שלחן ערוך הלכות גזלה סימן שנט-שעז
סימן שנט - איסור גזילה אפילו ע"מ להחזיר
ומה נקרא גזילה ואיסור לא תחמוד ולא תתאוה. ובו יב סעיפים.
א אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא בין
מישראל בין מעכו"ם ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי כגון ליטול מהחבילה או
מהגדר לחצוץ בו שיניו ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות.
ב אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה
ממנו ויש מי שאומר דהיינו אם אין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח
זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים ע"י אחר.
ג כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו
נוטל נפשו.
ד אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו
כדי להציל נפשו שלא יקחנו אלא על דעת לשלם.
ה אפילו הלוקח בשאלה שלא מדעת הבעלים נקרא
גזלן.
ו החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד
ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו ואין צ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו.
ז איזהו גזלן הלוקח ממון האדם בחזקה כגון
שחטף מידו מטלטלים או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים או שתקף בעבדו או
בבהמתו ונשתמש בהם או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה.
ח איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו
ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירה כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה
או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה.
ט הכופה את חבירו למכור את שלו ונותן לו
דמיו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כמו שנתבאר.
י כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו
של חבירו או כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו ה"ז
עובר בלא תחמוד כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה כיון שחשב בלבו
איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה של לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.
יא התאוה מביא לידי חמוד והחמוד מביא לידי
גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל
שנאמר וחמדו בתים וגזלו ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי
שפיכות דמים צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.
יב הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה
דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל
עובר בג' לאוין.
סימן שס - מצוה על הגזלן להשיב הגזילה ואם
אין בה שוה פרוטה או נשתנית. ובו י' סעיפים.
א כל הגוזל חייב להחזיר הגזילה עצמה שנאמר
והשיב את הגזילה אשר גזל ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה בין שהודה מפי עצמו בין שבאו
עליו עדים שגזל אפילו גזל קורה ובנאה בבירה גדולה הואיל ולא נשתנית דין תורה הוא שיהרוס
כל הבנין ויחזור הקורה לבעלים אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהיה נותן את דמיה ולא
יפסיד הבנין אפילו גזל קורה ועשאה בסוכות החג ובא בעל הקורה ותובעה בתוך החג נותן לו
את דמיה אבל אחר החג הואיל ולא נשתנית ולא בנאה בטיט מחזיר את הקורה עצמה.
הגה. גזל קרקע ובנה עליה בניינים גדולים
צריך לסתור הכל ולהשיב קרקע לבעלים דלא עשו תקנת השבים בקרקע.
ב הגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר
אינו בתורת השבה.
ג גזל ג' אגודות שוות שלשה פרוטות והוזלו
והרי שלשתן שוות ב' פרוטות והחזיר לו שתים חייב להחזיר השלישית הואיל ובתחלתה היתה
שוה פרוטה.
ד גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת אע"פ
שגזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן.
ה נשתנית הגזילה אע"פ שלא נתיאשו הבעלים
אין צריך להחזיר אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה והוא שלא יהא שינוי החוזר לברייתו
כיצד הגוזל עצים ודבקם במסמרים ועשה מהם תיבה אינו שינוי שהרי אפשר לפורקן וחוזרים
לוחות כשהיו גזל עפר ועשאה לבינה לא קנה שאם ידוק הלבינה תחזור עפר כשהיתה גזל לשון
של מתכת ועשאו מטבע לא קנה שאם יתיך המטבע יחזור לשון כשהיה וכן כל כיוצא בזה.
ו אבל הגוזל עצים ושיפן וקצצן או חקק בהם
ועשה כלים או שגזל צמר וצבעו או נפצו או לבנו או עשאו לבדים או שגזל לבינה ועשאה עפר
או אבנים וסתתן או מעות והתיכן ה"ז שינוי בידו שאם יעשה מעות אחרות פנים חדשות
הן וכן כל כיוצא בזה.
ז הגוזל מעות ישנות ושיפן וחדשן לא קנה שהרי
מתישנין וחוזרים כשהיו גזל מעות חדשים וישנן קנה שאם יחדשם פנים חדשות הם.
ח גזל דקל מחובר וקצצו לא קנה אפילו כרתו
חוליות חוליות עשאו קורות קנה.
ט גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה קצצן
לוחות עד שנשתנה שמם קנה.
י גזל לולב והפריד עליו קנה העלין גזל עלים
ועשאן חופיא קנה.
סימן שסא - דין יאוש ואם יש עמו שינוי השם
או שינוי רשות. ובו ח' סעיפים.
א יאוש לחוד לא קנה.
ב יאוש עם שינוי השם גרוע שחוזר לברייתו
י"א שקונה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה.
ג בד"א בידוע שנתייאשו הבעלים אבל סתם
גזילה לא הוי יאוש בעלים.
ד יאוש עם שינוי רשות קנה ונתבארו משפטיו
בסי' שנ"ג.
