שלחן ערוך הלכות קדושין סימן כו-מה
סימן כו שלא לקדש בביאה, ואסור ביאה על הפנויה
אפלו אם יחדה, ובו ד' סעיפים
א- אין האשה נחשבת אשת איש אלא על
ידי קדושין שנתקדשה כראוי, אבל אם בא עליה דרך זנות, שלא לשם קדושין, אינו כלום. ואפלו
בא עליה לשם אשות בינו לבינה, אינה נחשבת כאשתו, ואפלו אם יחדה לו, אלא אדרבא כופין
אותו להוציאה מביתו. הגה. דבודאי בושה היא מלטבל, ובא עליה בנדתה. אבל אם מיחד אליו
אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמתר והיא "פילגש" האמורה בתורה. ויש אומרים
שאסור, ולוקין על זה משום "לא תהיה קדשה". כותי שנשא כותית, וכן מומר שנשא
מומרת בנמוסיהן, ונתגירו אחר כך, אין כאן חשש קדושין כלל ומתרת לצאת ממנו בלא גט, אף
על פי ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא. ועין לקמן סימן קמ"ט סעיף ו'.
ב- אם הכניס אשה לחפה, אינה מתקדשת
בכך. ויש אומרים שהוא ספק.
ג- משנתקדשה, נחשבת כאשת איש לחיב
הבא עליה, וצריכה גט להתירה לשוק.
ד- האשה מתקדשת בשלשה דרכים. בכסף
או בשטר או בביאה, מן התורה. אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות, ואם עבר וקדש
בביאה, מכין אותו מכת מרדות והיא מקדשת. ואפלו קדשה בכסף או בשטר, אם לא שדך תחלה,
או שקדש בשוק, מכין אותו מכת מרדות והיא מקדשת. הגה. ויש אומרים שאין מכין אם קדש בכסף
או בשטר, אפלו בשוק ובלא שדוכין, ולא ראיתי מימי שהכו מי שקדש בלא שדוכין.
סימן כז כיצד לשון הקדושין, ושיאמר הוא ויתן
הוא, ובו י' סעיפים
א- בכסף כיצד, נותן לה בפני שנים פרוטה
או שוה פרוטה, ואומר לה. "הרי את מקדשת לי בזה". הגה. ויש אומרים שיש לומר
לה. "כדת משה וישראל". וכן נוהגין לכתחילה וכן נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם
טעם בתקוני הזהר. והוא הדין אם אמר לה. "הרי את מארסת לי", או "הרי
את לי לאשה", וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום, ובלבד שהיא
תבין שהוא לשון קדושין, ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, ונתן לה אפלו בשתיקה,
הוי קדושין. והוא שעדין עסוקין באותו ענין. וכל שכן אם אמר לשון קדושין ודאי, אלא שאינה
מבינה אותו, דהוו קדושין. הגה. יש אומרים דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש, אלא מדברים
מענין לענין באותו ענין, דהינו שאין מדברים בקדושין, רק בצרכי זווגם. ויש אומרים דלא
בעינן מדברים עמה, אלא כל שמדברים לפניה, סגי.
ב- אמר לה. הרי את אשתי, הרי את זקוקתי,
הרי את קנויה לי, הרי את ארוסתי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את לקוחתי, מקדשת,
הגה. אם הבינה דבריו, או שדברו תחלה מעסקי קדושין. אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כון
לשם קדושין.
ג- אמר לה. הרי את מיעדת לי, מיחדת
לי, עזרתי, נגדתי, צלעתי, סגורתי, תחתי, עצורתי, תפוסתי, הרי זו מקדשת בספק. הגה. והוא
הדין אם אמר. הרי את חרופתי. אבל אמר לה. הרי את נשואתי, יש אומרים שאינו כלום. והוא
שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, אין
חוששין למלות אלו. הגה. מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחבה, חוששין לקדושין, כי
שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם, והוי כאלו אמר לה. מיעדת לי או מיחדת לי.
יש אומרים דאף על גב דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין, מכל מקום אם
היא אומרת שקבלה לשם קדושין, הוי ספק קדושין. ואפלו נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום, והוא
והיא אומרים שכונו לשם קדושין, הוי קדושין. ובמקום דלא הוי קדושין, אפלו אם חוזר אחר
כך ואמר לה. הרי את מקדשת לי, צריך לטל הכסף ממנה ולתן לה בתורת קדושין.
ד- אמר לה. הרי את מקדשת, ולא אמר.
"לי", אינה מקדשת. וכן עקר אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין. ואם היה
מדבר עמה על עסקי קדושין, הרי זו מקדשת. ואם קדש תחלה אשה אחת קדושין גמורים, ואמר
לאחרת בפניה. תהא מקדשת, ולא אמר. "לי", ידים מוכיחות נינהו, וחוששין לקדושין.
ה- יש מי שאומר, שאם כשנתן לה הכסף
אמר לה. הריני נותנו לך בתורת קדושין, הוי כאומר. "לי". הגה. וצריך שיאמר
לה לשון המוכיח להבא, כגון שאומר. הרי הן קדושין, או קדושין יהיו. אבל אמר. הן קדושין,
לחוד, אינו כלום.
ו- אמר לה. הריני אישך, הרי בעלך,
הריני ארוסך, אינו כלום, אפלו היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, משום דכתיב. "כי
יקח" ולא שיקח את עצמו. נתן הכסף לאחד ואמר לו. הרי את חמי, ולא אמר. בתך מקדשת
לי, אין בזה כלום.
ז- נתנה היא לו כסף, ואמרה. הריני
מקדשת לך, אינה מקדשת.
ח- נתן הוא ואמרה היא, אם היה מדבר
עמה על עסקי קדושין, הוי ודאי קדושין, ואם לאו, הוי ספק קדושין. ואם ענה הבעל. הן,
בשעת נתינה, הוי ודאי קדושין אפלו אין עסוקין באותו ענין.
ט- נתנה היא ואמרה לו. הילך דינר זה
מתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר לה. הרי את מקדשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, אם אדם
חשוב הוא, הרי זו מקדשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ובהנאה זו הקנתה עצמה לו. וצריך
חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט. אמרה תחלה כשנתנה. ואתקדש לך, רק
נתנה סתם, ואמר לה. התקדשי כו', ושתקה.
י- שעור הכסף שמקדשין בו, משקל חצי
שעורה כסף צרוף. עין ביורה דעה סימן רצ"ד סעיף ו' שעור שוה פרוטה.
סימן כח המקדש בגזל בפקדון או במלוה, ובאסור
הנאה דאוריתא ודרבנן, ובו כ"ג סעיפים
א- המקדש את האשה בגזל או בגנבה או
בחמס, אם נתיאשו הבעלים, ונודע שקנה אותו דבר ביאוש, הרי זו מקדשת. ואם לאו, אינה מקדשת.
הגה. קדשה בגזל או גנבת עובד כוכבים, הוי מקדשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש
השם. קדשה בגזל אחר יאוש לבד, מקדשת מדרבנן.
ב- גזל את האשה או גנבה או חמסה, וחזר
וקדשה בגזל או בגנבה ובחמס שלה, ואמר לה. הרי את מקדשת לי בו, אם לא קדם ביניהם שדוכים
ונטלה ושתקה, אינה מקדשת. אבל אם שדך תחלה, דהינו שנתרצית לשא אותו, אף על פי שלא היו
שוין בנתינת הנדוניא, או אפלו לא שדך תחלה, וכשאמר לה. התקדשי לי בזה ונתנו בידה, אמרה.
