שלחן ערוך הלכות אבלות דברים שהאבל אסור בהם סימן
שפ-תג
סימן שפ - דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה
סעיפים.
א. אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה
וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב
בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת
ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום.
ב. מלאכה כיצד כל ג' ימים הראשונים אסור
במלאכה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצינעא
בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך.
ג. כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור
לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה.
ד. אפי' דבר האבד אסור האבל לעשות בין הוא
בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו.
ה. אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים אלא
אם כן הוא דבר האבד שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים אפי' דבר האסור במועד
משום טירחא מותר ואפילו הוא מעשה אומן.
הגה. וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י
אחרים והוא דבר האבד מותר לעשות האבל בעצמו ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל ואפי'
תוך ג' והוא הפסד מרובה.
ו. פרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד
מהקרן נמכרת על ידי אחרים אבל אם לא יפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר
משאם ימכרנה אח"כ אסור ומ"מ אם שיירות או ספינות באו או שהם מבקשים לצאת
ומוכרים בזול או לוקחים ביוקר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים אפי' שלא לצורך תשמישו
אלא לעשות סחורה להשתכר.
ז. להלוות לעובדי כוכבים ברבית לאותם שרגילים
ללוות ממנו מותר להלוות להם ע"י אחרים משום דהוי דבר האבד.
ח. אי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו
ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו.
ט. אם יש לו דין על אדם אינו תובע כל ז'
ואם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו.
י. כל הדברים שהתירו במועד משום צורך המועד
כולם אסורים באבל אפילו על ידי אחרים.
יא. אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות
או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם
ונשארו בשדה כמו שהיו.
יב. אם האבל הוא אריס בשדה של אחרים לא יעבוד
הוא בעצמו אבל על ידי אחרים מותר.
יג. אם יש שכיר יום שעובד שדה האבל אפילו
בעיר אחרת לא יעשה.
יד. אם יש לאבל חמור או ספינה מוחכר או מושכר
ביד אחר הרי זה לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות
ועדיין לא כלה הזמן אבל אם כלה הזמן אסור.
טו. אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה
לשליש ולרביע יש מתירים ויש אוסרין.
טז. אם האבל מושכר לאחר לא יעשה מלאכה בימי
אבלו.
יז. היתה מלאכת אחרים בידו אפילו בדבר תלוש
כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה.
הגה. ואם הוא דבר האבד יעשה על ידי אחרים
מותר לקבל מלאכה בימי אבלו לעשות אח"כ ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שהוא עושה
בשאר פעמים.
יח. היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר
תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו.
יט. היה לו בנין ביד אחרים בקבלנות בחול
או בחול המועד לא יעשה אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים עובדי כוכבים מותרים
לבנותו בשבת ויו"ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת שבה ישראל
בתוך תחום של אותו בית.
כ. אם קבלו אחרים לחרוש ולזרוע שדהו י"א
שמותרין לחרוש ולזרוע בימי אבלו של בעל השדה ויש מי שאוסר.
כא. שני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם
נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצינעא בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות
ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפי' אם יעשהו בצינעא בתוך ביתו ידוע שיש
לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפי' בתוך ביתו.
כב. כבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין
בהם משום מלאכה לאבל וכן מותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה וכן אשה המשרתת בבית בעל
הבית אחד ואירעה אבל מותרת לאפות ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית בין שהיא משרתת בחנם בין
בשכר.
כג. ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה
קרובה אם יכול למעט שלא לעשות שום עסק באותה העיר מוטב ואם לאו שאם לא יקנה באתה העיר
לא ימצא יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש.
כד. על כל המתים רצה למעט בעסק סחורה המותרת
לו כגון דבר האבד ימעט רצה אינו ממעט על אביו ואמו ימעט.
כה. על כל המתים אסור עד ל' יום לילך בסחורה
למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך באביו ואמו
עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לך עמנו.
סימן שפא - איסור רחיצה וסיכה לאבל. ובו
ו' סעיפים.
א. רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו אפילו
בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ
כדרכו ואינו חושש.
הגה. וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה אבל
אח"כ מותר ברחיצה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה כל ל' יום ואפי' לחוף הראש
אסור ואין לשנות המנהג כי מנהג קדום הוא ונתייסד על פי ותיקין.
ב. סיכה כיצד אסור לסוך אפי' כל שהוא אם
מכוין לתענוג אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר וא"צ לומר משום רפואה כגון שיש לו
חטטין בראשו.
ג. יולדת אבלה שצריכה לרחוץ מותר וכן מאן
דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ כל גופו
ולא כל מי שאמר אסטניס אני מתירין לו אלא דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות
ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש.
ד. מי שתכפוהו אביליו שאירעו שני אבילות
זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן.
ה. נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה אינה
טובלת.