ה לא הוי שינוי אלא אם כן מכרו או נתנו לאחר
דאם מכרו באחריות או נתנו בטעות או בעל כרחו לא מקרי שינוי רשות אבל אם בא אחר ונטלו
מבית הגזלן שלא מרצונו כאילו נטלו מבית הבעלים אם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מהשני
או אם ירצה יגבה חצי מזה וחצי מזה ואם פרעו השני לראשון או שהגזלן הראשון מחל לשני
אינו כלום כי אין דינו של שני אלא עם הבעלים ל"ש אם ידע השני שהוא גזול ביד הגזלן
ל"ש שלא ידע ואפילו אם אכלו השני חייב לשלם לבעלים.
ו בד"א שלא נתייאשו אבל אם נתייאשו
ובא אחר ואכלו פטור נהי שאם היה בעין היה חייב להחזירו עתה שאכלו פטור.
ז מת והוריש הגזילה לבניו לא הוי שינוי רשות
אלא הוי כאילו אביהם קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכים להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים
ואם נשתנית והיא קיימת נותנים דמיה אבל אם אכלוה בין בחיי האב בין לאחר מותו אם קודם
יאוש אכלוה חייבים לשלם לאחר יאוש פטורים אם לא הניח אביהם נכסים אבל אם הניח אביהם
נכסים אפילו אכלוה אחר יאוש חייבים לשלם וכן אם מכרה האב או נתנה לאחר אם הניח נכסים
חייבים לשלם ואין חלוק בזה בין גדולים לקטנים ואם אמרו הגדולים יודעים אנו שעשה אבינו
חשבון עמך ולא נשאר לך כלום בידו נאמנים וי"א דהני מילי כשאין ידוע שגזלה אביהם
אלא על פיהם אבל אם היו עדים שגזלה אינם נאמנים.
ח הגוזל את חבירו בעדים י"א שאינו צריך
להחזיר לו בעדים וי"א שצריך.
סימן שסב - השביחה הגזילה ביד הגזלן ממילא.
ובו יג סעיפים.
א. הגזילה שלא נשתנית אלא הרי היא כמו שהיתה
אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה ואע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו הרי זו חוזרת
לבעליה בעצמה ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנאה בשינוי
ומשלם דמיה כשעת הגזילה.
ב. נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן
כל השבח שהשביחו אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים
וכשמחזיר לו הגזילה שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל.
ג. מכרה הגזלן או נתנה במתנה אע"פ שלא
נשתנית הגזילה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הואיל ונתייאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה
בין לאחר מכירה ונתינה קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות.
ד. הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש
מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר וקנה לוקח או יורש את השבח ונוטל דמי השבח מנגזל ומחזיר
הגזילה וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן שהרי לא נתיאש וכן אם השביח הלוקח או היורש
נוטל השבח מהנגזל.
ה. מכר הגזלן לעכו"ם והשביח העכו"ם
השבח חוזרת לבעלים.
ו. מכרה העכו"ם לישראל אחר שהשביח הואיל
והגזלן ישראל וזה שבידו ישראל קנה השבח ואם תפס הנגזל אין מוציאין מידו.
ז. כבר נתבאר שהגזילה שהשביחה אחר יאוש או
אחר שנשתנית השבח לגזלן אע"פ שהשביחה מאיליה כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו בין שילדה
קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה גזל רחל ונטענה אצלו בין שגזזה קודם שתבעו בדין
בין שעדיין לא גזזה הואיל ונתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה ואם ילדה וגזזה הגיזות
והולדות של גזלן ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו ונוטל השבח מהנגזל ומחזיר הבהמה
עצמה.
ח. גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ
ילדה רחל טעונה ונתייאשו הבעלים ואח"כ גזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל
העומדת ליגזז ואם לפני יאוש וקודם שנשתנית ילדה או גזזה הרי הגיזות והולדות של בעלים
ואע"פ שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגזילה
היא ברשות בעליה אע"פ שהגזלן חייב באונסים.
הגה. כל אלה דברי הרמב"ם אבל יש חולקין
וכמו שנתבאר ריש סי' שנ"ד ושנ"ו ואפילו שינוי החוזר לברייתו כגון עפר ועשאו
לבנים אע"ג דלא קנה כדלעיל סי' ש"ס שבח מיהא קנה וצריך להחזיר לו שבחו.
ט. בד"א בשבח הבא מאיליו כגון גיזות
וולדות אבל אם היתה כחושה והוציא עליה ופטמה אפילו לפני יאוש נוטל מהנגזל שבח הפטום
וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בו הוצאה.
י. גזילה שלא נשתנית והוקרה אף על פי שנתייאשו
הבעלים ממנה הרי זו חוזרת לבעלים ואין לגזלן בה כלום שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש
אלא כגון שבח גיזות וולדות אבל שבח היוקר אם היתה הגזילה חוזרת בעיניה אינו זוכה בה
הגוזל חבית של יין מחבירו והרי הוא שוה דינר בשעת הגזילה והוקרה אצלו ועמדה בארבעה
שבר החבית או שתה אותה או מכרה או נתנה במתנה אחר שהוקרה משלם ארבעה כשעת הוצאה מן
העולם שאילו הניחה היתה חוזרת בעצמה נשברה מעצמה או אבדה משלם דינר כשעת הגזילה.
