שלחן ערוך הלכות אישות סימן ז-כה הלכות אישות
סימן ז דין אשה שנשבית, ואיזו היא נקראת
חללה, ובו כ"ג סעיפים
א- שבויה שנשבית והיא בת ג' שנים ויום
אחד או יותר, אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לכותי. ואם יש לה עד שלא נתיחד
כותי עמה, הרי זו כשרה לכהנה. ואפלו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו. הגה. ואפלו
נשים שאינן נאמנות בעדות אשה, כגון חמותה וכו', נאמנת בשבויה. ושתי שבויות שהעידה כל
אחת לחברתה, הרי אלו נאמנות. וכן קטן שהיה מסיח לפי תמו, נאמן. ומעשה באחד שנשבה הוא
ואמו, ובנה מסיח לפי תמו ואמר. נשבינו לבין הכותים אני ואמי, יצאתי לשאב מים, דעתי
על אמי. ללקט עצים. ודעתי על אמי. והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו. ויש שכתב, שהקטן
נאמן אפלו במתכון להעיד.
ב- אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה
שלא נטמאה, שאין אדם מעיד לעצמו. וכן שפחתה לא תעיד לה. אבל שפחת בעלה מעידה לה. ושפחתה
שהיתה מסיחה לפי תמה, נאמנת. הגה. כותי פסול לעדות שבויה, ואפלו מסיח לפי תמו אינו
נאמן. ויש מקלין במסיח לפי תמו. והוא הדין לעד מפי עד. ומסיח לפי תמו, לא מהני רק להקל
אבל לא להחמיר.
ג- כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה, הרי
זה לא ישאנה, שמא עיניו נתן בה. ואם פדאה והעיד בה, הרי זה ישאנה, שאלו לא ידע שהיא
טהורה לא נתן בה מעותיו.
ד- האשה שאמרה. נשביתי, וטהורה אני,
נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אפלו היה שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה. אבל אם יש שם
שני עדים שנשבית, אינה נאמנת עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה.
ה- היה שם ב' עדים שנשבית, ועד אחד
מעיד שנטמאה, ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתיחד עמה כותי, עד שנפדית,
אפלו זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה, הרי זו מתרת. הגה. ויש אומרים שאם היא אומרת.
נטמאתי, נאמנת נגד עד אחד שאומר טהורה, אבל לא נגד ב' עדים.
ו- מי שאמרה. נשביתי, וטהורה אני,
והתירוה בית דין לנשא, או שנשאת לפני בית דין ולא מחו בה, ואחר כך באו שני עדים שנשבית,
הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתרה. ואפלו נכנס אחריה שבאי, והרי היא שבויה לפנינו ביד
אדניה, הרי זו לא תצא מהתרה שהתירוה, ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה. ואם באו לה ב' עדים
אחר כך שנטמאת, אפלו נשאת ואפלו היו לה בנים, הרי זו תצא. ואם בא עד אחד, אינו כלום.
ז- אמרה. נשביתי, וטהורה אני ויש לי
עדים שאני טהורה, אין אומרים. נמתין עד שיבואו העדים, אלא מתירין אותה מיד. ולא עוד,
אלא אפלו יצא עליה קול שיש עליה עדי טמאה, מתירין אותה עד שיבואו, שבשבויה הקלו.
ח- האב שאמר. נשבית בתי, ופדיתיה,
בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, אינו נאמן לאסרה. הוא הדין אם אומר שנבעלה בעילת אסור.
ט- אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה,
הואיל והדבר ספק, הרי זו מתרת לדור עמו בחצר אחד ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו
לשמרו.
י- עיר שבא במצור ונכבשה, אם היו כותים
מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותם, הרי
כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות, שמא נבעלו לכותים, אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה. ואם
היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה, או שהיה בעיר מחבואה אחת, אפלו אינה מחזקת אלא אשה
אחת, הרי זו מצלת הכל. כיצד מצלת, שכל אשה שאמרה. טהורה אני, נאמנת ואף על פי שאין
לה עד, מתוך שיכולה לומר. נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי ונצלתי, נאמנת לומר.
לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי. במה דברים אמורים, בגדוד של אותה מלכות, שהם מתישבין
בעיר ואין יראים, לפיכך חוששין להם שמא בעלו. אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר,
לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעל, שהם עוסקים בשלל ובורחים להם. ואם שבו נשים
ונעשו ברשותן, אף על פי שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם, הרי הן אסורות. ויש חולקים
ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת, אסורות.
יא- האשה שנחבשה בידי עובד כוכבים על
ידי ממון, מתרת אפלו לכהנה. הגה. ודוקא שחיבים להם, שיראו לגע בה פן יפסידו מכיסם.
אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן. על ידי נפשות,
אסורה לכהנה, לפיכך, אם היה בעלה כהן, נאסרה עליו. הגה. ויש אומרים דעל ידי נפשות אסורה
אפלו לבעלה ישראל, דחישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה. ודוקא בנחבשה מחמת עצמה
ויש להם חשש מיתה. אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן, אינן אסורות אלא אם כן נגמר דין
בעליהן למיתה. ויש אומרים דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזר, אינה אסורה
לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אף על פי שחבושה מחמת עצמה. ובשעת הזעם והרג רב, התירו רבותינו
לבעלה ישראל, וכסברא הראשונה. ואם נחבשה בידי כותים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה, שריא
לבעלה ישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מתרת לו ולא חישינן שמא זנתה תחתיו,
ואפלו בעלה כהן. ואם אשתו נשתמדה לחוד, אסורה לבעלה אפלו ישראל, אם לא שיש לה עד אחד
שלא זנתה, כשבויה. ויש מקלין ואומרים דלא חישינן שמא זנתה. ובשעת השמד שהמירו דתן מחמת
אנס וחזרו בהן לאחר שעבר האנס, יש להקל ולהתירן אפלו לבעלן כהנים. ואם אשה נדרה להמיד
עצמה ולא המירה עדין, וחזרה בה, מתרת לבעלה. במה דברים אמורים, בזמן שיד ישראל תקיפה
על הכותים והם יראים מהם, אבל בזמן שיד הכותים תקיפה, אפלו על ידי ממון, כיון שנעשית
ברשות הכותים, נאסרה, אלא אם כן העיד לה אחד, כשבויה. הגה. וכל זה בנחבשה בידי כותים
ומסורה בידם, אבל אם נתיחדה עם כותים, אפלו שחיבת להם, אין אוסרין על היחוד אף על פי
שעשתה שלא כדת. ואפלו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חישינן לאסרה על בעלה.
מיהו, אם נתיחדה לשם זנות, יש להחמיר.
יב- איזו היא חללה, זו שנולדה מאסורי
כהנה, כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה,
או שנשא בעולה ובא עליה, הרי אלו נתחללו לעולם. ואם הוליד ממנה, בין זה שחללה בין אחר,
הולד, בין שהוא זכר בין שהוא נקבה, חלל, והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה, בין שבא
עליה בשוגג בין במזיד, בין באנס בין ברצון, והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה,
והנבעלת מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה. אבל כהן שקדש אחת מאסורי כהנה, ונתאלמנה או נתגרשה
מן הארוסין, לא נתחללה. אבל מן הנשואין, אף על פי שלא נבעלה, נתחללה, שכל נשואה בחזקת
בעולה היא אף על פי שנמצאת בתולה.
יג- הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאסורי
כהנה, לא נתחלל.
יד- כהן שבא על אחת מהעריות, או על
יבמה לשוק, ונתעברה מביאה ראשונה, אין הולד חלל, אבל עשאה זונה. ואם חזר ובא עליה,
הוא או כהן אחר, הולד חלל. אבל הבא על הגיורת ומשחררת, אפלו נתעברה מביאה ראשונה, הולד
חלל.
טו- כהן שבא על הנדה, הולד כשר ואינו
חלל.
טז- חלל שנשא כשרה, הולד ממנה חלל.
וכן בן בנו, כלם חללים עד סוף כל הדורות. ואם ילדה בת, אסורה לכהנה. אבל אם נשאת אותה
הבת לישראל וילדה ממנו בת, אותה הבת כשרה לכהנה, שישראל שנשא חללה הולד כשר.
יז- כותי ועבד הבא על בת ישראל וילדה
ממנו בת, אותה הבת פגומה לכהנה.
יח- כהן שנשא גרושה מעברת, בין ממנו
בין מאחר, וילדה כשהיא חללה, הולד כשר, שהרי לא בא מטפת עברה.
יט- כהן שבא על חלוצה, היא וולדה חללים
מדרבנן. אבל כהן שבא על אחת מהשניות, היא כשרה וזרעו ממנה כשרים.
כ- כהן שבא על ספק זונה או על ספק
גרושה או ספק חלוצה, הרי זו ספק חללה, וולדה ספק חלל, ונותנין עליו חמרי כהנים וחמרי
ישראל. אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן, ואם אכל או נטמא
או נשא גרושה, מכין אותו מכת מרדות. והוא הדין בחלל של דבריהם. אבל חלל של תורה הודאי,
הרי זה כזר ונושא גרושה ומטמא למתים, שנאמר: " אמר אל הכהנים בני אהרן" אף
על פי שהם בני אהרן, עד שיהיו בכהונם.
כא- גר שנשא גיורת, וילדה בת, לא תנשא
לכתחלה לכהן אפלו בת בתה עד כמה דורות, אף על פי שהורתה ולידתה בקדשה. ואם נשאת לכהן,
לא תצא. ואם יש בה צד אחד של ישראל, כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת, הבת
מתרת לכהן לכתחלה. והוא הדין למשחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משחררת.