הן, הרי זו מקדשת, וצריך לשלם לה גזלותיה. אבל אם אחר שבא לידה אמר. התקדשי לי בו,
אף על פי שאמרה. הן, אינה מקדשת, אף על פי ששדך תחלה. ואינה נאמנת לומר שבתחלה קבלה
לשם קדושין.
ג- וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו,
ואמר לה. כנסי סלע זו שאני חיב ליכי והרי את מקדשת לי בו, קדם שתטלנו, ונטלתו ושתקה,
אם היו ביניהם שדוכין הרי זו מקדשת. ואם לא שדך, אינה מקדשת עד שתאמר. הן. אבל אם לאחר
שנתנו בידה אמר לה. הרי את מקדשת לי בו, אפלו אמרה. הן, אינה מקדשת אף על פי ששדך תחלה.
הגה. וכל זה שאמר לה. כנסי סלע שאני חיב לך. אבל אמר לה. כנסי סלע זו, סתמא, וחזר ואמר.
התקדשי לי בו, אף על פי שחיב לה גם כן, והגיע זמן הפרעון, מקדשת, ואינה יכולה לומר.
לפרעון קבלתיו. אמר לה. כנסי סלע זו שאני חיב לך, וחזר ואמר. לא לשם פרעון אני נותנו
לך, רק לשם קדושין, יש אומרים דהוי מקדשת אפלו לא שדך. בקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון,
ונתנה לו המעות, וכאשר נותן לה המשכון אמר לה. התקדשי לי בו, וקבלתו ושתקה, הוי ספק
קדושין.
ד- נתן לה פקדון ואמר לה. כנסי פקדון
זה, וחזר ואמר. הרי את מקדשת לי בו, אם אמר לה כן קדם שנטלתו, ונטלתו, אף על פי ששתקה,
הרי זו מקדשת. הגה. ויש אומרים דוקא שנטלתו בידה, אבל אם זרק לה הקדושין, אפלו לתוך
חיקה, שתיקה כהאי גונא לאו כלום היא, הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי לה. ואם אחר שנטלתו
בתורת פקדון אמר לה. הרי את מקדשת לי בו, ושתקה, אינו כלום. אבל אם אמרה. הן, הרי זו
מקדשת.
ה- אמר לה. התקדשי לי בחפץ זה, ואמרה
לו. והרי אינו שוה פרוטה, ואמר. התקדשי לי בארבע זוזים שבתוכו, הרי זו ספק מקדשת. הגה.
והוא הדין אם לא חזר ואמר. התקדשי לי, רק אמר לה. הרי בתוכו שוה פרוטה, מקדשת מספק.
אשה שחטפה מעות מאיש אחד, והוא בקש ממנה שתחזירם לו, ולא רצתה, ואמר לה. הרי את מקדשת
לי בהם, ושתקה והחזיקה המעות, לא הוי קדושין, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום
הוא.
ו- היה לו פקדון בידה, או שהשאילה
חפץ, ואמר לה. התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך, ונמצא שנגנב או נאבד, אם נשתיר ממנו
שוה פרוטה, מקדשת. ואם לאו, אינה מקדשת. ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון, ומתרצית להתקדש
בו הן אם הוא רב הן אם הוא מעט, אבל אם ידעה סכום הפקדון, ונמצא שנגנב או נאבד, אף
על פי שנשתיר ממנו שוה פרוטה, אינה מקדשת, שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון.
ז- היה לו מלוה אצלה, אפלו הוא בשטר,
ואמר לה. הרי את מקדשת לי במלוה שיש לי אצלך, אינה מקדשת, אפלו עדין המעות בידה ולא
שלחה בהם יד-. ואפלו החזיר לה השטר ויש
בו שוה פרוטה. ויש מחמירים בזה. והוא הדין אם היא חיבת לו שכירות פעלה שעשה לה, אפלו
הגיע זמן המלוה והשכירות לגבות.
ח- אמר לה. התקדשי בשטר חוב, ונתנו
לה, שמין הניר, אם יש בו שוה פרוטה, מקדשת. ואם לאו, הרי היא ספק מקדשת.
ט- הלוה לה עתה ר' זוז, ואמר לה. הרי
את מקדשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן
פלוני, הרי זו מקדשת, ואסור לעשות כן מפני שהוא כרבית.
י- היה לו מלוה אצלה ואמר לה. הרי
את מקדשת לי בהנאת מחילת מלוה, וכן אם אמר לה. הרי את מקדשת לי במה שאני מרויח ליך
הזמן, מקדשת ואסור לעשות כן משום רבית, ויש אומרים שאינה מקדשת. הגה. ויש לחוש לב'
הסברות, ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם. היתה חיבת לאחרים, ובא אחד ונתן פרוטה למלוה
להרויח לה זמן, וקדשה בזה, הויא מקדשת.
יא- היה אצלה מלוה על משכון, אפלו במשכנו
בשעת הלואה, וקדשה באותה מלוה, והחזיר לה המשכון או שהיה המשכון ברשותה, הרי זו מקדשת.
ויש אומרים שאפלו לא החזיר לה המשכון, מקדשת.
יב- היה לו משכון על חוב שיש לו אצל
אחרים, וקדש בו אשה, הרי זו מקדשת. לפי שבעל חוב יש לו קנין בגופו של משכון. הגה. ויש
אומרים דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו. וכל זה במשכון שיש לו מישראל, אבל מעובד כוכבים
אינה מקדשת ואם מכרו המלוה לאחר וקדש בו, הוי מקדשת.
יג- היה לו חוב ביד אחרים, ואמר לה.
הרי את מקדשת לי בחוב שיש לי ביד זה, במעמד שלשתן, הרי זו מקדשת, ויש אומרים שאינה
מקדשת. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפלו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה
ובמסירה, אינה מקדשת אלא בספק.
יד- היה לו מלוה אצלה, ונתן לה עתה
פרוטה ואמר לה. התקדשי לי במלוה ופרוטה, הרי זו מקדשת.
טו- אמר לה. התקדשי לי בשכר מלאכה זו
שאעשה עמך, ועשה, אינה מקדשת. ויש אומרים שהיא מקדשת. הגה. אם הוא קבלן על המלאכה,
דאמן קונה בשבח כלי. ואם הכלי עדין אצלו וקדשה בשכרו, לכלי עלמא מקדשת, דהוי לה כמלוה
שיש עליו משכון. נתן פרוטה לצרך המלאכה, וקדשה בו, מקדשת לכלי עלמא, דהוי לה כמלוה
ופרוטה. עשה מלאכה אצל אחר ונתחיב לו פרוטה, הוי לה כמלוה ביד אחרים.
טז- קדש במלוה, ובעל סתם בפני עדים
שראו שנתיחד עמה, צריכה גט מספק. הגה. והוא הדין אם קדש בפחות מפרוטה ובעל, וכל כיוצא
בזה.
יז- הנכנס לבית חברו ולקח לו כלי או
אוכל וכיוצא בהם וקדש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו. למה לא נתת לה דבר זה
שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקדשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתביש עמו, והואיל
וקדש בממון חברו שלא מדעת חברו הרי זה גזל ואינה מקדשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית
מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקדשת מספק. הגה. אורח שיושב אצל בעל הבית,
ונוטל חלקו וקדש בו, הוי מקדשת.