הגה. וכל שכן שאינה רוחצת ללבוש לבנים אבל
מיד אחר ז' אע"פ שנהגו איסור ברחיצה כל ל' מ"מ היא מותרת רק שתשנה רחיצה
קצת וחלוק לבן תלבוש וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק.
ו. אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה שכל
אלו אסורים כרחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא
תתגנה על בעלה כלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת
שאירעה אבל כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירקוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה
נערה אבלה אסורה אפילו בכיחול ופירקוס.
סימן שפב - איסור נעילת הסנדל לאבל. ובו
ה' סעיפים.
א. אסור בנעילת הסנדל דוקא של עור אבל באנפליא
של בגד או של גמי או של שער או של עץ מותר שאין מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה
עור אסור.
ב. חיה מותרת לנעול כל ל' יום מפני שהצנה
קשה לה.
ג. כל אדם מותר לנעול במקום שיש סכנת עקרב.
ד. אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך מותרים בנעילת
הסנדל וכשיגיעו לעיר חולצין ויש מי שאומר שאם היא עיר שרובה עובדי כוכבים אין חולצין
עד שיכנסו לרחוב היהודים.
ה. אם צריך לחלוץ מנעל בבית הקברות אחר שנקבר
המת נתבאר בסימן שע"ה.
הגה. י"א שצריך לילך יחף מבית הקברות
לביתו אם מת אביו או אמו ולא ראיתי נוהגין כן.
סימן שפג - איסור תשמיש המטה לאבל. ובו ב'
סעיפים.
א. אבל אסור בתשמיש המטה אבל בשאר דבר קורבה
מותר אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו בין באבלות דידיה בין באבלות
דידה ומותרת לאכול עמו בקערה ומותר' לישן עמו הוא בבגדו והיא בבגדה ומיהו משום לך לך
אמרינן נזירא יש להחמיר שלא ישן עמה במטה כלל.
ב. במה דברים אמורים בשאר אבלות אבל אם מת
אביו של חתן או אמה של כלה שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת
מצוה ופורש ונוהגים ז' ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבלות אסור להתייחד עמה כל י"ד
יום אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדאיתא בסימן שמ"ב אבל אם כנס
לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתייחד עמה כמו בשאר אבלות
והוא שבעל אבל אם לא בעל אסור להתייחד עמה כל ימי האבל בין בחול בין בשבת.
סימן שפד - האבל אסור בתלמוד תורה. ובו ה'
סעיפים.
א. אבל כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה נביאים
וכתובים משנה גמרא הלכות ואגדות ואם רבים צריכים לו להתלמד מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן
אלא יאמר לאחר והאחר לתורגמן ותורגמן ישמיע לרבים.
הגה. או ידרוש בעצמו ויכול לפסוק איסור והיתר
ליחיד השואל אותו אם אין אחר אלא הוא וצריכין לו אבל אסור לומר הלכה לתלמידיו וכן נוהגין
אע"פ שיש מקילין.
ב. אם האבל כהן ואין בב"ה כהן אחר אסור
לו לעלות לקרות בתורה.
ג. אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הרבים
ידי חובתן יכול האבל להתפלל להוציאן.
הגה. ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת
שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה והאבל מצטרף למנין.
ד. אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים
הרעים שבירמיה ובהלכות אבלות והני מילי בינו לבין עצמו אבל אינו לומד עם אחרים אלא
הם יושבים ונושאים ונותנין בהלכות אבלות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל והני
מילי שאין רבים צריכין לו אבל אם רבים צריכים לו אפי' בהלכות אחרות מותר כדאמרינן.
ה. אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם.
סימן שפה - דין שאלת שלום באבל. ובו ג' סעיפים.
א. אבל אסור בשאלת שלום כיצד שלשה ימים הראשונים
אינו שואל בשלום כל אדם ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו לא ישיב להם שלום
אלא יודיעם שהוא אבל מג' עד שבעה אינו שואל ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו
משיב להם משבעה עד ל' שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום ואין אחרים שואלים בשלומו
וכ"ש שמשיב למי ששואל בשלומו לאחר ל' יום הרי הוא כשאר כל אדם בד"א בשאר
קרובים אבל על אביו ואמו שואל בשלום אחרים אחר שבעה ואין אחרים שואלים בשלומו עד אחר
י"ב חדש.
הגה. ומאחר שאסור בשאלת שלום כ"ש שאסור
להרבות בדברים ואם עושה לכבוד רבים כגון שרבים באים לנחמו מותר לומר להם לכו לבתיכם
לשלום דלכבוד רבים שרי ויש מקילין האידנא בשאלת שלום האבל לאחר ל' ואין טעם להם אם
לא שיחלקו לומר שזה מה שאנו נוהגים לא מקרי שאלת שלום שבימיהם ועיין בא"ח סימן
פ"ג.