כב- הכהנת מתרת לנשא לחלל ולגר ולמשחרר,
שלא הזהרו כשרות להנשא לפסולי כהנה, שנאמר "בני אהרן" ולא בנות אהרן.
כג- משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי,
וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, נתבאר בסי' ב'.
סימן ח בכל ספק הולד הולך אחר הזכר, ובו
ה' סעיפים
א- כהנים לוים וישראלים, מתרים לבא
זה בזה, והולד הולך אחר הזכר.
ב- לוים וישראלים וחללים, מתרים לבא
זה בזה, והולד הולך אחר הזכר.
ג- לוים וישראלים וחללים, גרים ועבדים
משחררים, מתרים לבא זה בזה. והגר והמשחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה, הרי הבן ישראלי.
וישראלי או לוי או חלל שנשא גיורת או משחררת, הולד הולך אחר הזכר.
ד- כל הנשאת באסור, הולד הולך אחר
הפגום שבשניהם. שאם אחד מהם מפסולי כהנה, הולד פסול לכהנה. ואם אחד מהם מפסולי קהל,
הולד אסור לבא בקהל.
ה- ולד שפחה ונכרית, כמותן. בין שנתעברו
מכשר, בין שנתעברו מפסול.
סימן ט איזו אשה נקראת קטלנית, ובו ב' סעיפים
א- אשה שנשאת או נתארסה לשני אנשים,
ומתו, לא תנשא לשלישי, שכבר החזקה להיות אנשיה מתים. ואם נשאת לא תצא, ואפלו נתקדשה
יכנס. ואם הכיר בה, יש לה כתבה. לא הכיר בה, אין לה כתבה משלישי, אבל משני יש לה כתבה,
אפלו לא הכיר בה. הגה. יש אומרים דדוקא אם מתו מיתת עצמם, אבל אם נהרג אחד מהן או מת
בדבר, או נפל ומת וכדומה, אינו כלום. ולכן רבים מקלים בדברים אלו, ואין מוחין בידיהם.
יש אומרים דהוא הדין אשה שנתגרשה שני פעמים, אין לשא אותה. אבל יש אומרים מיתה דוקא,
וכן עקר.
ב- איש שמתו שתי נשיו, אינו מונע עצמו
מלשא.
סימן י איזו גרושה מתרת לחזר לבעלה, ובו
ז' סעיפים
א- המגרש את אשתו, ואחר כך זנתה, מתרת
לחזר לבעלה. הגה. וכן אם זנתה עם הראשון, ונתקדשה לשני, וגרשה, מתרת לחזר לראשון, אפלו
היתה מיחדת לו תחלה. אבל אם נתקדשה לאחר וגרשה, או מת, אסורה לחזר לראשון. ואפלו לא
נתגרשה רק מכח קול בעלמא.
ב- חרש שגרש ברמיזה והלכה ונתקדשה
לחרש אחר, ואין צריך לומר לפקח, אסורה לחזר לבעלה החרש. אבל אשתו של פקח שנתגרשה, והלכה
ונשאת לחרש, ונתגרשה, מתרת לחזר לבעלה הפקח. וע"ל סימן קי"ט אם מתר לדור
עמה בחצר לאחר שגרשה.
ג- המוציא את אשתו משום שם רע שיצא
עליה, או מפני שהיא נדרנית, או מפני שהיא אילונית, לא יחזיר. ויש אומרים דוקא בדאמר
לה. מפני כך אני מוציאך, וכפל דבריו לומר. אלמלא כך לא הייתי מוציאך. אבל אם לא כפל
דבריו, יכול להחזירה. ויש אומרים שאם אמר לה. מפני כך אני מוציאך, אף על פי שלא כפל
דבריו, אינו יכול להחזירה. ויש מי שאומר, שאפלו לא אמר לה. מפני כך אני מוציאך, לא
יחזיר.
ד- המוציא את אשתו מפני שרואה דם בכל
עת תשמיש, לא יחזיר.
ה- כל אלו שאמרו לא יחזיר, אם עבר
והחזיר קדם שנתקדשה לאחר, לא יוציא. ואם הוציא, אם היו לו בנים משהחזירה, מתר להחזירה,
כדי שלא להוציא לעז עליהם.
ו- המוציא את אשתו משום אחד מדברים
הללו, אומרים לו. הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם.
ז- המוציא את אשתו משום נדר שנדר להוציאה,
יכול להחזירה.
סימן יא אשה הנחשדת על אשת איש, ובו ח' סעיפים
א- הנחשדת על אשת איש, אם היה לה קנוי
וסתירה ולא שתתה מי המרים, הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו, הרי היא אסורה על זה שנתיחדה
עמו לעולם, כדרך שהיא אסורה על בעלה. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפלו
היו לה כמה בנים ממנו. מפי השמועה למדו, כשם שהיא אסורה לבעלה, כך אסורה לבועל. והוא
הדין אם נאסרה בשבילו לבעלה, אסורה לו. אבל אם לא קדם קנוי, ובאו עליה עדים שנסתרה
עם איש זה, ובאו ומצאו דבר מכער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת
המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רק למעלה מהכלה או שראו מקום המנעלים הפוכים, או
שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק על פי
חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול, וכיוצא
בדברים אלו לפי ראות עיני הדינים, אם הוציאה בעלה בדבר מכער כזה, הרי זו לא תנשא לנטען.
ואם עבר ונשאה, והיו לו בנים ממנה, לא תצא. במה דברים אמורים, כשרננו העיר עליה ועל
הנטען יום ומחצה או יותר, ואמרו. פלוני זנה עם פלונית, ולא פסק הקול. והוא שלא היו
לה או לו או לבעל אויבים שמעבירים את הקול. אבל אם לא היה שם רנה לדבר זה בעיר, או
שפסק הקול שלא מחמת יראה, אם נשאת לנטען לא תצא, אפלו אין לה בנים. אפלו בא עד אחד
שזנתה עמו, לא תצא. הגה. ויש אומרים דאם היה בכאן קול ממש, כדרך שנתבאר, עם עדי כעור,
מוציאין אותה אפלו מבעלה אם אין לו בנים ממנה. אבל באחד מהן אין מוציאין מן הבעל, אלא
אם כן הוציאה בעלה וכנסה הנחשד מוציאין באחד מהן מן הנחשד, אם אין לה בנים ממנו. שני
עדי כעור מצטרפין, אף על גב דראו זה אחר זה וכעור דחזא האי לא חזא האי. עד אחד בדבר
מכער, לאו כלום הוא.
ב- מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכער,
ונשאת לאחר וגרשה, הרי זו אסורה להנשא לנטען מפני שיצאתה מתחת בעלה בגללו, ואם נשאת
לא תצא, אף על פי שאין לה בנים. כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזנתה עם זה כשהיתה תחת
בעלה הראשון, הרי זו תצא מזה אף על פי שיש לה ממנו כמה בנים.
ג- כל מקום שאמרו. תצא, תצא בלא כתבה.
ד- יש אומרים שאם באו עדים שאשת איש
זנתה צריכים דרישה וחקירה. ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה.
ה- הנטען משפחה ונכרית ונתגירה ונשתחררה,
לא יכנס, ואם כנס לא יוציא. גרשה, אסורה לחזר לו אלא אם כן היו לו בנים ממנה.
ו- כותי ועבד הבא על בת ישראל, אף
על פי שחזר הכותי ונתגיר והעבד נשתחרר, הרי זה לא ישאנה, ואם כנס לא יוציא.
ז- אותם שאמרו חכמים. לא יכנס, אפלו
באותו מבוי לא תדור, וכל שכן שלא תשמשנו.
ח- כל היכא שהתרו בו ועבר וכנס, לא
מקרי דיעבד ומפקינן לה מנה. המגרש אשה כדי שישאנה חברו, אסור לשא אותה, כמו שיתבאר
לקמן סי' קמ"ג סעיף ט"ו.
סימן יב עדי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל
אם רשאים לשא האשה ההיא, ובו ד' סעיפים
א- המביא גט שצריך שיאמר. בפני נכתב
ובפני נחתם, וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה, לא ישאנה משום חשד. ואם כנס, לא יוציא.
אבל המביא גט, שאינו צריך לומר. בפני נכתב ובפני נחתם, מתר לשא אותה, כיון שאינה נשאת
על פיו. ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה, מתר אחד מהם לשא אותה, שאין שנים מצוים לחטא
בשביל אחד. ועין בטור זה עצמו סימן קמ"א. הגה. בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע.
ויש אומרים דאף בשנים, אף על גב דשרי, מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה.
ב- אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה,
ובאה לפני חכם להתירה, ואסרה שלא מצא לה פתח להתירה, לא ישאנה, שמא יאמרו. אסרה כדי
שישאנה. ואם כנס, לא יוציא. והני מלי ביחיד ממחה, אבל בי דינא לא חשידי. ומטעם זה אם
מאנה או חלצה בפני בית דין, יכול אחד מהם לשא אותה.
ג- וכלם שנשאו לאחרים, ונתאלמנו או
נתגרשו, מתרות לנשא להם.
ד- וכלם שהיו להם נשים באותה שעה,
ואחר כך מתו, או שנתגרשו, והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשן, הרי אלו מתרות לנשא
להם לכתחלה. היו נשותיהם חולים, ומתו, לא יכנסו.. וכל אחת מהם מתרת לנשא לבן העד שהעיד
לה או לבן החכם שאסרה על בעלה או לשאר קרובים, דליכא למיחשד שיוציאום מבעליהם בשביל
קרוביהם.
