שלחן ערוך הלכות טוען ונטען סימן עה-צו

שלחן ערוך הלכות טוען ונטען סימן עה-צו

סימן עה - אם המלוה והלוה צריכין לברר הטענות. ובו כה סעיפים.

א. התובע את חבירו בב"ד מנה לי בידך בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו ואפי' היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו.

הגה. ואם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר וכיוצא בזה אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו דאין אומרים לו ברר דבריך אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו משום דנפישי רמאים וע"ל מ"ש סימן ע"ב סעיף י"ז ג.

ב. מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב לישבע מן התורה שאינו חייב לו אלא חמשים ונותן החמשים שהודה ואם יש א' שמסייעו י'א שפוטרו משבועה וי'א שאינו פוטרו.

ג. אם לא תבעו אדם אלא הוא מעצמו אומר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשאר לו חמשי' פטור אף משבועת היסת.

ד. כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשי' ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר שלא תהא הודאת פיו גדול' מהעדאת עדים.

הגה. וי"א דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קנין אבל אם כתבו שטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה דשטר הוי כהילך ויש מי שחולק

בד"א כשתבעו מלוה אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה חמשים הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל.

ה. מנה לי בידך מהלוא' פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונ' פרעתיך כך וכך ומהלוא' שניה פרעתיך כך וכך ומתוך טענתם הכירו הב"ד שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרין הו"ל כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו וישבע שבועה מן התורה על השאר.

הגה. ודוקא שהכירו הב"ד שהודה עדיין במקצת לפי חשבונו אבל אם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי הודאה במקצת ועיין לקמן סי' פ"ז סעיף ה'.

ו. המודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא כך והילך פטור משבועת התורה אבל נשבע היסת.

ז. מנה לי בידך אין לך בידי כלום או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים או שאמר אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה כיון שכופר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת. ואפי' שנים מעידים שהלוהו ואינם יודעים שפרעו נאמן בשבועת היסת לומר יש לי בידך כנגדן או מחלת לי.

ח. מנה לי בידך שגזלתני והלה אומר לא היו דברים מעולם משביעים אותו היסת ואם הודה מקצתו או שעד א' מעיד שגזלו משביעין אותו שבועת התורה.

ט. מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי ישבע היסת שאינו יודע ופטור ואם בא לצאת ידי שמים ישלם ואפי' אם טען תחל' טענת ברי אין לך בידי וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי נשבע היסת שאינו יודע ופטור מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם ואין התובע צריך לישבע אפי' שבועת היסת אבל אם ירצה יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין.

י. לא תבעו אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או הפקדת אצלי או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם אבל אם אמר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי או אם גזלתיך הואיל ובלא תביעת אדם אמר כן פטור אף לצאת ידי שמים.

יא. אמר ליה חייב אני לך מנה והלה אומר ודאי לי שאינך חייב כלום פטור אע''פ שיודע בודאי שהוא חייב דהוי כאילו מחל לו.

יב. מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו או שאמר איני יודע אם פרעתיך הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

יג. מנה הלויתיך והרי ע"א והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך או שאומר לו אתה חייב לי כנגד אותו מנה אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו וכן אם טען תחלה להד"ם ואח"כ הוציא עליו עד אחד וחזר ואמר לויתי ופרעתי בכל אלו הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

הגה. אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרינן הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דנאמן במיגו כן הסכימו האחרונים ז"ל.

טענו חטפת חפץ ויש לו עד אחד שחטפו והוא אומר ודאי חטפתי לך אבל שלי הוא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.

הגה. י"א דווקא כהאי גוונא שהעד מעיד שלא בא לידו בתורת משכון אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון ואינו זוכר כמה הלוה עליו המלוה נאמן בשבועתו לומר כמה הלוה עליו ולא אמרי' ה"ל מחויב שבועה וכו' הואיל ובא לידו בדין ויש חולקין וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח.

מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתובע אינו צריך לישבע אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין אבל אם השיבו נ' לויתי ממך ופרעתיך וחמשים האחד איני יודע אם לויתי אם לאו ישבע היסת שפרע החמשים ושאינו יודע מהחמשים שתבעו בהם.

יד. לא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל אם מן התור' הוא פטור משבוע' אע"פ שמדרבנן חייב לא מקרי מחוייב שבועה.

טו. יש אומרים דלא אמרינן בשבוע' הבאה ע"י גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם בין שלא היה יכול לישבע על עיקר שבועה הבאה עליה גלגול וצריך לשלם בין שיכול לישבע על עיקר השבועה ושעל ידי גלגול אינו יכול לישבע וי"א שכיון שנתחייב שבועה מן התורה על הכפיר' והוא טוען על הגלגולים איני יודע קרינן ביה שפיר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.

טז. התובע ליורש הלוה מלוה על פה לא שנא אם אמר היורש איני יודע אם לוה אם לאו ויש עדים שלוה ל"ש אמר איני יודע אם פרע אם לאו לא שנא אמר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא פטור אפי' בלא שבועת היורשים אלא שמחרים סתם על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום אבל אם הודה בחמשים וכפר בחמשים שאמר חמשים חייב לך ולא יותר הרי הוא כשאר מודה במקצ' ונשבע שבועה דאורייתא.

יז. כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל כיצד אמר לו כמדומה לי שיש לי אצלך מנהאו מנה שהלויתי לך כמדומ' לי שלא פרעתני פטור אף משבועת היסת ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב כיון שתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי וכן אם אמר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפי' בעדים ולא אמר אתם עידי אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עדי או אתה אמרת אתם עידי ואין העדים כאן זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עידי ואם יהפכנה עליו ישבע הטוען שהודה לו באתם עידי ויטול.

הגה. וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד לשמעון יכול להשביעו היסת ןכן נ"ל להורות.

יח. טענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתיך ואינו יודע כמה והשיבו אמת שהלויתני ואיני יודע כמה אין הנתבע נשבע אפי' היסת ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים וי"א שכיון שזוכר שלוה אינו יוצא י"ש עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל ובין כך ובין כך יכול המלו' להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו.

יט. טענו איני יודע כמה הלויתיך אבל לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה או שטענו מנה והלה אומר אמת לויתי ממך ואיני יודע כמה יש לב"ד לחקור ולשאול לו אע"פ שאינך יודע הסכום אתה יודע לכל הפחות שאתה חייב לו פרוט' ואם הודה הרי הודה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ודוקא שטענו דבר שהוא אמוד בו ומחרים סתם על מי שלקח מה שאינו חייב לו ואם אומר אפי' בפחות משוה פרוטה איני יודע בודאי הרי זה נשבע היסת ונפטר מדיני אדם וי"א שאפי' לא שאלוהו ב"ד חייב לשלם שהרי אין הודאתו פחות משוה פרוט'.

כ. טענו סבור אני שיש לאבא בידך מנה בין שתובע ללוה עצמו בין שתובע ליורשיו אין לו עליהם שבועה כלל אלא חרם סתם אבל אם טענו ברי לי שמנה לאבא בידך אם הודה מקצת נשבע שבועת התורה ואם כפר הכל נשבע היסת.

כא. האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים י"א שפטור אף משבועת היסת ויש אומרים שחייב לישבע שבועת התורה.

כב. אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאת' חייב לו מנה וברור לי שהוא כתב ידו יש מי שאומר שמשביעין אותו היסת.

כג. טענו בספק על פי העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר והביא העד משביעו שבועה דאורייתא כאלו היה טוענו טענת ברי.

הגה. אבל אם אין העד לפנינו להעיד לא מיקרי טענת ברי מה שאמר ששמע מפי אחרים ואין משביעין על טענה זו דהוי טענת ספק וי"א דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו משביעין אותו היסת וכן נ"ל להורות ודוקא שאותו שאומר מפיו איו נוגע בעדות.

כד. האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או פרעתיך ואמר התובע השבע לי היסת והשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר ואם אמר התובע לא הי' לי שטר מעולם או היה לי שטר ואבד אומרים למלו' בטל כל שטר שיש לך עליו קודם לזמן הזה ואח"כ תשביעהו היסת או תחרים סתם ואח"כ צא ובקש השטר.

כה. אמר הנתבע איני נשבע עד שתבטל כל עדי' שיש לך עלי מתביע' זו אין שומעין לו.

סימן עו - אחד שלוה משנים בעל פה מזה ק' ומזה ר' וכל אחד תובע ק"ק. ובו ג' סעיפים.

א. אחד שלוה משנים בבת אחת מזה מנה ומזה ק"ק והודיעוהו משל מי היה המנה ומשל מי היה הק''ק וכשבאים לתובעו אומר כל א' שלי הם הק"ק והוא אינו יודע איזהו בעל המנה ואיזהו בעל הק"ק צריך ליתן לכל אחד ק"ק אחר שישבע כל א' אבל אם היה מלוה בשטר שעשו שטר עליו מחזיק ש' והודיעוהו שלאחד מנה ולאחד ק"ק נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו.

הגה. דכיון שנעשו שותפין בהלואה אחת ויכול אותו שהשטר יוצא מתחם ידו לגבות בו בלא הרשאה הרי לא פשע הלוה בכלום דלא הוי ליה למידק.

ויש מי שאוסר דבמלוה ע"פ אי לא תבעו ליה חייב בבא לצאת ידי שמים.

ב. היו שנים תובעים אותו כל א' אומר הלויתיך מנה והוא אומר לויתי מנה מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם צריך ליתן לכל אחד מנה.

ג. ואי לא תבעי ליה אלא הוא מעצמו אומר א' מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו פטור אף מלצאת ידי שמים וי"א שלצאת ידי שמים צריך לתת לכל אחד.

סימן עז - דין שנים שלוו מאחד ודין שותפין שלוה אחד לבדו. ובו י"א סעיפים.

א.. שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח א' או שקבלו פקדון ביחד בין בשטר בין בעל פה שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל א' החצי שהוא מוטל עליו.

ב. שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות השני משועבד אע"פ שלא היה עמו בקנין בשעת הלואה ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות או שיתברר הדבר בעדים אז דינם כשנים שלוו כאחד.

הגה. וי"א דאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה א"צ לשלם אא"כ היה ממון בשותפות שאז המלוה גובה מחלק [פ השני] וכן נראה לי להורות.

ג. שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא היה לאחד מהם כדי החוב חוזר ותובע לשני משאר החוב ובסימן קל"ב כתוב שיש חולקים בזה ואחד שערב לשנים כשיפרע למלוה יודיעו על חוב איזה משניהם פורע כדי שיחזור עליו.

ד. ראובן שהוצרך ללות מנה משמעון ולא רצה ללותו עד שיכנסו יהודה ולוי ערבים והעני ראובן וגבה שמעון כל חובו מלוי וחזר לוי לתבוע מחצית המנה מיהודה וטען יהודה לא נכנסתי ערב לך אלא לראובן ואיני חייב לך אלא השליש אין בדבריו כלום וצריך לפרוע החצי.

ה. ראובן תבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר אחד והודה אחד אין עדותו מחייב את חבירו ואם היו הנתבעים ג' והודו השנים עליו ועל עצמן אין האחד מתחייב ממון על פיהם אבל אם הוציא שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כל אחד כתב סך ידוע בפני עצמם ואין ביניהם שותפות מעידים זה על זה ואין חוששין לגומלין.

ו. שנים שלוו מאחד בשטר א' ומחל לאחד מהם לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב.

הגה. ויש חולקים ואומרים דכל החוב מחול ואין יכול לתבוע לחבירו כלום ולענין הלכה אם היו אלו הב' ערבים קבלנים שאז היה יכול לגבות כל החוב מאחד מהן ומחל לאחד מהן כל החוב מחול וגם השני פטור אבל אם אינם ערבים קבלנים שאז צריך לתבוע כל אחד ומחל לאחד מהם אינו מחול אלא החצי וגובה מחבירו חצי החוב.

ז. אחד שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול.

הגה. אפי' שניהם כתובים בשטר א' נתפשר הלוה עם הא' מהם לא יוכל השני לומר כבר הודית שאתה חייב לנו ותתפשר עמי ג"כ כי יוכל הנתבע לטעון לזה ויתרתי ונגדך איני מוותר.

ח. שנים שהם ערבים בשביל אחד ופטר המלוה את א' מהם מהערבות י"א שיכול לגבות כל החוב מהערב השני.

ט. שנים שהלוו או הפקידו לאחד ובא אחד מהם ליטול חלקו אין שומעין לו עד שיבא חבירו אבל אם חבירו בעיר ושמע ולא בא צריך ליתן לזה התובע הכל ואם טען שאינו רוצה לתת לו אלא חלקו אבל חלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו.

הגה. וכל זה בשנים שהפקידו ביחד אבל מי שהפקיד ביד אחד ומת והיו לו ב' בנים ובא אחד מהן נותנין לו חלקו.

י. לוה משנים ונכתב השטר בשם א' מהם אם תבעו אותו שלא נכתב השטר על שמו יכול לדחותו ולומר לא נתחייבתי לך כלום.

הגה. וצריך הרשאה מן השני אבל זה שכתוב בשטר יכול לגבות כולו בלא הרשאה וה"ה אם שניהם כתובים בשטר כל א' יכול לגבות כולו.

איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרים ונפרעים ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במיגו דפרעתיך.

הגה. והרי הם בטענות הללו כב' לווין שלו ביחד ראובן שכתב לבנו ולאשתו בית וכתב דלא יגבו אלא שתיהן ביחד ומת הבן יכולה אשתו לגבות כתובתה ממתנה זו דלשון יחד שכתב לא בא למעט אם מת האחד אלא שלא יגבה כל א' המחצה ועיין בא"ה סי" ק"ב סעיף ו'.

יא. ראובן היה חייב לשמעון מנה ואח"כ בא הוא ואשתו ולוו מלוי מנה ונפטר ראובן ואחר שהגבו כתובת אשתו שהיתה מוקדמת לא נשאר כלום לבעלי חובות והרי לוי גובה מהאלמנה המנה אין שמעון יכול לחזור על לוי ולגבות ממנו לפי שלוי לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי אשתו.

סימן עח - הטוען שפרע תוך הזמן. ובו ח' סעיפים.

א. הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן וא"ל פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואפי' מיתמי שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים אפי' קטנים נפרעים מהם בלא שבועה אם היה מלוה בשטר או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו דבמלוה על פה נמי איתא להאי דינא ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן שאם אין עדים נאמן בשבועת היסת במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו אם תבעו תוך זמנו ואמר ליה פרעתיך וחזר ותבעו אחר זמנו וא"ל השתא פרעתיך הוחזק כפרן ואינו נאמן.

הגה. [י"א דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים הוי כשאי פקדון ויכול לומר דהחזירן אפי' תוך הזמן שקבע ושכירות דינו כהלואה ואינ' משתלמת אלא בסופה ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן מיהו אם שכר סופר לכתוב לו כמה קונטרסים כל קונטרס מיד זמנו הוא וה"ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה.