ב. המוצא את חבירו אבל בתוך ל' יום מדבר
עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר ל' יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו
אלא מן הצד שאינו מזכיר לו שם המת אלא אומר לו תתנחם מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס
לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש אבל אם לא נשא
אחרת מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב
חדש לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד.
ג. מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים
בשבת שואלים וכתב הרמב"ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא מכלל דברים שבפרהסיא.
הגה. ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו
כל י"ב חודש ואפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת אבל במקום שנהגו לשאול
בשלומו בשבת גם זה שרי.
סימן שפו - עטיפת הראש באבל. ובו סעיף אחד.
א. אבל חייב בעטיפת הראש דהיינו שיכסה ראשו
בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם והני מילי שצריך עטיפה בכל היום אבל
כשבאין מנחמים אצלו מגלה ראשו לכבודם.
הגה. וי"א שאין נוהגין במדינות אלו
בעטיפה וכן המנהג פשוט ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו.
סימן שפז - דיני כפיית המטה. ובו ב' סעיפים.
א. אבל חייב בכפיית המטה ובשעת שינה ואכילה
יושב על מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע וכן המנחמים
אינם רשאים לישב אלא ע"ג קרקע.
ב. עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו
העובדי כוכבים שהוא מכשפות ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם
כפייה.
סימן שפח - אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין.
ובו ב' סעיפים.
א. אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון ואחר
שהנץ החמה ביום שני מותר להניחם.
ב. מבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה לכווני לביה
לתפילין שלא יסיח דעתו מהם אבל בשעת הספד ובכי לא מנח להו.
סימן שפט - אבל אסור בכביסת כסותו ודין גיהוץ.
ובו ח' סעיפים.
א. אבל אסור לכבס כסותו כל שבעה ימים אפילו
במים לבד ולאחר שבעה מותר וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסים קודם לכן וא"צ
לומר שאסור ללבוש חדשים וגם הסדינים והמצעות של מטה אסור לכבסן ולהציע המכובסין וכן
מטפחות הידים אע"פ שמותר לכבסן במועד וכן כל אותן ששנינו שמותר לכבס במועד כגון
היוצא מבית השביה ומבית האסורים והמנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר והבא ממדינת
הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח אסורים בימי אבלו שאם אירעו אחד מהם קודם האבלות
ונכנס מיד לתוך האבלות אסור לכבס אלא אם כן אירעו אחד מהם ותכפוהו מיד שני אבלות זה
אחר זה אז מותר לכבס אף בנתר וחול ואפי' תוך שבעה ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו ואחר
שתכפוהו אביליו זה אחר זה מכבס במים אבל לא בנתר ואהל.
ב. מותר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם.
ג. אסור ללבוש תוך שבעה כלים חדשים צבועים
וישנים יוצאים מתחת המכבש.
הגה. י"א דאסור ללבוש בגדי שבת תוך
ד' שבועות הראשונים אבל אח"כ מותר אפילו על אביו ואמו וכן לעשות בגדים חדשים אבל
נהגו איסור כל י"ב חודש.
ד. אסור תוך שבעה לכבס ולהניח בין ע"י
עצמו בין ע"י אחרים ואם היתה כסותו בקבולת ביד אחרים מכבס אותו כדרכו כמו שאר
מלאכתו בתלוש שביד אחרים בקבולת.
ה. כל שלשים יום אסור ללבוש בגד מגוהץ והוא
שיהא לבן וחדש ואפילו הוא של פשתן ועל אביו ועל אמו אסור עד שיגיע הרגל אחר שלשים ויגערו
בו חביריו.
ו. גיהוץ י"א צק"ל בלשון ערב וי"א
דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית.
ז. אחר שבעה מותר לגהץ בין לעצמו בין לאחרים
לא אמרו שלשים יום לגיהוץ אלא ללבוש.
ח. יש מי שאומר דהאידנא ליכא איסור גיהוץ
שהרי אמרו גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם.
סימן שצ - דיני גילוח וסריקה באבל. ובו ז'
סעיפים.
א. אבל אסור לגלח שערו אחד שער ראשו ואחד
שער זקנו ואחד כל שער שבו ואפי' של בית הסתרים כל ל' יום ושער של השפה ומהצדדים כל
שמעכב את האכילה תוך ז' אסור אחר שבעה מותר.
ב. ישב לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלי'
ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא.
ג. כל אותם שאמרו מותר לגלח בחול המועד אם
אירעו אחד מאלו קודם האבילות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם אירעו אחד מאלו ותכפוהו
מיד שני אבלות זה אחר זה מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים ואפילו תוך שבעה ואדם אחד
שתכפוהו אביליו זה אחר זה מיקל שערו בתער אבל לא במספרים.
ד. על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו
ועל אמו עד שיגערו בו חביריו.
הגה. ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו
בו חביריו ועיין בא"ח סימן תקמ"ח ושיעור גערה יש בו פלוגתא ונוהגים בג' חדשים
ובמקומות אלו נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש אם לא לצורך כגון שהכביד
עליו שערו או שהולך בין העובדי כוכבים ומתנוול ביניהם בשערותיו דמותר לספר.