סימן יג גרושה או אלמנה צריכה להמתין תשעים
יום טרם שתנשא, ושלא ישא מינקת חברו ומעוברת חברו, ובו י"ד סעיפים
א- כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי
זו לא תנשא ולא תתארס לאחר, עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ
מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעברת או אינה מעברת, להבחין בין זרעו של ראשון
לזרעו של אחרון. אבל מתרת לעשות שדוכים בלא ארוסין, רק שלא יכנס עמה בבית. ומיום כתיבת
הגט מונים למגרשת, ואפלו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים, מיום הכתיבה
מונים, שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה. הגה. ויש אומרים דמונים מיום נתינת הגט וכן
ראוי להחמיר, כן נראה לי. וגזרת חכמים היא שאפלו האשה שאינה ראויה לילד, ואפלו נתגרשה
או נתאלמנה מן הארוסין, צריכה להמתין צ' יום. אפלו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית,
ואפלו בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים, והמפלת אחר מיתת
בעלה, ואפלו בתולה מהארוסין, צריכות להמתין תשעים יום.
ב- יבמה שמת היבם, צריכה להמתין שלשה
חדשים אחר מיתת היבם.
ג- נתעברה מראובן, ושניהם מודים שממנו
היא מעברת, והלכה ונתקדשה לשמעון, וגרשה, ורוצה להנשא לראובן, צריכה להמתין אחר גרושי
שמעון תשעים יום.
ד- מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין.
ה- שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים
בגיותן ובעבדותן ונתגירו או נשתחררו, צריכות להמתין. ואפלו גר ואשתו שנתגירו, מפרישין
אותם צ' יום, כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדשה לזרע שנזרע שלא בקדשה.
ו- הממאנת, אינה צריכה להמתין. לא
גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה אינה צריכה להמתין, מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא
תתעבר. וכן אנוסה ומפתה אינן צריכות להמתין. והוא הדין לשבויה, אפלו היא גדולה. הגה.
ויש אומרים דכל אלו צריכין להמתין, אם הם גדולות וראויות להתעבר. אשה שנאנסה תחת בעלה,
אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין.
ז- פילגש מיחדת לאיש שרוצה לנשא לאחר,
צריכה להמתין.
ח- מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה
לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד אינה צריכה להמתין,
שזה דבר שאינו מצוי הוא, וכל דבר שאינו מצוי ברב, לא גזרו בו.
ט- אשה שנתגרשה ויצא קול פסול על הגט,
והצריכוה גט אחר מפני הלעז, יש אומרים שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני. ויש אומרים
שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון. הגה. ויש לחוש לסברא הראשונה. וכן אם נתגרשה מחמת
קול קדושין בעלמא, צריכה להמתין.
י- המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו.
הגה. ויש אומרים שצריך שיגרש, ואם הוא ישראל מחזירה לאחר ג' חדשים, וכהן לא יחזיר.
ודוקא שעבר במזיד, אבל אם קדשה בשוגג, אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם ויש מחמירים
אפלו בשוגג. ונראה, דבכהן דאסור להחזיר, יש לסמך אדברי המקלים ולא מצריכין לגרש. ובישראל
אין לסמך אמאן דמקל בשוגג, כן נראה לי. גרשה, אסורה לדור עמו במבוי. לא כפו בית דין
אותו עד שעברו ג' חדשים, אף על פי שקדש בעברה, שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו.
ואם כנס, וגרש, עין לקמן סימן זה סעיף י"ב מה דינו לענין כתבה. קדש וברח, אין
מנדין אותו. ולומדין אותו לברח. יש מי שאומר, דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק
עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים, ואין נראה כן מדברי שאר הפוסקים.
יא- גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש
מעברת חברו, ולא מינקת חברו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים, דהינו כפי מה שקובעין החדשים
אחד מלא ואחד חסר, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו. וחדש העבור עולה למנין כ"ד
חדש. ויש אומרים דלכתחלה יחוש אפלו לחדש העבור. בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין
שהיא מזנה. ויש מקלין במזנה. ויש להקל במפקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה. אפלו נתנה
בנה למינקת, או גמלתו בתוך כ"ד חדש, לא תינשא. אפלו נשבעה המינקת או נדרה על דעת
רבים שלא תחזר בה. ויש אומרים דאם נשבעה המינקת וכנס, לא יוציא. אפלו אם נשבעה לאדם
גדול, כמו אלו שהולכים בחצר המלך. אבל אם מת בנה, מתרת לנשא ואין חוששין שמא תהרגהו.
וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה צמוק דדים, או שפסק חלבה
בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למיניקה שלשה חדשים קדם מיתת בעלה
והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מתרת לנשא.
יב- עבר ונשא מעברת או מיניקה בתוך
זמן זה, מנדין אותו, אלא אם כן ברח, ויוציא בגט, ואפלו היה כהן. וצריך לתת לה כתבה
אם תתבענה לו. ואם היה ישראל, יחזירנה אחר כ"ד חדש של מיניקה ויכתב לה כתבה אחרת.
נשא וברח, ולאחר זמן בא וישב עם אשתו, אין בכך כלום. ואם קדש מעברת או מיניקה, אין
כופין אותו להוציא, ולא יכנס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד. הגה. ויש אומרים
דאין חלוק בין קדש לנשא, וכן עקר. ועין לעיל סימן זה סעיף י' כיצד נוהגין.
יג- אלמנה שהיתה מיניקה בנה, יכולה
לומר. איני מיניקה אלא בשכר. ויכולה היא לתבע כתבתה לאלתר ואף על פי שאינה יכולה לנשא
עד סוף כ"ד חדש. ואין חלוק בין התחילה להניק או לא התחילה.
יד- זה שאמרנו בגרושה, יש מי שאומר,
דדוקא שהיניקתו קדם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קדם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק לה
כלל, ואפלו בשכר. ויש מי שאומר, האשה שמת בעלה והניחה מעברת וילדה ולא הניקה את בנה,
צריכה להמתין כ"ד חדש, ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה.
סימן יד שלא ישא אשה בימי האבל, ובו סעיף
אחד
א- מתה אשתו או אחד מקרוביו שחיב להתאבל
עליו, עד אימתי אסור לשא אשה, נתבאר בטור יורה דעה סימן שצ"ב.
סימן טו-אסור ערוה דאוריתא ודרבנן, ובו ל"א סעיפים
א- אלו שאסורות מחמת ערוה, מהן מן
התורה מהן מדרבנן. אותן שהן מן התורה, אין קדושין תופסין בהן. ואותן שהם מדרבנן, קדושין
תופסין בהם וצריכות גט. וכן המקדש ספק ערוה צריכה גט.
ב- אמו, אסורה לו מן התורה. אבל אם
אמו אינו אסורה לו אלא מדרבנן, וזו אין לה הפסק, אפלו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה, אסורה.
ג- אם אבי אמו אסורה לו מדרבנן, היא
בלבד.
ד- אם אביו אסורה לו מדרבנן, וזו אין
לה הפסק אפלו אם אם אם אביו עד למעלה, אסורה.
ה- אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן היא
בלבד. אשת אביו אסורה לו מן התורה, בין שהיא אשתו מן הנשואין בין מן הארוסין, בין בחיי
אביו בין כשמת אביו או גרשה. אבל אמה מתרת לו. אבל אם אנס אביו אשה, מתרת לו.
ו- אשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן,
וזו אין לה הפסק, שאשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו.
ז- אשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן, היא
בלבד. ויש אומרים דאשת אבי אם אביו אסורה לו.
ח- אשת אחי אביו מן האב אסורה לו מן
התורה. אבל אשת אחי אביו מן האם, אינה אסורה אלא מדרבנן.
ט- אשת אחי אמו, בין מן האם בין מן
האב, אינן אסורות אלא מדרבנן.
י- אחותו אסורה לו מן התורה, בין אחותו
מאביו או מאמו, בין אחותו מהנשואין או מהזנות, אפלו בא אביו על הערוה והוליד ממנה בת,
אחותו היא וחיב עליה, חוץ מאחותו מן השפחה או מהנכרית. הגה. ונראה לי, דלכתחלה אסור
לבא עליה, דיש מסתפקים לומר דדוקא מדאוריתא הולד הולך אחר השפחה ואחר הנכרית, אבל מדרבנן
הוי זרעו, לכן יש להחמיר לכתחלה. ויש אומרים דהני מלי לשפחה דעלמא, אבל אם בא אביו
על שפחתו והוליד ממנה בת, אחותו היא. ואפלו אמר שכון לשם זנות אינו נאמן.
יא- מתר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש
אחר, אפלו חורגה הגדלה בבית בין האחין מתרת להם, ולא חישינן למראית העין שנראית כאחותם.
יב- בתו ובת בתו ובת בנו, אסורות לו
מן התורה. אבל בת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו, אסורות מדרבנן, ואין להם
הפסק. וכן אומר בירושלמי שאברהם אסור בכל נשי ישראל, ושרה אסורה בכל אנשי ישראל. ולהרמב"ם
יש להם הפסק.
יג- בת אשתו ובת בתה ובת בנה, אסורות
לו מן התורה. ודוקא בת אשתו, אבל בת אנוסתו מתרת לו לאחר מיתתה. ואפלו בחייה, אם כנס
לא יוציא.
יד- בת בת בת אשתו ובת בן בן אשתו,
אסורות מדרבנן ואין להם הפסק. ולהרמב"ם יש להם הפסק.
טו- אם אשתו ואמה ואם אבי אשתו, אסורות
מן התורה. אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אשתו ואם אם אבי אשתו, אסורות
לו מדרבנן ואין להם הפסק. ולהרמב"ם יש להם הפסק.
טז- אחות אביו ואחות אמו, אסורות לו
מן התורה, בין שהאחוה היא מן האב בין שהיא מן האם.
יז- מתר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי
אמו, ואחי אביו ואחי אמו מתר באשתו ובבתו.
יח- אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה.