ב. אם מת בתוך הזמן ובא לטרוף מלקוחו' במלוה בשטר להרמב"ם אינו צריך שבועה וי"א שצריך.

הגה. ואם הלוה חי ואמר שפרעו י"א דצריך המלוה לישבע שלא פרעו וגובה וי"א דאינו צריך שבועה וכן עיקר.

ג. תבעו ביום שנשלם בו הזמן ואמר ליה פרעתיך היום אם היא מלוה על פה נאמן בשבועת היסת דעביד איניש דפרע ביום משלם זמניה ואם היא מלוה בשטר דינו כמלוה בשטר שלא קבע לו זמן.

ד. וי"א דהא דאמרי' בתבעו ביום שנשלם הזמן וא"ל פרעתיד היום דנאמן ה''מ כשתבעו בסוף היום אבל קודם לכן אינו נאמן וכי אמר בסוף היום פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום.

ה. תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת ונפטר.

ו. נפטר הלוה תוך זמן והוציאו יורשיו כתב פרעון סתם שפרע כל חובו לראובן קודם מותו נתבאר בסימן ע"א.

ז. מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלוני ואבד ממנו ותבעו תוך זמנו וכן אם השטר יוצא מתחת ידי אחר וזה תובעו תוך זמנו והלה טוען ממני נפל ופרעתיו לא אמתנן בכי הא אין אדם פורע תוך זמנו בסי' מ"א.

ח. הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו יט היינו דוקא בקובע זמן אבל בסת' הלואה אע"פ שזמנה שלשים יום נאמן לומר פרעתיך בתוך שלשים יום.

סימן עט - דין האומר לא לויתי והחילוק שבין צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ובו י''ד סעיפים.

א. טענו מנה הלויתיך כפר בב"ד ואמר לא היו דברים מעולם ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו והמלוה אומר לא נתפרעתי ה"ז חייב לשלם.

הגה. דכל האומר לא לויתי כאלו אומר פרעתי דמי ונאמן על עצמויותר מק' עדים ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים

ואין המלו' חייב לשבועה שהרי הוחזק זה כפרן ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך שני פעמים אין משביעין אותו היסת על טענה זו וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וא"ל להד"ם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בב''ד או שבאו עדים שהוא כתב ידו ה"ז הוחזק כפרן ומשלם.

ב. התובע מחבירו מנה והשיב לו יתכן שאתה חייב לי כמו המעות שאתה תובע ממני יש מי שאומר דהוי כאומר יתכן שאתה חייב לי ואיני חייב לך והרי כפר וכאומר לא פרעתי דמי.

הגה. ועיין לקמן סי' פ"א סעיף. כ"ג אם יוכל לומר טעיתי בהוראה במקום מיגו.

ג. מי שהודה בב"ד שחייב לזה התובע מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושים על פיהם שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי מעולם

הגה. ודוקא שטען שפרעו קודם שבאו העדים אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן.

ד. אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלו ואמר לו לא היו דברים מעולם ובאו עדים שמנה לו אע"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הוחזק כפרן ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי או פרעון היו אינו נאמן אבל אם טען תחילה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או כפרעון חובי נאמן כיון שאינו מכחיש העדי' ונשבע היסת ונפטר ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטען זה לא היו דברים מעולם ודאי הוחזק כפרן על פי העדים אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו הודיתי לו כל מה שאומר כדי להוציא חובי ולא חששתי להורות לו שהוא דרך הלואה כיון שלא ראיתי עדים. טענתו טענה ונשבע היסת ונפטר.

ה. טענו מנה לי בידך ואמר לא היו דברים מעולם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם ואין המלוה צריך לישבע ודוקא לאותו ממון הוחזק כפרן אבל לא לממון אחר ונאמן עליו בשבועתו כשאר כל אדם.

ו. וכן אם טען לא היו דברים מעולם והוציא המלוה שטר בעדים שהלוהו הוחזק כפרן ואין המלוה צריך לישבע אפילו אם אין נאמנות בשטר.

ז. וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי אם הוחזק כתב ידו בב"ד או שראו עדים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן ומשלם ואינו נאמן לומר פרעתי עד שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שפרע בפניהם.

הגה. מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו והרי עדים שפרעתי לו נאמן.

ח. כל מי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה ואם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין.

ט. אינו מוחזק כפרן אא"כ כפר בב"ד ובאו שני עדים והכחישוהו אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי או איני יודע או שטען הלוה איני יודע וחזר וטען לויתי ופרעתי הואיל ולא הכחישוהו עדים אלא שמדקדק בשבועתו לעשותה כתקנה כיון ששתי הטענות באות לפוטרו ישבע שאינו יודע ויפטר.

הגה. ואפי' במקום דאיכא למימר דמה שהודה משום שראה עדים שבאו מ"מ הואיל והודה קודם שבאו העדים לא הוחזק כפרן וכן אם היה קול בעיר שלוה אם לא שהקול מפורסם דאז הוי כאלו כבר באו עדים דמי כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח.

וכן אפי' הכחישוהו עדים אם לא היתה הכפירה בב"ד לא הוחזק כפרן אבל אם התובע אמר לעדים שכפר בפניהם אתם עידי שטען לא לויתי ושתק הלה אם חזר ואמר פרעתיך קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך אח"כ נאמן.

י. מנה לי בידך אמר לו בפני עדים הן למחר א"ל בפני בית דין תנהו לי אמר לו נתתיו לך נשבע היסת ונפטר אבל אם א"ל מעולם לא היה לך בידי והעידו עדים שהודה לו הוחזק כפרן שכבר הודה שהיה לו בידו והודאתו כמאה עדים דמי אם א"ל אין לך ביד סתם לא הוחזק כפרן שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי שאמרתי היינו אמר שפרעתי לך וה"ה אם אמר איני חייב לך או שקר אתה טוען שיכול לתקן דבריו.

יא. אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני השיבו לא עברתי בצד עמוד פלו' מעולם ובאו עדים שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן דמלתא דלא' רמיא עליה אמר ולאו אדעתיה אמר פרעתיך בפני פלו' ופלוני ובאו אותו פלו' ופלו' ואמרו לא היו דברים מעולם נתבאר בסי' ע'.

יב. א"ל פרעתיך מנה בסחורה פלונית שהי' השער שלה בכך וכך והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר הוחזק כפרן שבני אדם נותנים דעתם לזכור סכום השער לפיכך גובה ממנו המלוה מה שנשאר מהחוב בלא שבועה הודאה בב"ד או עדות בב"ד כמלוה בשטר דמי ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו בד"א כשלא קבל הדין עד ששלחו ב"ד של ג' שהיו יושבים מעצמם במקום הקבוע להם והביאוהו כמו שנתבאר בסי' ל"ט אבל ב' שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן בין שאמרו חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו' לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית.

יג. שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני ואמרו לו צא תן לו ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרעו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו הוחזק כפרן לאותו ממון.

הגה. אבל אם לא אמרו כך אלא אמרו שתבעו לפניהם ולא פרעו לא הוחזק כפרן דדלמא פרעו אח"כ.

אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לי ויצא וחזר ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרעו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו לא הוחזק כפרן שזה נשמט מהם עד שיחקרו דינו לפיכך אם חזר פעם אחרת וטען שפרעו ולא היו שם עדים שמכחישים אותו פעם שנית ה"ז נשבע היסת שפרעו ונפטר לפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד כשיודה הלוה או כשיתחייב שבועה בב"ד אומר לו בפני ב"ד הוו עלי עדים שלא יפרעני או שלא ישבע לי אלא בפני עדים.

יד. בד"א דציית דינא אבל אם יצא מלפני ב"ד לה בסרבנות ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי לו וגובה אפי' ממשעבדי לפיכך, כותבים למלוה אפי' בלא דעת הלוה.

הגה. מי שקבל לפני ב"ד לפרוע לחבירו ואח"כ בא ואמר כבר היה חייב לי אינו נאמן דודאי אלו היה כך לא קבל עליו בב"ד לפרוע אע"ג דיש לו מיגו דיכול לומר פרעתי במקום חזקה אלימתא כי האי לא אמרינן מגו.

סימן פ - באיזו ענין טוען וחוזר וטוען. ובו ב' סעיפים.

א. מי שטוען בב"ד טענה א' ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו בד"א שלא יצא מב"ד אבל אם יצא מב"ד אין שומעין לו דשמא למדוהו לטעון שקר אבל כל מה שטוען חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון אפילו לסתור טענתו הראשונה לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין בד"א שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה כשנתחייב בדין בטענה ראשונה אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואע"פ שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה ואע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה מפטור לפטור עד שיבואו עדים אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אא"כ נתן אמתלאה לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת והוא שלא יצא מב"ד

הגה. וכל זה דוקא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור יכול לחזור ולסתור טענתו הראשונה ובכל זה אין חילוק בין אם טען בראשונה ובא אח"כ לטעון טענה אחרת או אם שתק תחלה ובא לטעון אח"כ אא"כ נתן טעם למה שתק בתחלה ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון.

ב. י"א שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון ואפילו בנותן אמתלאה ואפילו לא הוכחש וע"ל סי' י"ג סעיף ג'.

סימן פא - אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה אני בך. ובו לב סעיפים.

א. אמר לחבירו מנה לי בידך א"ל בפני עדים הן למחר אמר ליה תנהו לי והשיב משטה הייתי בך נאמן וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו ואפילו לא טען משטה הייתי בך אלא לא היו דברים מעולם פטור דמילי דכדי לא דכירי אינשי.

הגה. ולא אמרינן טענת משטה אלא ביחיד המודה אבל לא בציבור המודים דאין דרכן להשטות מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואני משלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך ואע"ג דלא טעין טענינן ליה אע"ג דלא טענינן ליה בשאר משטה.

ב. בד"א בבריא אבל שכ"מ שתבעו חבירו והודה אינו יכול לומר משטה הייתי בך שאין אדם משטה בשעת מיתה.

הגה. וה"ה אחרים שהודו לו או שתקו לצוואתו הוי כהודאה ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע.

ג. בבריא נמי דוקא איהו גופיה מצי למטען משטה הייתי בך אבל אם לא טעין לא טענינן ליה אנן אבל ליורשיו טענינן שמא לא כוון אביהם אלא להשטות.

ד. יש מי שאומר שאם התובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו בו אע"פ שיש עדים שהוא ממונו של זה הנתבע שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה.

ה. לא מהניא טענת השטאה אלא כשתבעו והודה אבל אם לא תבעו והוא הודה מעצמו אינו יכול לטעון משטה הייתי בך.

ו. אם כשתבעו הודה בפני ב"ד או שהודה בפני עדים וייחדום לעדים בין שא"ל הנתבע אתם עידי בהודאה זו או שאמר התובע אתם עדים ואמר הנתבע כן תהיו עדים או ששתק הנתבע שוב אינו יכול לומר משטה אני בך אבל יכול לטעון פרעתי.

ז. הא דמהני אתם עידי דוקא כשתבעו מנה ואמר ליה הן ואח"כ אמר אתם עידי ושתק ליה אבל אם אמר לו מנה לי בידך והלה שתק ואמר התובע לעדים אתם עידי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחלה וא"ל הן וכשאמר התובע אתם עידי שתק אבל כששתק מתחלה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך.

הגה. מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה דמיא ואע"פ שלא דיבר האב כלום דהוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה ולמחות וכמו שיתבאר בסמוך סי"ג.

ח. אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עידי ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם.

ט. הודה בפני עדים הודאה גמורה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתנהו לעידי הודאה כי אתו עידי ראיה ומסהדי דאודי קמי הנך חייב.

י. הודאה בפני עד אחד הויא הודאה בין לישבע על פיו אם כפר בין לפרוע אם הודה שהודה בפניו.

יא. החביא לו עדים אחורי הגדר ואמר ליה מנה לי בידך אמר ליה הן אמר ליה רצונך שתודה לי בפני עדים והשיב לו הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפיני שאשלם לך מיד והעדים שומעין כל זה פטור.

יב. כל שראו ההלואה אפילו בהכמנה מעידים עליה.

יג. החביא לו עדים בכילה ואמר ליה מנה לי בידך א"ל הן אמר ליה ערי ושכבי להוו סהדי עלך אמר ליה לא אינה הודאה אבל אם שתק הויא הודאה ודוקא כי האי גוונא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים דלמה אמר ערי ושכבי להוו סהדי עלך אם לא שהיו שם אבל אי לא בעי ליה לאסוקי אדעתיה כגון שאמר אתם עידי וזה אינו יודע שיש שם עדים ושתק אין הודאתו הודאה.

יד. לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי וכשתבעו אמר ליה אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן בין שהיה בריא כשהודה בין שהיה שכ"מ ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו נאמן לטעון לא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי ויש מי שאומר שאפילו היתה ההודאה בפני התובע נאמן לטעון לא הודיתי אלא כדי שלא להשביע את עצמי ולענין שבועה אם טען תן לי מנה שאתה חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת בפניהם שאתה חייב לי אע"פ שהוא אומר טענת שלא להשביע את עצמי צריך לישבע היסת דדל מהכא עדים חייב לישבע על תביעתו אבל אם אמר ליה תן לי ק' שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי והוא טוען טענת שלא להשביע אף שבועה אינו צריך.

הגה. טענת שלא להשביע טוענין לו אע"פ שהוא אינו טוען וע"ל סי' זה ס"ס כ"א ב"ד שהכריזו על כל מי שבידו של יתומים יודיע לב"ד הוא או שלוחו והורה אחד שליח לא יוכל אח"כ לומר שלא להשביע הודיתי מאחר שלא הודה מעצמו שהרי היתה שם קצת תביעה גם לא יוכל לומר משטה הייתי שהרי לא היתה שם תביעה מבעל דבר עצמו.

טו. לדעת האומר שאפילו היה התובע בפניהם יכול לטעון טענת שלא להשביע אפילו אמר אתם עידי ושתק יכול לטעון שלא להשביע הודיתי כיון שמעצמו הודה.

הגה. ויש חולקין מאחר שאמר אתם עידי לא יוכל לומר כדי שלא להשביע הודיתי.

טז. יש מי שאומר שטענת שלא להשביע אינה מועלת אלא כשמודה מעצמו אבל אם תבעו והודה א"י ליפטר בטענת שלא להשביע.

יז. אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה או שהודה בקנין או במעמד שלשתן אינו יכול ליפטר בטענת השטאה ולא בטענת שלא להשביע.

הגה. ודוקא כתב ידו שביד חבירו אבל אם נמצא כתוב אצלו ששטר זה של פלוני או שכ' שם פלוני על חפץ פלוני אפשר לומר שלא להשביע עצמו עשה כן וכמו שנתבאר לעיל סוף סי' ס"ה סעיף כ"ב.

יח. מי שמת ונמצא כתוב באחד משטרותיו שטר זה חציו לפלוני לא זכה אותו פלוני בחצי השטר הודה בפני עדים בלא קנין אע"פ שאמר להם כתבו שטר אם לא אמר אתם עידי לאו הודאה היא.