ה. אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'.
הגה. ויש אוסרים אף לאשה וכן עיקר.
ו. לסרוק ראשו במסרק מותר אפילו תוך שבעה.
ז. כשם שאסור לגלח כל שלשים יום כך אסור
ליטול צפרנים בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אפי' תוך שבעה ואשה שאירע טבילתה אחר שבעה
תוך שלשים אם תטול צפרניה בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה אלא תאמר לעובדת כוכבים ליטלם
בתער או במספרים.
הגה. ולאו דוקא עובדת כוכבים אלא הוא הדין
ישראלית וסרכא לישנא דחול המועד נקט.
סימן שצא - אבל אסור בכל מיני שמחה. ובו
ג' סעיפים.
א. אבל אסור בשמחה לפיכך לא יקח תינוק בחיקו
כל שבעה שמא יבא לידי שחוק.
ב. על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים
יום על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש ואף אם השנה מעוברת מותר לאחר י"ב חדש
ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד מותר לעשותה מיד אחר שבעה אבל אם אינו
חייב לפרעה אסור ליכנס לה עד ל' ועל אביו ועל אמו אע"פ שחייב לפרעה אסור לאחר
י"ב חדש.
הגה. ובחבורת מצוה כגון שמשיא יתום ויתומה
לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה מותר לאחר ל' אבל תוך ל' אסור לכל סעודת מצוה
שבעולם אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה
מותר לאכול שם אפי' תוך שבעה ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ויש אוסרין בסעודת ברית מילה
והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו ובתוך הבית מקילין
שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה אבל בסעודת נישואין
יש להחמיר כן נ"ל. אבל שהוא בעל ברית או מוהל ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה ומותר
ליכנס למילה לאכול שם אם הוא לאחר ל' אע"פ שאין המילה בביתו.
ג. ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות
יש מתירין ויש אוסרין אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות.
הגה. אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים
במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגים באשכנז ובמדינות אלו וכל זה בבית שעושין החתונה ואוכלין
ושותין ושמחין שם אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואין
שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה ויש אוסרין עד שלשים וכן נראה לי ויש מקומות שמחמירין להיות
האבל עומד כל י"ב חדש חוץ לבית הכנסת לשמוע הברכות ומ"מ נראה דאבל יכול לברך
ברכת אירוסין ונישואין תחת החופה שבבית הכנסת וכן יוכל להכניס חתן כדרך ארצנו ששני
אנשים מכניסין החתן תחת החופה ויכול ללבוש קצת בגדי שבת בשעה שמכניסין ובלבד שיהא אחר
ל' וכן נוהגין. יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד
שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש אוסרין וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה
ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה יש מתירין לאבל לאכול באותה סעודה של דגים שעושים
לאחר הנישואין כי מאחר שכבר פסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה היכר שאין שמחה באותה
סעודה ושרי יש אומרים דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו או אמו.
סימן שצב - אבל אסור כל ל' יום לישא אשה.
ובו ג' סעיפים.
א. אסור לישא אשה כל ל' יום אפילו בלא סעודה
ולאחר שלשים מותר אפי' על אביו ואמו ואפילו לעשות סעודה ומותר לקדש אשה אפילו ביום
המיתה והוא שלא יעשה סעודה אלא אם כן עברו שלשים יום.
ב. מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה
שלש רגלים וראש השנה ויום כפורים אינם חשובי' כרגלים לענין זה ואם לא קיים מצות פריה
ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה ולא
יבא עליה עד לאחר שלשים יום אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה שאז מותר לבא עליה אחר
ז'.
הגה. והוא הדין בשאר אבלות אפילו באבלות
דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה אם לא קיים פריה ורביה. י"א דאף מי שהוא
עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו
שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא
בזה ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים ובעל נפש יחוש
לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת
אשתו יש מתירין משום צער דידיה וכן נראה לי עיקר.
ג. מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה
ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה.
הגה. וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות
אשתו מותר לכנסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת.
סימן שצג - מתי האבל יכול לצאת מביתו. ובו
ד' סעיפים.
א. אבל ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית
האבל ולא לבית הקברות מכאן ואילך אם מת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות
ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים ואם אין שם כדי מטה וקובריה יוצא אפילו
ביום ראשון ואפילו בשכונה אחרת.
הגה. ומקצת יום ג' הרי הוא ככולו ולא ראיתי
נוהגין כן עכשיו כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה ואפשר שלאו חיוב
הוא אלא רשות ומאחר שעכשיו אין מתנחמים כמו בימיהם שב ואל תעשה עדיף.
ב. אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו
ואפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה.
הגה. מיהו המיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא
הפסיד והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה אבל אם שלח מושל
אחריו או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד מותר לו לצאת
וכן נוהגין ודין נעילת סנדליו עיין לעיל סימן שפ"ב.