אבל אשת אחי אביו מן האם, ואשת אחי אמו בין מן האם ובין מן האב, אינן אסורות אלא מדרבנן.
ומכאן ואילך, כגון אשת אחי אבי אביו מן האם [ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם],
מתרות. ואשת אחי אבי אביו מן האב, ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב, ואחות אם האם,
מתרות. ויש מי שאוסר באלו.
יט- אשת בנו אסורה לו מן התורה, ואשת
בן בנו אסורה מדרבנן, ואין לה הפסק עד שתהיה אשת אחד ממנו אסורה על יעקב אבינו.
כ- אשת בן בתו אסורה מדרבנן, ויש לה
הפסק.
כא- אשת בן אשתו מתרת לו, ובן אשתו
מתר באשתו.
כב- אשת אחיו, בין מן האב בין מן האם,
בין מן הנשואין בין מן הזנות, אסורה מן התורה.
כג- שני חורגין הגדלים יחד בבית, מתר
כל אחד באשת חברו, ולא חישינן למראית העין לומר שנראה כאשת אחיו.
כד- מתר אדם באשת חמיו, וחמיו מתר באשתו.
ויש מי שאוסר.
כה- מתר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן
אחותו. ומתר בבת אחיו ואחותו, ומצוה לשא אותה כדלעיל סימן ב'.
כו- אחות אשתו אסורה לו מן התורה, כל
זמן שאשתו קימת, לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם, ואפלו גרש את אשתו. אבל לאחר
מיתתה, מתר באחותה. וכל המגרש, אפלו מחמת קול בעלמא, נאסר בקרובותיה.
כז- קדש אשה והלכה למדינה אחרת, ובאו
עדים והעידו שמתה, ונשא את אחותה ואחר כך נודע שלא מתה, אסור בשתיהן וצריכות שתיהן
גט ממנו, וכל הדרכים השנויים בפרק האשה רבה ובפרק הזורק נוהגין בהם. ואם מתה אחת מהן,
מתר בחברתה. אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת, ובאו עדים והעידו שמתה, ונשא אחותה
ואחר כך נודע שלא מתה, אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מתרת לו ומתר בקרובות שניה ושניה
מתרת בקרוביו, ואם מתה ראשונה מתר בשניה. וכן שאר העריות שנשאן בחזקת התר, ונמצאו ערוה,
אינן צריכות גט, שאין קדושין תופסין בעריות. וכן כל זנות שמזנה עם הקרובות הנאסרות
עליו מחמת אשתו, אין אוסרין אשתו עליו, ומתר בקרובות שניה. ומיהו, אם הקרובה רגילה
לבא אצלו על ידי אשתו, כופין אותו לגרש אשתו. ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט, שמא
יאמרו. תנאי היה בארוסין, וכדת נשא אחותה. והואיל ויצאה אחותה בגט, אחותה שהיא ארוסתו
הראשונה אסורה, כדי שלא יאמרו. נשא אחות גרושתו. אבל כשהלכה אשתו הנשואה, אין לחוש
לכך שיאמרו תנאי היה לו בנשואין, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הלכך כלי עלמא ידעי
דנשואי שניה אינם כלום.
כח- הלכה אשתו ובעל אחות אשתו למדינה
אחרת, ובאו ואמרו לו. מתה אשתך ובעל אחותה, ונשא אחות אשתו, ואחר כך באו אשתו וגיסו,
אחות אשתו צריכה ממנו גט, לא שנא נשאת לו על פי ב' עדים או על פי עד אחד, ואסורה לגיסו,
ואשתו אסורה עליו, לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו. הגה. ואם בא בזנות על אחות אשתו,
ומתה אשתו וגיסו אחר כן, יש אומרים דאסור לשא אחר כך אחות אשתו, דכשם שאסורה לבעל כך
אסורה לבועל, אף על פי שהיתה אסורה עליו בלאו הכי..
כט- אמרו לו. מתה אשתך, ונשא את אחותה
ואחר כך אמרו לו. קימת היתה, ומתה, הולד הראשון ממזר, האחרון אינו ממזר.
ל- מי שהיה לו פילגש ולא הועד שקדשה,
מתרת בקרוביו. אבל אם יש עדים שאמרה האשה. קדשני בפני שני עדים, נאסרה לקרוביו. אבל
אם אמרה. קדשני, סתם, ולא אמרה. בפני שני עדים, אין בדבורה כלום.
לא המקדש אשה ונתבטלו הקדושין מפני שהיו
על תנאי ולא נתקים התנאי, או שקדש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת, מתר בקרובותיה. ודוקא
אם נתבטלו הקדושין בלא גט, אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה, כמו שנתבאר.
סימן טז אסור כותית ושפחה, ובו ו' סעיפים
א- ישראל שבעל כותית, דרך אשות, או
ישראלית שנבעלה לגוי, הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: "לא תתחתן בם" ויש
חולקין בזה. אבל הבא על הכותית דרך זנות, במקרה, חיב עליה מדרבנן משום כותית ומשום
זונה ומכין אותו מכת מרדות. ואם יחדה לו בזנות, חיב עליה מדרבנן משום נדה, שפחה, גויה,
זונה. ואם היה כהן, אפלו בא עליה דרך מקרה לוקה מן התורה משום זונה.
ב- הבא על הכותית, אם לא פגעו בו קנאים
ולא הלקוהו בית דין, הרי ענשו מפרש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: "כי חלל יהודה
קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה", ולא יהיה לו "ער
וענה" אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים. הגה. ועון זה יש
בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הגויה אינו בנו, מה שאין כן בשאר עריות.
הבא על הכותית בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחשן המשפט סימן תכ"ה,
הוא בכלל עריות, ודינו להרג ולא יעבר כמו בשאר עריות, וכמו שיתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז.
ג- שפחה שהטבלה לשם עבדות, אסורה לבן
חורין. אחד שפחתו ואחד שפחת חברו. והבא עליה, מכין אותו מכות מרדות.
ד- הנתפש עם שפחתו, מוציאין אותה ממנו
ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל, ומלקין אותו ומגלחין שערו ומנדין אותו שלשים
יום.
ה- נתערב ולד ישראלית בולד שפחה, הרי
שניהם ספק. וכל אחד מהם ספק עבד. וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם. ואם היה הבן ההוא
בן האדון של עבד, כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מתרים לבא בקהל.
ו- היו התערובות בנות, הרי שתיהן ספק
שפחות. והבא על כל אחת מהן הרי הולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד כותית בולד ישראל, מטבילין
את שניהם לשם גרות, וכל אחד מהם ספק גר.
סימן יז התר אשת איש שמת בעלה, ודיני העדות,
ובו נ"ח סעיפים
א- אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין
תופסין בה. במה דברים אמורים, בודאי אשת איש. אבל אם היא ספק מקדשת, או ספק מגרשת,
קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גטין מדרבנן, שאם בא אחר
וקדשה שצריכה גט משניהם, מהראשון דרבנן ומהשני דאוריתא.
ב- אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין
בפני בעלה, הרי זו מקדשת לשני. שהאשה שאמרה לבעלה בפניו. גרשתני, נאמנת. חזקה, אין
אשה מעזה פניה בפני בעלה. הגה. יש אומרים דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה
גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר או לטל כתבתה. ויש חולקים וסבירא להו דלכל דבר נאמנת.
ויש אומרים עוד, דבזמן הזה דנפישי חצפא ופריצותא, אינה נאמנת אלא לחמרא, דאתרע חזקה
דאינה מעזה. אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה, אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה
קדם שתקבל הקדושין, שכל שלא בפניו, מעזה. וכתב הרא"ש, דכל שהוא בעיר כשנתקדשה
לאחר, מקרי בפניו. ויש חולקין וסבירי להו דבעינן בפני בעלה ממש. והא דאמרינן דאין אשה
מעזה פניה בפני בעלה לומר. גרשתני, הני מלי היכא דליכא דמסיע לה, אבל היכא דאכא דמסיע
לה, מעזה ומעזה. ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה, אף על פי שכשבא בעלה אומרת לו בפניו.
גרשתני, אינה נאמנת, דכיון שכבר נשאת מעזה ומעזה, שלא תעשה עצמה זונה. ויש מי שאומר,
שאפלו לא נשאת עדין לאחר, אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה, ואחר כך בא בעלה ואומרת לו
בפניו. גרשתני, אינה נאמנת. ויש אומרים שאם היתה קטטה ביניהם, או שתובעת כתבתה, אינה
נאמנת לומר. גרשתני, אפלו בפניו. יש אומרים דבמקום שנאמנת לנשא גובאת גם כן כתבתה.
ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל.
ג- אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו
עליו שמת, אפלו עד אחד, אפלו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מתרת. ואפלו עד מפי עד,
או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב, כשרים לעדות זו. ופסולי עדות, אם פסולים מדרבנן,
כשרים לעדות זו. אבל פסולי עדות דאוריתא, פסולים. ואם מסיחים לפי תמם, כשרים. וכן כותי
או ישראל מומר לעבודת אלילים ולכל התורה כלה, אם הוא מסיח לפי תמו, נאמן. הגה. לא בא
עד בדרכים הנזכרים, רק יוצא קול הברה בעיר, שמת, אין משיאין את אשתו.
ד- הכל נאמנים להעיד לה עדות זו, חוץ
מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות במיתת בעלה, שמא יתכונו לאסרה עליו
ועדין הוא קים. ואלו הן. חמותה, אפלו אינה עתה חמותה רק אם יבמה, ובת חמותה, וצרתה,
ויבמתה, ובת בעלה. וכן היא לא תעיד להם.