יט. המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה אע"פ שלא אמר אתם עידי הויא הודאה.

כ. המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו או מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים עליו ואח"כ נתברר הדבר שטעה לאו הודאה היא.

כא. אע"פ שהמטמין עדים אינו עדות וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אומרים ב"ד לנתבע למה לא תתן מה שיש לו אצלך אם אמר אין לו אצלי כלום אומרים לו והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך או הודית מעצמך אם עמד ושלם מוטב ואם לא טען אין טוענים לו אבל אם טען משטה הייתי בו או לא היו דברים מעולם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי פטור ונשבע היסת כמו שנתבאר וי"א שאפילו לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע א"ע אע"פ שהוא לא טוען.

הגה. טענת שלא להשביע לא שייכא אלא כשהודה מעצמו וטענת משטה לא שייכא אלא כשתבעו בעל דבר.

כב. הודה בפני ב"ד של ג' בין שהודה מעצמו בין שתבעו אחר והודה אינו יכול לחזור אלא תוך כדי דבור.

כג. תבעו בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני ואפילו אמר כן בפני ב"ד אינה הודאה להוציא אותו פלוני מידו.

הגה. ויש חולקין וס"ל דהוי הודאה מיהו יוכל אח"כ לומר טעיתי בהודאתי ושל אחרים הם במגו דהחזרתים לאותו פלוני אבל לא יוכל לומר טעיתי בהודאתי ושלי הם ואע"פ שיש לו מיגו דהודאת פיו הוי עליו כעדים ולא יוכל לומר אח"כ טעיתי אע"ג דיש לו מיגו מיהו בחשבון שכתב על פנקסו יכול לומר טעיתי אע"ג דליכא מיגו וע"ל סי' קכ"ו סעיף י"ג.

כד. ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן ואמר ראובן אתם עידי הוי הודאה וכשיבא לוי לתובעו אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע אע"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי ולא עוד אלא אפילו לא אמר ראובן אתם עדי אינו יכול לומר ללוי משטה אני בך.

כה. ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם ואמר שמעון הן ולוי שתק אם אמר ראובן לעדים אתם עידי ושתק שמעון הוי הודאה לגבי שמעון אבל לגבי לוי לא הוי הודאה ואפילו היו שמעון ולוי שותפים אין האחד מתחייב בהודאת חבירו.

כו. האומר לחבירו מנה לך בידי הילך מהם חמשים ולא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך לגבי החמשים שעדיין לא נתן לו אבל מה שנתן נתון.

כז. אם הודה בעצמו לפני שכיב מרע שחייב לו מנה א"י לטעון טענת שלא להשביע.

כח. אמר מנה לפלוני בידי ולא אמר אתם עידי וקפץ ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו וכן אם יטעון שכחתי ונשבעתי והייתי סבור שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלום אין שומעין לו.

הגה. ותקיעת כף הוי כשבועה ודוקא כשמודה בדבר או איכא עדים אבל אם כופר או אמר על תנאי כך וכך נאמן.

כט. המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מהחוב שיש לי עליך א"צ לומר אתם עידי בין שהיא מלוה בשטר בין שהיא מלוה על פה שאין שייך כאן לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע והוא הדין למוחל חובו בפני עדים שא"צ לומר אתם עדי וכן אצ"ל כתובו.

ל. המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טען שלא היה שם ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן לו בשביל קרן אי יהיב ליה רווחא באפי סהדי א"נ מודה ליה דכי יהיב ליה לשם רווחא א"ל לאו כל כמיניה למיחשב ליה השתא לשם קרנא וגבי ליה כולי אע"ג דלא אמר אתם עידי אבל אי יהיב ליה בסתמא משתבע דלא הוה ביה רווחא ויחשוב מה שנתן לו בקרן ויש מי שאומר שאפילו נתן הריוח בפני עדים אם לא אמר אתם עידי אפילו נתנם לשם ריוח ישבע עכשיו שלא היה ריוח וכל מה שנתן יעלה לו לשם קרן.

לא. ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק ועשו עליהם שטר ונשבע לתת לו חצי הריוח שאל ראובן מעותיו ונתנו לו מנה שאל מהם הריוח אמרו ליה כך וכך הרוחנו ולא יותר אמר ראובן לשמעון אתה אמרת לי שהרוחתם נ' א"ל שמעון לא אמרתי לך כלום ומפני כח השטר שהיה לו עליהם ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו לתת לו מה שאמר ועתה בא לוי ותבע לראובן שלקח מהם ריוח שלא כדין שלא הרויחו הדין עם ראובן.

לב. ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה עליו מכמה שנים ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח ושמעון אומר שלא התנה שמעון פטור אפילו משבועה שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון ואף אם אמר שמעון אח"כ אני אתן לך ריוח דברים בעלמא הם בלא קנין ויכול לחזור בו.

סימן פב - דין שטר שאינו מקוים או מקוים שהלוה טוען אמנה או פרוע או רבית ודין תנאי השטר והשבועה. ובו יג סעיפים.

א. מלוה שהוציא שטר שאינו מקוים ואינו מוציא עדים לקיימו והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי נאמן ואפילו אם כתוב בו נאמנות אינו מועיל וה"ה לכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר כגון אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי או על תנאי נעשה ולא נתקיים התנאי ואם אח"כ מצא המלוה עדים לקיים השטר בב"ד הרי הוא כשאר השטרות וגובה בו.

הגה. אמר תחלה מזויף השטר ואחר שהביא עדים לקיימו אמר הלוה פרוע י"א דהוחזק כפרן ואינו נאמן מאחר שאמר מזויף כאלו אמר לא לויתי ואינו נאמן אח"כ לומר פרעתי ויש חולקין ואומרים דנאמן הוא דהא לא כפר בהלואה רק שאומר שהשטר מזוייף ורצה לומר שיקיימנו ואח"כ ידין עמו.

ב. ואם השטר מקויים וטוען הלוה פרעתי כולו או מקצתו והמלוה אומר לא נפרעתי כלום אם יש בו נאמנות אינו נאמן ואפילו אם אמר השבע לי אין שומעין לו וגובה בלא שבועה ומיהו אם יש ב"ח מאוחר ממנו לא יגבה אלא בשבועה שישבע לבעל חוב המאוחר שלא נפרע מחובו כלום ואין המוקדם יכול לומר למאוחר לא אשבע עד שתשבע שלא נפרעת מחובך אבל מחרים סתם על מי שיודע שהוא פרוע ומשביעו בחנם ואפילו אם יש בו נאמנות מפורש לראשון שהוא מאמינו כנגד בעל חוב מאוחר אעפ"כ צריך לישבע ואם אין בו נאמנות כל זמן שלא יטעון השבע לי שלא פרעתיך אין משביעים למלוה אלא אומרים ללוה שלם ואם טען השבע לי שלא פרעתיך משביעים אותו בנקיטת חפץ ויטול והוא שיטעון הלוה ברי שהוא פרוע אבל אם בא בטענת שמא לא משביעין ליה כלל אפילו אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע.

הגה. היה השטר על זמנים ולאחר שעברו מקצת זמנים אמר הלוה פרעתיך הזמנים שעברו והנחתי לך השטר משום הזמנים העתידים והמלוה אומר שלא נפרע כלום המלוה נשבע ונוטל דה"ל לכתוב שובר.

ג. כשטוען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול ואם טען הלוה שאין לו מה לפרוע ישבע הלוה שאין לו וכשתגיע ידו ישביע למלוה שלא פרעו ואז יתן לו.

ד. אם הוחזק הלוה כפרן באותו השטר כגון שאמר לא היו דברים מעולם ובאו עדים ונתקיים השטר וחייבוהו ב"ד לפרוע שוב אינו יכול לומר השבע לי שלא פרעתיך אע"פ שאין בו נאמנות שכבר הודה שלא פרעו שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יחרים סתם על מי שנטל ממנו ממון שלא כדין אין מוחין בידו.

ה. אם כשאמרו ב"ד ללוה שלם לו ולא טען השבע לי אלא אמר הלוה לב"ד מה חייב לי אומרים מה אתה רוצה שיתחייב לך אם אמר רוצה אני שישבע לי משביעים אותו ואם לאו אין פותחין לו.

ו. היה המלוה תלמיד חכם אין משביעין אותו ואין מגבין אותו אבל אם תפס משל לוה אין מוציאין מידו ואם לא תפס והוא מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות את שלו שומעים לו.

ז. אם המלוה והלוה שניהם תלמידי חכמים יש מי שאומר שחוזר הדבר לכמות שהיה ואי טעין אשתבע לי אמרינן ליה זיל אישתבע ליה.

ח. אם מת המלוה ויורשיו מוציאים השטר והלוה טוען שהוא פרוע נשבעים שבועת היורשים ונוטלים היה המלוה חשוד יש אומרים שהנתבע נשבע היסת ונפטר וי"א שהמלוה נוטל בלא שבועה והכי מסתברא.

ט. לא היה חשוד ורוצה להפך השבועה על הלוה אין שומעין לו ואם אמר אי אפשי לישבע בתקנה זו אלא תהא תביעתי כמלוה על פה וישבע הלוה היסת ואמר הלוה מאחר שחזרת אותה היסת הריני מהפכה עליך הדין עמו ואם אמר התובע איני נשבע ואיני נוטל אלא מחרים סתם הרשות בידו ואין הלוה יכול לומר או השבע וטול או הוציאני מן הכלל ואם יצא הלוה ולא רצה לשמוע החרם אין מנדין אותו בכך ומחרימין שלא בפניו.

י. הוציא עליו שטר מקויים והלוה אומר שטר מזוייף הוא או שטען חוב זה רבית הוא או שטר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר ואמר הלוה ישבע ויטול אין שומעין לו להשביעו אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה ואם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת.

יא. אם טען הלוה מחלת לי חוב שבשטר זה יש מי שאומר שדינו כמי שטוען פרעתיו.

הגה. ויכול לטעון מחלת לי אע"פ שיש בו נאמנות שהנאמנות לא קאי אלא על הפרעון

והמדקדקים כותבים והאמנתיו לומר שלא נפרעתי ובכל עניני חוב זה ויש מי שאומר כמי שטוען אמנה או ריבית היא.

יב. טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו ומלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי או בלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן ואם אין כתוב בו כן נשבע המלוה ונוטל ואפילו אם כתוב בו נאמנות ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה על המלוה להביא ראיה ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת ונפטר.

הגה. ואין המלוה נאמן במיגו דאין [אומרים] מיגו להוציא ויש חולקין וס"ל דאמרינן מיגו להוציא

ואם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה מקבלים עדותן ואפילו עידי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ונפטר הלוה אפילו בלא שבועה ואם עד אחד אומר על תנאי היה ועד אחד אומר לא היה תנאי נשבע הלוה היסת ונפטר.

יג. טען הלוה על השטר מקויים שחציו פרוע והמלוה אומר שלא נפרע ממנו כלום ועדים מעידים שכולו פרוע נשבע הלוה וגובה מחצה מבני חרי ואם כתוב בו שהאמינו על עצמו כב' עדים גובה כל השטר מבני חרי בלא שבועה.

סימן פג - דין מלוה שהודה בשטר שהוא מזוייף. ובו ד' סעיפים.

א. אם המלוה מודה שקבל ממנו דמי השטר אלא שאמר שקבלם בשביל מלוה על פה שהיה לו עליו ואין הלוה מודה באותה מלוה נתבאר בסי' נ"ח.

ב. אם הלוה מודה בשתי הלואות ושתיהן עבר זמנן ונתן לו מנה סתם ולא פירש והמלוה אומר שרוצה לחשוב אותם בפרעון החוב שאין לו כח על הלוה כל כך ובאחרת יש לו כח יותר כגון שיש לו ערב והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב כי אומר שלאותה נתכוין אין שומעין לו ואפילו אומר בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב אחר הדין עם המלוה.

הגה. אפילו שתק כשקבלם יכול אח"כ לומר מה ששתקתי כדי שתתן לי המעות ולא אקבלם רק על חוב אחר וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי ומה ששתקתי כדי שתתן לי המעות.

ג. אם הלוה אומר מחוב פלוני שפלוני ערב בו נתתים לך ועל מנת כן קבלתם והמלוה אומר לא נתרציתי לקבלם אלא מחוב פלוני שאין לי בו ערב אם החוב שאמר הלוה שפרעו דהוא מלוה על פה נאמן הלוה בשבועת היסת ונפטר הערב אפילו אם היה קבלן ואם שני החובות יש לו עליהם שני שטרות אם לא פרעו בעדים נאמן המלוה במגו דלא היו דברים מעולם ונשבע ונוטל ואם יש בו נאמנות נוטל בלא שבועה ואפילו אם פרעו בעדים ומעידים שבתורת פרעון נתנם לו ואינם יודעים מאיזה שטר נאמן לומר שקבלם בשביל החוב שאין לו בו ערב ונשבע וגובה חובו מהלוה או מהערב ואם יש בו נאמנות גובה בלא שבועה.

ד. הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזוייף או אמנה ואמר המלוה כן הדבר אבל שטר כשר היה לי ואבד נשבע הלוה היסת ונפטר.

סימן פד - הפוגם או פוחת שטרו או עד אחד מעיד שהוא פרוע. ובו ה' סעיפים.

א. הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה אע"פ שלא טען הלוה השבע לי כיצד הרי ששטרו אלף זוז וטען הלוה פרוע כולו ומלוה אומר לא נפרעתי אלא מקצתו לא יפרע את השאר אלא בשבועה כעין של תורה אפילו היו עדים בשעת הפרעון או שכתב לו שובר במה שפרע ולא אמרינן אם איתא דפרע טפי בעדים הוה פרע ליה כדפרעיה מעיקרא או היה כותב לו שובר ואפילו דקדק לצרף בחשבונו אפילו פחות משוה פרוטה לא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא קאמר ואם יש בו נאמנות אע"פ שלא פירש בין בכולו בין במקצתו נוטל בלא שבועה.

ב. בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבועה אא"כ טען הלוה ישבע לי.

ג. כתוב בו פרעון ביני שיטי לא חשוב כפוגם שטרו לחייבו שבועה שטר שכתוב בו פרעון ביני שיטי ת' זהובים על הגרר וטוען הלוה שפרע יותר והמלוה גרר מקום הפירעון וחזר וכתב מה שרצה אם כתב הפרעון הוא כתב יד הלוה הדין עם המלוה.

ד. הפוחת שטרו נפרע שלא בשבועה כיצד היה שטרו אלף זוז וטוען הלוה פרעתיך כולו והמלוה אומר לא נתפרעתי כלום אבל אינך חייב לי אלא ת"ק ומה שנכתב אלף אמנה היתה בינינו אע"פ שאין בו נאמנות נפרע שלא בשבועה אא"כ יאמר הלוה השבע לי טען המלוה לא נתפרעתי כלום אבל אין החוב אלא ת"ק והעדים טעו וכתבו אלף הרי מודה שהעדים העידו שקר ונשבע הלוה היסת ונפטר.