שניה יוצא ואינו יושב במקומו ואינו מדבר
שלישי' יושב במקומו ואינו מדבר.
הגה. ואם רוצה שלא לישב במקומו בשבוע שלישית
ולדבר הרשות בידו ועכשיו נוהגין שאין יושבין במקומם כל שלשים ועל אביו ואמו כל י"ב
חדש ואין למנהג זה עיקר מכל מקום אין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו.
רביעית הרי הוא כשאר כל אדם אפילו לא שלמו
שלשה שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלה אותו שבוע ושנים שאחריו חשוב שבוע הבא רביעית.
ג. האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת אבל בשבת
יוצא ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"ה.
הגה. ובמדינות אלו נוהגין שאין יוצא אלא
בשבת ואם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלשה מתפלל בביתו. וכשמביאין התינוק למול הולך
האבל לבית הכנסת אבל תוך שלשה לא יצא אא"כ אין מוהל אחר בעיר ויש מקילין אפי'
תוך שלשה אפי' אם יש מוהל אחר בעיר ומותר לו לתקן הצפרנים ולגלח לצורך המילה אבל אם
יש מוהל אחר אסור וכן כל דבר מצוה שא"א לעשות בלא האבל מותר לו לצאת לקיים המצוה.
ד. הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית
הכנסת בשבת יפה הם עושים.
הגה. ויש אומרים שגם בשבת ישנה מקומו וכן
המנהג פשוט ואין לשנות המנהג.
סימן שצד - שלא להתקשות על המת יותר מדאי.
ובו ו' סעיפים.
א. אין מתקשין על המת יותר מדאי וכל המתקשה
עליו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה אלא שלשה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת ולגיהוץ.
ב. במה דברים אמורים בשאר העם אבל תלמידי
חכמים הכל לפי חכמתם ואין בוכים עליהם יותר מל' יום ואין מספידין עליהם יותר מי"ב
חדש וכן חכם שבא שמועתו לאחר י"ב חדש אין מספידין אותו.
ג. יוצאין לבית הקברות ופוקדים על המתים
שלשה ימים שמא עדיין הוא חי.
ד. כל שלשה ימים יראה האבל כאילו חרב מונחת
לו בין כתפיו משלשה ועד שבעה כאילו זקוף כנגדו בקרן זוית משבעה ועד שלשים כאלו עובר
לפניו בשוק וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה ואם נולד בן זכר באותה משפחה
נתרפאת כל המשפחה.
ה. אחד מהחבורה שמת תדאג כל החבורה.
ו. כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים ה"ז
אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
סימן שצה - מקצת יום השבעה והשלשים ככולו.
ובו ג' סעיפים.
א. כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי
מותר בכל דברים שאסור בהם תוך שבעה דמקצת היום ככולו לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא
מקצת יום שלשים כיון שהנץ החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרת שלשים.
הגה. ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילין לבא
ביום ז' צריך להמתין עד שעה שרגילין המנחמים לבא בשאר ימים דהיינו לאחר יציאה מבית
הכנסת שרגילין לבא מנחמין כן נראה לי ודלא כמו שרגילין להמתין שעה על היום דאין הדבר
תלוי רק בעמידת המנחמין.
ב. שמע שמועה רחוקה בלילה כיון דסגי בשעה
אחת סלקא אפילו בלילה.
ג. מי שמת אביו או אמו בראש חדש ניסן לא
אמרינן בכ"ט באדר שאחריו מקצת היום ככולו אלא צריך לנהוג דברים האסורים בי"ב
חדש עד שיכנס ראש חדש ניסן.
הגה. ונהגו להוסיף עוד היום שמת בו האב או
האם לנהוג בו דין י"ב חדש ונכון הוא.
סימן שצו - דין אבל שלא נהג אבלותו כל שבעה.
ובו ג' סעיפים.
א. אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג
בין במזיד משלים אותו כל שלשים חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך
שבעה חוץ מאביו ואמו שקורע אפילו לאחר שבעה.
ב. במה דברים אמורים בשלא נהג אבלות כלל
כל שבעה אבל אם זלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבלות כגון מי שאמרו לו שמת לו מת ביום
הא' והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום השני בא לעירו ונהג אבלות אין צריך להשלים
ומונה שבעה מיום הראשון.
ג. קטן שמת אביו ואמו אפילו הגדיל תוך שבעה
בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו.
סימן שצז - דיני עדות לנהוג אבילות על פיהם.
ובו ב' סעיפים.
א. מתאבלין על פי עד אחד ועד מפי עד ועובד
כוכבים מסיח לפי תומו.
ב. שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אינו
מתאבל.
סימן שצח - אבלות יום ראשון דאורייתא. ובו
סעיף א'.