ה- כבר אמרנו שהעד שאמר. שמעתי שמת
פלוני, אפלו שמע מאשה ששמעה מעבד, הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו. הגה. ואפלו
לא אמר ממי שמע, אלא אמר סתם ששמע, כשר, ולא חישינן שמא עד הראשון פסול היה. אבל אם
אמר העד או האשה או העבד. מת פלוני, ואני ראיתיו שמת, שואלים אותו. היאך ראית ובמה
ידעת. אם העיד בדבר ברור, נאמן. ואם העיד בדברים שרבן למיתה, אין משיאין את אשתו, שאין
מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק. הגה. שמע קול מקוננות שהזכירוהו
בין המתים וספדו אותו, משיאין אשתו. ולכן יש למחות בנשים שלא לספד אדם על פי אמדנות
המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת. וכן אשתו אסורה להספידו או ללבש שחרים
כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה. וכן אין לשום בית דין לתן שטר עדות לאשה מה
שהעידו עדים לפניהם, אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפרוש הטעם שלא התירו
אותה על עדות זו, דחישינן לקלקולא מבית דין שאינן ממחים.
ו- בשעת הגזירה מתירים נשים על פי
בעלי תשובה, הגה. שמעידים מה שראו בשעת השמד, אף על פי שהמירו דתן מכח אנס. ריקים הממרים
ופוחזים שחזרו בתשובה, אך לא בתשובה גמורה, אין לסמך על עדותן רק במסיחין לפי תמן,
או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול. והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדין.
ז- בא אחד ואמר. הרגתיו, תנשא, דאין
אדם משים עצמו רשע, ופלגינן דבורה. והוא הדין לכותי שאמר מסיח לפי תמו. הרגתי את פלוני,
שמשיאין את אשתו.
ח- אם עד אחד אמר לאשה בינו לבינה.
מת בעלך, אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לבית דין ואומרת. מת בעלי. אבל אם בא העד שאמרה
בשמו. מת, ואמר שלא אמר מת, לא מהימנא. הגה. ואין הבית דין צריכין לשלח אחריו, אף על
פי שהוא בעיר, אלא סומכין אעד מפי עד לכתחלה.
ט- עד אומר. מת, ועד אומר. נהרג, אף
על פי שהם מכחישים זה את זה, הואיל וזה וזה מודים שאינו קים, הרי זו תנשא.
י- שמעו קול שאומר. איש פלוני מת,
והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בבור או בחרבה, אין
משיאין על פי אותו קול, דחישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצוים שם.
יא- מצאו כתוב בשטר. מת איש פלוני בן
פלוני, או נהרג, תנשא אשתו. אפלו אינו מקים. ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל.
הגה. וכן ראוי להחמיר. ואפלו אם יודעים שהוא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא
קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן
מפני הקול שיצא.
יב- מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין
לגטין ונמצאת דעתו מכונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני, סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו.
יג- זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות
אשה, במה דברים אמורים, ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה. אבל אם שמע מפי
שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. שמע מהתינוקות שאומרים. עכשו באנו מהספד
פלוני, כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מטתו, כך וכך עשו במטתו, הרי
זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם, ומשיאין את אשתו. הגה. ודוקא לאלתר, כגון
שאומרים "עכשו באנו מהספד פלוני" כו', אבל אם אינו לאלתר, לא מהני עדותן
כלל. ואפלו הגדילו אחר כך, אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן.
יד- כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תמו
משיאין על פיו. כיצד, היה מסיח לפי תמו, ואמר. אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה
עשה עמי או שהיה מסיח ואומר. כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו
לדבר זה כיצד מת פתאם, וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כונתו להעיד, הרי זה נאמן.
וישראל ששמע מכותי המסיח לפי תמו, מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו. הגה. וכן אם אמר.
פלוני מת, במסיח לפי תמו, אף על פי שלא אמר דברים אחרים, מקרי שפיר מסיח לפי תמו. ויש
מחמירים. במה דברים אמורים, בשלא היה שם אמתלאה. אבל אם היה אמתלאה בשיחת הכותי שמא
נתכון לדבר אחר, כמו שאמר לאחד. עשה לי כך וכך שלא אהרג אותך כדרך שהרגתי לפלוני, אין
זה מסיח לפי תמו, שכונתו להטיל אימה על זה. הגה. וכן במקום שיש לחוש לשקרא, שלמדוהו
לומר כך, אין סומכין עליו. וכן אם שמע מערכאות של כותים שאמרו. הרגנו פלוני, אינם נאמנים,
שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב, וכן כל כיוצא בדברים אלו. הגה. ויש אומרים דכל ערכאות אינם
נאמנים, אפלו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם. וכל זה דוקא בערכאות, אבל שאר כותים מסיחים
לפי תמם ואומרים שנדון בערכאות של כותים, נאמנים.
טו- כותי שהסיח לפי תמו תחלה, אף על
פי ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המארע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו. הגה.
אבל שאלו אותו תחלה. איה חברנו, ואמר להם שמת, אין זה מקרי מסיח לפי תמו. ודוקא ששאלו
אותו הכותי עצמו, אבל שאלו כותי אחר, או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא כותי
ומסיח לפי תמו שמת, אף על פי שהיה אצל הכותי ששאלו, מקרי מסיח לפי תמו. היו מדברים
ביחד מן היהודי, ובא להם כותי ואמר להם. במה אתם מדברים, ואמרו לו. מן היהודי אם הוא
חי או מת, והגיד להם שהוא מת, לא מקרי מסיח לפי תמו. היה ספק אם מסיח לפי תמו או לא,
אין משיאין אשתו, דספיקא דאוריתא לחמרא. וכן בכל מקום דאיכא פלגתא בדינין אלו אזלינן
לחמרא. יש אומרים הא דאמרינן דאם שאלו את הכותי תחלה לא מקרי מסיח לפי תמו, הינו דוקא
אם שואלו ישראל. אבל אם שואלים כותים אותו ומגיד, מקרי מסיח לפי תמו, ובלבד ששאלו אותו
שלא בפני ישראל. ואם שאלו ישראל, והכותי הגיד שמת והגיד אמדנות המוכיחות, אף על פי
שאינו מקרי מסיח לפי תמו ואסורה לנשא, מכל מקום אם עברה ונשאת על פי חכם שהתירה, לא
תצא, אם יש ראיות ואמדנות שמת.
טז- כותי מסיח לפי תמו מפי כותי מסיח
לפי תמו, משיאין על פיו. הגה. ואפלו לא העיד בפרוש שהכותי הראשון הסיח לפי תמו, אזלינן
מספיקא לקלא ואמרינן דודאי מסיח לפי תמו. ויש חולקין בזה.
יז- יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר,
ובא הכותי ואמר. איש שיצא מכאן עמי מת, משיאין את אשתו אף על פי שאין הכותי יודע אותו
האיש. ויש אומרים שצריך שיאמר. קברתיו. הגה. ודוקא בכהאי גונא שאינו מזכיר שם המת,
ואינו מכירו. אבל אם מכירו, לא בעינן קברתיו, במסיח לפי תמו. וכן פשט המנהג. אפלו במקום
דיש אומרים דבעינן קברתיו, לאו דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת, ולא
אמר בדדמי, מהני. וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים
גמלים וכיוצא בדברים אלו, והסיח הכותי לפי תמו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני
למקום פלוני והם נושאים כך וכך, מתו כלם, משיאים נשותיהם. ויש אומרים שצריך שיאמר.
קברנום.
יח- בא אחד ואמר לנו. אמרו בית דין
או אנשים. כשתלך למקום פלוני, אמר להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח
אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מתרת, ואין אומרים
שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. והוא שלא החזקו שם ב' יצחק בן מיכאל, או כשהחזקו שנים
וידוע שאחד קים. הגה. ויש אומרים דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו, אבל אם לא הזכיר
שם עירו, אף על פי שיודעין שנאבד אחד, לא מהני אף על פי שהזכיר שמו. ויש מקלין. ויש
אומרים דבמקום שמזכיר שמו לבד, בעינן שיזכיר עירו. אבל אם מזכיר שמו ושם אביו, לא בעינן
שיזכיר שם עירו. ובמקום שיש אמדנות והוכחות שזה הוא, יש להקל ולסמך אמאן דאמר דלא בעינן
שיזכיר שם עירו.
יט- ישראל שאמר. מת איש יהודי עמנו
במקום פלוני, כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרים באמד הדעת. פלוני הוא, עד שיעיד
העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר. אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת, מחפשין
באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא, תנשא אשתו. הגה. והוא הדין בכותי המשיח לפי תמו.
כ- מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא
זקוקה ליבם, ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני בית דין ששמע שמת זה זמן רב, סומכין עליו
כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין.
כא- אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה,
ואפלו אם הכחשו בבדיקה, כשרים. ואסור לדרש ולחקר הרבה, אם לא במקום שיש לחוש לערמה
אז צריך דרישה וחקירה.
כב- כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי
להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו אפלו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה.
כג- ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני
בן פלוני, או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה
ולא הכירוהו, הרי אלו משיאין את אשתו.
כד- מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחטמו
ופרצוף פניו קימים, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם נטל אחד מאלו, אף על
פי שיש להם סימנים מבהקים ביותר בכליו, אינם כלום דחישינן לשאלה. ואפלו היו להם סימנים
בגופו, ואפלו שומא, אין מעידין עליו. אבל היו להם בגופו סימנים מבהקים ביותר, מעידים
עליו. הגה. כגון שהיה לו יתר או חסר או שנוי באחד מאיבריו. אבל קטן או ארך או חור וסמק,
לא הוי סימן מבהק. ואפלו ק' סימנים שאינן מבהקים אינם כלום, ואפלו להצטרף לשאר אמדנות
המוכיחות אינו כלום. גבשושית גדולה על חטמו, או שחטמו עקומה הרבה או כדומה לזה, הוי
סימן מבהק. אבל מעט עקומה, לא. והוא הדין לרשם שבגופו או באחד מאיבריו. אבל שנים גדולים,
אף על פי שגדולים הרבה, לא הוי סימן מבהק. וכל סימן המהני בישראל המעיד, הוא הדין בכותי
המסיח לפי תמו.