ה. עד אחר מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תוך זמנו נפרע שלא בשבועה אא"כ טען הלוה ישבע לי עד א' מעיד על שטר שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשבע אין יורשין גובין אותו והוא הדין לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע.

סימן פה - הוציא שטר חוב והלה טוען שמכר לו שדהו. ובו ז"ס.

א. ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו שדהו אחר שהגיע זמן שטרו ואומר אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע ממני ולא למכור לי שדך אם הוא במקום שנוהגין שמי שקונה שדה נותן מעות ואח"כ כותבין לו שטר טענתו טענה שלא היה לו לכתוב שטר המכירה אחר שקבל המעות ונאמן הלוה לומר פרעתי ושובר היה לי ואבד ואפילו שיש בו נאמנות ואם אומר מזוייף הוא יש מי שאומר שאינו נאמן כיון שהוא מקויים וי"א שהוא נאמן ואם עדיין לא הגיע זמן שטרו אין טענתו טענה ואם הוא במקום שכותבין שטר ואח"כ נותנים מעות אע"פ שהגיע זמנו אין טענתו טענה שזה יאמר לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהיה לי ממה לגבות חובי.

ב. אם הלוה מכר קרקע למלוה אחר שהגיע זמן פריעת שטרו אפילו במקום שנותנים מעות ואח"כ כותבים שטר יכול לומר לו אלו חייב הייתי לך היה לך לטרוף השדה כשמכרתיו לך.

הגה. אבל אם מכר לו מטלטלין לא יכול לומר אלו הייתי חייב למה לא תבעת ממני בחובך דזה יוכל לומר אילו תבעתי יראתי שלא תמכור לי כלל.

ג. ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך לא היה לך ללות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך

הגה. ודוקא שהשטר ברור אבל אם יש טענה על השטר כגון שיש בו חשש אסמכתא או כדומה יכול לומר הייתי מתיירא שא"א לי לגבות בשטרי מכח אסמכתא על כן הוצרכתי ללות כי לא היה לי פנאי לדון לנגוש אותך

ויש מי שאומר דלא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וי"א דה"מ באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ואפילו אם יש לראובן זבורית ולשמעון עידית אינו יכול לומר לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית ואגבה אותך הזבורית ואם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך אלא כל אחד גובה חובו ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית או שיש לאחד עידית או בינונית ולשני זיבורית עומד כל אחד בשלו וכן אם יש לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית עומד כל אחד בשלו אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גובה וזה גובה ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו שאין יכול לומר היה לך ליפרע מחובך שהרי עדיין לא הגיע זמנו אפילו היה ביום אחרון כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לחמשה שנים וביום שנשלמו הה' שנים בא ראובן ולוה משמעון לעשר שנים אין שמעון יכול לומר לראובן אלו חייב הייתי לך למה שעבדת עצמך בשביל יום אחד וגובה זה שלו לסוף חמש שנים וזה שלו לסוף י' שנים.

הגה. ראובן שתובע משמעון לשלם לו והשיב לו שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך או עדיין לא הגיע זמני אז שתפרעני אשה שהקדישה נכסיה וצותה שידורו בנותיה בבתים ויתנו שכירות ואח"כ הביאה בת אחת שטר מתנה מוקדם לשטר מתנה של הקדש ושאר היורשים אומרים אילו היה שטרך אמת למה נתת שכירות אם הבת נותנת אמתלא על השכירות הדין עמה ואם לאו הדין עם היורשין.

ד. אם מת אחד מהם והניח יתומים קטנים כל אחד עומד בשלו אפילו לא הניח להם אביהם כלום שאם יגבו מזה אפילו מעות חוזר וגובה אותם מהם אחר תקנת הגאונים שגובים מטלטלי דיתמי.

ה. אפילו היתומים קטנים אין אומרים שהם יגבו מיד ולא יגבה מהם עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהם.

ו. שנים שיש לכל אחד מהם שטר חוב על חבירו במנה והיה בענין שהדין הוא שיעמוד כל אחד בשלו ומכר אחד מהם חובו לאחר הלוקח גובה מהלוה וחוזר הלוה וגובה מהמוכר מבני חרי ואם אין למוכר נכסים אם גבה הלוקח קרקע מזה חוזר וגובה ממנו שהרי הוא משועבד לו לחובו ואם גבה ממנו מטלטלין אם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה חוזר וגובה אותם ממנו ואם לאו אינו טורף ממנו כלום.

ז. ראובן נתחייב לשמעון ק"ק ושמעון לראובן מנה ושמעון עמד כבר בדין עם ראובן על המנה ונתחייב בב"ד ואמר שמעון אתה חייב לי ק"ק תחסר מהם המנה כנגד מנה זה השיב ראובן אני לא עמדתי עמך בדין על הק"ק וכמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מהם אם שטרו של שמעון מקוים הדין עמו.

סימן פו - ראובן נושה בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן. ובו ט' סעיפים.

א. ראובן שנושה ק' בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן ל"ש אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן ל"ש נתחייב לו אח"כ ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר למלוה על פה כיון ששני הלווים מודים כל אחד למלוה שלו מוציאין מלוי ונותנים לראובן בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך מקח וממכר בין דרך שכירות.

הגה. ראובן שיש לו משכון מן העכו"ם והעכו"ם חייב לשמעון י"א דיוכל שמעון לפדות המשכון מראובן ונותן לו קרן ורבית שעלה עליו וגובה חובו מן המותר וכן נ"ל מאחר שאין לעכו"ם לפרוע בענין אחר שמעון יש לו כל זכות העכו"ם ואע"פ שיש מי שחולק בזה נראה לדון כמו שכתבתי.

ב. בד"א כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו שסידרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה אבל אם יש לו במדינה זו נכסים אין ב"ד נזקקים להוציא מזה ולתת לזה.

ג. אף בזמן שאין לשמעון נכסים אין ראובן יכול לכופו שיתבע מלוי ויפרענו שאין מוטל עליו זה הטורח אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי.

ד. יש מי שאומר שאם מה שיש ביד לוי הם מעות בפקדון יכולים ב"ד להתפישם ולנגוש שיפרע לראובן דכל שיש לו מעות אינו יכול לומר לו טול קרקע.

ה. אין שמעון יכול למחול ללוי ולא להרויח לו זמן פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן וכן אם אמר שטר אמנה או פרוע הוא אינו נאמן להפסיד לראובן ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן פעם אחרת המסרב שלא לירד לדין או ירד לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות ציווי ב"ד ועכבו ב"ד ממונו שביד אחר ועבר על מצותן והחזירו למסרב אם לא ימצא ממה לגבות חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב.

ו. אע"פ שראובן מיחה בלוי שלא יפרע לשמעון לא מיקרי ראובן בהכי מוחזק דלא משעבד לוי לראובן מדר' נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו.

ז. מת שמעון ונשארו יורשיו וטוען לוי פרוע הוא נשבעים היורשים שבועת היורשים וגובים מלוי ואם היה חוב ראובן בשטר חוזר וגובה מהם בשבועה ואם לא רצו לישבע חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים אחרים ואם אין להם נכסים אחרים וטוענים שאין יכולים לישבע שבועה זו הרי אלו נשבעים היסת שאין בידם במה לפרוע חוב מורישם.

ח. ראובן הלוה לשמעון על פה ושמעון הלוה ללוי בשטר ומכר לוי כל נכסיו ובא ראובן לטרוף מלקוחות של לוי בכח השטר שיש לשמעון על לוי אם שמעון מודה לראובן שאינו פרוע אינם יכולים לדחותו ולומר פרוע אתה משמעון ואינו נאמן עלינו בהודאתו אלא הרי הוא טורף מהם מאחר ששמעון מודה לו.

ט. ראובן יש לו שטר חוב על שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא ראובן לגבות מלוי וטוען לוי אחי גמלני חסד והלוני להחזיק ידי והתנה עמי שלא יכפני לפרוע אלא לכשארצה אע"פ שב"ד מכירים קצת שטענתו אמת אם אין תנאי זה מפורש בשטר גובה ראובן ממנו.

הגה. מי שיש לו בידו פקדון של עכו"ם או של מומר לעכו"ם והם חייבים לאחרים ובאים להוציא מיד המחזיק בנכסיהם והמחזיק אומר שמתיירא להוציא הנכסים מידו פן יבא העכו"ם והמומר לחזור ולגבות ממנו הדין עמו.

סימן פז - דיני שבועת היסת ושבועת דאורייתא. ובו לט סעיפים.

א. התובע לחבירו ממון או חפץ שהיה יכול להחזיק בו בטענת להד"מ או החזרתיו לך או לקוח הוא בידי אם הוא מודה מקצת חייב שבועה מן התורה וכן אם הוא כופר בכל ועד א' מכחישו חייב שבועה מן התורה אפילו אינו ידוע שחייב לו אלא ע"פ העד אבל הכופר בכל ואין עד א' מכחישו פטור משבועת התורה בין במלוה בין בפקדון אבל חייב שבועת היסת אפילו אמר ליה מנה לי בידך והלה אומר להד"ם נשבע היסת ואפילו מודה מקצת אם אמר לו הילך המקצת שאני מודה אינו חייב אלא היסת ואינו נקרא הילך אא"כ יהא המקצת שהוא מודה לו מוכן בידו בפני ב"ד ליתנו לו מיד אבל אם אמר הרי הוא בביתי ואתננו לך לא ואפילו אם יתן לו משכון על מה שמודה בו לא חשיב הילך.

ב. תבעו שני כלים והודה לו בא' מהם ואמר הילך וטען התובע שנשתמש בזה שהוא מודה לו ונפחת מדמיו והוא מודה לו אין זה הילך תבעו מאתים והודה לו במנה והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותה מנה כגון שאותה מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת.

ג. אם נראה לדיין שהוא מערים לומר הילך לדחות שבועת התורה מעליו חייב לישבע שבועת התורה.

ד. א"ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי ה"ז נשבע היסת וכולל בשבועתו שזה כליו ואם הודה הנתבע שאין זה כליו אלא שנתחלף לו אע"פ ששוה כמו כליו צריך לישבע שבועה דאורייתא ונ"ל דווקא אם שוויו כמו הכלי שתובע אותו.  

ה. אין שבועה למודה מקצת בכופר בכל ומחויב מתוך טענתו כגון שתבעו מנה והוא אומר לא לויתי וחזר ואמר לויתי חמשים ופרעתיך שהוחזק כפרן לאותו ממון וכן אין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה מחוייב שבועת התורה.

ו. הודה במקצת ועד אחד מסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו.

הגה. והעיקר כסברא הראשונה וכן ראוי להורות וי"א דה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה מי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לו עד המסייע פטור מן השבועה והא דאמרינן עד א' המסייע פוטר מן השבועה היינו דוקא שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מיגו אבל אם אין מאמינין אותו אלא מכח מיגו דטוען טענה אחרת צריך לישבע כאילו טען הטענה האחרת.

ז. שבועה שמחייבים למי שנתחייב שבועה היא נקראת שבועת הדיינים בין שהוא חייב שבועה מן התורה בין מדברי סופרים ג' מיני שבועות חייבים מן התורה מודה מקצת וכופר בכל שעד אחד מכחישו ושבועת השומרים שטען שאבד הדבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת או כיוצא בו ה"ז נשבע מספק אע"פ שאין בעל הפקדון יודע אם טוען אמת אם לאו.

ח. כל שבועה חוץ מאלו השלשה הם מדברי סופרים ומ"מ הם נקראים שבועת הדיינים ובשל דבריהם יש ב' מיני שבועות יש מהם ע"י טענת ודאי וכפירה כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו וכיוצא בהם ויש מהם ע"י טענת ספק כגון טענת שותפים ואריסים וכיוצא בהם ויש שבועה אחרת שנתקנה בדורות אחרונים מחכמי הגמרא והיא שבועת היסת ואע"פ שהב"ד משביעים אותה אינה נקראת שבועת הדיינים.

ט. אלו דברים שבין שבועה דאורייתא לשל דבריהם מי שנתחייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע ב"ד יורדין לנכסיו ונותנים לתובע מה שתבע ומי שנתחייב שבועה מדבריהם ולא רצה לישבע אם הוא מהנשבעים ונפטרים כגון הנשבעים על טענת שמא או שבועת היסת מנדין אותו ל' יום לא בא ולא תבע נידויו מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נידויו ואין יורדין לנכסיו.

י. י"א מי שחייב שבועה דרבנן אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה.

יא. ועוד יש ביניהם שבועה דאורייתא אם הפכה על שכנגדו ואמר לו השבע וטול אין שומעין לו אם אין הלה רוצה וכן הנשבעין ונוטלין אע"פ שהוא מדבריהן אינו יכול להפכה על שכנגדו שלא מדעת הנתבע וכן שבועת השותפים וכיוצא בה שבאות על הספק אין מהפכין בה שהרי זה טוענו ספק ומיהו יש מי שאומר דאי טעין לישתבע לי דחשיד לי בכך הדין עמו.

הגה. מיהו יכול התובע לומר איני חפץ ממך רק שבועת היסת ולא שבועת השותפין כדי שלא יהפך עליו רק שבועת היסת ובדרך שיתבאר סעיף י"ב

אבל אם הוא מהנשבעים ונפטרים דהיינו שבועת היסת יכול להפכה על שכנגדו נמצא דאין שבועה מתהפכת אלא של היסת בלבד ואף היסת אין מהפכים אלא כשאין בה גלגול אצל הנתבע אבל אם יש בה גלגול אין מהפכים.

יב. אע"פ שהנשבעים ונוטלים אינם יכולים להפך שבועה על שכנגדן שלא מדעת הנתבע אם יאמר התובע אי אפשי בתקנה זו שתקנו לי חכמים אלא הריני כשאר התובעים וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו ואם יחזור הנתבע ויהפך השבועה על התובע שומעין לו ואם לא ירצה לישבע נפטר הנתבע.

יג. ועוד יש ביניהם דבשל תורה היה הנתבע חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ובשל דבריהם אם היה הנתבע חשוד פטור בלא שבועה כמו שיתבאר בסי' צ"ב אבל אם רצה התובע מחרים סתם ועוד יש ביניהם דבשל תורה צריך נקיטת חפץ והוא הדין לכל שבועה של דבריהם חוץ משבועת היסת שא"צ נקיטת חפץ.

הגה. ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נקיטת חפץ בלא חפץ או שפסקו לו בשבועת היסת לישבע בנק"ח ולא רצה לישבע ושלם הוי טעות בדבר משנה וחוזר.

יד. כפר הכל ונשבע היסת בלא נק"ח ואח"כ חזר והביא עד אחד חוזר ונשבע ש"ד בנקיטת חפץ.

הגה. וכן אם נשבע שבועה דאורייתא ונודע אח"כ שהיה חשוד אין שבועתו כלום וישלם.

טו. חפץ זה צריך שיהיה ספר תורה ולא יאמר אני נשבע בספר תורה זה אלא יאחוז הספר תורה בידו ויאמר אני נשבע בה' ואם לא אחז בידו אלא תפילין אין צריך לחזור ולהשביע ותלמיד חכם אף לכתחילה א"צ לאחוז בידו אלא תפילין ויש מי שאומר דהני מילי בפעם ראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם ובספר תורה.

