שלחן ערוך הלכות חובל בחבירו סימן תכ-תכז
סימן תכ - החובל בחבירו חייב בה' דברים וכיצד
משערין אותם והמבייש בדברים.
א. אסור לאדם להכו' חבירו ואם הכהו עובר
בלאו שנא' פן יוסיף ואם הקפידה תורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו קל וחומר בהכאת
צדיק והמרים יד על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע.
הגה. וע"ל סי' תכ"א סעיף י"ג
ודין הכאת איש לאשתו עיין בא"ה סי' קנ"ד די"א דיש חרם קדמונים באדם
המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה ומיד שמקבל עליו לעשות דין מתירין
לו אע"פ שאין [המוכה] מתרצה.
ב. הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון
שאין בה חיוב ממון ואפי' הכה עבד כנעני לוקה הוא שהרי חייב במצות.
ג. החובל בחבירו חייב בחמשה דברים נזק צער
רפוי ושבת בושת אם החבלה בענין שיש בה כל החמש.
הגה. י"א דצריך ליתן ג"כ תוספות
מזונות הצריכין בחליו ממה שהיה אוכל כשהיה בריא ונ"ל דבכלל ריפוי יחשב.
ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם
ב' ב' ואם א' א'.
ד. כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע א' או שחסרו
א' מכל אבריו נותן לו כל ה' הדברים.
ה. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור או הכהו
על עינו ומרדה וסופה לחזור אין כאן נזק ונותן לו שאר ארבע דברים.
ו. הכהו על ראשו וצבתה אין כאן נזק ושבת
ונותן לו שאר השלש דברים.
ז. הכהו במקום שאינו נרא' ולא ראהו שום אדם
אינו נותן לו אלא צער וריפוי.
ח. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא בזה
אין כאן אלא בושת.
ט. כוואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה
חבורה ואינו מעכבו ממלאכ' אינו נותן אלא צער.
י. השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו
אינו משלם לו אלא ריפוי בלבד.
יא. הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו
אינו נותן אלא שבת בלבד אבל אם היה כבר בחדר וסנר עליו מלצאת הוי גרמא בניזקין ופטור
מדיני אדם.
יב. גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת
סכו בסם עד שאין סוף השער לחזו' חייב בה' דברים שהרי מצטער מן הסם ושבת שהרי הוא ראוי
לרקד ולנדנד [שער] ראשו בשעת ריקוד ונמצא בטל ממלאכה זו.
יג. המחסר את חבירו אבר שאינו חוזר חייב
בכל הה' דברים אפי' הפיל שינו חייב בכל שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת אע"פ שהשן
אין לו רפואה בשר השניים צריך רפואה.
יד. אפי' חסרו כשעורה מעור בשרו חייב בה'
דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור ויצא ממנו דם חייב בה'
דברים.
טו. כיצד משערים הה' דברים נזק אם חסרו אבר
או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל
בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו.
הגה. ואם היה בעל אומנות כגון נוקב מרגליות
וקטע לו ידו משערינן הזיקו כפי מה שהוא אבל אם קטע רגלו שאין מזיק לו כל כך משערינן
היזיקו כאלו לא היה בעל אומנות.
טז. צער כיצד הרי שקטע אצבעו אומדים כמה
אדם רוצה ליתן בין לקטע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר המלך לקטוע אבר ומה
שיש בין זה לזה משלם לו.
הגה. ובמקום דאיכא צער לחוד משערין אם היה
גוזר המלך לכוות אותו בשפוד על צפרנו וכדומה כמה היה נותן להנצל מצער זה.
יז. כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אלא
חלה ונפל למשכב או צבתה ידו וסופה לחזו' נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של
אותה מלאכ' שבטל ממנה ואם חסרו אבר כגון שקטע ידו נותן לו דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין
אותו כאילו הוא שומר קשואין ורואין כמה הוא שכר שומר קשואים בכל יום ועושין חשבון כל
ימי חוליו של זה ונותן לו וכן אם קטע רגלו רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח סימא את
עינו רואין אותו כאלו הוא טוחן ברחים וכן כל כיוצא בזה.