יא. היתה שוה בשעת הגזילה ארבעה ובשעת הוצאה
מן העולם דינר משלם ארבע כשעת הגזילה בין ששברה או שתאה בין שנשברה או אבדה מאיליה
וכן כל כיוצא בזה.
יב. הגוזל אשכול של תמרים ובו נ' תמרים ואם
ימכרו כלם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות ואם ימכרו כל אחת בפני עצמו ישוו חמשים
אינו משלם אלא מ"ט.
יג. הגוזל כלי ושברו אין אומרים יתן השברים
וישלים עליהם ודינו כמו שנתבאר בסימן שנ"ד.
סימן שסג - הגוזל בהמה ועבדים והזקינו והדר
בחצר חבירו שלא מדעתו. ובו יא סעיפים.
א. גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול
לחזור כגון חלאים שאין להם רפואות תעלה או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך או שגזל פירות
והרקיבו כולם או שגזל יין והחמיץ ה"ז כמו שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזילה אבל
אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור או שגזל עבדים והזקינו או שגזל מטבע ונפסל במדינה
זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת או שגזל פירות והרקיבו מקצתם או תרומה ונטמאת או שגזל
חמץ ועבר עליו הפסח או בהמה ונעבדה בה עבירה או נפסלה מליקרב או שהיתה יוצאת ליסקל
אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.
ב. במה דברים אמורים כשהחזיר הגזילה אבל
אם נשרפה הגזילה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזילה.
ג. הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה
או חרש או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה אף ע"פ שעבר בל"ת אינו חייב לשלם
כלום שהרי לא הפסידה ולא הכחישה ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו
פעם אחר פעם קונסין אותו ואפילו בח"ל ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל.
ד. התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה ולא
בטלו ממלאכה אחרת פטור שנוח לו לאדם שלא ילמד עבדו דרכי הבטלה ואם בטלו ממלאכה אחרת
משלם לו כפועל.
ה. התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה
אם אינה עשויה לשכר שמין כמה פיחתה ומשלם ואם היא עשויה לשכר אם ירד לה בתורת שכירות
הואיל וירד שלא ברשות אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל רצה ליטול פחתה נוטל ואם ירד לה
בתורת גזל נותן הפחת וכן כל כיוצא בזה וה"ה אם נטלה על דעת שאלה שלא מדעת גזלן
הוי.
הגה. ואם שכרה הגזלן לאחר צריך להחזיר השכר
לבעלים הואיל ועומדת להשכר.
ו. הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא
ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך
להעלות לו שכר ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן
אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו שזה נהנה וזה אינו חסר.
הגה. ודוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו
לכתחילה שיניחנו לדור בו אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר
ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות
ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם
ואם החצר עשויה לשכור אע"פ שאין דרך
זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון.
הגה. מיהו אם לא היה דרכו אלא שגזלו ממנו
פטור לשלם השכירות וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואע"ג דעדיין לא השכירו מעולם.
ז. י"א דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן
דאינו צריך להעלות לו שכר אם חסרו אפילו דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה
שהשחירו אע"פ שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט ע"י מגלגלין עליו כל השכר
כפי מה שנהנה.
ח. יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד
לשכר אינו צריך להעלות לו שכר דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא
יניחנו לדור בו בחנם אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר.
ט. י"א דהא דאמרינן דבחצר שאינו עומד
לשכר אינו צריך להעלות לו שכר אפילו אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו
א"צ ליתן לו שכר אע"פ שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו
ממנו צריך להחזירו ואם נתן לו השכר כיון שהוא ברור שבטעות יהב ליה חייב להחזירו.
י. י"א שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר
חייב להעלות לו שכר אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצאת שאינו שלו אלא של שמעון
צריך ליתן לשמעון שכרו.
הגה. ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין
להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע"פ
ששכרו מראובן א"צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר
ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואפילו שכרו
מראובן בפחות מכדי דמיו צריך ליתן לשמעון כל השכר הראוי ליתן לו ויחזור ויתבע מראובן
מה שנתן לו ואם שכרו מראובן בדמים יקרים ונמצא הבית של שמעון לא יפרע לו אלא כפי מה
ששוכרים אחרים ואפילו אם נתן כבר לראובן אינו נוטל שמעון אלא כפי מה ששוכרים אחרים
ומיהו אם באו הדמים ליד שמעון והוא טוען שלא היה שוכרה בפחות מספיקא לא מפקינן מיניה.
הגה. ישראל שברח מן העיר ולקח ביתו והשאילו
לישראל אחר אין צריך להעלות שכר לבעלים דהא לא קיימא לאגרא דאי לא הוי דר בו ישראל
השני הוי דר בו עכו"ם השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו אם
היה לו רשות להשכירו לאחרים בענין שנתבאר לעיל סי' שי"ו המותר הוא שלו ואם לא
היה לו רשות להשכירו המותר לבעלים האומר לחבירו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר שני
שותפין בבית והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו צריך השוכר ליתן לשותף השני
חלקו אבל אם לא שכר כל הבית רק חלק השותף שהשכיר לו א"צ ליתן לשני כלום.