יח- היתה סחורה בינו ובין חברו, וחלקה
שלא מדעת חברו, וקדש בחלקו, הואיל וצריכה שומת בית דין אינה מקדשת, שאין זה נוטל לעצמו
מה שירצה ויניח מה שירצה. הגה. ואפלו נתן לה כל הסחורה שיש בחלקו יותר מפרוטה, אפלו
הכי אינה מקדשת, שאין רצונה להתקדש רק בכל. ואם הוא דבר שהכל שוה ואינו צריך שומא,
הרי זו מקדשת.
יט- השואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה
לקדש בו אשה, מקדשת. ואם לאו, הרי הוא ספק מקדשת. הגה. והוא הדין לשוכר כלי או חפץ
מחברו וקדש בו. שאל כלי מאשה שיש לה בעל, וקדש בו, חוששין לקדושין, אף על פי שכל מה
שקנתה אשה קנה בעלה ולא שאל מן הבעל.
כ- הנותן לחברו מתנה על מנת להחזירו,
והלך המקבל וקדש בה אשה, הרי זו מקדשת.
כא- המקדש באסורי הנאה דרבנן לגמרי,
שאין לו עקר בדאוריתא, מקדשת. ואם בחמץ דאוריתא ושעות דרבנן, או בחמץ דרבנן ושעות דאוריתא,
ספק מקדשת. ואם באסורי דאורייתא לגמרי, כגון חמץ דאוריתא בשעות דאוריתא, אינה מקדשת.
הגה. קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה, ועבר אחד וקדש,
חישינן לקדושין וצריכה גט. אף על פי שהקהל התנו בפרוש שלא יהיו קדושין והפקירו ממונו,
אפלו הכי יש להחמיר לענין מעשה. אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני
פלוני ופלוני, ועבר אחד וקדשה, אינה מקדשת, דהוי כאלו קדשה באסורי הנאה. ודוקא שקדשה
בתורת כסף, אבל אם קדשה בשטר, הוי קדושין.
כב- עבר ומכר אסורי הנאה וקדש בדמיהם,
מקדשת. ואם מכרם לישראל, ולא ידע הלוקח שהם אסורי הנאה, ולקח המוכר דמיהם וקדש בדמיהם,
ספק מקדשת. במה דברים אמורים, בשאר אסורי הנאה, חוץ מאלילים שאם מכרה וקדש בדמיה אינה
מקדשת.
כג- בכור, בזמן הזה, אם קדשו בו בעלים
הוי ספק מקדשת.
סימן כט שצריך לתן הכסף במתנה שלמה, ודין
המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע, ובו י' סעיפים
א- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי בדינר
זה על מנת שתחזירהו לי, אינה מקדשת. הגה. אבל האשה שנתנה לאחד מתנה על מנת להחזיר לה
לאחר שלשים יום, כדי לקדשה בה תוך ל', ונתן לה תוך שלשים לקדושין, הוי מקדשת. יש אומרים
דאם נתן לה מתנה על מנת להחזיר ואמר לה. בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקדשת
לי, הוי קדושין.
ב- אמרה לו. תן מנה לפלוני ואתקדש
אני לך, ונתן לו, ואמר לה. הרי את מקדשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, הרי זו מקדשת.
הגה. ואם היו עסוקים באותו ענין, אף על פי שנתן סתם בצוויה הרי זו מקדשת. וכל זה דוקא
שהיא התחילה לומר. תן מנה לפלוני. אבל אמר לה הוא תחלה, והיא אומרת. תן לפלוני, עין
לקמן סימן ל' סעיף ח'. אמרה לו. הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך, והלוה לפלוני, ואמר
לה. הרי את מקדשת בו, הוי קדושין, כמו במתנה. אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקדשה בו,
אינה מקדשת.
ג- אמרה לו. תן דינר לפלוני ואתקדש
אני לו, ונתן לו, וקדשה אותו פלוני, ואמר לה. הרי את מקדשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי
ברצונך, הרי זו מקדשת.
ד- אמרה לו. הילך מנה ואתקדש אני לך,
נתבאר בסי' כ"ז.
ה- אמר לה. הילך דינר משלי והתקדשי
לפלוני, ואותו פלוני עשאו שליח, או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני. התקדשי לי במנה
שנתן ליך פלוני, הרי זו מקדשת.
ו- אמר לה. התקדשי בדינר, ונתן לה
משכון עד שיתן הדינר, אינה מקדשת. הגה. וכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר, דלא הוי קדושין.
אמר לה. הרי את מקדשת לי בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה, הרי זו מקדשת.
ז- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי במאה
דינרים, ונתן לה אפלו דינר אחד, הרי זו מקדשת משלקחה הדינר והוא ישלים לה השאר, שזה
כמי שאמר. הרי את מקדשת לי בדינר זה על מנת שאתן לך ר' זוז, שהיא מקדשת לו מעכשו. והוא
הדין אם חסר דינר אחד או שהיה רע, ויש חולקין. במה דברים אמורים, כשאמר לה. במאה דינרין,
סתם. אבל אם פרש ואמר לה. הרי את מקדשת לי במאה דינרין אלו, והתחיל למנות לתוך ידה,
ויש אומרים דבחדא מניהו, כגון שאמר. מאה דינרין אלו, או שמתחיל למנות, אינה מקדשת עד
שישלים לה. ואפלו בדינר האחרון שניהם יכולים לחזר זה בזה, אלא אם כן אמר לה. דינר החסר
יהא עלי במלוה, ונתרצתה. וכן אם נמצא מנה חסר דינר, או נמצא מהם דינר נחשת ולא הכירה
בו תחלה, אינה מקדשת, ויכולין לחזר בהן. מקדשת, עד שיאמר לה אחר כך. התקדשי בזה, ושתקה.
ואם יכולה להוציאו על ידי הדחק, הרי זו מקדשת.
ח- האומר לאשה. התקדשי לי בדינר זה
על מנת שאשלים ליך מנה, והיא אומרת. על מנת שתשלים לי ר', והלך זה לביתו וזו לביתה
ולא הסכימו ביניהם, ואחר כך תבעו זה את זה, וקדשו, ונתן לה הדינר, אם האיש תבע את האשה,
יעשו דברי האשה וישלים לה ר'. ואם האשה תבעה את האיש, יעשו דברי האיש, ולא ישלים אלא
מנה.
ט- האומר לאשה. התקדשי לי בכוס זה
אם היה מלא מים, הרי זו מקדשת בו ובמה שבתוכו, דמצטרפו לשוה פרוטה. ואם היה מלא יין,
הרי מקדשת בו ולא במה שבתוכו. ואם היה מלא שמן, הרי זו מקדשת במה שבתוכו ולא בו. לפיכך,
אם לא היה בשמן שוה פרוטה, הרי זו מקדשת בספק. ואם היה בשמן שוה פרוטה, הרי זו מקדשת
ודאי. ויש חולקים ואומרים, במים, בו ולא במה שבתוכו. וביין, במה שבתוכו ולא בו. ובשמן
או בציר דגים, בו ובמה שבתוכו.
י- היו לו מיני כלים או מיני מאכל
או שאר כל דבר, ואמרה לו. תן לי מעט מאלו, ואמר לה. אם אתן ליך תהיי מקדשת לי, אם אמרה.