הגה. ודוקא בסתם בני אדם שאינן בני אומנות
אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חוליו משערין השבת כפי המלאכה דבטל מיניה.
יח. כיצר משערין הריפוי אומדים בכמה ימים
יחיה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד ואין מחייבים אותו לתת דבר יום ביומו ודבר
זה תקנה היא למזיק וכן השבת אומדין אותו ונותן הכל מיד אם היה מתגלגל בחוליו והולך
וארך החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכן אם הבריא מיד אין פוחתין ממה
שאמדוהו.
יט. אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו
דבר יום ביומו שומעין לו הרי שלא פסק עמו אלא הי' מרפא יום ויום ועלו בו צמחים מחמת
המכה או נסתרה המכה אחרי שחייתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עלו בו צמחים שלא מחמת
המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו רמי שבתו.
כ. עבר על דברי הרופא והכביד עליו החולי
אינו חייב לרפאותו.
כא. אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי
רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאו בשכר.
כב. אם יאמר המזיק אביא לך רופא ממקום רחוק
שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו הרופא שהוא במקומו מדקדק יותר שלא יפסיד המחאתו.
כג. אמר הנחבל תן לי שכר הרופא ואני ארפא
את עצמי יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם.
כד. כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש
אינו דומה מתבייש מהקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו הקל בושתו מרובה.
הגה. וכן המתבייש כפי מה שכבודו גדול בושתו
מרובה והמבזה כהן בושתו יותר גדולה מבאיש אחר.
כה. צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב
בדיני שמים אחזו ותקע באזנו וחרשו או שהכהו באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו אם אינו בעל
אומנות ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות רואים כמה נפחתו דמיו ונותן.
כו. סימא עינו ולא אמדוהו [קטע ידו ולא אמדוהו]
וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו.
הגה. ומחויב ליתן צער וריפוי ובשת. של כל
מכה ומכה רק שאומדים הכל ביחד
אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו
אין גובין ממנו אלא דמי כלו בלבד ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כלו אין מוציאין
מידו.
הגה. וכבר נתבאר סי' שפ"ח דיש חולקין
וסבירא להו דלא מהני תפיסה.
כז. כשב"ד מגבין לנחבל ארבעה דברים
אין נותנים לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנים לו זמן כיון
שלא חסרו ממון.
כח. כשם שאומרים למיתה כך אומדים לניזקין
כיצד הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה
שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנא' באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק אבל חייב
הוא בבושת בלבד שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת לפיכך צריכים העדים לידע במה
הזיק ומביאים החפץ שהזיק בו לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפץ ואמר
החובל לא היה בו כדי להזיק ונחבל אומר היה בו כדי להזיק לו ישבע הנחבל ויטול.
כט. הברזל אין לו אומד אפי' מחט קטנה ראויה
היא להמית ואין צריך לומר להזיק ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקלו
שאינו מחודד כלל אומדים אותו כשאר דברים.
ל. הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא
הלה ראשו מהחלון וקבלה פטור מכולם שנא' ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.
לא. החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי [פטור]
אחרי' שחבלו בו חייבים.
לב. המבעית את חברו אע"פ שחלה מהפחד
פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו
באפילה וכיוצא בו וכן אם זעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע
לו באזנו וחרשו או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין.
לג. ואם הנחבל אומר נחרשתי נסמית עיני ואיני
רואה או איני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירים הדבר ושמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדוק
זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחדש ואח"כ ישלם זה.
לד. המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ
פטור נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ
אין בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר
או שעלה מנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כל כך בושת כמו שמבייש המלובש.
לה. ביישו כשהוא ישן ומת [בתוך שינתו] שלא
הרגיש בבושת אין גובין אותו בושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם.
לו. ישן שבייש פטור.