הגה. וי"א דס"ת לאו דוקא אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהן שמות וי"א דנוהגין להשביע שבועת הדיינים שהס"ת מונח לפניו ומניח ידו עליה אבל אינו נוטלו בזרועו וכן עושין כשנשבעים בענייני מסים אבל בשאר שבועה כגון אשה שנשבעת על כתובתה נשבעת על ספר אחר.

טז. צריך לישבע בשם או באחד מכל הכינויים ומעומד ואם נשבע מיושב אינו חוזר ונשבע ות"ח אפילו לכתחילה מיושב בין של תורה בין של דבריהם בין על טענת ודאי בין על טענת ספק שנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב אחד מהם שבועה לחבירו יש אומרים שאינו נפטר בשבועה הראשונה.

הגה. וי"א דאם נשבעו תחלה בנקיטת חפץ וכדין שבועה א"צ לחזור ולישבע אלא מזכירין לו אותה שבועה ועיין לקמן סעיף ל"ד.

יז. סדר שבועת הדיינים כך הנשבע אוחז ס"ת בזרועו ועומד ונשבע בשם או בכינוי ובשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים כיצד מפיו אומר הריני נשבע בשם [בה'] אלהי ישראל או הריני נשבע במי ששמו רחום או במי ששמו חנון שאיני חייב לזה כלום וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל או הרי הוא ארור למי ששמו רחום או למי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום כיצד מפי הדיינים משביעין אנו אותך בשם [בה'] אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן או שיאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן.

הגה. י"א דשבועת הדיינים צריכה להיות לפני מנין או ביום הכניסה ולא ראיתי נוהגין כן.

יח. להרמב"ם אף שבועת היסת בשם או בכינוי או בשבועה או באלה ואין בינה לשבועת הדיינים אלא ששבועת אינה בנק"ח ולא הודו לו ואמרו דשבועת היסת אינה לא בשם ולא בכינוי אלא בשבועה סתם או בארור.

יט. י"א שבדורות אחרונים ביטלו שבועה בשם לפי שעונשה גדול ונהגו להשביע בארור.

כ. משביעין אותו בכל לשון שהוא מבין ויאיימו עליו קודם שישביעוהו ואומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא ובכל העבירות שבתורה נאמר ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל העבירות שבתורה נפרעים ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ולא עוד אלא שגורם ליפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבים זה לזה כל עבירות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעים מיד דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם אמר איני נשבע פוטרים אותו ונותן מה שטען חבירו אם אמר הריני נשבע וחבירו תובע העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה ואומרים לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד.

הגה. ואם יש צד רמאות יש לדיין לומר לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו וכן יש רשות לדיין להשביע בנקיטת חפץ במקום. שא"צ או לאיים עוד בדברים אחרים אם יראה לו שיש צורך בדבר.

כא. אין מאיימין אלא בשבועת הדיינים שהיא על ידי טענה ודאית וכפירה בין שהיתה מן התורה בין מדבריהם אבל על שבועה שנתחייב בה בטענת ספק בין מן התורה בין מדבריהם וכן בשבועת היסת א"צ איום ואעפ"כ צריכים הדיינים לפצור בבעלי דינים אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

כב. כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו להחרים סתם קודם שישבע על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חנם ויענה המשביעו אמן.

כג. כל שבועה מן הדין בפני הלה שכנגדו בפני העד אם אין התובע יודע האמת רק ע"פ העד א"צ לישבע בפני התובע ואם השביעוהו שלא בפניו אם נשבע כתקנו ועל דעת ב"ד נפטר.

הגה. ואע"פ שלא נשבע במקומו שהוא מקום רבים ואיכא למימר שיתבייש לפניהם מיהו לכתחילה יכול לומר שישבע לו במקום שנעשה שם העסק שיודעין שם בני האדם או שהוא מקום רבים מיהו אם אין הנשבע הולך לשם עכשיו צריך להמתין עד שיבא שם ואז צריך לישבע שם ולא יכול לומר לא אשבע אלא בעירי.

כד. הטוען את חבירו טענות הרבה אין משביעין אותו אלא שבועה אחת על הכל נתחייב ב' שבועות על שתי טענות קלה וחמורה משביעין אותו בחמורה ומגלגלין בה השאר דברים.

הגה. מי שטוען על חבירו שהוא חייב לו ואומר שיש לו עוד תביעות אחרות עליו שאינו רוצה לתבוע עתה אומרים לו שיטעון עליו הכל ביחד ואם אינו רוצה והנתבע אומר שאינו חייב לו כלום נשבע ונפטר ממנו מכל תביעות שיש לו עליו עד אותו היום.

כה. כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כיצד אמרת ליתן לי מנה להד"מ אין משביעין אותו לא היסת ולא חרם שאף אם הודה אינו חייב לו כלום וה"ה אם אין לו לפרוע אין משביעין על כפירתו אתה קללת אותי אתה הוצאת עלי שם רע להד"מ אין מחרימין על זה וכן כל כיוצא בזה.

הגה. וי"א דמחרימין על זה דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו טוען על חבירו גזלתני או גנבת ממני והוא כופר אע"פ שלפי טענות התובע פסול לישבע אפ"ה נשבע לו ודוקא שתבעו הממון שעיקר התביעה הוא משום ממון אבל אם עיקר התביעה היא משום האיסור אין משביעין מי שתובעת אחד שנדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לישבע.

כו. טענו שעשה לו דבר שאינו חייב עליו אלא קנס אינו נשבע היסת שאילו הודה היה פטור אבל אם טענו שהעמידו בדין על הקנס והביא עדים וחייבוהו ב"ד לשלם והלה אומר לא היו דברים מעולם צריך לישבע היסת.

כז. מי שנתחייב שבועה בב"ד ויצא מב"ד ואחר זמן תבעו חבירו שישבע לו ואמר נשבעתי אם הוא מהנשבעים ונפטרים נאמן.

הגה. אבל צריך לקבל עליו חרם סתם שנשבע מיהו בזמן הזה דנוהגין לישבע בבית הכנסת לפני שמש או עדים אינו נאמן לומר שנשבע עד שיביא ראיה לדבריו

אלא א"כ התרה בו לא תשבע אלא בפני עדים ואם עדים מעידים שלא נשבע באותו יום שאומר שנשבע כגון שאומרים שלא זזה ידם מתוך ידו הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לומר נשבעתי אחר כך.

כח. נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר נפטר מהשאר ואם הודה שלא על דרך תשובה אינו נפסל לשבועה על פי עצמו.

כט. מי שכפר בכל ועד אחד מכחישו ונשבע להכחיש העד ואח"כ הביא התובע עד אחר מצטרף עם הראשון ומשלם לו זה אף על פי שנשבע עליו ונעשה עוד חשוד ע"פ שנים עדים.

ל. אע"פ שנשבע הנתבע ונפטר ע"פ ב"ד אם תפס התובע אח"כ משלו בלא עדים וטוען שתופס על אותה תביעה שנשבע לו עליה שלא נשבע לו באמת הדין עם התופס ונאמן במיגו שלא תפסתי משלך כלום ונשבע היסת ונפטר וא"צ לומר שאם הביא התובע עדים אחר שנשבע בין שבועה דאורייתא בין שבועת היסת שמוציאין מידו ונותנין לזה ונעשה חשוד ע"פ העדים.

לא. טען שיש לו אצלו חוב בקנין או בשטר ואבד והוא אומר פרעתי או איני חייב לך כלום ונשבע ואח"כ באו עידי הקנין או שהוציא השטר ונתקיים ה"ז משלם אחר השבועה שישבע המלוה ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרע ולא טען הנתבע להד"ם ואם יש נאמנות בשטר או בקנין נוטל בלא שבועה.

לב. ראובן הוציא פסק דין על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו בבית דין שבועה ואומר שלא נשבע יחרימו במעמד היורשים שכל מי שיודע בממון זה אם הוא פרוע שיודה.

לג. אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר.

לד. התוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה.

הגה. ודוקא שחייב לו שבועה בלא"ה כגון שתקע לו כפו לפרוע לו מה שחייב לו והוא כופר אבל אם אמר שנתן לו כפו ליתן לו מתנה והוא כופר פטור מן השבועה אלא יזהירו אותו ב"ד על שבועתו וה"ה אם אמר שנשבע לו שבועה לתת לו איזה דבר וזה אמר שמחל לו או שהיה על תנאי כך וכך או שנתן תקיעת כף על תנאי כך וכך נאמן במיגו שהיה יכול לכפור וע"ל סעיף ט"ז.

לה. אין נשבעין היסת על תביעת טובת הנאה.

הגה. ולכן מי שתבעו חבירו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו והוא יחלקם לעניים וזה משיב שכבר החזיר לו פטור בלא שבועה שהרי אין לתובע בזה אלא טובת הנאה.

לו. שנים או ג' שיש להם תביעה על א' ונשבע לאחד מהם פטור מהאחרים.

לז. אין מוסרים שבועה למי שרץ אחר שבועה.

לח. אם נראה לדיינים שהטענה מרומה אין להשביעו.

הגה. וכן אם נראה לו הטענה גרועה אין משביעין היסת במקום דליכא דררא דממונא.

לט. יש מי שאומר שהמזכיר שם שמים לבטלה שכנגדו נשבע ונוטל.

הגה. תבעו בשכר השדכנות וזה כפר ואמר שלא היה שדכן שלו או שאר טענות שבינייהו דינו כבשאר תביעות ממון ונשבעין על כך.

סימן פח - דיני כפירה והודאה ושתהא ממין הטענה. ובו ל"ג סעיפי'.

א. אין מודה במקצת הטענה חייב לישבע עד שיודה לפחות בפרוטה ותהיה הכפירה לפחות שתי מעין כסף לפיכך אינו חייב עד שיתבענו שתי מעין ופרוטה והוא מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין אבל תבעו שתי מעין ופרוטה והודה לו בשתי פרוטות כיון שאין בכפירה שתי מעין או אם הודה בחצי פרוטה פטור כיון שאין בהודא' פרוטה שיעור הפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי ושיעור שתי מעין משקל ל"ב שעורים כסף נקי.

ב. וכן אם לא תבעו כסף אלא מיני סחורות והודה לו מקצת שמין הכפירה וההודאה אם יש בכפירה שוה שתי מעין ובהודאה פרוטה אחת חייב.

ג. בד"א כשתבעו פירות או מיני סחורות אבל תבעו שני כלים והודה לו באחד מהם א"צ שיעור אלא אפי' היו עשרה מחטין בפרוטה תבעו שנים והודה לו באחד מהם חייב טענו כסף וכלים הודה בכלים וכפר בכסף אם יש בכפירה שתי מעין חייב ואם לאו פטור הודה בכסף וכפר בכלים אם הודה בפרוטה חייב.

ד. הא דבעינן כפירה שתי מעין דוקא במודה מקצת אבל כופר בכל ועד א' מכחישו אפי' לא כפר אלא בפרוטה חייב.

ה. שבועת השומרים נמי אינה צריכה שתי כסף אלא אפי' הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין ב"ד נזקקין לו וכן נ"ל עיקר.

ו. שבועת היסת נמי משביעין אותו אפי' על שוה פרוטה.

ז. אין מודה מקצת חייב עד שיודה ממין הטענה כיצד תבעו כור חטים או כור תבואה והודה לו בלתך קטנית פטור אבל אם תבעו בכור פירות והודה לו בלתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות.

ח. לא תבעו בדבר מסוים אלא א"ל שוה מנה יש לי בידך מכל מה שיודה לו חשיב שפיר ממין הטענה שכל דבר הוא בכלל שוה אבל אם תבעו מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה מנה לא חשיב ממין הטענה.

ט. תבעו דינר כסף או דינר זהב כאלו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב ובכל מה שיודה לו חשיב ממין הטענה ודוקא כשתבעו מטבע היוצא בהוצאה דהא אמרי' בסתמא שוה דינר קאמר לפי שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע אבל תבעו ליטרא זהב או מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה לא חשיב כאלו תבעו שוה וכן אם תבעו דינר זהב זהוב כלומר טבועה יש לי בידך לא חשיב שוה דינר אע"פ שיוצא בהוצאה אלא דינר דוקא קאמר ואפילו הודה במטבע של חצי דינר לא חשיב ממין הטענה.

י. הא דאמרי' שאם תבעו דינר כסף או דינר זהב כאילו תבעו שוה דינר כסף או שוה דינר זהב יש אומרים דהני מילי במלוה אבל בפקדון דוקא קאמר דינר זהב ולא שוה דינר ויש מי שחולק ואומר שדין הפקדון שוה לדין המלוה.

יא. תבעו מאה דינרים ממטבע פלונית והשיב אין לך בידי אלא חמשים ממטבע אחר לא חשיב ממין הטענה אא"כ אמר לו נתתי לך דינר זהב להחליפו במטבעות והוא אומר נתתים לך חוץ ממטבע אחת אבל בענין אחר לא מחייב אפי' תבעו דינר זהב והודה לו במטבע של חצי דינר.

יב. תבעו ב' דברים כגון חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב ליתן לו מה שהודה לו ונשבע על השאר אבל תבעו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים ויש מי שאומר שהטעם משום דחשיב כאלו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים ולפיכך אפי' יש עדים על השעורים פטור דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

הגה. ואפי' יודע הנתבע שחייב לו השעורים פטור לשלם דהוי כאלו מחל לו התובע וכמו שנתבאר לעיל סי' ע"ה סעיף י"א כן נ"ל דלא כיש מי שחולק.

ויש מי שאומר דדוקא כשא"ל חטים הלויתיך ביום פלו' ובשעה פלוני' והלה אומר שעורים היו דאם איתא שהלוהו שניהם הי' טוען על שניהם כיון דבבת אחת הלוהו אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורים ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאין מידו.

הגה. וי"א דוקא אם תפס קודם שתבעו בדין אבל אם תפס לאחר שעמדו בדין מפקינן מיניה וכן נ"ל עיקר.

יג. הטוען לחבירו מנה הלויתיך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז שנתת אותם דמים בחפץ פלו' והרי הוא קיים או שהלויתני עליו ע"מ שלא להשתלם אלא מגופו וה"ה איפכא היכא דטעין ליה דאית ליה גביה חפץ פלו' דשוייה אפותיקי ניהליה במנה והלה מודה בנ' זוז דאוזפיה בהלואה גרידתא יש מי שאומר דמה שטענו לא הודה לו דפטור בין מתשלומין בין משבועה דאורייתא אלא משתבע היסת ונפטר.

יד. תבעו כור חטים וקודם שישלים דבריו לומר וגם כור שעורים מיהר הנתבע ואמר אין לך בידי אלא כור שעורים ואמר התובע גם שעורים היה רצוני לשאול ממך אם כמערים שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו חייב דחשבי' ליה כאילו תבעו כבר שניהם ואם עשה כן לפי תומו פטור משבועת התורה אפי' אם מיד תוך כדי דבור אחר הודאתו אמר גם אני היה רצוני לבקש ממך השעורים אבל אם לאחר שהודה לו בשעורים אמר התובע ודאי כדברך כך הוא שיש לי בידך שעורים אבל איני שואלם עתה חייב לשלם לו דמי שעורים.