יא. מי שהיה לו צמר וסמנים שרויין ובא אחד
וגזלן וצבע הצמר בסימנים והוזל צמר הצבוע בענין שאינו שוה אלא כמו שהיה שוה בהיותו
לבן ושואל הנגזל מהגזלן דמי סמנים פטור ואם תפס הנגזל אין מוציאין מידו.
סימן שסד - הנכנס בבית פלוני והוציא כלים
או חטף מידו זהובים. ובו ט' סעיפים.
א. מי שהעידו עליו שנכנס לביתו של פלוני
בפניו ונטל כלים ואין ידוע כמה נטל נתבארו משפטיו בסי' צ'.
ב. ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חבירו שלא
בפני ב"ה ונטל משם כלים אע"פ שהוציאם מגולים ואע"פ שהבעל הבית הזה עשוי
למכור את כליו אם טען ואמר דרך גזל לקחם והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או נתתם
לי או בחוב שיש לי אצלך תפסתים אינו נאמן שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים
משם והוציאם בפני עדים ה"ז בחזקת גזלן לפיכך מחזיר הכלים לב"ה ואין כאן שבועה
שהרי העדים ראו מה גזל ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בע"ה בכל מה שיטעון והדין ביניהם.
ג. וכן אם היה שם עד אחד בלבד ובעל הבית
טוען שגזל הוא כלי זה בידו והלה אומר לקוח הוא בידי אי בחוב גביתיו או שלי היה ופקדון
הוא אצלך ה"ז חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה שאילו היה שני עדים היה חייב
לשלם ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש את העד
וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם לפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי
כלום הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו
כלום ונפטר.
ד. חטף לשון כסף מיד חבירו בפני עד אחד ואמר
חטפתי ודידי חטפתי חייב להחזיר.
ה. חטף ממנו זהובים בפני עד אחד והוא אומר
שלי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף ה"ז משלם העשרים שהרי ידע
בודאי שזהובים חטף ונמצא שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם.
ו. אמר החוטף עשרים חטפתי ושלי הם והנגזל
אומר מאה חטף משלם העשרים שהודה בהם ועל השאר נשבע היסת.
ז. נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם
כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל בעל הבית אומר עשרים כלים היו בביתי גזלן אומר
לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע
ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי.
ח. האומר לחבירו גזלתני מאה אם אמר לא גזלתי
נשבע היסת ואם הודה שגזלו חמשים משלם חמשים ונשבע שבועת התורה על השאר כשאר הנשבעים
שהרי לא הוחזק גזלן בעדים.
ט. וכן הטוען את חבירו שנכנס לביתו וגזלו
כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחובי שיש לי אצלך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום
אע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים מעידים שגזל הרי זה נשבע וגובה
חובו מהמשכון.
סימן שסה - הגוזל ואינו יודע ממי גזל. ובו
ב' סעיפים.
א. הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע לאיזה מהם
גזל כל אחד מהם אומר אותי גזל אע"פ שאין שם עדים שגזל הרי כל אחד מהם נשבע שזה
גזלו ומשלם גזילה לכל אחד ואחד.
ב. אמר לשנים גזלתי את אחד מכם ואיני יודע
איזהו אינו נותן אלא מנה והם חולקים ביניהם מאחר שהם לא היו יודעים שנגזלו אלא על פיו
ועם כל זה אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם כל הגזילה לכל אחד ואחד אבל שנים שתבעו את
אחד וכל אחד מהם א"ל גזלתני מנה והוא משיב אמת שגזלתי את אחד מכם מנה אבל איני
יודע לאיזה מכם חייב לשלם לכל אחד מהם מנה.
הגה. וכן אם גזל לשנים לאחד מנה ולאחד מאתים
וכל אחד מהם תובעו מאתים והוא אינו יודע למי גזל מאתים נותן לכל אחד מאתים גזל לאחד
ואינו יודע אם החזיר לו אע"פ שאין תובע אותו חייב לשלם לו אם בא לצאת ידי שמים
אבל אם אמר לאחד איני יודע אם גזלתיך אם לאו אפילו בבא לצאת ידי שמים אינו חייב לשלם
לו.
סימן שסו - גזלן שבא לעשות תשובה אם מקבלין
ממנו. ובו ד"ס.
א. גזלן מפורסם הבא לעשות תשובה מעצמו אם
אין הגזילה קיימת אין מקבלין ממנו כדי שלא ימנע מלעשות תשובה ואם רצה לצאת ידי שמים
והחזיר אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו.
הגה. וכן אם לא בא לעשות תשובה מעצמו רק
שהנגזל צריך לתבעו מחייבים אותו להחזיר.
ב. הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה מפני
שגזלו את הרבים ואינם יודעים למי יחזרו לפיכך יעשו בו צרכי רבים כגון בורות שיחין ומערות.