לז. המבייש את השוטה פטור את החרש או את
הגר או את העבד או את הקטן שכשמכלימים אותו נכלם חייב ומ"מ אינו דומה המבייש את
הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא המבייש חרש למבייש פקח.
לח. רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו
בדברים פטור ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ויש אומרי' שמנדין
אותו עד שיפייס המבוייש.
הגה. וי"א דמכין אותו מכת מרדות והמוציא
שם רע על חבירו הוי בכלל המבייש בדברים המקנטר חבירו ואמר ליה איני מומר ואיני עבריין
אע"פ שלא אמר כמוך הוי כאילו פי' כמוך האומר לחבירו הרי אתה עושה כמו ממזר או
אתה כממזר אינו כלום ויש חולקין וסבירא להו שאם אומר אתה כממזר כאלו קראו ממזר אבל
אם אומר אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר דבר זה או כיוצא בזה שהטיל בדבר תנאי אינו כלום
האומר לחבירו פסול אתה י"א דיכול לתרץ דפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש ויש
חולקין המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות ב"ד
ואם קבורים בסמוך לו ילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו ואם
כופר המבייש אם הוא ביוש של שוכני עפר יתנו חרם בעדות אבל לא על ביושים אחרים ונראה
דהכל לפי ראות ב"ד ועיין לעיל סי' פ"ז סעיף כ"ה הקורא לחבירו מלשין
בן מלשין אם הוא לבד מלשין פטור וכן אם קורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע הקורא לחבירו
עבד או ממזר והוא אמת פטור אבל אם לא יוכל לברר אע"ג דשמע כן שאחרים דברו כך לא
נפטר בכך.
לט. אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין
עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח וכל המלבין פני אדם
כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא.
מ. דין המבייש ת"ח בדברים נתבאר בטור
יו"ד סימן רמ"ג סעיף ד'.
מא. יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מעט
ואין בהם נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים וכל המכה את חבירו הכאה מהן משלם אותו
הממון הקצוב וכולם קנסות הן ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת בין
צריך לרפואה בין לא צריך זהו משלם וכמה הוא משלם הבועט בחבירו ברגלו משלם ה' סלעים
הכהו בארכובתו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם
י"ג סלעים תקע את חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו משלם חמשים סלעים סטרו באחורי
ידו משלם ק' סלעים וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק משלם מאה סלעים
וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה כיצד כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות אפי' זו אחר זו
משלם עשרים סלעי' סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע וכן בשאר.
הגה. ונ"ל דה"ה באלו הדברים הנזכרים.
מב. כל אלו הסלעים הם מכסף מדינה שאין בו
כסף אלא שמינית שהם שלש מעין שכל מעה משקל ט"ז שעורות כסף צרוף שהוא עוטמני א'.
מג. בד"א במכובד אבל אדם שהוא מבוזה
ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אינו אלא כפי מה שיראו הדיינים שראוי ליטול.
הגה. י"א שאלו הדברים אינן רק משום
בושת וצער אבל ריפוי ושבת הכל לפי הענין.
מד. כיצד מגבין האידנ' חבלו' וקנסות אלו
נתבא' בסי' א'.
סימן תכא - המבייש חבירו שלא בכוונה והחובל
בחבירו שלא בכוונה. ובו יד סעיפים.
א. אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו
והמבייש את חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן שבייש פטור.
הגה. וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב
לו וכיוצא בזה אע"פ שלא יכול לברר עליו מ"מ פטור דהרי לא כוון לביישו.
ב. המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול
נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי
בושתו של עבד.
ג. וי"א דצער ריפוי ושבת חייב אפי'
שלא בכוונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד אבל בנזק חייב אפי' אנוס דאדם מועד
לעול' בין שוגג בין במזיד בין ער בין ישן.
ד. בד"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד
ונתהפך א' מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו אבל אם היה א' ישן ובא חבירו ושכב בצרו
זה שבא באחרונה חייב אם הזיק לראשון ואם הראשון הזיקו פטור וכן אם הניח כליו בצד הישן
ונתהפך עליהם ושברם פטור שזה שהניחם בצדו פושע הוא במה שהניחם בצדו.