טו. קדם הנתבע ואמר שעורים יש לך בידי ואח"כ תבע התובע חטים וכפר הואיל והודה בשעורים קודם שיתבע החטים אין כאן הודאה מקצת הטענה ומשלם השעורים ונשבע היסת על החטים.

טז. וכן אם תבעו חטים והודה בהם ואחר כך תבעו שעורים וכפר כיון שהודה בתביעת החטים קודם שתבעו שעורים אינה מקצת הטענה ומשלם החטים ונשבע היסת על השעורים.

הגה. ויש אומרים דבהנך נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות קודם שיספיק התובע לתבעו חייב.

יז. תבעו חטים והשיב שאינו יודע אם חטים חייב לו או שעורים נשבע היסת שאינו יודע ומשלם לו שעורים.

הגה. וי''א דאפי' בכה"ג פטור מן השעורים אלא בבא לצאת ידי שמים וכן נ"ל עיקר.

יח. מלא עשר כדים שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר כדים בלא שמן פטור שהרי טענו והודה לו בחרסים עשר כדים שמן יש לי בידך אין לך בידי אלא עשר כדים ריקנים חייב שבועת התורה שהדי טענו הכדים והשמן.

הגה. אבל אם אמר לו י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא הכדים ואם הודה לו בשמן לא הוי ממין הטענה.

יט. מנה לי בידך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אבל חמשים דינרים יש לך בידי פקדון וכיוצא בו ה"ז מודה מקצת וישבע שבועת התורה.

כ. תבעו בחוב אביו והודה לו בחוב עצמו פורע חוב עצמו שהודה בו ונשבע היסת על חוב אביו אם טענו ודאי שהוא יודע שאביו חייב לו.

כא. שני בעלי דינים שכל א' תובע לחבירו ואין תביעתו של זה כתביעתו של זה אלא א' אומר מנה הלויתיך וזה מודה לו בדינר והשני טוען כור חטים יש לי בידך וזה הודה במקצת וכפר לו בשאר אם הודאתו של שני שוה כמו שהוד' הראשון פטור משבוע' דאוריית' דהא הילך הוא אבל אם הוראתו יותר מהודאת הראשון חייב שבועה דאורייתא כיון שלא אמר ליה בשעה שתבעו להד''מ שהרי יש לך משלי כנגדו ובשבילו אני רוצה לתפסו אלא הודה לו בדרך הודאה גמורה מודה מקצת הוא.

כב. מי שתבעוהו מנה והודה בחמשים וכשבא לישבע טען איני רוצה לישבע אלא אשלם כל המנה וישבע לי שיש לו בידי מנה וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני תחלה הדין עם התובע שזה צריך לישבע שבועת התורה או ישלם אך אם ירצה יחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן ומשלם ואחר שישלם יוכל להשביעו היסת אם נטל ממנו ממון שלא כדין.

כג. אין מודה מקצת חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין ויודה לו דבר שבמדה ובמשקל ובמנין כיצד א"ל עשרה דינרין או כור תבואה או שני ליטראות משי יש לי בידך והלה משיבו אין לך בידי אלא דינר או לתך או ליטרא אבל אמר ליה כיס מלא מעות יש לי בידך וזה משיבו אין לך בידי אלא ג' דינרים או שתבעו מאה דינרין וזה אומר אין לך בידי אלא צרור שמסרת לי ואיני יודע כמה הם כי לא מניחים ומה שהנחת אתה נוטל פטור משבועה דאורייתא.

כד. א"ל בית מלא פירות יש לי בידך וזה אומר אין לך בידי אלא עשרה כורין או שטענו עשרה כורין וזה משיבו איני יודע כמה הם כי לא מדדתים ומה שהנחת אתה נוטל פטור אפי' תבעו בית זה מלא פירות אבל תבעו בית זה שהיה בו פירות עד הזיז מסרתי לך והלה משיבו לא היו אלא עד החלון חייב וכגון שהרקיבו בפשיעתו שחייב לשלם דאם לא כן הו"ל הילך ופטור.

כה. תבעו מנורה גדולה והודה לו בקטנה פטור אבל תבעו מנורה בת עשר ליטרין והודה לו בשל ה' ליטרין חייב ואם תבעו מנורה של פרקים הרי זה חייב בכל ענין.

כו. תבעו אזור גדול והודה לו בקטן פטור ואם תבעו אזור של פרקים חייב.

כז. תבעו יריעה של עשר מדות והודה לו בשל חמשה חייב.

כח. אין הודאה בשטר חשובה הודאה להתחייב שבועה מן התורה על הכפירה כיצד תבעו מנה חמשים בשטר ונ' בעל פה לא מיבעיא אם הודה בחמשים שבע"פ וכפר בחמשים שבשטר שאין כאן שבועה כלל אלא משלם חמשים שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול אלא אפי' אם הודה בנ' שבשטר וכפר בנ' שבעל פה אינו נשבע שבועת התורה דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על שעבוד קרקעות כך אין הודאתן מחייבת שבועה בד"א בשטר שהוא יכול לקיימו אבל אם אינו יכול לקיימו הרי הוא כהודא' ע"פ ונשבע על הכפירה שעמה וא"צ לומר למלוה בשטר וטוען שטר היה לי ואבד והודה הלוה ששטר עשה לו וכפר במקצת או שהוד' בכל השטר אלא שאומר שקצתו פרוע שנשבע שבועת התורה כשאר מודה מקצת.

כט. בד"א בשטר שטורפים בו מהמשועבדים אבל כתב ידו אפי' יש בו נאמנות כיון שאינו טורף בו ממשועבדים דינו שחייב שבועה דאורייתא כמו במלוה על פה.

ל. ואם מסר לוה למלוה כתב ידו בפני עדים נתבאר בסימן שדינו כשטר שחתומים בו עדים.

לא. תבעו מנה הלויתיך בניסן ומנה בתשרי והודה לו בא' מהם חשיב שפיר ממין הטענה אע"פ שלא הלוהו כאחד.

לב. שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים סתם מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים פטור משבועה דאורייתא שאין כאן הודאה דבלאו הודאתו מיעוט סלעים שנים ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר ואין כאן הודאה ואפי' אמר הלוה ג' שהודה לו באחד יתר על משמעות השטר אפ"ה פטור משום דהוי כמשיב אבירה דאם רצה היה אומר שנים לפיכך א"ל מנה לך או לאביך בידי ופרעתיך מחצה והשיב זה לא הייתי זכור אך אתה הזכרתני יודע אני שלא פרעת כלום פטור ואפי' משבועת היסת שאינו אלא כמשיב אבידה.

לג. כשם שהודאת מלוה בשטר אינה הודאה כך הודאת מלוה בקנין ויש כאן עידי הקנין אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד ודינו כשטר לפיכך א"ל חמשים דינר יש לי בידך בקנין וחמשים בלא קנין והודה לו באותם של קנין וכפר באחרים נשבע היסת ונפטר.

סימן פט - שהשכיר נשבע ונוטל. ובו ו' סעיפים.

א. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלים השכיר והנגזל והנחבל והחנוני על פנקסו ושכנגדו חשוד על השבועה.

ב. השכיר כיצד השכיר שעושה מלאכה אצל בע"ה ותבע שכרו ואמר ליה בעה"ב פרעתיך כל שכרך או קצתו אפי' היה שכרו פרוטה ובעל הבית אומד נתתיה נשבע השכיר בנק"ח כעין של תורה ונוטל אפי' היה השכיר תובע את הקטן הרי זה נשבע ונוטל.

הגה. היה השכיר קטן או עבד או חשוד נשבע בעל הבית ונפטר השכיר נשבע ונוטל מיורשי בעה"ב אם תבעו בזמנו אבל אין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין.

ג. בד"א כשיש עדים ששכרו ושעשה עמו מלאכה אבל אם לא היו שם שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת ואם הודה מקצת ישבע שבועת התורה.

הגה. וי"א דאפי' כופר כולו ושכרו בעד אחד בעל הבית ישבע שבועה דאורייתא.

וכן אם תבעו אחר זמנו אע"פ ששכרו בעדים המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית היסת וכמה הוא זמנו שכיר יום כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה כל היום שלאחריו הביא ראיה שתבעו כל זמנו ה"ז נשבע ונוטל כל אותו יום של תביעה כיצד היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום שלישי אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובע כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי אבל מליל רביעי ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי ה''ז נשבע ונוטל כל יום חמישי.

ד. בעל הבית אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלשה קצצת לי המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו שתים או שא"ל הילך הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ בד"א כששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעה"ב היסת.

ה. הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד אם הטלית ביד האומן והוא בענין שיכול לטעון לקוחה היא בידי הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ויכול לטעון שקצץ בשכרו עד כדי דמיה ואם אין הטלית בידו או שאינו יכול לטעון לקוחה היא בידי המוצי' מחבירו עליו הראי ואם לא הביא ראי' נשבע בעל הבית בנק"ח.

ו. שכיר הבא להשבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלים עליו כלל ולכל הנשבעים אין מקילין עליהם חוץ מהשכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים אל תצער עצמך השבע וטול.

סימן צ' - הניזקין נשבעין ונוטלין כגון הנגזל והנחבל ודין המביא כלים מבית בעה"ב והוא אומר שאולים הם. ובו טז סעיפים.

א. הנגזל כיצד ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות ולא היה לו כלום תחת כנפיו וכשיוצא ראוהו שהיו כלים תחת כנפיו ואינם יודעים מה הם ובעל הבית תובע תן לי כך וכך שגזלתני בין אם יאמר כן נכנסתי למשכנך אבל לא נטלתי כלום והכלים שהוצאתי תחת כנפי שלי הם בין אם יאמר מעולם לא נכנסתי לביתך ליטול ממך כלום בין אם יאמר לא נטלתי אלא כלי זה ובע"ה אומר נטלת עוד אחרים אפי' העדים מכירים קצת הכלים ובעל הבית טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים בכל אלו ב"ה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון והוא שיטענו דברים שהוא אמוד בהם או שהוא אמוד שמפקידים אצלו אותן דברים שטען ויהיו אותן דברים שטען דברים שאיפשר שינטל תחת הכנפים.

הגה. ויש אומרים דבעינן נמי שטוען מידי דאורחיה לאנוחי במקום שנכנס לשם והכי מסתברא

ואם טענו דברים שאינו אמוד בהם או דברים שאינם נטלים תחת הכנפים יש מי שאומר שהנתבע נשבע היסת ונפטר ויש מי שאומר שאינו נשבע אלא מחרימים על מי שכופר ממון חבירו ואינו משלם לו.

ב. ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ולא נראה תחת כנפיו כלום ובעל הבית טוען ואומר כך וכך אפי' אמר מעולם לא נכנסתי שהרי מכחיש את העדים הרי זה פטור שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי נשבע היסת שלא נטל כלום והולך שאפשר שנכנס לגזול ולא גזל.

ג. היה עד אחד מעידו שנכנס למשכנו ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הם והוא אומר לא גזלתי כלום או שאמר בחובי נטלתי הואיל ואין העד יודע מהו תחת כנפיו ה"ז נשבע שלא גזל.

ד. כשם שבעל הבית נאמן לישבע וליטול כך שומר של בעל הבית אפי' אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן לבעל הבית אבל שכירו ולקיטו של ב"ה שלא מסר להם שמירת הבית אינם בכלל זה.

ה. כשנכנס זה למשכנו שלא ברשות וראוהו עדים יוצא בכלים תחת כנפיו אם לא היה שם בע"ה שיוכל לישבע כמה גזלו והעדים אינם יודעים כמה הוציא אין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה אלא מחרימים חרם סתם על כל מי שנטל כלים מביתו ואינו מודה בב"ד ואפי' אם הודה הגזלן שגזל מקצת מחזיר מה שהודה בלבד שהרי אין בעה"ב טוענו טענת ודאי.

ו. העידו עדים שהיו לבעה"ב זה כך וכך כלים וראו אחר שנכנס לביתו ויצא ולא נכנם שם אדם אחר וקודם שיכנס שם אדם אחר מנו אותם כלים ונמצאו חסרים ולא היה שם מקום שיפלו בו אותם כלים יש מי שאומר שיטול בע"ה בלא שבועה אותם כלים שחסרו מאותו אדם שהעידו עליו שנכנס שם.

ז. מדליק אש בשל חבירו האמינו לניזק לישבע וליטול כל מה שהוא אמוד שיהיה לו משלו או שיפקידו בידו על הדרך שיתבאר בסי' תי"ח.

ח. מי שיש עליו עדים שמסר ממון ולא ידעו כמה הפסידו והנמסר אומר כך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו יתבאר בסימן שפ"ח.

ט. המזיק ממון חבירו ואינו יודע כמה היזק הניזק נשבע כתקנת חכמים ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם כמו שיתבאר בסי' שפ"ח.

י. הפקיד אצל חבירו שק צרור ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות היו בו והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו ישבע בעל הפקדון ויטול והוא שיטעון דבר שהוא אמוד לו או אמוד להפקידו אצלו ואם אמר השומר ברי לי שהיה מלא סיגים או חול ישבע ויפטר ואם אמר השומר יודע אני שהיה בו זהב ואיני יודע כמה נוטל המפקיד בלא שבועה וי"א שנשבע שאינו יודע ויפטר ויתבאר עוד בסימן רצ"ח סעיף א'.

יא. מי שנכנס לביתו של בעל הבית בפני בעה"ב ויצא וכלים טמונים תחת כנפיו והעדים רואין אותו ולאחר זמן תבעו בעה"ב וא"ל תן לי כלים שהשאלתיך והרי העדים והוא אומר לקוחים הם בידי אינו נאמן ונשבע בעה"ב היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן ויחזירו ב"ד הכלים לבעל הבית בד"א בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו אין דרכו להצניע ואותן הכלים אין דרך בני אדם להצניעם לפיכך חייב להחזיר לפי שלא הצניעם אלא לכפור בהם אבל בעה"ב העשוי למכור כליו אע"פ שאין זה צנוע ואין דרך אותם הכלים להטמינם תחת הכנפים הרי זה נשבע היסת שהם לקוחים בידו וכן אם יצא בהם מגולים לפני עדים אע"פ שאין בעה"ב עשוי למכור את כליו ה"ז נאמן לומר לקוחים הם בידי שמא נצטרכו לו מעות ומכר ובלבד שלא יהיו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לעולם אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לעולם הם בחזקת בעליהם ואע"פ שהוציאם מגולים אע"פ שבע"ה עשוי למכור כליו הואיל ויש לו עדים שזה הכלי עשוי להשאיל ולהשכיר ידוע הוא לו מוציאים אותו מיד זה עכ"פ עד שיביא ראיה שמכרו לו או נתנו לו וי"א שאפי' בעה"ב טוען גנובים הם דינו כטוען שאולים הם וי"א שלא אמרו אלא בטוען שאולים הם אבל אם טוען גנובים הם בעל הבית נאמן וכן עיקר ואם הוחזק זה ונתפרסם לגנב אפי' בעה"ב טוען גנובים הם דינו כטוען שאולים הם.