הגה. גזלן שהחזיר אם צריך דעת בעלים דינו
כמו בגנב ועי' לעיל סי' שנ"ה.
ג. היה כלי ביד בנו של בע"ה או ביד
עבדו ולקחו אחד מהם ונשתמש בו ה"ז שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסין
עד שיחזירנו לבעלים לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו ואבד ממנו או נשבר חייב לשלם.
ד. הגוזל את חבירו בישוב ובא להחזיר לו במדבר
לא יצא ואם ירצה הנגזל לא יקחנו עד שיגיע ליישוב אבל אם מחזירו ביישוב אפילו אינו באותו
מקום שגזלו יצא.
סימן שסז - גזלן שבא להחזיר את הגזילה והגוזל
את אביו. ובו ו"ס.
א. הגוזל את חבירו אע"פ שכפר בו הואיל
ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם אלא יהא בידו עד שיבואו
ויטלו את שלהם אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם
אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו.
ב. אפילו החזיר הגזילה כולה חוץ משוה פרוטה
חייב הגזלן להוליכה אחר הנגזל ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו אא"כ עשה הנגזל
השליח בעדים וכן אם עשו ב"ד שליח בעדים ונתן לו יצא ואצ"ל אם נתן לב"ד
שיצא.
ג. החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליה חוץ
מפחות שוה פרוטה אינו צריך להוליך אחריו אלא יבא הנגזל ויטול השאר ואע"פ שהגזילה
עצמה קיימת אין חוששין שמא תתייקר ונמצא הנשאר שוה פרוטה.
ד. מת הנגזל כשבא הגזלן לעשות תשובה יחזיר
ליורשיו אם הגזילה בעין ואם אינה בעין [או שנשתנית] יחזיר להם דמיה כשם שהיה מחזיר
למורישם.
ה. הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב אם אין
הגזילה קיימת או נשתנית עושה חשבון עם אחיו על הקרן ואם הגזילה קיימת חייב להוציא הגזילה
עצמה מתחת ידו לפיכך נותן הגזילה לאחיו ועושה עמהם חשבון ואם אין לו אחים שנמצא זה
הגזלן לבדו הוא היורש מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו ואם אין בנים לזה הבן הגזלן נותנם
לבעל חובו בהלואתו או לצדקה הואיל ויצאה גזילה עצמה מתחת ידו נפטר אע"פ שנתנה
מתנה או פרעה בחובו והוא שיודיעם ויאמר זה גזל אבא נותן לאחי אביו.
ו. הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר בלא יורשים
אפילו הודה לגר וזקפו עליו במלוה אע"פ שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו.
סימן שסח - דין המציל או הקונה מלסטים ישראל
או עכו"ם. ובו ס"א.
א. המציל מיד לסטים ישראל הרי אלו שלו מפני
שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם ידע שלא נתייאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד לסטים עכו"ם
או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואם נתייאשו הרי אלו שלו
ומפני מה אמרו סתם לסטים ישראל נתייאשו הבעלים וסתם עכו"ם לא נתייאשו מפני שהבעלים
יודעים שעכו"ם מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות
ובאומד הדעת.
הגה. וסתם גניבה הוי יאוש אפילו בעכו"ם
וא"כ הקונה מן הגנב לא היה צריך להחזיר הגניבה אא"כ ידעינן דלא נתיאש דהא
קנאה ביאוש ושינוי רשות כמו שנתבאר לעיל סי' שנ"ג מיהו נהגו להחזיר כל גניבה ואין
לשנות מן המנהג וכמו שנתבאר לעיל סי' שנ"ו ואין חילוק בזה בין גנב לגזלן דבכל
ענין מחזיר דמיו ונוטל את שלו כן נראה לי וע"ל סי' רל"ו הקונה קרקע גזולה.
סימן שסט - אסור לקנות מגזלן ולסטים וליהנות
מממונם ודינא דמלכותא כיצד. ובו יא סעיפים.
א. אסור לקנות דבר הגזול מהגזלן ואסור לסעדו
על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר
על ולפני עור לא תתן מכשול והלוקח ממנו מטלטלין דינו כלוקח מהגנב שנתבאר בסי' שנ"ו.
ב. אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש
והוא שידע בודאי שדבר זה היא הגזילה עצמה כיצד ידע שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה
או לחרוש בה גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני
הגשמים ואם דר בה חייב להעלות שכר לבעלים אם היתה עשויה לשכר גזל דקלים ועשה מהם גשר
אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר
לעבור עליו אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל
מאחד מותר וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין
המלך דין והוא שיהיה מטבעו יוצא באותם הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה
דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע.
ג. אסור ליהנות מהגזלן ואם היה מיעוט שלו
אע"פ שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו.