ה. שנים שנתאבקו יחד ואחד הפיל חבירו לארץ
ונפל וסימא את עינו פטור.
ו. בכל מקום שחובל בחבירו בכוונה חייב בה'
דברים אפי' נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו
אין לו רשות לחבול בו אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו
לחבול בו כדי להוציאו.
הגה. וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו
יוכל להוציאו קודם זמן השכירות.
ז. נכנס לחצר חבירו שלא ברשות ולא ידע בע"ה
שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכוונה פטור ואם הוזק בו ב"ה חייב כיון שנכנס שלא ברשות
ודוקא בשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס אבל ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה.
ח. היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו
זה בזה שניהם פטורים.
ט. המבקע עצים בר"ה ופרח עץ מהם והזיק
ברה"י או שבקע ברה"י והזיק ברה"י אחר או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות
בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו חייב בד' דברים ופטור מהבושת.
י. היתה לו אבן מונחת בחיקו בין שלא הכיר
בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה וכן אם נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' והזיק
או שהזיק שכשהוא ישן חייב בנזק ופטור מד' דברים.
יא. מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב
בד' דברים ופטור מהבושת נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים ואם נתהפך
חייב בכל אף בבשת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב בבושת.
יב. המזיק לאשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה
האומר לחבירו קטע את ידי או סמא את עיני ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב בחמשה דברים
שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך.
הגה. וי"א דאם א"ל בפי' ע"מ
לפטור פטור אלא שאם לא א"ל בפי' רק דברים שמשמען כך אנו דנין דבריו שלא פטרו כגון
שא"ל קטע ידי או סמא עיני וא"ל המזיק ע"מ לפטור וא"ל הניזק הן
אנו דנין שבתמיה קאמר הן וחייב המזיק.
יג. שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחבירו
יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל
בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול
כדי להציל עצמו בו ראובן שהכה לשמעון וחזר שמעון ובא להכותו לראובן ובאתה אשתו של ראובן
והחזיקה בשמעון והוא נתק ידיו והכה אותה פטור וע"ל ס"ס תכ"ד איש ואשה
בחבלו זה בזה ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב
וכן הדין באדם הרואה א' מישראל מכה חבירו וא"י להצילו אם לא שיכה המכה יכול להכותו
כדי לאפרושי מאיסורא.
הגה. וכן מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא
עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור ואין צריך להביאו לב"ד.
יד. שנים שחבלו באחד כא' שניהם חייבים ומשלשים
ביניהם היה א' מתכוין והשני לא כוון השני פטור מבושת.
סימן תכב - צריך החובל לפייס הנחבל שימחול
לו. ובו ב' סעיפים.
א. החובל בחבירו אע"פ שנתן לו ה' דברים
אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו ואסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול כי אין זה דרך
זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידוע שהוא שב מחטאו
וניחם מרעתו ימחול לו וכל הממהר למחול הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.
הגה. ועיין בא"ח סי' תר"ו אסור
לבקש דין מן השמים על חבירו שעשה לו רעה ודוקא דאית ליה דיינא בארעא וכל הצועק על חבירו
הוא נענש תחלה וי"א דאפי' לית ליה דיינא בארעא אסור לצעוק עליו אא"כ הודיעו
תחלה.
ב. דין נחבל נשבע ונוטל נתבאר בסימן צ'.
סימן תכג - נגף אשה ויצאו ילדיה וכיצד שמין
דמי ולדות. ובו ד' סעיפים.
א. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ
שלא נתכוין חייב לשלם דמי ולדות לבעלה ונזק וצער לאשה וכיצד משערין דמי ולדות שמין
את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנים לבעל ואם מת הבעל נותנים
ליורשיו ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה.
ב. היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן
דמי ולדות לבעל מת הגר פטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר זכתה היא בדמי ולדות.
ג. היתה שפחה או עכו"ם בשעת הריון ובשעת
נגיפה נשתחררה או נתגיירה הרי דמי ולדות שלה.