יב. הא דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר בעה"ב נאמן דוקא כשיש לו עדים שהכלים הללו היו שלו וראו אותם עתה בידו אבל אם לא ראו אותם עתה בידו נאמן היוצא במיגו דהחזרתים לך.

יג. הא דאמרי' בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר שהיוצא נאמן דוקא בשלא ידעו עדים שבאו לידו בתורת שאלה או שכירות אבל אם ידעו עדים שבאו לידו בתורת שאלה או שכירות אינו נאמן.

יד. כל זה לא מיירי אלא כשהיה בעל הבית שם בשעה שנכנס זה והוציא הכלים אבל אם ראו העדים שנכנס לרשות חבירו ונטלם שלא בפניו בכל גוונא אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית ואין כאן שבועה שהרי העדים ראו מה גזל ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בע"ה בכל מה שיטעון והדין ביניהם.

טו. וכן אם חטף חפץ מחבירו ואומר בחובי נטלתי אינו נאמן אלא אם יש עדים שחטפו מידו או מביתו צריך להחזיר ואם אין שם אלא ע"א והוא כופר ישבע להכחיש העד ואם אינו כופר אלא שאומר שמשכנו בחובו צריך להחזירו והוא הדין לע"א מעידו שנכנס לרשות חבירו ונטל חפץ שלא בפניו.

טז. הנחבל כיצד ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו וזה אומר חבל בי וזה אומר לא חבלתי בו ה"ז נשבע ונוטל ואם יש הוכחה שזה חבל בו כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו כגון שהיתה בין כתיפיו וכיוצא בזה ולא היה אחר עמהם ה"ז נוטל בלא שבועה ואפי' יש אחר עמהם אי ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו כאילו אין עמהם אחר דמי ונוטל בלא שבועה.

סימן צא - חנוני נשבע ונוטל ודין פנקסים. ובו ט' סעיפים.

א. חנוני נאמן על פנקסו כיצד בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלי סלע והוא מודה שא"ל כן או שיש עדים בדבר והחנוני אומר ככר נתתי להם והפועלים אומרים לא קבלנו ממנו כלום שניהם נשבעין כעין של תורה ונוטלים מבע"ה וצריכים שישבעו כל אחד בפני חבירו חנוני בפני פועלים ופועלים בפני חנוני כדי שיתביישו יותר והוא הדין אם א"ל הלויני מנה ופרע לבעל חובי זה אומר נתתי וזה אומר לא קבלתי ישבעו שניהם זה בפני זה ויתן בעה"ב לשניהם.

ב. בד"א כששניהם לפנינו ותובעים מבעה"ב אבל אם מת החנוני והפועלים לבדם תובעים או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע נוטל בלא שבועה שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד.

הגה. וי"א דדוקא באם מת החנוני ואתו פועלים נוטלין בלא שבועה דהרי ודאי נתחייב להם ולא ידע אי פרע אבל אם מתו הפועלים והחנוני בא לתבוע מה שנתן לא יטול אלא בשבועה דילמא לא נתן כלום.

ג. בד"א בחנוני המקיף לבעל הבית ופורע לו כל חובותיו ואח"כ פורע לו בעל הבית אבל אם הקדים בע"ה מעות לחנוני וא"ל תן לפועלים סלע אם המחם אצל חנוני במעמד שלשתם והפועלי' נתרצו אין לפועלים על בעל הבית כלום והחנוני נשבע היסת ונפטר ואם שלא במעמד שלשתם המחם אצל חנוני נשבע חנוני לבעל הבית היסת שעש' שליחותו ונפטר והפועלי' נשבעי' לבעל הבית כעין של תורה שלא נטלו כלום מחנוני ונוטלים מבע"'ה וי"א שגם זו היא שבועת היסת.

הגה. מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו ותובע ההוצאות והנתבע אינו יודע נשבע התובע ונוטל וה"ה בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע.

ד. יש מי שאומר שאפי' אין החנוני טוען ברי שנתן אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך הרי הוא בברי הואיל ויש רגלים לדבר שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים.

ה. יש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפי' להוציא מיתומים הקטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת.

ו. אמר החנוני אתה אמרת לי ליתן לפועליך מנה והוא כופר ואומר לא אמרתי לך כלום בא נשבע בעל הבית היסת ונפטר ואם מודה בנ' נשבע שבועת התורה שלא ציוהו אלא חמשים ואם אמר חמשים צויתיך ליתן וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

ז. אם לא נתן בעל הבית לחנוני קצבה כמה יתן לפועליו אלא א"ל תן להם מה שצריכים אם אין הפועלים לפנינו או מתו החנוני נאמן לומר כך וכך נתתי להם ונוטל מבעל הבית בלא שבועה

הגה. וי"א דאף אם הפועלים בכאן והחנוני נתן להם יותר משכרן הואיל ולא נתן קצבה כמה יתן להם הרי החנוני נשבע ונוטל.

ח. קטן ששכר פועלים ואמר לחנוני לפרוע חנוני אומר נתתי והפועלים אומרים לא נטלנו יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול ולהרמב"ם הפועלים נשבעין ונוטלים ממנו אבל לא החנוני.

ט. אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחים ברשות הרבים והחנוני תובע הדינר והלוקח אומר נתתיו לך והשלכת לתוך כיסך הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל הפירות נתן הלוקח דינר לחנוני ובא ליטול פירות המונחים ברשות הרבים ואמר החנוני דינר זה הוא דמי פירות שכבר נתתי לך והולכתם לתוך ביתך החנוני נשבע בנקיטת חפץ וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות הצבורים ברשות הרבים אם הודה השולחני שמכרם ועדיין לא נטל הדינר נשבע הלוקח בנק"ח שנתן הדינר ונוטל המעות ואם לא הודה שמכרם לו אע"פ שמודה שלקח ממנו דינר עתה וטוען שדינר זה דמי מעות שכבר הוליכם הלוקח נשבע השולחני בנקיטת חפץ.

הגה. וכל זה שהפירות או המעות מונחים ברשות הרבים אבל אם כבר הכניס בעל הבית לרשותו והחנוני תובע הדינר בע"ה נשבע היסת ונפטר ואם אין הפירות או המעות ברשות החנוני ותבען בעל הבית החנוני נשבע היסת ונפטר.

סימן צב - דין החשוד על השבועה. ובו יד סעיפים.

א. החשוד על השבועה אין משביעים אותו לא שבועת התורה ולא שבועה של דבריהם ואם אמר התובע אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד אין שומעין לו.

ב. נקרא חשוד מי שנשבע לשקר אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ושבועת שוא וביטוי ואפי' עבר על חרם שהחרימו הקהל ויש אומרים דדוקא בשבועה דלשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שבשעה שיצאה שבועה מפיו יצאה לשקר אבל בשבועה דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא.

ג. וכן הפסול לעדות מחמת עבירה בין עבירה של תורה כגון מלוה ברבית או אוכל נבילות וכיוצא בהם בין של דבריהם כגון מפריחי יונים ומשחקים בקוביא נקרא חשוד וכל מי שחשוד לקח ממון חבירו חשוד על השבועה ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו אבל בלא עדים אינו חשוד דשמא מלוה ישנה יש עליו שבשביל כך תפס אותו.

ד. התובע לחבירו מלוה שהלוהו וכפר אע"פ שמביא עדים להכחישו אינו חשוד כל זמן שלא נשבע אבל הכופר בפקדון הוי חשוד אע"פ שלא נשבע והוא שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר..

ה. אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אע"פ שחושדים אותו ואין ראוי לעשותו עד לכתחלה אם נתחייב שבועה להפטר מתביעה שתובעים אותו משביעין אותו אבל אם הוא מהנשבעים ונוטלים אינו נשבע ונוטל ויש מי שאומר שאם נתחייב שבועה להפטר כיון שהוא אומר שהוא חשוד אם רצה התובע נשבע ונוטל.

ו. מי שנתחייב לחבירו שבועה ושאל שיחרימו בבהכ"נ על מי שיודע שזה עבר שבועה השואל כן ראוי לנזיפה אבל אם אומר בודאי שיש לו עדים שיודעים שעבר על השבועה ואינם רוצים להעיד ער שיחרימו בב"ה הרשות בידו להחרים בב"ה.

הגה. ואותן היודעים צריכין להעיד כמו בשאר עדות שהוא באם לא יגיד וגו'.

ז. מי שנתחייב שבועה דאורייתא הוא חשוד על השבועה בא שכנגדו נשבע ונוטל אם טען עליו טענת ודאי ואם שניהם חשודים חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.

הגה. וי"א דיחלוקו וכן נראה לי לדין דהמוציא מחבירו עליו הראייה וי"א דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל דוקא שלא היה יודע כשעסק עמו שהיה חשוד אבל בלא"ה לא דאל"כ כל אחד יעסוק עם החשוד וישבע ויטול ויש חולקים.

ח. היה החשוד שומר וטוען שאבד הפקדון או ננגב ושכנגדו אינו יכול לישבע וליטול שהרי אינו טוען ודאי שאכלו לפיכך אם טען בעל הפקדון ואמר בפני שלח יד בפקדוני או פשע בו הרי התובע נשבע כתקנת חכמים ונוטל.

ט. נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מהנשבעים ונוטלים אינו יכול לישבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע [היסת] ויפטר וכן פוגם שטרו וכל ביוצא בזה שהיה חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע בהיסת ויפטר מהשטר וי"א שכיון ששטר מקוים בידו גובה בלא שבועה.

י. היה החשוד מהנשבעים בטענת ספק אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע לפי שלא נתחייב זה שבועה שהרי לא טענו טענת ודאי.

יא. נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה ומ"מ מחרימין סתם על מי שכפר ממון חבירו ואינו משלם לו.

הגה. מיהו הנתבע יכול לומר השבע וטול ואז פטור אפי' מקבלת חרם.

יב. החשוד על השבועה ומוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעים מהיתומים אלא בשבועה והוא אינו יכול לישבע יפסיד.

יג. מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו שבועה שהרי אין יכול לישבע אלא ישלם או ישבע היסת והוא הדין לקטן שאין הנתבע יכול להפך עליו שבועה מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם ונשבע ואח"כ באו עדים שהוא חשוד אין שבועתו שנשבע כלום ואם נשבע ונטל יחזיר לבעל דינו מה שנטל ממנו ואם נשבע ונפטר ישבע זה שכנגדו ויטול ממנו.

יד. לעולם כזה דנים לחשוד עד שילקה בב"ד ואם יש עדים שלקה ועשה תשובה חוזר לכשרותו בין לעדות בין לשבועה.

סימן צג - דין שבועת ספק ושבועת השותפין. ובו יח סעיפים.

א. אלו נשבעים בטענת שמא השותפים והאריסים והאפוטרופסים שמינו אותם ב"ד על היתומים והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנונית ובן הבית שהוא נושא ונותן בענייני בעל הבית כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בנקיטת חפץ בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשתי מעין כסף.

הגה. בין בקרן בין בריוח וכל אלו יכולין להשביע אימת שירצה ואינן צריכין להמתין עד שיחלוקו וישביעם לבסוף.

ב. אע"פ שאין עדים שזה שותפו או אריסו אלא הוא מודה בפני עצמו ואומר שותפו אני או אריסו או בן ביתו אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע מיגו ליפטר מן השבועה.

ג. אם מת הרי היורש משביע את שותף אביו או אריסו בטענת שמא.

ד. המשלח ביד חבירו חפץ למכרו או ששלח מעות בידו לקנות לו פירות או סחורה אע"פ שלא נתן לו שכר על זה ואין לו חלק ולא הנאה בשליחות זו הואיל ונשא ונתן בממון חבירו הרי זה כבן בית ויש לו להשביעו מספק שלא עכב משלו כלום ויש מי שחולק ואומר שאינו חייב לישבע אלא כשבא ליטול.

הגה. אם בא ליטול חלק בריוח או שהוציא הוצאות ובא ליטול אין חילוק בין אם נושא שכר או לא וכן המקבל עיסקא למחצית שכר אף ע"פ שנתן לו שכר עמלו צריך לישבע כשאר השותפין ויש חולקין בזה וע"ל סי' צ"א ס"ג אימת שליח נשבע ונוטל.

ה. השותפים שנושאים ונותנים ביחד או שהיה א' מהם נושא ונותן ומפקיד הסחורה או מקצתה או מעות ביד השני בלא משקל ובלא מנין ובלא מדה הרי שניהם נכנסים לספק ויכול כל אחד להשביע את חבירו אבל אם היה האחד נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעים אלא זה שנשא ונתן.

ו. חלקו השותפים והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד מעליו בן הבית והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהם ושתק והלכו להם ולא תבעם מיד אינו יכול לחזור ולהשביעם בטענת ספק אלא מחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו אבל אם היתה לו טענת ודאי משביעו עליה ומגלגל בה כל מה שירצה וכן אם לאחר זמן נתחייב לו שבועה בין של תורה בין של דבריהם בין של שותפות מגלגל עליו שותפות ראשון.

ז. יש מי שאומר שאם פטרו משבועה א"י לגלגל.

ח. חלקו השותפים ונשאר להם חובות אצל אחרים אינם יכולים להשביע את זה מספק שהרי חלקו והחוב שנשאר להם אצל אחרים דבר ידוע הוא בכל מה שיפרעו יקח כל אחד חלקו וכחלוק דמי וכן אם נשאר לא' מהם ביד חבירו דבר קצוב אף ע"פ שלא נטלו ה"ז כאלו חלקו אבל כל זמן שנשאר כל שהוא שלא חלקו אותו ואינם יודעים משקלו או שנשאר ביניהם צד מהשותפות שלא עשו חשבון ולא ידע כל אחד מהם כמה הוא חלקו עדיין השותפות קיימת ומשביעין זה את זה.

ט. תבע א' מהם את חבירו ואמר לו השבע לי כי עדיין השותפות קיימת והנתבע אומר חלקנו כבר או שאמר התובע כן חלקנו אבל תנאי היה שאשביעך בכל עת שארצה ועדיין לא נשבעת לי אינו יכול להשביעו בטענת ספק אפי' אמר הנתבע חלקנו וכך וכך נשאר לך אצלי וזה שנשאר לך אצלי אינו אלא חוב שזקפת עלי מלוה או הנחתו אצלי פקדון א"י להשביעו בטענת ספק וגם א"י להשביעו היסת שכבר חלק או שמעולם לא נשתתפו ואפי' ע"י גלגול לפי שאין משביעין היסת ולא מגלגלין אלא טענה שאם יודה בה חייב ממון אבל דבר שאפילו הודה אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו אפי' ע"י גלגול.

י. טענו עדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וזה אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום או לא הייתי שותפך מעולם הרי הנתבע נשבע היסת שאין לו בידו כלום ומגלגל עליו שלא גזלתני כלום מעולם ואינו מגלגל עליו שלא הי' שותפו או שכבר חלקו מהטעם שאמרנו.