כה- כתב רבנו תם, דהא דאין מעידין עליו
אלא אם כן פדחתו וחטמו ופרצוף פניו קימים, דוקא כשאין שם אלא הראש, אבל אם כל גופו
שלם, אפלו אין שם פרצוף ופדחת וחטם, יכולין להכירו בטביעות עין. וחלקו עליו האחרונים.
כו- אין מעידין עליו, אלא אם כן מצאוהו
תוך שלשה ימים אחר הרגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה אין מעידין עליו, מפני שפרצוף
פניו משתנה. במה דברים אמורים, בזמן שהוא ביבשה. אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה,
אפלו אחר כמה ימים, אם הכירוהו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרבה. והוא
שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים, וגם שלא יהיה בו מכה, אבל אם שהה אחר שהשלך מן המים,
אין מעידין עליו, אפלו תוך ג'. וכן אם היה בו מכה, אין מעידין עליו, לפי שהמים מקלקלים
המכה ונופח ומשתנה. הגה. ספק אם נשתהה או לא, אזלינן לחמרא ואפלו אם נשאת תצא. וכל
זה להעיד עליו בטביעות עין, אבל על ידי סימנים מבהקים, אפלו אשתהי מתירין אשתו.
כז- מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות
עין ואין יודעין מתי נהרג, יש אומרים שתולין שנהרג תוך שלשה ימים ומעידין עליו, ויש
אוסרין. ומיהו, אם יצא קול. איש פלוני מת או נהרג, ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו,
אשתו מתרת לדברי הכל.
כח- יש אומרים בשם רבנו תם, דהא דאין
מעידין עליו אלא עד ג' ימים, הני מלי כשהוא חבול בפניו, אבל אם אינו חבול בפניו מעידין
עליו אפלו אחר כמה ימים על ידי טביעות עין של גופו וצורתו, ואפלו נפל למים. ואינו מחור
בעיני האחרונים. הגה. ויש מקילים, דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים אף על פי שהיה שלם
אינו מעיד עליו. אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו על ידי טביעות עין והוא שלם, מעיד
עליו.
כט- אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו
כשמת ודאי ואין בו ספק. כיצד, ראהו שנפל לגב אריות ונמרים וכיוצא בהם, אין מעידין עליו,
שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו. אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים, מעידין עליו, מפני
שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו.
ל- נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה
רותחת מלאה יין או שמן או מים, או ששחטו בו שני סימנים או רבן, אפלו עמד וברח, מעידין
עליו שמת, שודאי סופו למות. וכן כל כיוצא בו מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן
קרוב, הרי אלו מעידין עליו.
לא ראוהו צלוב והעוף אוכל בו, אף על פי שדקרוהו
או ירו בו חצים, אין מעידין עליו שמת. ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו,
כגון מחו או לבו או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת.
לב- ראוהו שנפל לים, אפלו טבע בים הגדול,
אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכנסים, כגון בור או מערה, שעומד
ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה, מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן
אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכבה ולמעלה, משיאין את
אשתו לאחר י"ב חדש, שטרפה אינה חיה י"ב חדש. אבל אם נפל לים והשליכו מצודה
והעלו רגל אחת מארכבה ולמעלה וכיוצא בזה, אין משיאין את אשתו, שאני אומר. רגל של אחר
הוא. ומיהו, אם היה בו סימן מבהק ביותר ברגלו, סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל.
ויש אומרים דאפלו בסימן מבהק בבגדיו מהני כאן, הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו.
לג- עד אחד אמר. ראיתי שמת במלחמה או
במפלת או שנטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרבם למיתה, אם אמר קברתיו, נאמן
ותנשא על פיו. ואם לא אמר קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת לא תצא.
לד- וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע
בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו, הרי זו לא תנשא על עדות זו,
כמו שנתבאר. ואפלו התירוה בית דין ולא נשאת, לא תנשא. ואם נשאת לא תצא. הגה. ודוקא
שנשאת על פי חכם או בטעות, שסברה שהיא מתרת, אבל אם נשאת בעברינות, תצא. וכל זה דוקא
במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף. אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה
בים או כדומה לזה, או אפלו שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו, תצא. ואפלו העיד
סתמא שטבע, חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה, שכן דרך העולם לקרא לדברים אלו טביעה,
ותצא, אלא אם כן העיד בפרוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו. ואפלו היה הכותי שהסיח לפי
תמו ואמר. טבע פלוני, ונשאת על פיו, הרי זו לא תצא. וחכם שהורה להשיאה לכתחלה במים
שאין להם סוף, מנדין אותו.
לה- יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף,
גובה כתבתה אף על פי שאסורה לנשא.
לו עיר שהקיפוה כרכום, וספינה המטרפת בים,
והיוצא לדון, הרי הן בחזקת חיים. לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו.
ואפלו מי שהוא בעיר שכבשה כרכום וספינה שטבעה בים והיוצא להרג, אין מעידין, שהן בספק
חיים ונותנים עליהן חמרי מתים וחמרי חיים.
לז- בא עד אחד והעיד שמת בעלה, והתירוה לנשא
על פיו, ואחר כך בא עד אחד והכחיש את הראשון, ואמר. לא מת, הרי זו לא תצא מהתרה, ותנשא,
שעד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות, ואין דבריו של אחד במקום שנים. מיהו
משום לזות שפתים לא תנשא. אבל אם בא השני קדם שהתירוה, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא,
מפני שהוא ספק. ואם נשאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת. ברי לי שמת, הרי זו לא תצא. ויש
אומרים תצא. ואם באו שנים ואמרו. לא מת, אף על פי שנשאת, תצא לדברי הכל. הגה. ודוקא
שהיא שותקת, אבל אם היא גם כן אומרת. מת, הוי לה כתרי ותרי, אם העדים הם נשים, אבל
הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו. במה דברים אמורים, כשהיה האחד שנשאת על פיו כמו שנים
שבאו והכחישו אותו, כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו. לא מת, או שנשאת על פי אשה
או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו. לא מת. אבל עד כשר אומר.
מת, ונשים רבות אומרות. לא מת, או פסולים אומרים. לא מת, הרי זה כמחצה על מחצה. הגה.
ודוקא שבאו ביחד קדם שהתירוה על פי עד אחד הראשון ראשון, אבל אם התירוה על פי עד הכשר,
ואחר כך באו הפסולים, לא תצא מהתרה הראשון. ואם נשאת לאחד מעדיה, והיא אומרת. ברי לי
שמת, הרי זו לא תצא. הגה. וכותים המסיחים לפי תמם, דינן כשאר פסולי עדות, וכל שאינו
מסיח לפי תמו, אינו נאמן לא לאסר ולא להתיר.
לח- אשה אומרת. מת, או היא שאמרה. מת בעלי,
ואחר כך בא עד כשר ואמר. לא מת, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת תצא. ויש אומרים שאם אשה
אחרת או היא שאמרה. מת, והתירוה לנשא על פיה, ואחר כך בא עד כשר ואמר. לא מת, לא תצא
מהתרה. אבל אם באו תחלה שתי נשים והתירוה לנשא על פיהן, ואחר כך בא עד אחד, לא תצא
מהתרה לכלי עלמא.
לט- הנשאת על פי עד אחד, לא תנשא אלא ברשות
בית דין. ואם נשאת שלא בהוראת בית דין, יש אומרים שלא תצא אפלו בא עד אחד ואמר. לא
מת. והבית דין צריכין להיות ג' וכשרים, ולא קרובים זה לזה ולא לעדים.
מ- אשה אומרת. לא מת, ושתי נשים אומרות. מת,
הרי זו תנשא, וכן אם אמרו י' נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת, הרי זה תנשא, שאין
אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרב, בין להקל בין להחמיר.
מא- אם שנים מעידים ששמעו [כל אחד] מפי אחד
שמת פלוני, ועד אחד מעיד ששמע מפי אחד שהוא חי, מתרת.
מב- שני עדים אומרים. מת, ושנים אומרים. לא
מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נשאת לאחד מעדיה, והיא אומרת.
ברי לי שמת, הרי זו לא תצא. אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה הראשון חי.
מג- האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה, ותנשא או
תתיבם על פיה, ונותנים לה עקר כתבתה. אם תתיבם, נכנס היבם לנחלה על פיה. ואפלו אשה
שהיא שוטה, נאמנת, ובלבד שיודעת בטיב נשואין ואלמנות. במה דברים אמורים, כשבאה לבית
דין ואמרה. מת בעלי, התירוני, ולא הזכירה שם כתבה, מתירין אותה לנשא ומשביעין אותה
ונותנים לה כתבתה. אבל אם באה ואמרה. מת בעלי, תנו לי כתבתי, אף לנשא אין מתירין אותה,
שעל עסקי הכתבה באה. והרי זו בחזקת שלא מת, ואין דעתה לנשא אלא לטל כתבתה מחיים בלבד.
ויש אומרים דאפלו יש לה עד שמת, לא מהני בכהאי גונא.
מד- באה ואמרה. מת בעלי, התירוני לנשא ותנו
לי את כתבתי, מתירין אותה לנשא ונותנים לה כתבתה, מפני שעקר דבריה על עסקי הנשואין
באה. אבל אם באה ואמרה. תנו לי כתבתי והתירוני לנשא, מתירין אותה ואין נותנים לה כתבה,
ואם תפסה אין מוציאין מידה. ויש מי שאומר, דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה, כיון
שהזכירה כתבה.