הן, ונתן לה, הרי זו מקדשת. אבל אם אמרה לו. תן לי מהן, או השלך לי, או דברים שענינם
לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד, ונתן לה, אינה מקדשת. הגה. ואם אמר לה בשעה
שהוא נותן לה. הרי את מקדשת לי, וקבלה, מקדשת. ואם קבלה בשתיקה, רק חזרה ואמרה. תן
לי, או השלך וכיוצא בזה, אינה מקדשת. וכל זה בהתחילה היא לומר. תן לי מעט, אבל אם התחיל
הוא לדבר. אם אתן לך תתקדש לי, ואמרה לו בלשון שחוק. תן, וקבלה ממנו, הוי ספק קדושין.
וכן אם היה שותה יין ואמרה לו. תן לי כוס אחד, ואמר לה. אם אתן לך הרי את מקדשת לי
בו, ואמרה. השקני, והשקה אותה, אינה מקדשת, שאין הדברים נראים אלא השקיני בלבד ולא
תשחק עמי בדבר אחר. ואם אמר בשעה שנתנו לה. הרי את מקדשת לי, וקבלה, מקדשת.
סימן ל לאיזה מקום צריך לתן הכסף, ודין אם
קדשה בככר, ובו י"א סעיפים
א- המקדש את האשה בכסף או בשטר, אינו
צריך שיתן הקדושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרק לה קדושיה, וזרקן, בין לתוך ידה בין
לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה, הרי זו מקדשת.
ב- היתה עומדת ברשות הבעל, צריך שיתן
לתוך ידה או לתוך חיקה. הגה. השאיל לה הבעל מקום בחצרו, דינו כמו לענין גרושין. ועין
לקמן סי' קל"ט סעיף י"א.
ג- היתה עומדת ברשות שהיא של שניהם,
וזרק לה קדושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה, הרי זו מקדשת קדושי ספק. ואפלו אמרה
לו. הנח קדושי על מקום זה, ואותו המקום של שניהם, הרי אלו קדושי ספק.
ד- היתה עומדת בסמטא או בצדי רשות
הרבים, וזרקם לתוך ארבע אמותיה, מקדשת. ואם נשארו תוך ד' אמותיו, אינה מקדשת, אפלו
נכנסה היא לתוך ד' אמותיו, כיון שקדם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו.
ה- היו עומדים ברשות הרבים או ברשות
שאינה של שניהם, וזרק לה קדושיה קרוב לו, אינה מקדשת. קרוב לה, הרי זו מקדשת. מחצה
למחצה, או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ואבדו קדם שהגיעו לידה, הרי זו ספק מקדשת.
כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה, כל שהוא יכול לשמר אותם והיא אינה יכולה, זהו קרוב לו.
היא יכולה לשמר אותם והוא אינו יכול, זה הוא קרוב לה. שניהם יכולים לשמר אותם, או שניהם
אינם יכולים לשמר, זהו מחצה למחצה.
ו- זרק לה קדושיה, אפלו לתוך חיקה,
ולא שקלתינהו אלא אשתיקה, יש מי שאומר שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעקרא לאקדושי לה.
ז- אמר לה. התקדשי לי בדינר זה, נטלתו
וזרקתו לים בפניו, או לאור או לכל דבר האבד, אינה מקדשת. ואין צריך לומר אם זרקתו בפניו
למקום שאינו אבד, שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין. ועין לקמן סימן מ"ג סעיף א-'.
ח- אמר לה. התקדשי לי במנה, אמרה.
תנהו לאבא, או לאביך, או לפלוני, ונתנו להם, אף על פי שאמר לה. התקדשי לי במנה שנתתי
להם, אינה מקדשת. אבל אם אמרה. שיקבלום לי, מקדשת, אפלו לא חזר ואמר. התקדשי לי במנה
שנתתי להם.
ט- התקדשי לי במנה, ואמרה לו. הניחהו
על הסלע, אינה מקדשת. ואם היה סלע שלה, מקדשת. ויש אומרים דוקא ביחדה לו הסלע, כגון
שאמרה לו. תן על סלע פלוני או על סלע שלי, אבל אמרה סתם. על הסלע, ונתן על שלה, אינה
מקדשת. היה סלע של שניהם, הרי זו מקדשת בספק. הגה. והרא"ש והתוספות מפרשים דכל
זה מירי שנתן אחר כך לתוך חיקה בשתיקה, אפלו הכי אם אמרה תחלה. תן על סלע, אינה מקדשת,
ובסלע שלה וכו'.
י- התקדשי לי בככר זה, ואמרה לו. תנהו
לעני פלוני, אפלו היה עני הסמוך עליה, אינה מקדשת. וגם זה מירי שנתנו אחר כך בחיקה.
יא- התקדשי לי בככר זה, ואמרה לו. תנהו
לכלב זה, אם היה הכלב שלה, הרי זו מקדשת. ואם לאו, אינה מקדשת. ואם היה רץ אחריה לנשכה,
הרי זו ספק מקדשת. הגה. וגם זה מירי בכהאי גונא שנתן אחר כך בחיקה. אמרה היא מתחלה.
תן ככר לכלב, או תן דינר על הסלע, ואתקדש אני לך, יש אומרים דדינו כאמרה. תן דינר לפלוני,
וכמו שנתבאר לעיל סימן כ"ט סעיף ב', ויש להחמיר בדבר.
סימן לא שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם
צריך שומא, ובו ט' סעיפים
א- אין מקדשין בפחות משוה פרוטה. ומיהו,
אם קדשה בחפץ סתם, אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה, אלא אם שוה פרוטה, מקדשת.
ואפלו אם אמר לה. התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז, ולא שמו אותו תחלה, אם נמצא אחר
כך ששוה חמשים זוז, מקדשת.
ב- יש אומרים שאם קדשה בדבר שאין בקיאין
בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה. התקדשי
לי באבן זו ששוה חמשים זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר, שאפלו קדשה באבן
סתם, ולא אמר לה ששוה חמשים זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן. הגה.
ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחשת, אף על פי שאין דרך לקדש בכך,
חישינן לקדושין. ואפלו אמרו העדים תחת החפה שהוא של זהב, ונמצא נחשת, אף על גב דלענין
דינא נראה דלא הוי מקדשת, אפלו הכי יש להחמיר לענין מעשה. ומכל מקום נוהגין תחת החפה
לשאל לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה. גם נוהגין
לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן.
ג- קדש באכל או בכלי וכיוצא בו, ששוה
פחות משוה פרוטה, הרי זו מקדשת מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. ויש אומרים שאם
קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקים וכיוצא בהם, אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום, אינה
מקדשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוטה.
ד- הא דאמרינן שהיא מקדשת מספק שמא
דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, צריכה גט להתירה לעלמא. ואם רוצה לקימה, צריכה קדושין
אחרים. ואם קדשה אחר קדושין גמורים, יגרש ראשון ונושא שני. אבל לא יגרש שני וישא ראשון.
הגה. ודוקא שלא בא עליה השני קדם גרושין, אבל בא עליה הרי נאסרה לראשון. וכשם שאסורה
לבעל כך אסורה לבועל ועין לקמן סימן מ"ו סעיף ה'. ויש אומרים שאם ילדה משני ולא
גרש ראשון, הולד כשר.
