמר: כתבו ותנו שדה זו לפלוני, אם מחיים, כותבים ונותנים אי לא הדר ביה קמי דמטא שטרא לידיה, אבל לאחר מיתה אין כותבים ונותנים אא"כ קנו מידו.

כה. מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך. ואם זיכה בה לאחר, בין מהיורשים בין שאינו מהיורשים, כל הדברים שבה קיימים ככל מתנות שכיב מרע. וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו, ונתן השטר על יד שליש וא"ל: יהי זה אצלך, ולא פירש לו כלום, או שאמר ליה: הנח עד שאומר לך מה תעשה, ומת, אינו כלום.

כו הנותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו, ואחר שמת טוענים היורשים הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת מתנה, דשמא לאחר מכאן לקחן, אין בדבריהם כלום, דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו.

סימן רנא דין מתנת שכיב מרע או בריא, ובו ב' סעיפים.

א. הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע, וכתב בה: בחיים ובמות, או מחיים ובמות, בין בכל בין במקצת, הואיל וכתוב בה: ובמות, הרי זה מתנת שכיב מרע, שזה שכתוב בה: ובמות, שלא יקנה אלא לאחר מיתה. וזה שכתוב בה מחיים, סימן ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה. אבל בריא שנתן מתנה וכתב בשטר: מחיים ובמות, הרי זה מתנה גמורה מחיים, וזה שכתבו בה: ובמות, כמי שאומר מעתה ועד עולם, וכמו נויי השטר הוא זה.

ב. מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת, ואין העדים מצויים לשאול להם, הגה: ויכולין העדים לסמוך על עצמו או על משמשיו האומרים שהכביד עליו החולי ונפטר יכולים העדים להעיד כך , אף על פי שהרי זה המצוה מת הרי המתנה בטלה, שאין מיתתו ראיה שמא מחולי שנתן בו המתנה נתרפא ואחר כך חלה חולי אחר ומת, לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת. הגה: ואם תפס המקבל למטלטלין, מתוך שיכול לומר: שלי הן, נאמן לומר שמחולי הראשון נפטר. וכן הדין אם עמד החולה ורוצה לחזור במתנתו, ואומר שמתנת שכיב מרע היה, והמקבל אומר שבריא היה ולא יוכל לחזור, על המקבל להביא ראיה. וכן בכל מקום שהוא פלוגתא דרבוותא אם זכה המקבל, עליו להביא ראיה.

סימן רנב הלכות מתנת שכיב מרע מוציאין ממנו למזון האשה והבנות, ובו ב' סעיפים.

א. מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו, בין במקרקעי בין במטלטלי, אלא לאחר מיתה. לפיכך מוציאין אפי' לכתובת בנין דכרין ולמזון האשה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה. הגה: ודווקא שאין נכסים גבי יורשיו. ואחד שנתן במתנת ש"מ ושמעה אשתו ולא מיחתה, ואח"כ חזר ונתן ואז מיחתה אשתו, אין גובאת כתובתה ממתנה זו, שהרי המתנה הראשונה קיימת, ולא אמרינן דשנייה בטלה הראשונה, דהרי לא חזר בראשונה רק בא להחזיקה. וי"א דאע"פ ששתקה בשעת המתנה גובאת כתובתה ממתנתו ועיין בא"ה סימן ק'.

ב. מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו, המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה, רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו: מה שעשו עשו. מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. ועיין לעיל סוף סימן רי"ב סעיף ז'. מי שהפקיד מעות אצל חבירו ואומר שאם ימות יעשה בהן המוטב, יתנו ליורשיו.

סימן רנב מתנת שכיב מרע מוציאין ממנו למזון האשה והבנות, ובו ב' סעיפים.

סימן רנד שכיב מרע שביקש שיעשו קנין במתנות, ובו סעיף א'.

א. אף על פי שמתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין, אם בקש שיקנו ממנו קונים, אפילו בשבת, שזה הקנין אינו צריך. וי"א שאפילו אם יש נפקותא בקנין, כגון שכותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אם יעמוד, קונים בשבת. הגה: וי"א דאפילו מתנה במקצת דצריכה קנין, אף על פי שנראה שאינו נותן מדאגת מיתה, הואיל ואינו כלום, אפילו הכי קונים ממנו בשבת. ויש חולקים בזה.

סימן רנה שכיב מרע שאמר: יש לי מנה ביד פלוני, או של פלוני בידי, ובו ט' סעיפים.

א. שכיב מרע שאומר: יש לי מנה ביד פלוני, כותבין העדים: כך וכך צוה פלוני, אף על פי שאין יודעים אם אמת הוא אומר. לפיכך כשבאים יורשיו לגבות, צריכים להביא ראיה.

ב. שכיב מרע שאמר: מנה לפלוני בידי, אם אמר: תנו, נותנים. לא אמר: תנו, אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לו לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון. לפיכך אם אמר זה דרך הודאה, ולא היה שם חשש הערמה, נותנים אף על פי שלא אמר: תנו. וכן אם הודה בכתב ידו שכל נכסיו הם של פלוני, הויא הודאה, ולא אמרינן בכי הא אדם עשוי שלא להשביע את בניו.

ג. המקדיש כל נכסיו, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חוב. בד"א, בבריא. אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש: מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר: תנו אותה, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר: תנו, אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מהפודה, לא מההקדש.

ד. אמר: מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומים: פרענו, אינם נאמנים, שהרי לא אמר תנו, ומנין ידעו שחייבים ליתן. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: פרענו, נאמנים, ונשבעים שבועת היסת שפרעו.