מה- מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה.
מת בעלי, הרי זו תנשא על פי עצמה. וצרתה אסורה, שאין צרה נאמנת להעיד לחברתה. ואפלו
נשאת זו תחלה, אין אומרים. אלו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה
רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו.
מו- זאת אומרת מת בעלי, וצרתה מכחישה ואומרת
לא מת, הרי זו תנשא. כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך אינה יכולה להעיד לה לאסרה.
מז- זאת אומרת מת, וצרתה אומרת נהרג, הואיל
ושתיהן אומרות שאינו קים, הרי אלו ינשאו.
מח- במה דברים אמורים, שהאשה נאמנת לומר. מת
בעלי, כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם. אבל אם יש קטטה בינו לבינה, כגון שאמרה. גרשתני
בפני פלוני ופלוני, ובאו אותם העדים והכחישוה, או שהמיר בעלה והניחה עגונה, ואחר כך
הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה. מת בעלי, אינה נאמנת. ואפלו אמרה קברתיו, אף
על פי ששלום בעולם. ואפלו בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה, לא תנשא, שמא היא שכרה אותו,
ואם נשאת לא תצא, שהרי יש לה עד. וכן אם היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה. מת בעלי במלחמה,
אינה נאמנת, אף על פי שיש שלום בינו לבינה, תסמך דעתה על דברים שרבן למיתה, ותאמר מת,
כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים, שהיה בעלה באמצען, שהרי היא אומרת. מאחר שנהרגו אלו
ואלו, נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת אפלו אומרת קברתיו. ויש אומרים שאם אמרה. קברתיו,
נאמנת. ואם אמרה. מת על מטתו, נאמנת לדברי הכל. הגה. והוא הדין כל שאומרת שמת או נהרג
רחוק מן המלחמה, מהימנא, דלא שיך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש, אבל
שלא במלחמה, אפלו הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל, נאמנת.
מט- לא החזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה. מלחמה
היתה במקום פלוני ומת במלחמה, לא תנשא לכתחלה, ואם נשאת, לא תצא. ויש אומרים דאפלו
נשאת, תצא.
נ- בא עד אחד ואמר. ראיתיו שמת במלחמה או במפלת,
אם אמר. קברתיו, תנשא על פיו, ואם לא אמר. קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. הגה.
אבל שנים, אפלו לא אמרו. קברנוהו, נאמנים. ויש אומרים אפלו בעד אחד, אפלו אמר. מת,
או נהרג, וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת, נאמן, דהוי כאלו אמר.
קברתיו. וכותי המסיח לפי תמו ואמר שמת במלחמה, צריך גם כן שיאמר. קברתיו. ויש מקלין
בזה.
נא- האשה שאמרה. מת בעלי תחת המפלת, אינה נאמנת.
וכן אם היה שלוח נחשים ועקרבים, ואמרה. נשכו נחש, או עקרב, ומת, אינה נאמנת. שמא תסמך
דעתה על רב אנשים שמתו כך בנשיכה. ולכן דינם כמלחמה. וצריכה שתאמר. מת על מטתו, או
שתאמר. קברתיו.
נב- אמרה. עשנו עלינו בית או מערה, הוא מת ואני
נצלתי, אינה נאמנת. כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו.
נג- היתה שנת רעבון ואמרה. מת בעלי, אינה נאמנת.
אפלו אמרה. מת על מטתו. מת וקברתיו, נאמנת. אמרה. מת בצמא, הוי כאלו אמרה. מת ברעב.
נד- אמרה. נפלו עלינו כותים, או לסטים, הוא
נהרג ואני נצלתי, נאמנת. שאין דרכן להרג הנשים, כדי שנאמר כשם שנצלה היא כך נצל הוא.
נה- היה דבר בעולם ואמרה. מת בעלי, נאמנת. ויש
אומרים דאינה נאמנת.
נו- האשה שהלך בעלה למדינה אחרת, ובאו ואמרו
לה. מת בעלך, ונשאת, ואחר כך בא בעלה, לא שנא נשאת על פי עד אחד או על פי שני עדים,
אפלו לא נבעלה, תצא מזה ומזה, וצריכה גט משניהם. ואין לה כתבה משניהם, אפלו החזירה
הראשון. ולא פרות שאכלו מנכסי מלוג שלה, אף על פי שאינם חיבים בפרקונה. ודוקא שאכל
השני קדם שבא הראשון, אבל מה שאכל אחר שבא הראשון, צריך להחזיר. ואינו חיב לתן הבלאות
מנכסי צאן ברזל שלה. והוא שבלו לגמרי, אבל מה שיש מהם בעין, נוטלתן. ואם נטלה מזה או
מזה כתבה או פרות, צריכה להחזיר. ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון, אבל אם נטלה ממנו
קדם שבא הראשון, אינה צריכה להחזיר. ושניהם אינם מטמאים לה אם הם כהנים, ואינם זכאים
במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. ונפסלה מהכהנה ומהתרומה, ומהמעשר אם היא בת לוי.
אבל בעלה הראשון יורשה, אם מתה. מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין. והולד
מהשני הוא ממזר מהתורה, אם הולידה עד שלא גרשה הראשון, אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת
ראשון או גרשה, אין הולד משני אלא ממזר דרבנן. ואם בא עליה הראשון קדם שגרש השני, הולד
שיוליד ממנה ממזר מדבריהם.
נז- אמרו לה. מת בעלך, ונשאת, ואחר כך אמרו
לה. קים היה ומת, ולד שהוליד קדם שמת, ממזר מן התורה, ושהוליד אחר כך, אינו ממזר. ויש
אומרים שהוא ממזר מדרבנן.
נח- אם לא נשאת לשני, אלא נתקדשה לבד, ובא בעלה,
אינה צריכה גט מהשני ומתרת לחזר לראשון. וכן מתרת לשני, אם מת הראשון או גרשה. הגה.
אשה שנתקדשה, וטעתה וסברה שלא נתקדשה, ונשאת לאחר, תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ"ל
בה. אבל אנסוה להנשא, או שהורו לה בית דין בטעות ונשאת על פיהם. הוי כאנוסה, ומתרת
לבעלה הראשון.
סימן יח קדושין במי תופסין, ובו סעיף אחד
א- קדושין תופסין בחיבי לאוין ובחיבי
עשה, וכל שכן בשניות דרבנן
סימן יט סוקלין על חזקה שהיא בחזקת ערוה,
ובו ב' סעיפים
א- מי שהחזק בשאר בשר, דנין על פי
חזקה זו אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב, ומלקין וחונקין וסוקלין על חזקה זו.
ב- איש ואשה שבאו ממדינת הים, היא
אומרת. זה בעלי, והוא אומר. זו אשתי, אם החזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו, הורגין עליה.
סימן כ באיזה ביאה חיב הבא על הערוה, ובו
ב' סעיפים
א- הבא על אחת מן העריות דרך אברים,
או שחבק ונשק ונהנה בקרוב בשר, הרי זה לוקה, וחשוד על העריות. הגה. והבא עליה, בין
כדרכה בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה דהינו שהכניס העטרה, חיב עליה מיתה או כרת. ואין
צריכין לראות כמכחול בשפופרת, אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים, נהרגים
על זה, והאשה נאסרת על בעלה. אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים, אינה חיבת מיתה
על ידו. ונראה לי, דהוא הדין אינה נאסרת על בעלה. ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים
אימתי חיבים מיתה או לא, נפקא מנה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה, ועין בפנים.
אשה פחותה מבת שלש, אין ביאתה ביאה, דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין.
אפלו נתעברו השנים, בתוליה חוזרין.
ב- נשים המסוללות זו בזו, אסור, ממעשה
ארץ מצרים שהזהרנו עליו. וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו אסור. ויש לאיש להקפיד
על אשתו מדבר זה, ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן.
סימן כא להתרחק מן העריות, ובו ז' סעיפים
א- צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד.
ואסור לקרץ בידיו או ברגליו ולרמז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחק עמה, להקל ראשו
כנגדה או להביט ביפיה. ואפלו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות
על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפלו אינם עליה, שמא יבא
להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבר
בפתח אשה זונה, אפלו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפלו באצבע קטנה של אשה ונתכון להנות
ממנה, כאלו נסתכל בבית התרף שלה. ואסור לשמע קול ערוה או לראות שערה. והמתכון לאחד
מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחיבי לאוין.
ב- לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש
בשוק, אחד פנויה ואחד אשת איש.
ג- מתר להסתכל בפנויה, לבדקה אם היא
יפה שישאנה, בין שהיא בתולה או בעולה, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל בה
דרך זנות, ועל זה נאמר. "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה".
ד- מתר לאדם להביט באשתו, אף על פי
שהיא נדה והיא ערוה לו. אף על פי שיש לו הנאה בראיתה, הואיל והיא מתרת לאחר זמן אינו
בא בזה לידי מכשול. אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה.
ה- אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה
בין קטנה, בין שפחה בין משחררת, שמא יבא לידי הרהור עברה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת
פניו ידיו ורגליו, אפלו ליצק לו מים לרחץ פניו ידיו ורגליו אפלו אינה נוגעת בו, והצעת
המטה בפניו, ומזיגת הכוס. הגה. ויש אומרים דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל
ערוה כמו באשתו נדה. ויש מקלין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה אלא באשתו נדה. ויש
אומרים דכל זה אינו אסור רק במקום יחוד, אבל במקום שרב בני אדם מצויים כגון במרחץ,
מתר לרחץ מכותיות שפחות, וכן נוהגים. ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כונתו
לשם שמים, מתר. לכן נהגו להקל בדברים אלו. יש אומרים דאין לנהג אפלו עם אשתו בדברים
של חבה, כגון לעין ברישה אם יש לו כנים, בפני אחרים.