ה- האומר לאשה. התקדשי לי בתמרה זו,
התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה הרי זו מקדשת. ואם לאו, אינה
מקדשת אלא מספק, שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר. ואם אמר לה. התקדשי לי בזו ובזו
ובזו, כלן מצטרפות, שאם יש בכלן שוה פרוטה, מקדשת, ואם לאו, אינה מקדשת אלא מספק. היתה
אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקדשת ואם לאו אינה מקדשת אלא מספק שאותם
תמרים שאכלה הרי הן כמלוה, והמקדש במלוה אינה מקדשת, ונמצא שאין קדושין אלא בתמרה אחרונה.
ו- אם אמר לה. התקדשי לי באלו, ואכלה
אותם ראשונה ראשונה, גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה, כיון שגמר כל דבריו קדם שנתן
לה כלום, אם כן מיד כשנתן לה הראשונה, בתורת קדושין באה לידה, ומדידה קאכלה. והוא הדין
אם אמר. בזו ובזו, וגמר כל דבריו קדם שקבלה אותם, כלם מצטרפות אפלו אכלה ראשונה ראשונה.
ויש מי שחולק בזה.
ז- אמר לה. התקדשי לי חציך בחצי פרוטה
וחציך בחצי פרוטה, או שאמר לה. חציך בפרוטה וחציך בפרוטה, או חציך בפרוטה היום וחציך
בפרוטה למחר, או שני חצייך בפרוטה, או שאומר לחברו. שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, או
בתך מקדשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך מקדשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה, הרי
זו ספק מקדשת.
ח- האומר לאשה. התקדשי לחציי, הרי
זו מקדשת. הא למה זה דומה, לאומר לה. תהי אשתי את ואחרת, שנמצא שאין לה אלא חצי איש.
אבל אם אמר. חציך מקדשת לי, אינה מקדשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים. וכן האומר. הרי
את מקדשת לי ולזה, אינה מקדשת.
ט- קדשה בכסף פחות משוה פרוטה, אף
על פי ששלח לה סבלונות אחר כך, אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין. אבל אם קדשה
בפחות משוה פרוטה, ואחר כך בא עליה סתם בפני עדים, צריכה גט, שודאי בעל לשם קדושין.
הגה. הוא הדין קטן שקדש ונתגדל אצלה, צריכה גט, דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין. ודוקא
בכהאי גונא, שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום, ולכן בעל לשם קדושין.
אבל במקום דאכא למיטעי, צריך קדושין אחרים, כמו שנתבאר סימן זה סעיף ד'.
סימן לב כיצד האשה מתקדשת בשטר, ובו ד' סעיפים
א- בשטר כיצד, כותב לה על הניר או
על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, "הרי את מקדשת לי", ונותנו לה בפני
עדים. וצריך שיכתב אותו לשם האשה המתקדשת, כמו בגט. ואם כתבו שלא לשמה, אינה מקדשת.
ואינו כותבו אלא לדעתה. ואם כתבו שלא לדעתה, הרי זו ספק מקדשת.
ב- אף על פי שהשטר פסול לקדש בו, שמין
את הניר. אם יש בו שוה פרוטה, מקדשת, ואם לאו, הרי זו ספק מקדשת.
ג- אם היא קטנה או נערה ומקדשה על
ידי אביה בשטר, כותב. "בתך מקדשת לי".
ד- יש מי שאומר, שצריך שיזכיר שמות
האיש והאשה בשטר קדושין, כשם שצריך להזכירם בגט. הגה. כתבו על דבר המחבר לקרקע או על
אסורי הנאה, יש אומרים שהוא פסול, ויש מכשירים. ואין צריך לכתב זמן בשטר קדושין. כתבו
בכתב ידו ואין עליו עד, מקדשת מספק. נתן לה שטר ואמר. על מנת שהניר שלי, אינה מקדשת.
סימן לג - כיצד האשה מתקדשת בביאה, ובו ב'
סעיפים
א- בביאה כיצד, אמר לה בפני שני עדים.
"הרי את מקדשת לי בביאה זו", ונתיחד עמה בפניהם, הרי זו מקדשת. בין שבא עליה
כדרכה בין שלא כדרכה. ואין דינה אלא כמארסה, ולא כנשואה. הגה. ויש אומרים דוקא שבא
עליה בבית חמיו, אבל כנסה לביתו ובא עליה, או שקדשה כבר ובא עליה, דינה כנשואה. יש
אומרים דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים, חוששין שמא כון לשם קדושין, דחזקה אין אדם עושה
בעילתו בעילת זנות. אבל אם כבר החזק לזנות, או שיש לו אשה אחרת, לא חישינן. ויש מקלין
בכל ענין, ועין לקמן סימן קמ"ט וקנ"ו סעיף ב', ולעיל סימן ט"ו סעיף
יו"ד.
ב- המקדש בביאה, דעתו על גמר ביאה.
לפיכך, אם קדם שגמר קבלה קדושין מאחר, מקדשת לשני. אבל אם הערה בה ופרש מיד, או שאמר
תחלה שדעתו לקנות בהעראה, קנה מיד.
סימן לד ברכת הארוסין, ואם צריך עשרה, ובו
ד' סעיפים
א- כל המקדש אשה, בין על ידי עצמו
בין על ידי שליח, מברך, הוא או השליח, ויש אומרים דאחר מברך, וכן נוהגין. "אשר
קדשנו במצותיו, וצונו על העריות, ואסר לנו הארוסות, והתיר לנו הנשואות [לנו] על ידי
חפה בקדושין, ברוך אתה ה' מקדש ישראל". ויש אומרים נסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים.
"והתיר לנו הנשואות על ידי חפה וקדושין", וחותם. "ברוך אתה ה' מקדש
עמו ישראל על ידי חפה וקדושין", וכן נוהגים במדינות אלו. ואחר שיגמר הברכה, יקדש.
ב- נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של
יין, ומברך עליו תחלה, ואחר כך מברך ברכה זו. ואם אין שם יין או שכר, מברך אותה בפני
עצמה.
ג- אם לא ברך ברכת ארוסין בשעה שקדש,
לא יברך אותה בשעת נשואין. הגה. ויש אומרים דמברכין אותה בשעת הנשואין, וכן נוהגין.
אפלו קדש אשה מזמן ארך, מברכין ברכת ארוסין תחת החפה. ויש אומרים דחוזר ומקדש אותה
תחת החפה, כדי שיהיו הקדושין סמוכין לברכה. ועין לקמן סימן ל"ו. ואם ברך כבר ברכת
ארוסין בשעת קדושין הראשונים, יש אומרים דחוזרים ומברכים תחת החפה בלא הזכרת שם, משום
הרואים, וכן נראה לי.
ד- ברכת ארוסין צריכה עשרה, לכתחלה.
סימן לה - דיני שליחות לקדושין, ובו ט"ו
סעיפים
א- האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה,
בין אשה סתם בין אשה פלונית, ויאמר לה השליח. "הרי את מקדשת לפלוני". אבל
אם אפשר לו לקדשה בעצמו, אסור לקדשה על ידי שליח, אלא אם כן מכירה. שמא אחר כך ימצא
בה דבר מגנה ותתגנה עליו. ומכל מקום, אף על פי שמכירה, מצוה שיקדשנה בעצמו, אם אפשר.