ד. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ
שהיה שוגג ה"ז פטור מהתשלומין ואינו משלם כלום שנא' ולא יהיה אסון ענוש יענש בד"א
כשנתכוין לאשה אבל אם נתכוון לחבירו ונגף את האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא
כוונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות.
סימן תכד - החובל באביו ואמו או החובל בבניו
או החובל בחבירו בשבת. ובו יא סעיפים.
א. החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם חייב
בה' דברים הוציא מהם דם חייב מיתה לפיכך פטור מתשלומין אפי' הוא שוגג לפיכך לא יקיץ
הבן לאביו ולא יוציא קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבא להוציא ממנו דם ונתבאר זה
בטור יורה דעה סימן רמ"א.
ב. החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו
הוא שוגג כיון שיש בו מיתת ב"ד אבל החובל בחבירו בי"הכ [אפילו] במזיד חייב
לשלם לו.
ג. החובל בעבד כנעני שלו פטור חבלו בו אחרים
רבו נוטל ה' דברים ואפי' צערו בסם ונתרפא מהרה הרי כל רפואתו לרבו.
ד. מי שחציו עבד וחציו בן חורין שהכהו אדם
או נגחו שור נתבאר משפטו בטור י"ד סי' רס"ז.
ה. מי שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור
לידו וחבלו בו אחרים פטורים.
ו. החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת
אותה מכספה הוא הרי הוא של האב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה
וי"א אפי' בסמוכה על שלחנו הוא שלה אם אחרים חבלו בה אבל צער וריפוי ובושת שלה
וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ובושת.
הגה. ונראה לי דוקא באינה סמוכה על שלחנו
אבל סמוכה על שלחנו י"א דפטור וכמו שיתבאר בסמוך.
ז. החובל בבניו הגדולים אם אינם סמוכים על
שלחנו נותן להם מיד והקטנים ילקח קרקע בנזקן והם אוכלים פירותיו וכן באחרים שחבלו בהם
ואם היו סמוכים על שולחנו בהם פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים ואם אחרים חבלו
בהם בגדולים יתן להם מיד בקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיו עד שיגדלו.
הגה. וי"א דאינו פטור בסמוכים על שולחנו
אלא משבת אבל חייב בשאר ד' דברים ודינו בהם כאלו חבלו בהן אחרים.
ח. החובל בחרש שוטה וקטן חייב והם שחבלו
באחרים פטורים אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם שבשעה
שחבלו בהם לא היו בני דעת.
ט. העבד והאשה החובל בהם חייב והם שחבלו
באחרים פטורים אבל משלמים לאחר זמן שאם נתגרשה האשה או נתאלמנה או נשתחרר העבד.
הגה. יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מוכרת
אותו לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל.
י. האשה שחבלה בבעלה אם היה תוספת בכתובתה
או נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מחייבים אותה למכרם לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם
רצה הבעל ואם רצה לגרש' ולגבות ממנה הכל גובה ואם לא היה לה אינה יכולה למכור לו עיקר
כתובתה שאסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר
בדמי החבלה או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו.
הגה. וכן אם החבלה כפי כתובתה מוכרת כתובתה
לבעלה ומשלמת לבעלה ולא חיישינן שמא תהא קלה בעיניו להוציאה שהרי אם ירצה יוכל לגרשה
ולגבות בחבלתו.
יא. דין אשת איש שחבלו בה אחרים או בעלה
נתבאר בטור א"ה סימן פ"ג.
הגה. איש ואשה שיש לה בעל שחבלו זה בזה לא
אמרינן שישלמו במותר נזק שלם דהא קצת מחבלה שחבל באשה הוא לבעלה על כן ישלם החובל בה
השייך לבעלה ומה ששייך לאשה מנכין לו נגד חבלתו.
סימן תכה - חייבי מיתת ב"ד היאך דנים
אותן בזמן הזה. ובו ה' סעיפים.