א. אבלות יום ראשון אם הוא יום מיתה וקבורה
הוי דאורייתא ושאר הימים מדרבנן במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא
להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אפי' ביום ראשון הם מדרבנן ויש
אומרים שאף אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה הוי דרבנן בכל המתים.
סימן שצט - דיני אבלות ברגל בראש השנה וי"ט
שני של גליות. ובו י"ד סעיפים.
א. הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות
ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה וימי הרגל עולים
לו למנין שלשים הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם השלשים ודוקא שנהג אבלות
באותה שעה אפילו לא נהג אלא דברים שבצינעא כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות
בערב הרגל שאע"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצינעא הרגל מפסיק אבל אם שגג הזיד ולא
נהג אבילות או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבלות וכ"ש
אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה
שבעה אחר הרגל ובאותה השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה
בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא
מחמת הרגל סוף סוף נהג בדין אבילות בענין מלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות
ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו הילכך אין מתעסקין
בו לנחמו אחר הרגל ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים
ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים
מגוהצים חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית
השביה והשאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס ומדין אבילות אסור בכלם כמו בחול.
ב. הקובר מתו ברגל בחול המועד נוהג דין אנינות
כ"ז שלא נקבר ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעא והרגל עולה למנין שלשים שמשלים עליו
שלשים אפילו קברו בחג הסכות לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל ומתעסקים ברגל לנחמו.
הגה. וכל מלאכה המותרת לעשות לו במועד בדבר
האבד מותר לעשות בעצמו ואם אין דבר האבד נעשית ע"י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו
עושין בצינעא תוך ביתו.
ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ולכשיכלו שבעה
למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם
ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו ואין רבים מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל מנין הימים
שניחמוהו ברגל אבל מראים לו פנים כגון אם קברו בשלשה ימים האחרונים של רגל מלאכתו נעשית
ע"י אחרים בשלשה ימים אחרונים של אבל ובמקומות שעושים שני ימים מונה השבעה מיום
טוב שני האחרון הואיל ומדבריהם הוא עולה מהמנין ומונה מאחריו ששה ימים בלבד.
ג. אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג
בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל דמקצת היום
ככולו ועולה לכאן ולכאן ומותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב הרגל.
הגה. סמוך לחשיכה ובערב פסח מותר בכל אחר
חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך ועדיף שיגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח
אחר חצות.
וכן אם חל שמיני בשבת שבערב הרגל מותר לכבס
ולרחוץ ולספר בערב שבת ואם לא גילח בערב יום טוב או בערב שבת מותר לגלח אחר הרגל שכבר
נתבטל ממנו גזירת שלשים אבל בחול המועד לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם
חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח בערב שבת ומותר לגלח אחר הרגל וכן בחול המועד
כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל.
ד. הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים אבל
באביו ואמו שאסור עד שיגערו בו חביריו אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל.
ה. אם חל אחד מימי האבלות חוץ מהשביעי בערב
הרגל מותר לכבס ולא ילבשנו עד הלילה וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני
הרגל הוא מכבס אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה.
ו. ראש השנה ויום הכפורים חשובים כרגלים
לבטל האבלות.
ז. נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה
כז' וח' ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם ט"ו אחרים.
ח. שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת
כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל שבעה חשוב כשבעה הרי י"ד
ומשלים עליהם ט"ז אחרים ויום שני של עצרת עולה למנין הט"ז.
ט. שעה אחת לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת
שבעה מפני ר"ה וגזירת ל' מבטל ממנו יום כפורים ומגלח ערב יום כפורים וה"ה
לקובר מתו בשלשה בתשרי שמגלח בערב יוה"כ.
י. שעה אחת לפני יום הכפורים בטלה ממנו גזירת
ז' מפני יום כפורים וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג.
יא. שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד
ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם ח'
אחרים.
יב. הקובר את מתו שעה אחת לפני הרגל אותה
שעה והרגל חשובים כי"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע שלישית לענין שיושב במקומו
ואינו מדבר.
יג. במקומות שעושין שני י"ט מי שמת
לו מת ביום טוב שני שהוא י"ט האחרון של פסח או של חג או ביום טוב שני של עצרת
וקברו בו ביום נוהג בו אבילות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון שהוא יום
מיתה וקבורה של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם מת בי"ט שני
של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג בו אבלות שב' הימים כיום ארוך הם במה דברים אמורים
בשבעה מתים המפורשים בתורה שהכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד
אין אבלותם אלא מדרבנן לפיכך אינו נוהג עליהם אבלות בשום יום טוב ואפי' באותם שאמרנו
שנוהג אבילות ביום טוב שני אינו קורע והעולם נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות
על שום מת אפי' הוא יום מיתה וקבורה.
הגה. דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבלות
דאורייתא וכן המנהג פשוט ואין לשנות.