ב- השליח נעשה עד. לפיכך, אם עשה שני
שלוחים לקדש לו אשה, אין צריך עדים אחרים. במה דברים אמורים, כשאין שם כפירת ממון,
כגון שקדשה בשטר, או אפלו בכסף והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא
לשם פקדון, אבל אם יש שם כפירת ממון, שאומרת שלא קבלה מהם כסף או שטר שיש בו שוה פרוטה,
הרי זו ספק מקדשת.
ג- אין צריך עדים במנוי האיש שליח
לקדש לו אשה, רק שהשליח והמשלח מודים בדבר. ולא מקרי הודה, רק אם הודה בפני עדים כדרך
הודאה. אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קדושין, צריך שיהיה בעדים. ויש אומרים
שגם בשליחות האיש צריך עדים. הגה. ויש אומרים דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר.
ואם לא היו עדים אצל הקדושין, והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי, ובא אחר וקדשה, צריכה
גט. ואם אין עדים בדבר, והמשלח כופר שעשאו שליח, יש אומרים דהוי ספק מקדשת, ויש אומרים
דאינה מקדשת כלל, וכן נראה עקר.
ד- יש מי שאומר, שאפלו לא מנוהו שליח
בהדיא, אלא שגלה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך השדכן וקדשה לו
בלא מנוי שליחות, הרי זו מקדשת.
ה- יש מי שאומר, שאם האב הרצה הדברים
לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו, ושתק הבן, והלך האב וקדשה לו, הרי זו מקדשת, דמחמת כסופא
דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו. אבל באיניש אחריני, כהאי גונא, הרי זו ספק מקדשת.
ו- הכל כשרין לשליחות קדושין. חוץ
מחרש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת. והגוי, לפי שאינו בן ברית. והעבד, לפי שאינו בתורת
קדושין. הגה. ויש אומרים דשליח ראשון יכול לעשות שליח שני אם מוסר לו הקדושין שמסר
לו הבעל, אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין, רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה, אין עושה
שליח. ויש אומרים דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שליח שני. השולח כתב על ידי כותי לחברו
ישראל שבמקום אחר, וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה, יש אומרים שדינו כמו בגטין שיתבאר
לקמן סימן קמ"א. ויש אומרים דגבי קדושין לכלי עלמא הוי מקדשת מדאוריתא.
ז- האומר לשליח. קדש לי אשה במקום
פלוני, וקדשה במקום אחר, אינה מקדשת. וכן בכל מה ששנה. שאם אמר לו לקדש, סתם, וקדשה
על תנאי, או שאמר לו לקדשה על תנאי, וקדשה סתם או ששנה בתנאי, אינה מקדשת.
ח- אמר לו. קדשה לי והרי היא במקום
פלוני, וקדשה במקום אחר, מקדשת, שאינו מקפיד אלא מראה מקום הוא לו.
ט- העושה שליח לקדש לו אשה פלונית,
והלך שליח וקדשה לעצמו, הרי זה מנהג רמאות. ומה שעשה עשוי, אם לא קדשה במעות המשלח.
אפלו אמר לה תחלה. פלוני שלחני לקדשך לו, ובשעת קדושין אמר לה. הרי את מקדשת לי, הרי
זו מקדשת לשליח. ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קדם קבלת הקדושין, שאמר. הרי את מקדשת
לי, דאם לא כן אדעתא דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקדושין. אבל אם טעה השליח
ואמר. מקדשת לי, אין כאן בית מחוש, דהקדש בטעות לא הוי הקדש. ונאמן השליח לומר דטעה.
ויש מי שמחמיר להצריכה גט.
י- אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקדשה
השליח לעצמו, אינו נקרא רמאות.
יא- האומר לשלוחו. צא וקדש לי אשה,
ומת השליח, ואינו יודע אם קדש לו אשה או לא קדש, הרי זה בחזקת שקדש, שחזקה שליח עושה
שליחותו. והואיל ואין יודע איזו אשה קדש לו, הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן
ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו, שמא אמה
קדש לו שלוחו או אחותה או בתה. ומתר באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה כגון
אם או אחות וכיוצא בהן, והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה שליח, אף על פי שנתגרשה קדם
שימות השליח, הרי זה מתר בה, ואין אומרים שמא קדש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני
שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה
בשעת השליחות. הגה. וכן אם באו הקרובות ואמרו. לא נתקדשנו, ועמדו ונשאו, מתר באשה זו,
דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות. יש אומרים דהוא הדין אם צוה לקדש אשה פלונית, ומת השליח,
נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ויש חולקין בזה...
יב- העושה שליח לקדש לו אשה פלונית,
והלך וקדשה לו, וקדש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה, ואין ידוע איזו מהן נתקדשה
ראשונה, שתיהן צריכות גט ואסורות עליו.
יג- עשה שליח ובטל השליחות קדם הקדושין,
הרי הוא בטל. ואם אין ידוע אם בטל השליחות קדם או אחר הקדושין, הרי זו ספק מקדשת.
יד- אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו.
ואם בטלו שלא בפניו, מבטל.
טו- לא החזק השליח בעדים, הוא אומר.
לעצמי קדשתי, והיא אומרת. לראשון, השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני, שהוא
אסור בקרובותיה והיא מתרת בקרוביו. היא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך.
אמרה. איני יודעת, חזקה לשני. החזק השליח בעדים, הוא אומר. לעצמי, והיא אומרת. לראשון,
חזקה לראשון. ואפלו הכי השני אסור בקרובותיה. אמרה. איני יודעת, שניהם נותנים גט. ואם
רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. הגה. ויש אומרים, דאף אם החזק השליחות, אם השליח אומר
שחזר משליחותו, אינה מקדשת לראשון. וכן אם לא החזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח,
הוא אסור בקרובותיה. מיהו, אם אחר כך חזר השליח ואמר. סבור הייתי שקדשתי לעצמי, ונזכרתי
שקדשתיה לשולחי, יש לסמך אסברא הראשונה. שליח שאמר. קדשתיה למשלח, והיא אומרת. לא קדשתני,
המשלח אסור בקרובותיה על פי השליח.
סימן לו - כל דיני שליחות לאשה, ובו י"ב
סעיפים
א- האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושיה.
ומצוה שתתקדש על ידי עצמה, אם תוכל, אבל אסור ליכא כמו שיש באיש. ואומר האיש לשליח.
"הרי פלונית ששלחה אותך מקדשת לי", והשליח אומר. "קדשתיה לך".
ואם אמר. "הן", דיו. ואפלו שתק, אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא
פרש ולא אמר דבר, דיו. ואם מקדשה בשטר, אינו כותבו אלא מדעת השליח. ויש מי שאומר, שאינו
כותבו אלא מדעתה.
ב- בכל הדברים של קדושין דין האיש
עם שלוחה כדינו עם האשה.
ג- אמרה לשליח. קבל הקדושין במקום
פלוני, והוא קבלם במקום אחר, או בכל דבר שישנה בשליחותה, אינה מקדשת.
ד- אמרה לו. הרי הוא במקום פלוני,
וקבל במקום אחר, מקדשת, שמראה מקום היא לו.
ה- יש מי שאומר, דשליח דקדושין אינו
יכול למנות שליח, דמלי נינהו ולא ממסרן לשליח. ועין לעיל סימן ל"ה סעיף ו' נתבאר.