ו- אין שואלים בשלום אשה כלל, אפלו
על ידי שליח, ואפלו על ידי בעלה אסור לשלח לה דברי שלומים. אבל מתר לשאל לבעלה איך
שלומה.
ז- המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין
לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו
שום הנאה כלל, הרי זה מגנה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרבים לערוה כלל,
בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה. כיצד, מתר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן
עמה בקרוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה
עד שיהיו "שדים נכנו ושערך צמח", זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה
הבת בושה לעמד לפני אביה ערמה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמד בפני בנה ערמה, ואף
על פי שהם קטנים, משהגיעו לכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן.
סימן כב אסור יחוד, ועם מי אסור להתיחד,
ובו כ' סעיפים
א- אסור להתיחד עם ערוה מהעריות, בין
זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה. חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו
נדה. וחתן שפרסה אשתו נדה קדם שיבעל, אסור להתיחד עמה, אלא היא ישנה בין הנשים והוא
ישן בין האנשים. ואם בא עליה ביאה ראשונה ואחר כך נטמאת, מתר להתיחד עמה ועין ביו"ד
סי' קצ"ב.
ב- כשארע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד
ובית דינו על יחוד פנויה. ואף על פי שאינה ערוה, בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו
על יחוד כותית. נמצא, כל המתיחד עם אשה שאסור להתיחד עמה, בין ישראלית בין כותית, מכין
את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה, ומכריזין עליהם. הגה. ודוקא בידוע שנתיחד עמה, אבל
היא אינה נאמנת עליו. ואפלו עד אחד אינו נאמן. ומכל מקום במקום שנראה לבית דין דאכא
למיחש לאסורא, צריך להפרישן. חוץ מאשת איש, שאף על פי שאסור להתיחד עמה, אם נתיחד אין
לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזנתה, ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים.
ג- כל אשה שאסור להתיחד עמה, אם היתה
אשתו עמו הרי זה מתר להתיחד, מפני שאשתו משמרתו. אבל לא תתיחד ישראלית עם הכותי, ואל
על פי שאשתו עמו.
ד- אין מוסרין תינוק ישראל לכותי ללמדו
ספר וללמדו אמנות.
ה- לא תתיחד אשה אחת, אפלו עם אנשים
הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. וכן לא יתיחד איש אחד, אפלו עם נשים הרבה. הגה.
ויש אומרים דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים כשרים, אם הוא בעיר. וסתם אנשים, כשרים הם.
אבל אם הם פרוצים, אפלו עם י' אסור. וכל זה בעיר, אבל בשדה, או בלילה אפלו בעיר, בעינן
שלשה אפלו בכשרים. ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם אין עסקו עם הנשים.
ו- נשים הרבה עם אנשים הרבה, אין חוששין
ליחוד. היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים, או אנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ופרשה אשה אחת
לבין האנשים או איש אחד לבין הנשים, אסורים משום יחוד.
ז- אפלו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים
אסור לו להתיחד עם הנשים. כיצד יעשה, יתעסק עמהם ואשתו עמו, או יפנה למלאכה אחרת.
ח- אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד
עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו, או אם
קנא לה בעלה עם זה, לא יתיחד עמה אף על פי שבעלה בעיר.
ט- בית שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין
חשש להתיחד שם עם ערוה.
י- מתר להתיחד עם שתי יבמות או עם
שתי צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה, מפני ששונאות זו
את זו ואין מחפות זו על זו. וכן עם אשה שיש עמה תינקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת
עצמה לביאה, שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה.
יא- תינקת שהיא פחותה מבת שלש ותינוק
פחות מבן תשע, מתר להתיחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי
לביאה.
יב- אנדרוגינוס, אינו מתיחד עם הנשים.
ואם נתיחד, אין מכין אותו, מפני שהוא ספק. אבל האיש מתיחד עם האנדרוגינוס ועם הטמטום.
יג- תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות
זו עם זו בבית הכסא, כדי שלא יכנס שם איש ויתיחד עמהן. ויש אומרים דוקא בימיהם שהיו
בתי כסאות בשדות, אבל בזמן הזה שהן בעיר, אין לחוש.
יד- לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה, שמא
יתפס בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו.
טו- אין ממנין אפלו אדם נאמן וכשר להיות
שומר בחצר שיש בו נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות.
טז- לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו,
שלא ינהיג אשתו לדבר עברה.
יז- אסור לתלמיד חכם לשכן בחצר שיש
בו אלמנה, אפלו אינו מתיחד עמה, מפני החשד, אלא אם כן אשתו עמו.
יח- אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד.
יט- לא תקנה אשה עבדים זכרים, אפלו
קטנים, מפני החשד.
כ- מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות,
מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמד קטנים,
מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתיחדים עמה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו
שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.
סימן כג אסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים
לכך, ובו ז' סעיפים
א- אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. ועון
זה חמור מכל עברות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה
שאינה ראויה לילד.
ב- אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת
זרע, לא די להם שאסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב, ועליהם נאמר. "ידיכם
דמים מלאו", וכאלו הרג הנפש.
ג- אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא
עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא "אילת
אהבים ויעלת חן". לפיכך, אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט כדי
שלא יבא לידי קשוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומתר למרביעי
בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור.
ד- אסור לאדם שאינו נשוי לשלח ידיו
במבושיו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ואפלו מתחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבא לידי הרהור.
ואם השתין מים, לא יאחז באמה וישתין. ואם היה נשוי מתר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי
לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו. ועין בארח חיים סימן ג'.
ה- אשה שיש לה אטם ברחם, ועל ידי כך
כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ, אסור. אבל מתר לשמש עם קטנה ואילונית, הואיל ומשמש כדרך
הארץ.
ו- אסור לרכב על בהמה בלא אכף. הגה.
בגמרא פרק "כל היד" משמע דאסור ללבש מכנסים אם לא עשויין כבתי שוקים, משום
דמביא לידי השחתת זרע. ואף על פי שאפשר לדחות דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה
ואכא למיחש לטמאת הגוף, מכל מקום מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור.
ומה שנהגו התר במרחץ, אפשר לומר דבשעה מעטת לא אסרו, כן נראה לי. עוד אסרו בגמרא לרחץ
עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו, ונהגו עכשו התר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ
ליכא למיחש להרהורא.
ז- חסידים הראשונים וגדולי החכמים,
התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו, ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו, מפני
שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהם אוחזות לבב הקדושים.
סימן כד אין ישראל חשודים על הרביעה ועל
הזכר, ובו סעיף אחד
א- לא נחשדו ישראל על משכב זכר ועל
הבהמה, לפיכך אין אסור להתיחד עמהן, ואם נתרחק אפלו מיחוד זכר ובהמה, הרי זה משבח.
וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה, כדי שלא יתיחדו עמה. ובדורות הללו שרבו הפריצים,
יש להתרחק מלהתיחד עם הזכר.
סימן כה לגדר גדר שלא להרבות בתשמיש, וכיצד
יתנהג בשעת תשמיש, ובו י' סעיפים
א- ראוי לאדם להרגיל עצמו בקדשה יתרה
ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה, כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה. ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול.
וכן ינהוג להתרחק מהשחוק ומהשכרות ומדברי עגבים. ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה
גדולה. יתרה מכל זאת אמרו. יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת
עריות מתגברת אלא בלב פנוי מהחכמה.
ב- ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל
פיו בדברי הבאי, אפלו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר. "מגיד לאדם מה שחו" אמרו
חכמים ז"ל. אפלו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד לתן עליה את הדין. ואל יספר עמה
בשעת תשמיש ולא קדם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד, עליו נאמר.
"מגיד לאדם מה שחו". אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאותו.
או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפיס, יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה. ויכול לעשות
עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין
שלא כדרכה, או דרך אברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקלין ואומרים שמתר שלא כדרכה
אפלו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמתר בכל אלה, כל המקדש
עצמו במתר לו קדוש יאמרו לו. ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא
מאד ומעשה בורות הוא. אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משבח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת
אשתו. ואף כשישמש בשעת העונה לא יכון להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו שהוא חיב בעונתה,
ולקים מצות בוראו בפריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקימי מצות בישראל. ולא
יבעל אלא מרצונה, ואם אינה מרצה יפיסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ולא
ישמש בפני שום מין אדם, אפלו קטן, אלא אם כן הוא תינוק שאינו יודע לדבר.
ג- לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה,
אלא באמצעה.
ד- אסור לשמש בשוקים וברחובות ובגנים
ובפרדסים, אלא בבית דירה, שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות. והבועל את אשתו במקומות
אלו, מכין אותו מכת מרדות.
ה- אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר,
ואפלו על ידי האפלת טלית. הרי שהיתה שבת, ולא היה לו בית אחר, והיה הנר דלוק, לא ישמש
כלל. וכן אסור לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו. ועין בארח חיים סי' ר"מ.
ו- אסור לשמש בשני רעבון, אלא לחשוכי
בנים.
ז- אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו.
ח- לא יבא על אשתו והיא שנואה לו בשעת
תשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה, אף על פי שאינה שנואה לו, לא יבא עליה.
ט- לא יבא עליה והוא או היא שכורים.
י- לא ישמש עם אשתו לתן דעתו על אחרת,
אפלו שתיהן נשיו. ועין עוד מדינים אלו בארח חיים סי' ר"מ.