יד. מת לו מת בערב יו"ט ונתיירא שמא
לא יספיק לקוברו מבעוד יום ומסרו לעובדי כוכבים שיוליכוהו לקברו כיון שהוציאוהו מהעיר
ונתכסה מעיני הקרובים חלה עליו אבלות ואם הוא שעה אחת קודם הרגל ונהג בה אבלות בטלה
לה גזירת שבעה אע"פ שנקבר ביום טוב.
סימן ת - דיני אבלות בשבת. ובו ב' סעיפים.
א. שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה
שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו דהיינו דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל דברים
שבפרהסיא דהיינו להסיר עטיפתו וללבוש מנעליו ולזקוף המטה מכפייתה ושלא ללבוש בגד קרוע
אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו ות"ת הוי דבר שבצינעא אבל לחזור
הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את
האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע היה דבר של פרהסי' ורבינו תם היו קורים אותו
בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו
שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא.
ב. גררתו חיה או הרגוהו לסטים ובשבת נתייאש
מלבקש כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום אחד.
הגה. אם פגע יום ל' של אבלות בשבת ויום כ"ט
בערב שבת מותר לו לרחוץ בערב שבת אף במקומות שנוהגין שלא לרחוץ כל ל' דהואיל ומדינא
שרי לאחר שבעה אלא שנהגו להחמיר כל ל' בכהאי גוונא שרי משום כבוד שבת וה"ה כל
כיוצא בזה כגון לחזור אל מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת דהא נמי אינו אלא מנהג בעלמא
כמו שנתבאר לעיל סי' שפ"ט וש"צ ואע"פ שיש לחלק בין רחיצה שאסורה בשבת
ובין דברים אלו שאפשר לו לעשות בשבת מ"מ אין נ"ל לחלק בכך.
סימן תא - דברים הנוהגים בחול המועד. ובו
ז' סעיפים.
א. אין מניחין את המטה ברחוב בחול המועד
שלא להרגיל את ההספד שאסור להרגיל את ההספד בחול המועד אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין
מוליכין המת לבית הקברות בחול המועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן.
ב. אין קורעין בחול המועד אלא מי שהוא חייב
לקרוע כדאיתא בסימן ש"מ אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור.
ג. שמע בחול המועד שמועה קרובה חייב לקרוע.
ד. אין חולצין כתף במועד ואין מברין בו אלא
קרוביו של מת אבל הקרובים מברין וה"ה לחנוכה ופורים וראש חדש וכשמברין אין מברין
אלא על מטות זקופות אבל ביום טוב אפילו ביום טוב שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין
ובחול המועד מברין הכל על החכם לתוך הרחוב כדרך שמברין את הקרובים שהכל כקרוביו.
ה. נשים בחול המועד מענות דהיינו שכולן עונות
כאחת אבל לא מטפחות דהיינו להכות כף על כף בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל
לא מקוננות דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה נקבר המת לא מענות ולא מטפחות והני
מילי לאינש דעלמא אבל לתלמיד חכם בין בחול המועד בין בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומקוננות
כדרכן בחול והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה אפילו רחוקה כבפניו דמי.
ו. אומרים על המת צדוק הדין וקדיש כדרכן
וכן ביום טוב שני אבל ביום טוב ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים אותו.
הגה. ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד
וכן המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון ולכן
אין אומרים ג"כ כשקוברין אחר חצות בערב שבת י"א שאם קוברים המת בלילה שאין
אומרים קדיש ולא צדוק הדין.
ז. מת לו מת קודם פורים ופגע בו פורים אינו
מפסיק האבילות ומ"מ אין אבלות נוהג בו לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצינעא
נוהג וחייב לשלוח מנות ואף על פי שאינו מתאבל בהם עולים לו ממנין השבעה כמו שבת.
סימן תב - דין שמועה קרובה ורחוקה. ובו י"ב
סעיפים.
א. מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך
ל' יום הגיעה השמועה אפי' יום ל' עצמו ה"ז שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות
מיום שהגיע השמועה וקורע ומונה ל' יום לתספורת עם שאר דברים כללו של דבר יום שמועתו
הקרובה כיום הקבורה ואם שמע מיום ל' ואילך א"צ לנהוג אלא שעה אחת לא שנא שמע ביום
לא שנא שמע בלילה שאם שמע בלילה ונהג מקצת אבלות בלילה שעה אחת עולה לו ואפילו שמע
על אביו ואמו והני מילי לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו
בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאלת שלום וליכנס
לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר
י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד אף בגזירת ל'.
ב. השומע שמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל
דין אבלות אלא דיו בחליצת מנעל ואין צריך לא עטיפה ולא כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה
וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף
ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעושה משום אבלות ואם היה עוסק בתורה או במלאכה או
שהיה רוחץ וסך ובאה לו שמועה מפסיק שעה אחת משום אבלות וחוזר למה שבידו אבל אם היה
לבוש תפילין אינו צריך לחלצן ומ"מ אינו יוצא ידי אבלות בהפסק זה וצריך שיעשה מעשה
שניכר שעושה משום אבלות כגון חליצת מנעל או כפיית המטה ועטיפה ומיהו בחדא סגי.