ו- מי שקדש על ידי שליח לא יקדש פעם
אחרת בשעת חפה, שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים, שיאמרו. אין קדושי שליח כלום ועין
לעיל סוף סימן ל"ד. חזרה ובטלה השליחות קדם שקבל הקדושין, הרי הוא בטל, ואינה
מקדשת. ואם אין ידוע אם בטלה השליחות קדם קבלת הקדושין או אחר כך, הרי זו ספק מקדשת.
ז- אם קבל שלוחה קדושין מאחד, והיא
בעצמה קבלה קדושין מאחר, ואין ידוע אם קדושין שקבל שלוחה קדמו לשלה או שלה קדמו, אסורה
לשניהם, וצריכה גט משניהם. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. ומקדשה קדושין אחרים. במה
דברים אמורים, ברחוקים, אבל אם קדשה השליח לאב, וקדשה היא בעצמה לבן או לאח, שניהם
נותנין גט ואסורה לשניהם.
ח- אשה נעשית שליח לחברתה לקבל קדושין,
אף על פי שנעשית לה צרה, שמקדש לשתיהן. ויש מי שאומר, שאפלו אם כשאמרה לה. קבלי גם
בשבילי, ולא השיבה הן אלא שתקה וקבלה סתם, מסתמא גם בשבילה קבלה.
ט- אשה שהיא שליח לקבל קדושין לחברתה,
וכשנתן הקדושין אמר לה. "ואת נמי", או "וכן את", שתיהן מקדשות.
אבל אם לא אמר לה אלא. "ואת", הרי זו שקבלה הקדושין ספק מקדשת, שמא לא נתכון
אלא לראות מה בלבה, וכאלו אמר לה. ואת מה תאמרי בדבר זה, ולפיכך קבלה הקדושין היא,
שהרי זה עדין שואלה לראות מה בלבה.
י- יש מי שאומר, שאין האב יכול לעשות
שליח לקדש בתו בוגרת, וחלקו עליו.
יא- מי שקבל קידושין לבתו בוגרת, ולא
עשאוהו שליח, יש מי שאומר שצריכה גט מספק.
יב- אין האשה עושה שליח לקבל קדושיה
מיד שליח בעלה. מיהו אם עשתה, הוי ספק מקדשת. ועין לקמן סימן קמ"א סעיף א-' גבי גט.
סימן לז - כל דיני קדושי קטנה, ובו כ"ז
סעיפים
א- האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל
זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקדושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה
ידיה ובכתבתה. אם נתאלמנה, או נתגרשה מן הארוסין, הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך, מקבל
האב קדושי בתו מיום שתולד עד שתבגר. ואפלו היתה חרשת או שוטה וקדשה האב, הרי היא אשת
איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכאן, אם
מסרה אביה לקדושי ביאה, אינה מקדשת. הגה. יש אומרים דאין קדושין תופסין בנפל, ואם קבל
אביו בו קדושין והמקדש קדש אחר כך אחותו, צריכה גט.
ב- בגרה הבת, אין לאביה בה רשות, והרי
היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן. ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרת, עין
לקמן סימן קס"ט סעיף י"א וסימן קנ"ה סעיף ט"ו.
ג- וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או
נתגרשה בחיי אביה, הרי היא ברשות עצמה. ואף על פי שעדין היא קטנה, כיון שנשאת, אין
לאביה בה רשות לעולם. אבל אם קדשה, ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קדם שתבגר, חוזרת
לרשות אביה.
ד- נתקדשה קדם שתבגר, שלא לדעת אביה,
אינה מקדשת.
ה- קדשה אביה בבקר וקדשה עצמה בערב,
ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות, ובדקוה ומצאוה בוגרת, מחזיקים אותה בחזקת
בוגרת וקדושי האב אינם כלום. ויש מי שאומר, דאפלו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר.
ויש מי שאומר, דדוקא מכחישתו, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם.
ו- אם בתוך הששה חדשים של נערות קדשה
אביה שלא לדעתה, והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה, ונמצאו לה סימנים, הוי ספק וצריכה גט
משניהם.
ז- כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך
יכול לקדשה על ידי שלוחו, או על ידי עצמה, שיאמר לה. "צאי וקבלי קדושיך".
הגה. וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סימן
ל"ה סעיף ג'. ואם גלוי לכל שמכינה לחפה ולקבל קדושיה, כאומר לה בפני עדים דמי.
ואין חלוק בין נערה לקטנה, וכן עקר. אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל
קדושיה, אלא האב בעצמו צריך לקבלם. וכדי להוציא נפשו מפלגתא, יחזיק האב יד- הקטנה בשעה שמקבלת הקדושין, או יעמד אצלה
כשתקבלן, דהוי כאלו קבלן בעצמו. והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו, דהרי יש אומרים דאסור
לקדש בתו קטנה, כמו שיתבאר בסמוך. וכשמקדש הקטנה אומר לה "הרי את מקדשת לי".
ואם אמר. "בתך מקדשת לי", הוי קדושין, דהרי היא במקום אביה עומדת, אף על
גב שנותן לה הקדושין. ואם מקדשה בשטר, כותב בשטר. "בתך מקדשת לי", ובשעה
שנותן לה אומר לה. "הרי את מקדשת לי". ואם שנה בדברים אלו, אפלו הכי הויא
מקדשת. וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר, ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן, הואיל
והכינה להכניסה לחפה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא.
ח- מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה,
עד שתגדיל ותאמר. בפלוני אני רוצה. הגה. ויש אומרים דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו
הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד ספוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין
מוצאין תמיד זווג הגון. וכן נוהגין.
ט- האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו,
והלך הוא וקדשה לאחר, ושלוחו קדשה לאחר, איזה מהם שקדם הוו קדושין. ואם אינו ידוע איזה
קודם, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם.
י- אי שוי שליח אחרינא, ולא בטלה לשליח
ראשון בפרוש, ואזל כל חד מניהו וקדש, בעיא גט מתרויהו.
יא- קטנה או נערה שקדשה עצמה בלא דעת
אביה, או נשאת, אינו כלום. ואפלו מאון אינה צריכה. ואפלו שדכה אביה תחלה. ואפלו נתרצה
האב בפרוש אחר הקדושין. ויש אומרים שאם נתרצה האב כששמע, הוו קדושין משעת שמיעה, אפלו
אם לא שדך. ואפלו אם לא נתרצה מיד כששמע, אלא שתק ולא מחה ואחר כך נתרצה, הוכיח סופו
על תחלתו והוו קדושין משעת שמיעה, אפלו נתאכלו המעות קדם שמיעה. הגה. ויש אומרים דאם
נתאכלו המעות קדם, לא הוי קדושין. במה דברים אמורים, כשלא מחתה היא או אביה קדם שנתרצה,
אבל אם מחתה היא או אביה קדם שנתרצה, לא הוו קדושין אפלו נתרצה האב אחר כך. הגה. ויש
אומרים דאם שמע האב ושתק ולא מחה מיד, הוי כאלו נתרצה. ואם לא שמע האב, או שהלך למדינת
הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מחתה, גדלו הקדושין עמה וצריכה גט. ויש אומרים דבעינן שבעל
אחר שנתגדלה. ויש להחמיר כסברא הראשונה.