ד. בני אדם שחזקתם גזלנים וחזקת כל ממונם
גזל מפני שמלאכתם מלאכת גזלנים כגון המוכסים והליסטים אסור ליהנות מהם שחזקת מלאכה
זו שהיא גזל ואין מצרפים דינרים מהתיבה שלהם שהכל בחזקת גזילה אבל ממה שיש לו בבית
או בשוק שלא בתיבת המוכסים מותר לצרף ואפילו מתיבתו אם הוא חייב לתת לו חצי דינר ואין
לו אלא דינר נותנו לו ולוקח ממנו חצי דינר אפילו מתיבת המוכסין מפני שהוא כמציל מידו.
ה. נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת הרי
אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזולה
ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו מחזירן לבעלים הראשונים.
ו. בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס
עכו"ם או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה
שירצה אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם
זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן משום דדינא דמלכותא דינא
ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה מלך ישראל בין
שהיה מלך עכו"ם וכן אם ישראל קנה המכס מהמלך המבריח עצמו הרי זה גוזל ישראל שקנאו
אבל אם קנאו עכו"ם מותר משום דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי במקום דליכא חלול השם.
הגה. וי"א דאפילו המוכס ישראל אם לא
קנאו לעצמו רק גובה למלך אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא מ"מ אם אדם
מבריח אין למוכס לכוף אותו ליתן דהוי כהפקעת הלוואתו דשרי מיהו אם יש בזה משום יראת
המלך ודאי יכול לכוף אותו.
ז. וכן מלך ששם מס על בני העיר או על כל
איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על
דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה
בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה
אותם למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום.
ח. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני
המדינה ולקח שדהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקחה מהמלך הרי הוא שלו ואין
הבעלים מוציאין אותה מידו אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק
הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך
לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל
אלא חמס את זה הרי זה גזל.
הגה. ואם חקק לבעל אומנות אחד כגון שחקק
למלוה בריבית איזה דבר י"א דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא הואיל ואינו חקוק
לכל י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע כי המלך
גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה אבל בשאר דברים לא וי"ח וסבירא להו דאמרינן
בכל דבר דינא דמלכותא דינא ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא
דמלכותא וכן הוא עיקר וכמו שנתבאר לעיל סי' שנ"ו סעיף ז'.
ט. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות
במס הקצובה על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו
ואם מכרו השדה במס שעל הראש ה"ז אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כך.
י. מלך שהיו דיניו שכל שלא יתן המס שעל השדה
תהיה השדה לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה
אין זה גזל אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים שדין המלך דין הוא כמו שאמרנו.
הגה. וכן הוא חוק המלך שכל מי שימצא בשדה
יתן בעד כל בני הבקעה והוא יחזור ויגבה מהם או שיכול לגבות מס השנה מאחד.
יא. וכן מלך שגזר שכל מי שיתן מס הקצוב על
האיש ישתעבד בזה שלא נתן ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני הרי זה עובד בו יותר
מדאי שדין המלך דין אבל אינו עובד בו כעבד.
הגה. ישראל שהיה חייב לעכו"ם והעכו"ם
מכר השטר לישראל אע"פ שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני עכו"ם ואע"פ שבא
מכח עכו"ם מ"מ דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהיה העכו"ם מרויח לפני
דייני עכו"ם הואיל וישראל זה בא מכחו הרי הוא כמוהו בכל מה שהיה יכול לזכות לפני
דייני עכו"ם שהוא דינא דמלכותא הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם ומתה אשתו
לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר
בדיני עכו"ם דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה וליכא בזה משום דינא דמלכותא דלא
אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו
בדיני עכו"ם דא"כ בטלו כל דיני ישראל.
סימן שע - דברים שהם גזל מדבריהם כגון מפריחי
יונים והמשחקים בקוביא. ובו ז' סעיפים.
א. יש דברים שאסרו חכמים משום גזל והעובר
עליהם הרי זה גזלן מדבריהם מפריחי יונים ומשחקים בקוביא מפריחי יונים כיצד לא יפריח
אדם בתוך היישוב שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין מפני שמשלח זכר ויביא נקיבה משובך אחר
או נקבה ותביא זכר ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה או בהמה ה"ז
גזלן מדבריהם.
ב. המשחקים בקוביא כיצד אלו שמשחקים בעצים
או בצרורות או בעצמות ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח כך וכך
וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח
מחבירו כך וכך וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור וגזל מדבריהם הוא.
ג. יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם העכו"ם
אין בו משום גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו
אלא בדברי חכמה ויישובו של עולם וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא א"כ אין לו אומנות
אחרת.
הגה. אבל אם יש לו אומנות אחרת אפילו משחק
עם ישראל אינו פסול וע"ל סי' ר"ז סי' י"ג וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה
לשחוק בקוביא ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא ואם שחק עמו באמנה אם חייב לשלם
ע"ל סי' ר"ז ושם.
ד. הפורש מצודה שאין לה בית קבול וצד חיה
או עוף או דגים ובא אחר ונטלה הרי זה גזל מדבריהם.
ה. עני המנקף בראש הזית זתים של שכחה ונפלה
לארץ עד שלא נטלם בידו אם בא אחר ונטלם ה"ז גזל מדבריהם.