ג. אין מברין על שמועה רחוקה.
ד. אין קורעין על שמועה רחוקה ועל אביו ואמו
קורע לעולם.
ה. השומע שמועה בשבת או ברגל ולמוצאי שבת
ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד ובשבת ורגל אסור בדברים של צינעא.
ו. השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו
נוהג אפי' דברים שבצינעא ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו.
ז. השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו
ליום אחד ולמחר קורע והוה ליה יום ששי שביעי לאבלות.
ח. עשרה ימים אחר חג הסכות שמע שמת לו מת
בערב החג אע"פ שאם נמנה שעה א' לפני החג שבעה ושבעת ימי החג ויום שמ"ע כ"א
וי' ימים אחרים הרי ל"א אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה שאין הרגל
עולה למי שלא נהג אבלות קודם לו כלל וכל שכן למי שלא היה יודע שמת לו מת.
ט. שמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו
נוהג עליהן אלא יום אחד היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשתיהם כאחד שבעה
ושלשים שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה שבעה ושלשים.
י. שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל כיון דדברים
שבצינעא נוהג עולה לו אותו שבת למנין שבעה.
יא. מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין יום הוא
ושמע שמועה קרובה מונה מיום מחר ואותו יום אינו עולה לו.
יב. מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה
שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת
אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי
הוא שנאמר מדבר שקר תרחק.
הגה. ומכל מקום בבנים זכרים נהגו להודיע
כדי שיאמר קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו
ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה ואם אירע
יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין כלל ואם מתו באדר ונתעברה השנה העיקר
להתענות באדר הראשון אע"פ שיש חולקין כך הוא עיקר ואם מתו בשנת העיבור באדר הב'
מתענה גם כן בעיבור באדר השני ועיין באורח חיים סימן תרס"ח סעיף ז' ועיין לעיל
סימן שצ"א שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת
דינו כשאר תענית ועיין בא"ח סימן רמ"ט מיהו אם בפעם ראשון השלים ינהוג כן
כל ימיו.
סימן תג - דיני המלקט עצמות. ובו י' סעיפים.
א. המלקט עצמות אביו או של שאר קרובי' שמתאבלים
עליהם מתאבל עליהם כל היום כולו בכל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת
הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה ולערב אין מתאבל עליהם אפילו צרורים לו בסדינו היה
עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כדי שלא יהיה
נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו.
ב. כל שקורע עליו בשעת מיתתו קורע עליו בשעת
ליקוט עצמות וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות.
ג. עצמות אין עומדין עליהם בשורה אבל אומרים
עליהם תנחומין לעצמם ואין מברין עליהם בחבר עיר אבל מברין עליהם בביתו ואין אומרים
עליהם קינה ונהי אבל אומרים עליהם קילוסין.
ד. אין מלקטין עצמות אביו במועד ואין צריך
לומר עצמות שאר קרובים.
ה. שמע שהיום לקטו עצמות אחד מקרוביו שהוא
מתאבל עליהם אף על פי שלא היה שם מתאבל עליהם.
ו. אין מפרקין את העצמות ולא מפסיקין את
הגידים.
ז. ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה
הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות לפיכך יכול ללקט בידו עצמות אביו ואמו ואעפ"כ נכון
הדבר שלא ילקטם הוא עצמו מההיא דרבי אליעזר בר צדוק דבסמוך.
ח. מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד בראש אפרסקל
מכאן ובראש אפרסקל מכאן דברי רבי יוחנן בן נורי ר"א אומר סוף אפרסקל להתעכל וסוף
עצמות להתעכל ונמצאו עצמות שני מתים מתערבים אלא מלקטין ונותנין כל אחד לעצמו בארון
של ארזים א"ר אליעזר בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו מתחלה קברוני בבקעה ולבסוף
לקוט עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהיו בזויות עליך.
ט. המלקט עצמות והמשמר את המת והמוליך אותם
ממקום למקום פטור מק"ש ומתפלה ומהתפילין ומכל מצות האמורות בתורה בין בחול בין
בשבת לא שנא עצמות קרובים לא שנא עצמות רחוקים בין אם הוא בספינה או בדרך ואפילו אם
הם מלקטים רבים ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד עצמות.
י. המוליך עצמות ממקום למקום ה"ז לא
יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אבל אם
מפשילו לאחוריו על החמור שפיר דמי ואם היה מתירא מפני הגנבים והלסטים מותר.
הגה. והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד
יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטעון יטענוניה דידל ידלוניה וגדול השלום שניתן לצדיקים שבשעה
שהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכים נותנים לו שלום ואומרים יבא שלום.
בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל
פנים.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