הגה. כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה אין
בידינו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן אלא מנדין אותן ומבדילין אותן מן הקהל
וכל זה מצד הדין אבל אם רואין ב"ד שהוא צורך שעה ומגדר מילתא יכולין לענוש במה
שירצו כמו שנתבאר לעיל סי' ב'. ודוקא בדיני נפשות הצריכין ב"ד אבל הנהרגין בלא
ב"ד נידונין גם עתה כמו שיתבאר.
א. הרודף אחר חבירו להרגו והזהירוהו והרי
הוא רודף אחריו אפי' היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצויים להצילו באבר מאברי הרודף ואם
אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף הרי אלו הורגים אותו אע"פ
שעדיין לא הרג.
הגה. הבא במחתרת לגנוב ג"כ דינו כרודף
ואם ידוע שלא בא רק על עסק ממון ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגהו אסור להרגו
ועיין בדברי הטור בסי' זה מי שמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות
דינו כרודף ומותר למסרו למלכות כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ח סי"ב.
ב. לפיכך העוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך
העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה ואם הוציא ראשו אין נוגעין
בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
ג. וכן הרודף אחר הזכר או אחר אחת מכל העריות
חוץ מהבהמה מצילין אותו אפילו בנפש הרודף ואם רדף אחר ערוה ותפס ושכב עמה כיון שהערה
בה אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין.
ד. רדף אחר ערוה ואחרים היו רודפים אחריו
להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו
ע"י הכאת אבריו ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו.
הגה. הבא על העכו"ם בפרהסיא לעיני י'
ישראלים קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש אסור להרגו ודווקא
שהתרו בו ולא פירש ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו
כך.
ה. אפיקורס מישראל והם עובדי עכו"ם
או עושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס [הרי זה] אפיקורס והכופרים
בתורה ובנבואה מישראל מצוה להעבירן אם יש בידו להעבירן בפרהסיא מעבירן ואם לאו יסבב
בסיבת העברתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד
להוריד בני מהגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברי' אלו אבל העכו"ם שאין בינינו ובינם
מלחמה ורועה בהמה דקה מישראל במקו' שהשדו' הם של ישראל וכיוצ' בהם אין מסבבין להם המית'
ואסור להצילן בד"א בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועה
בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד
אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו.
סימן תכו - חייב אדם להציל את חבירו בין
בגופו בין בממונו. ובו סעיף א'.
א. הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין
עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל או
ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו
או שידע בעכו"ם או באנס שהו' בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו
ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך.
סימן תכז - מצות עשה להסיר כל מכשול שיש
בו סכנת נפשות ועשיית מעקה לגגו. ובו י' סעיפים.
א. מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנא' ועשית
מעקה לגגך והוא שיהיה בית דיר' אבל בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו.
ב. כל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור
ממעקה.
ג. בית של שני שותפים חייבים במעקה שנאמר
כי יפול הנופל ממנו לא תלה אלא בנופל א"כ למה נאמר גגך למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות
לפי שאינם עשוים לדירה.
ד. היתה ר"ה גבוה מגגו אינו זקוק למעקה
שנאמר כי יפול הנופל ממנו.
ה. גובה המעקה אין פחות מי' טפחים כדי שלא
יפול ממנו הנופל וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול.
ו. כל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה
ועבר על לא תעשה שנא' ולא תשים דמים בביתך.
ז. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי
שיכשול בה אדם וימות כגון שהיתה לו באר בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב
לעשות חוליא גבוה י' טפחים או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות.
ח. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות
עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח
המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועובר בלא תשים דמים.
ט. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת
נפשות וקצתם נתבארו בטור י"ד סי' קט"ז ועוד יש דברים אחרים ואלו הן לא יניח
פיו על הסילון המקלח וישתה ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו
ריאה.
הגה. וכבר כתבתי דברים אלו סימן קי"ו
ביורה דעה וע"ש.
י. כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר
הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות והנזהר
מהם עליו תבא ברכת טוב.