ו. הגוזל נחיל דבורים או שמנעם מבעליו אם
באו לרשותו ה"ז גזל מדבריהם.
ז. כל מי שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא
מידו בדיינים.
סימן שעא - קרקע אינה נגזלת אפילו נתייאשו
הבעלים. ובו ד"ס.
א. קרקע אינה נגזלת לעולם אלא ברשות בעליה
עומדת אפילו נמכרה לאלף זה אחר זה ונתייאשו הבעלים ה"ז חוזרת לנגזל בלא דמים וכל
מי שיצאה מתחת ידו חוזר על זה שמכרה לו וחוזר המוכר השני על המוכר הראשון עד שיחזיר
הלוקח מהגזלן על הגזלן ויטול ממנו.
ב. לפיכך אם אירע בה קלקול הבא מאיליו כגון
ששטפה נהר אין אחריות ההפסד על הגזלן שבחזקת בעליה עומדת ואומר לו הרי שלך לפניך אבל
אם הפסידה הגזלן בידיו כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ את האילנות ושחת את
המעיינות והרס את הבנין חייב להעמיד לו בית או שדה כמו שהיו בשעת הגזילה או ישלם דמי
מה שהפסיד.
הגה. וכשם שהקרקע בחזקת הנגזל שיכול לומר
הרי שלך לפניך כן הוא ברשותו לטובתו דאע"ג דלגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת הגזילה
גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה ממנה.
ג. גזל שדה ונטלוה מציקין בכח המלך אם מכת
מדינה היא כגון שלקח המלך שדות או בתים של כל אנשי המדינה אומר לו הרי שלך לפניך ואם
מחמת הגזלן נלקחה חייב להעמיד לו שדה אחרת.
ד. אנס המלך את הגזלן ואמר לו הראה לנו את
כל מה שיש לך והראהו שדה זו שגזל בכלל שדותיו ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה
או נותן דמיה.
סימן שעב - גזלן שהפסיד השדה ואכל פירות
כיצד גובה אותם הנגזל. ובו ג' סעיפים.
א. גזל קרקע והפסידה בידו או שאכל פירותיה
כשבעל השדה גובה דמי מה שהפסיד הגזלן או דמי פירות שאכל גובה מנכסים בני חורין מפני
שהיא כמלוה על פה ואם עמד הגזלן בדין ונתחייב לשלם ואח"כ מכר גובה מנכסים משועבדים
ואם לא עמד בדין אלא על אחד מהם אינו מועיל לב' להיות טורף ממשעבדי.
ב. והוא הדין אם גזלוהו מהגזלן מחמתו שחייב
להעמיד לו שדה אם עמד בדין ואח"כ מכר גובה הנגזל ממה שמכר.
ג. גזל שדה והשביחה והנגזל בא לטורפה שמין
לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאות בלבד מהנגזל ואם ההוצאה יתירה
על השבח אין לו מההוצאות אלא שיעור השבח.
סימן שעג - דין מכרה הגזלן והשביחה הלוקח
מה דינו של לוקח עם הגזלן. ובו ג' סעיפים.
א. גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח אם השבח
יותר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבעל השדה ויש חולקין והקרן עם שאר השבח נוטל מהגזלן הקרן
גובה מנכסים משועבדים ושאר השבח מנכסים בני חורין ואם הכיר בה שהיא גזולה כשלקחה אינו
נוטל מהגזלן אלא הקרן בלבד ומפסיד שאר השבח היתר על ההוצאה היתה ההוצאה יתירה על השבח
בין שהכיר בה שהיא גזול בין שלא הכיר אין לו מההוצאה אלא שיעור השבח ונוטלו מבעל השדה
וי"א דהואיל וידע שאינה שלו הפסיד אפילו ההוצאה וי"א דאם קבל אחריות בהדיא
צריך ליתן כפי מה שקבל עליו ויש חולקין והקרן נוטל מהגזלן מנכסים משועבדים.
ב. הפירות שאכל לוקח בעוד שהיתה בידו צריך
לשלם אותם לנגזל ודינו בהם עם הגזלן כדינו של שבח שאם לא ידע שהיתה גזולה גובה אותם
מהגזלן מנכסים בני חורין ואם ידע שהיתה גזולה אינו גובה מהם כלום.
ג. אם טען המוכר שהלוקח ידע שהיתה גזולה
והלוקח טען שלא ידע על המוכר להביא ראיה.
סימן שעד - מכרה הגזלן וחזר וקנאה מהנגזל
או נתנה לו במתנה. ובו ו' סעיפים.
א. הגוזל שדה ומכרה או נתנה לאחר שאין מעשיו
כלום כמו שנתבאר אם אחר כך קנאה הגזלן מהנגזל נתקימה ביד הלוקח מהגזלן או ביד המקבל
המתנה ממנו שמפני זה טרח הגזלן לקנותה כדי לעמוד בנאמנותו לפיכך אם לא קנאה עד שתבע
הלוקח את הגזלן כגון שמכר לו השדה שאינה שלו ונתחייב לשלם והתחיל ב"ד להכריז על
נכסי הגזלן כדי להגבות מהם ללוקח ואח"כ קנאה הגזלן מהנגזל לא נתקיימה ביד הלוקח
ויכול הגזלן עצמו או יורשיו לתת לו מעותיו ולהוציאה מידו.