ה. שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, נאמנים, ונשבעים על זה היסת. אבל אם אמר: תנו, ואמרו יתומים: חזר ואמר לנו אבינו: פרעתיו, אינם נאמנים.

ו. צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון, ומת, ומכרו היורשים כל הנכסים, שלא מצא שמעון לגבות את שלו, גובה מהלקוחות ואין היורשין נאמנים לומר: פרענוהו, כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו. אבל אם אין כתב הצוואה יוצא מתחת ידו, נאמנים לומר: פרענו. ואם אומרים שלא פרעוהו, חוששין לקנוניא.

ז. ראה שהטמין אביו מעות ואמר: של פלוני הם, או של הקדש הם, אם כמוסר דבריו בלשון צוואה, דבריו קיימים; ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר, אין צריך לקיים דבריו.

ח. בא אחד ואמר: ראיתי את אביך שהטמין מעות ואמר: של פלוני הם, או של הקדש הם, אם הם טמונים במקום שהמגיד היה יכול ליטלם, נאמן; ואם לאו, אינו נאמן.

ט. היה פקדון ביד אביהם ואינו יודע היכן הניחו, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם במקום שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הם שלו.

סימן רנו - עכו"ם שנתגייר שנתן מתנת שכ"מ או ששחרר עבדו. ובו ד' סעיפים.

א. גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ לא כולן ולא מקצתן שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הם ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.

הגה. וי"א דלא יוכל ליתן לשום אדם במתנת ש"מ כי אם דרך הודאה וכן נראה עיקר י"א אע"ג דמתנת ש"מ של גר אינו כלום מ"מ אמרי' בו מצות לקיים דברי המת אם הוא בדרך שנתבאר סוף סי' רנ"ב ויש חולקין ושתוקי יש לו דין גר לענין מתנת ש"מ והואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן דין המוציא מחבירו עליו הראיה ואם שנים מוחזקין חולקין.

ב. עובד עכו"ם שנתגייר שנתן מתנה לבנו שהורתו שלא בקדושה וצוה שיתן בנו מנה ליתומה פלונית אע"פ שאין מתנה זו כלום זכה הבן במנה של יתומה ליתומה.

ג. ש"מ שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו הודאתו הודא' ואפי' הודאת הגר לבנו שאין הורתו בקדושה או לעכו"ם נותנים לו אבל שכיב מרע שצוה לתת לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו.

ד. אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין או שאמר עשיתי אותו בן חורין או הרי הוא בן חורין כופין את היורשים ומשחררים אותו אמר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח עושין לה קורת רוח ואינה עובדת אלא עבודות שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדים באותו מקום.

סימן רנז - הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מותו ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ולאחר מיתה. ובו ז"ס.

א. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהם נתונים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב.

הגה. המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דהא קא אכיל פירות של הקדש הכותב כל נכסיו לאחד מהיום ולאחר מיתה צריך למכרן ולקנות בדמימן קרקע ולאכול מהן פירות כדין בעל בנכסי אשתו אלא א"כ התנה לעשות בנכסיו כל ימי חייו כפי מה שירצה.

ב. מת האב והניח פירות המחוברים לקרקע הרי הן של בן מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הם של יורשים.

הגה. מכר הבן כחו לאחר אין למקבל אפילו בפירות שלא הגיע זמנו לתלוש אלא הן של יורשי האב ונותנים לזה דמים כפי מה ששוין הפירות בשעה שמת או מניח הפירות בשדהו עד שיגמרו וכן הדין אם כ' הקרקע לאחר ולא לבנו אבל אם כתב לבן בנו הוי כאילו כתבה לבנו.

ג. עבר האב ומכר מכורים עד שימות וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הם של לוקח.

ד. עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב.

ה. מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואח"כ מת האב כשימות האב קנה הלוקח שאין לאב אלא פירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף.

ו. מתנת בריא שכתב בה מהיום ולאחר מיתה הרי הוא כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע דברים אלו שאע"פ שקנה הגוף מהיום ואינו יכול לחזור בו אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה.

הגה. הכותב נכסיו לבנו והתנה לדור בהן כל ימי חייו ולהיות ניזון מהן יכול לדור בהן עם אשתו ושמשים הצריכין אליו וכן נותנים לו מזונות הצריכים לו אם אין לו ממקום אחר כפי הנראה לב"ד ואם מכרו לצורך מזונות ובא לו ממון אח"כ א"צ לשלם מה שלקח.

ז. כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף.

הגה. ומ"מ צריך קנין במתנת בריא ולא אמרינן בכה"ג דבריו ככתובין וכמסורין דמי ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין ואפי' קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה וע"ל סי' ס' סעיף ו'.

סימן רנח - מתנה שכתוב בה לאחר מיתה אם יש בו זמן. ובו ב"ס.

א. שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו [ואינו] זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אע"פ שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה וזה שכותבים בכל המתנות והממכרות מעכשיו אע"פ שיש בשטר זמן להרויח הדבר כן אע"פ שאינו צריך.

ב. וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן.

הגה. דכל קנין מעכשיו הוא והא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו היינו בכותב לו לאחר מיתה אבל בכותב לו לאחר שלשים יום אין אומרים זמן של שטר מוכיח עליו ולכן אם מת נותן או המקבל תוך ל' בטלה המתנה והוא הדין דנותן יכול לחזור תוך ל' והא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו שצוה הנותן לכתוב זמן או שצוה לעדים לעשות שטר מעליא אבל צואה שלא נכתב בה זמן רק לזכרון בעלמא אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו וי"א דלאו דוקא זמנו של שטר אלא בעל פה נמי הזמן מוכיח.