יא. טען עדיין שותפין אנחנו ויש לי להשביען בטענת ספק והלה אומר לא נשתתפנו מעולם והביא התובע עדים שהיה שותפו וחזר הנתבע אח"כ ואמר חלקנו אין שומעין לו שהרי הוחזק כפרן לשבועה זו וישבע שבועות השותפין וכן כל כיוצא בזה.

יב. השותף שטען על חבירו שכך היה התנאי ביניהם והלה אומר לא היה תנאי זה מעולם או שטען הקרן שלי היה כך וכך והלה אומר אינו אלא פחות מזה או שטען כבר נתתי לך מהשותפות והלה אומר לא לקחתי או סחורה זו שלי היא והלה אומר משל אמצע וכל כיוצא בטענת אלו אם רצה התובע שלא ישבע השותף שבועת השותפים וישביענו היסת על הטענה שכופר בה ואומר לא היו דברים מעולם הרי זה משביעו ואפי' רצה מגלגל עליו כל אלו הדברים בשבועת השותפים.

יג. ראובן שהטיל לכיס ת' דינרים והטיל שטעון מאתים ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והרי הממון כולו ביד ראובן וטען ראובן שנפחת הקרן ת"ק דינרים אין אומרים שישבע ראובן שבועת השותפים שפחתו כך וישלם שמעון מביתו חמשים אלא ישבע ראובן שבועת השותפים שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישלם שמעון כלום ואם טען ראובן ששמעון יודע בודאי זה שפחתו ישביע את שמעון שבועת השותפים ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל ישבע שמעון היסת שאינו יודע בודאי בזה ההפסד ויפטר ולא עוד אלא אם היה זה המנה הנשאר ביד שמעון חולקין אותו בשוה שאין השותף מהנשבעים ונוטלים כדי שישבע ויטול מה שביד חבירו אלא נשבע ונפטר או נוטל מדבר שהוא תחת ידו טען שמעון שיש ללוי עליו חוב מזה השותפות מנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ונותנים החוב ואח"כ מחשבין ואם אין בידו ליתן א"נ להוציא מיד ראובן או מהסחורה הידועה לשותפים שמא קנוניא הם עושים שמעון ולוי על נכסי ראובן אפי' היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב ממנה כלום אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי מחמת השותפות הוא והחוב אצלנו הוא ישבע ראובן היסת או ע"י גלגול שאינו יודע שהחוב זה אצלנו וישלם שמעון החוב משלו.

יד. וכן אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון בק' דינרים מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר קבעתי לו זמן לשנה או לשתים א"נ שמא קנוניא הוא עושה על נכסי ראובן וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו ויתבע מלוי בסוף זמן שאמר.

הגה. ואם מפורש בשטר שהוא ממון השותפות והשטר יוצא מתחת יד ראובן אין שמעון נאמן בהודאתו רק על המחצה שלו וראובן יכול לתבוע מחצה שלו משמעון או תלוי אם אינו יכול להוציא משמעון.

טו. ראובן ושמעון שותפים וקנה ראובן בגדים מעכו"ם ומכרם ללוי ויצא לוי לעכו"ם במעות וכתב ראובן שטר לעכו"ם שאם לא יפרענו לוי לזמן שקבע שיפרענו הוא ואח"כ חלקו ראובן ושמעון השותפות חייב שמעון לעשות שטר לראובן שאם יברר ראובן בעדים שלא פרע לוי לעכו"ם ויצטרך ראובן לפרוע לעכו"ם שיפרע חלקו ובכל מה שיוציא על עסק זה הוצאות ושוחד ושאר דברים בכל מה שיברר ראובן בעדים שיפרע שמעון חלקו.

טז. ראובן שותף שמעון נשא ונתן עם עכו"ם והטעה בחשבון ונתן המעות לשותפות וירא שיזכור טעותם ובקש שיעשה לו שמעון שטר עליו כשיצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו עוד תובעו שהיו לו משכונות מאחרים ומכרם וירא שיבא לו הפסד מזה שיעשה לו שטר שיפרע לו חצי ההפסד שיבא לו מזה אינו חייב לעשות לו שטר אלא יודה שמעון בפני עדים שהמעות שסכומן כך וכך שהטעה ראובן לעכו"ם פלו' שהכניסם לשותפות לז ועדים יכתבו הודאת שמעון ויחתמו עליה ויתנו אותם ליד ראובן וכן במשכונות שמכר ראובן יודה שמעון בפני עדים כל הדברים כמו שהיו ויכתבו הודאה ויתנוה לראובן.

יז. ראובן ושמעון שותפים ואמר ראובן לאחיו תשתדל עמנו בשותפות ותניח מעותך עם שלנו וקח ריוח בכדי מעותיך ושמעון ידע בדבר עתה אומר שמעון מאחר שלא הודעתני אין לי ליתן מחלקי לאחיך חלק מהריוח הדין עם ראובן ויטול אחיו חלקו בריוח כפי חלקו במעות.

יח. באו לחלוק והוציא ראובן קצת שטרות שמכר ליהודים בהקפה אם מנהג העיר למכור בהקפה צריך שמעון לקבל ואם ירצה ישביע לראובן שאלו ההקפות הם מעסק השותפות ושעשאם לצורך העסק ולטובתו ואם אין מנהג העיר למכור בהקפה לא יתן שמעון חלקו בהקפה אלא במעות ובסחורה.

סימן צד - דין גלגול שבועה. ובו ט' סעיפים.

א. כל מי שנתחייב שבועה בב"ד אפי' היסת יכול בעל דינו לגלגל עליו כל תביעה שיש לו עליו שאם היה מודה בו היה מתחייב בו ממון ואם אפי' היה מודה בו לא היה מתחייב ממון אלא שבועה אינו יכול לגלגל אבל שכיר שנשבע ונוטל אין מגלגלין עליו אפילו לא תבע התובע לגלגל ב''ד מעצמם מגלגלין.

ב. אין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ודאי ונתחייב שבועה אבל אם טוען טענת ספק ונתחייב שבועה אין מגלגלין עליו אבל על טענת ספק של התובע מגלגלין ובלבד שיהיה רגלים לדבר כמו בשבועת השותפים.

ג. מי שנתחייב שבועה והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים שלא טען אותם וראה הנתבע כך ואמר איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונ' שנתחייבתי על כפירתה שבועה אין שומעין לו אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגלגל עליך מהטענות הודאיות או השבע אבל אם טען עליו התובע טענת ספק ורצה הלה לשלם עיקר תביעתו אינו חייב על הגלגולין לשלם.

ד. אם כשנתחייב שבועה אמר אשלם ולא אשבע ואחר שאמר כן תבעו דברים אחרים אינם בגלגול כיון שכבר הודה לפרוע קודם שידע שרוצה לגלגל עליו דברים אחרים.

ה. כשמגלגל עליו תביעות ודאיות ואמר הנתבע איני רוצה להשבע אלא הריני משלם הטענה הראשונה שאמרנו שאין שומעין לו אלא או יתן כל מה שגלגל עליו או ישבע אם רוצה לישבע נפטר מהכל אפי' מתביעה ראשונה אע"פ שכבר נתרצה לפרוע אותה יכול לחזור בו אפי' אחר שיצא מב"ד שלא נתרצה לפרוע אלא כדי להפטר משבועה אבל מאחר שצריך להשבע נשבע אף על תביעה ראשונה.

ו. אם זה שנתחייב היסת ורואה שמגלגלים עליו הרבה הפך השבועה אומרים לו או השבע על הכל או תהפוך הכל שישבע זה על הכל ויטול ואם אמר הנתבע על הגלגולים אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה ישבע ויטול הרשות בידו.

ז. טענו מנה והודה לו בחמשים ועל השאר טען איני יודע והאחר גלגל עליו כמה גלגולים והנתבע השיבו על הגלגולים אין לך בידי כלום אע"פ שעיקר שבועה אנו דנים בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא כן על הגלגולים ומה דינו יש מי שאומר שנשבע על הגלגול אם ירצה או יהפכנה עליו ויש מי שאומר שאין כאן גלגול שלא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו מן התורה ואין כאן גלגול.

ח. נתחייב לו שבועה מן התורה ובא לגלגל עליו שבועת היסת יכול לומר לו שבועה דאורייתא אשבע לך ועל הגלגולים תשבע ותיטול.

ט. טענו מנה והודה לו בחמשים וכפר בחמשים וכשבא לישבע גלגל עליו גלגולים השיבו על הגלגולים איני יודע ישבע על העיקר ויפטר מלישבע על הגלגולים אבל מחרימין בפניו כל מי שיודע לפלוני בכך וכך ולא יודה.

סימן צה - דין איזה שבועה נשבעין על קרקעות ודין הקדש בזמן הזה. ובו ו' סעיפים.

א. אלו דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה קרקעות אפי' של ח"ל ועבדים ושטרות והקדשות וכן נכסי עכו"ם לא שנא מודה מקצת לא שנא כופר בכל ועד אחד מכחישו לא שנא בשבועת השומרים ואפי' אם פשעו בהם ונאבדו פטורים מלשלם לא שנא שומר חנם או שומר שכר ושואל ואם התנה לשלם הכל לפי תנאו אבל שבועת היסת נשבעין אפילו על דברים אלו וכן ע"י גלגול נשבעין עליהן והקדשות שאמרו דוקא הקדש גבוה אבל הקדש לעניים או לבהכ"נ או לספר תורה וכיוצא בזה נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט.

הגה. וי''א דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לאו כקרקע דמי ויש חולקין ולכן אם שאל בית ונשרף פטור מלשלם.

ב. טענו ענבים העומדים ליבצר ותבואה יבשה העומדת ליקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן ה"ז נשבע עליהם כשאר המטלטלים והוא שאינם צריכים לקרקע שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה אבל אם היו צריכים לקרקע הרי הם כקרקע לכל דבר.

הגה. י"א דמיירי שתבעו המעות של ענבים אבל אי תבעו ענבים והודה במקצתן אפי' עומדות ליבצר מיקרי הילך ויש חולקין וס"ל דאם תבעו מעות הענבים בכל ענין מיקרי מטלטלין אלא מיירי שתבעו הענבים ומודה במקצתן ואומר שבצרן ואכלן דלא הוי הילך וע"ל סי' זה ס"ו.

ג. טענו ב' חדשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר ב' חדשים והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד הרי זה מודה מקצת ואם היה שכר החדש שכפר בו שוה שני כסף נשבע שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין.

הגה. וה"ה אם תבעו דמי הקרקע שמכר לו והוא מודה לו במקצת דמים כתבעו ממון הואיל ואינן חלוקים כמה קרקע מכר לו רק על הדמים וכן אם תבעו דמי נייר השטרות הוי ממון.

ד. שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראיה וזה אומר לא היו דברים מעולם או שטען שאבד פטור אף משבועת היסת שאפי' פשע בו ואבד פטור כמו שנתבאר.

ה. טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר בכל הכלים פטור משבועת התורה אבל אם כפר בכל הקרקעות והודה במקצת הכלים וכפר במקצתם חייב לישבע שבועת התורה על הכלים ומגלגלים עליו שבועה על הקרקעות וכן הדין בטוענו כלים ועבדים או כלים ושטרות.

ו. החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד א' שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום פטור משבועה דאורייתא.

הגה. וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו לשלם פחתו ה"ז כשאר תביעות ממון.

סימן צו - חרש שוטה וקטן איזה שבועה נשבעים וגם אשת איש. ובו ו' סעיפים.

א. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אחד הבא בטענת עצמו או בטענת אביו לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד א' ואין שם תובע שתביעת הקטן אינה תביעה גמורה נמצאת אומר קטן שאמר לגדול מנה לי בידך או אבא היה לו בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים או אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו ה"ז פטור משבועת התורה אבל אם שמר לקטן וטוען שאבד ה"ז נשבע שבועת השומרים לפי שאינו נשבע מחמת טענה.

הגה. וי"א דאין נשבעין לו שבועת שומרים שהיא שבועת התורה ואע"פ שתבעו כשהוא גדול רק שהנתינה היתה כשהיה קטן וכן נ"ל עיקר.

וכן אם הודה שהיה שותף לקטן או אפוטרופס עליו יעמידו ב"ד אפוטרופס לקטן וישבע השותף וכיוצא בו טענת שמא.

ב. אע"פ שאין נשבעין על טענת קטן שבועת התורה אבל שבועת היסת נשבעין ואפי' היה קטן שאינו חריף לענין משא ומתן נשבעין היסת על טענתו נמצאת למד שהקטן שטען על הגדול בין שהודה מקצת בין שכפר בכל בין שהיה שם עד בין שלא היה שם עד ה"ז נשבע היסת ואינו יכול להפך על הקטן שאין משביעין את הקטן כלל ואפילו חרם סתם אינו מקבל לפי שאינו יודע עונש השבועה.

ג. יש מי שאומר שאע"פ שנשבעים שבועת היסת לקטן על השטרות אין נשבעין לו כלל קטן שטענו הגדול אם טענו בדברים שיש לו הנאה לקטן כגון עסק משא ומתן לאחר שהגיע לעונת הפעוטות והודה הקטן נפרעים מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וישלם ואם כפר הקטן ממתינים עד שיגדל וישבע היסת ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה כגון נזקים וחבלות אף ע"פ שמודה ואע"פ שיש לו ממה לשלם פטור ואפילו לאחר שהגדיל ואם היה התובע מהנשבעים ונוטלים כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנאה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מהקטן אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מהקטן שאין לקטן בזה הנאה שהרי הוא חייב לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו וזה החנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי הקטן.

ד. אין קנין קטן כלום לפיכך עדים שראו קנין שלו לא יכתבו עליו שטר.

ה. החרש והשוטה אין נזקקין להם לכל טענה לא לטענתם על אחרים ולא לטענת אחרים עליהם לא לשבועה קלה ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר בענינים אלו ונשבע כל מיני שבועות ונשבעים על טענתו ויש מי שכתב שדין החרש כדין הקטן אבל השוטה אפי' נתרפא והודה אינו חייב לשלם אפילו אם הלוהו בעדים שאבידה מדעת הוא ואין צריך לומר שאין משביעין אותו לכשיתרפא.

ו. אשת איש שנתחייבה שבועה משביעין אותה ואם מסרבה מלישבע כופין אותה כמו שכופין לאיש.

הגה. ומזמינין אותה לדין או שולחין אצלה כדרך שיתבאר לקמן סי' קכ"ד ואם אין לה לשלם יכתבו לו פסק שתשלם לכשתתאלמן או לכשתתגרש אבל אין בעלה חייב לשלם בשבילה אע"פ שנושאת ונותנת תוך הבית ודלא כיש חולקין בזה וע' באה"ע סי' צ"א ואם הבעל מודה שבאו הכלים שתובעים אותה לרשותו חייב לישבע שאינן ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע בהן במה שנגנבו י"א דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת דהא מוציאין אותה מבהכ"נ כשנותנים חרם.