ב. לקחה הגזלן מהנגזל אחר שמכרה כשהיא גזולה
וחזר ומכרה לאחר או נתנה במתנה או הורישה הרי גילה דעתו שאינו רוצה להעמידה ביד זה
שלקחה ממנו כשהיתה גזולה וכן אם נפלה לגזלן בירושה לא נתקיימה ביד הלוקח.
הגה. ויש חולקין וס"ל דאם מכרה או נתנה
לאחר שקנאה הלוקח ראשון קנה אבל אם מכרה או נתנה קודם שקנאה לא קנה לוקח ראשון וכל
זה לא מיירי אלא בשלא הכיר בה שהיא גזולה וקנאה אבל אם הכיר בה וקנאה לא קנה לוקח.
ג. גבאה לגזלן בחובו אם יש לנגזל קרקע אחרת
וא"ל הגזלן זו אני גובה בחובי ה"ז מתכוין להעמידה ביד הלוקח ואם אין לנגזל
קרקע אלא זו לגבות חובו הוא שנתכוון.
ד. נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנאה הלוקח שאילו
לא טרח לבעלים לא היו נותנים לו במתנה ומפני זה טרח כדי שיזכה בה בדין ויעמוד בנאמנותו
ותתקיים ביד הלוקח.
הגה. ויש חולקין וס"ל דעל הלוקח להביא
ראיה שכוון להעמידה בידו ואין מוציא מיד הגזלן וכנ"ל עיקר.
ה. דין גזלן שמביא עדים שלקח שדה מהנגזל
נתבאר בסימן קנ"א.
ו. עכו"ם שאנס שדה מישראל ומכרה לישראל
אחר נתבאר בסימן רל"ו.
סימן שעה - היורד לשדה חבירו או לתוך חורבתו
ונטעו או בנאו. ובו ט' סעיפים.
א. היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה
אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה
ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה.
הגה. סתם כרם עשוי ליטע העושה טובה לחבירו
שלא ברשות עי' לעיל סי' רס"ד וכן הלומד עם בן חבירו בלא דעת האב ע"ל סי'
של"ה ס"א.
ב. אמר ליה בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין
לו אבל אם אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש הארץ.
ג. היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע
או בנה ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה
שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר שמין וידו על העליונה.
הגה. מיהו אם א"ל תחלה עקור אילנך ולך
יכול בעל האילן לעשות אע"פ שחוזר בעל השדה אח"כ
ד. היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה
שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה
ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח.
ה. בעל בנכסי מלוג אשתו קטנה והשותף בשדה
שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה.
ו. היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא
ברשות שמין לו וידו על התחתונה ואם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו א"ל
בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו.
הגה. ודווקא אם החורבה אינה עשויה לבנות
אבל אם עשויה לבנות או במקום שסתם חורבה עומדת לבנות דינו כמו חצירות שיתבאר בסמוך.
ז. החצרות הרי הם ראוים לבנין ולהוסיף בהם
בתים ועליות ולפיכך הבונה בחצר חבירו ה"ז כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה
אדם רוצה ליתן בנין זה לבנותו והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום.
הגה. ולא יוכל הבונה לומר בנייני אני נוטל
השכירה הבונה לאחרים וקיבל שכר מנכין לו מהוצאותיו אע"ג דלא עביד למיגר ואם דר
בה הבונה אם חסר לבעל הקרקע דבר מועט צריך ליתן לו כל מה שנהנה כמו שנתבאר לעיל סי'
שס"ג ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל
הבית מן הנפילה וסיידו וכיירו כל מה שהיה לצורך שלא יפול צריך ראובן להחזיר לשמעון
אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו וכיירו כי יוכל לומר איני צריך לזה וכשיתן ראובן מה
שחייב ליתן לשמעון יצא מן הבית.
ח. כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה
בין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנק"ח כמה הוציא ואם אמר יבואו
הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר
האומנים בפחות שבשעורים שומעין לו ונוטל בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו
על העליונה אינו צריך שבועה.
ט. כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואמר
נתתי והיורד אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ונוטל שהרי אומרים לבעל השדה
עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן היאך נתת אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה
תן לו ואמר נתתי אע"פ שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע היסת שנתן
ויפטר שהקרקע בחזקת בעליה.
סימן שעו - דין המסיג גבול רעהו. ובו סעיף
אחד.
א. המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חבירו בתוך
תחומו אפילו מלא אצבע אם בחזקה עשה הרי זה גזלן ואם הסיג בסתר הרי זה גנב ואם בא"י
הסיג הגבול הרי זה עובר בשני לאוין בלאו גניבה או בלאו גזילה ובלאו דלא תסיג.
סימן שעז - מי שדרך הרבים עובר בתוך שדהו.
ובו סעיף אחד.
א. מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה
ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן וזכו בו וזה שנטל לא זכה בו.