יב- קטנה שקדשה עצמה למי שגלה האב דעתו
שהיה חפץ לקדשה, חישינן שמא נתרצה.
יג- נתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעתו,
בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים, אינם נשואין. ואם מתה, אינו יורשה ואינו מטמא לה.
ויש אומרים דהוא הדין אם מת האב קדם שנשאת, ונשאת.
יד- קטנה שהלך אביה למדינת הים, והשיאוה
אחיה ואמה, הוו קדושין וצריכה מאון. וכי אתי אביה לא בעיא קדושין אחרים. ויש אומרים
שאינן קדושין, ואפלו מאון אינה צריכה. ומכל מקום אין לאסרה עליו משום דתחשב כפנויה
ועומדת אצלו בזנות, כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו. הגה. ואפלו בא האב ומחה, אין
לאסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות, ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קדושיה, אלא שאם
קדשה האב לאחר קדם שתגדיל, צריכה גט מתרויהו ויש להחמיר כסברא הראשונה. ויש מחמירים
עוד לומר דכל שאביה במדינת הים, אפלו קדשה קטנה עצמה חישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה,
והוי ספק מקדשת מעשה באחד שגירש אשתו, ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן,
וכן עשתה, ובא האב ומחה בנשואי בנותיו הקטנות, ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן, מה שעשתה
עשוי ואינו יכול למחות, ובלבד שצוה כן לפני עדים, כי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר
לעיל סימן ל"ה סעיף ג'. אבל אם אמר שיהא כח- בידה להשיאן כשיגדלו, והיא השיאן בקטנותן, אין במעשיה כלום ויוכל למחות,
דהרי שנתה ממה שצוה לה.
טו- המקדש בתו, סתם, או שאמר לו. אחת
מבנותיך מקדשת לי, אין הבוגרת בכלל, אפלו נתנה לו רשות לקבל קדושיה ושיהיה הכסף שלו.
ודוקא דשויתה שליח לקבל קדושין, סתם, ולא אמרה. מפלוני, אבל אמרה. מפלוני, גם היא ספק
מקדשת, ושאר הבוגרות אינן בכלל.
טז- מי שיש לו שתי בנות, אפלו שתיהם
קטנות, ושדך אחת מהן לאחד, ואחר זמן קבל ממנו קדושין ואמר, סתם. "בתך מקדשת לי",
אפלו היו עסוקים בה, שתיהן אסורות לו וצריכות גט ממנו. הגה. ואפלו חזר תוך כדי דבור
ופרש. "בתך פלונית", אינו מועיל. וכל כי האי גונא דהוו קדושין שלא נמסרו
לביאה, כופין אתו לגרש. המקדש את בתו, סתם, אין הבוגרת בכלל.
יז- מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים,
וכלן ברשות שלו לקדשן, ואמר למקדש בשעת הקדושין. קדשתי לך את בתי הגדולה, ואיני יודע
אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות,
כלן מתרות חוץ מן הגדולה שבגדולות.
יח- וכן אם אמר לו. קדשתי את בתי הקטנה,
ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה
שבגדולות, כלן מתרות חוץ מן הקטנה שבקטנות.
יט- מי שיש לו חמשה בנים ועשו כלם את
אביהם שליח לקדש להם, ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמש בנות. אחת מבנותיך מקדשת לאחד
מבני, וקבל האב הקדושין, כל אחת צריכה גט מכל האחים. מת אחד מהם, כל אחת צריכה ארבעה
גטין וחליצה מאחד מהם.
כ- האב שאמר. קדשתי את בתי ואיני יודע
למי, אסורה לכל העולם עד שיאמר. נודע לי למי קדשתי. אפלו לא נודע לו עד שבגרה. ויש
אומרים דאם החתן עמד לפניו תחילה ולא הכירו, ואחר כך אמר שמכירו, אינו נאמן.
כא- בא אחד ואמר בפני האב. אני קדשתיה,
נאמן, ומתרת לו, כיון שהאב אומר. איני יודע. וכשכונסה, אינו צריך לקדשה. אבל אם האב
מכחישו, יש מי שאומר שאינו נאמן אפלו להצריכה גט.
כב- באו שנים וכל אחד אומר. אני קדשתיה,
שניהם נותנין גט. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. וצריך קדושין כשכונסה, מאחר שנתגרשה
כבר מאחר.
כג- בא אחד וכנסה, ואחר כך בא אחר ואמר.
אני קדשתיה, אינו נאמן לאסרה עליו. ויש אומרים דאפלו לא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה
לכנס ככנסה דמי.
כד- האשה שאמרה. קדשתי את עצמי ואיני
יודעת למי, ובא אחד ואמר. אני קדשתיך, נאמן לתן לה גט להתירה לעלמא, אבל לא לכנסה.
ואם כנסה, אין מוציאין מידו. ואם יש עד אחד שהוא קדשה, מתר לכנסה לכתחילה.
כה- האב שאמר על בתו בעודה קטנה או
נערה. קדשתיה וגרשתיה, נאמן לפסלה מן הכהנה. ודוקא שאמר. גרשתיה, תוך כדי דבור לקדשתיה,
אבל היכא שהחזקה אשת איש על פיו, אינו נאמן לומר לאחר זמן. גרשתיה.
כו- אם אחר שבגרה אמר. קדשתיה וגרשתיה
כשהיתה קטנה, אינו נאמן.
כז- אב שאמר שקדש בתו, ואחר כך קדשה
לאחר ואמר. קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאוריתא ואינם כלום, נאמן. ולי נראה, דוקא
תוך כדי דבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה.
סימן לח - המקדש על תנאי וכל דיני תנאי,
ובו ל"ט סעיפים
א- המקדש על תנאי, אם נתקים התנאי,
מקדשת. ואם לאו, אינה מקדשת, בין שיהיה התנאי מן האיש בין שיהיה מן האשה.
ב- כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים,
ואלו הן. שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קדם ללאו, ושיהיה התנאי קדם למעשה, ושיהיה התנאי
דבר שאפשר לקימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, כאלו אין שם תנאי כלל, אלא
תהיה מקדשת מיד, כאלו לא התנה כלל. הזכיר לאו קדם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן, הוי
תנאי כאלו הזכיר הן קדם ללאו.
ג- כל האומר. "מעכשו", או
"על מנת", אינו צריך לכפל תנאו ולא להקדים תנאי למעשה, אבל צריך להתנות בדבר
שאפשר לקימו. יש חולקים ואומרים דאפלו באומר. "מעכשו", או "על מנת",
צריך להיות בתנאי כל הארבעה דברים. הגה. ויש אומרים דאפלו לא פרש כל דיני תנאי, רק
אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, הוי תנאי גמור.
ד- יש אומרים דלא בעי שיהיה בתנאי
ארבעה דברים אלו אלא במקום דאתי מניהו חמרא, ולא היכא דאתי מניהו קלא. הגה. ויש אומרים
עוד, דאף על גב דאכא כל הני ארבעה דברים, בעינן גם כן שיהיה התנאי בדבר אחד והמעשה
בדבר אחר, אבל אם הכל הוא בדבר אחד, אינו תנאי. ויש לחוש לדבריו לחמרא. התנה עמה שתאכל
חזיר או שאר אסור דאוריתא, מקרי אפשר לקימו. אבל התנה עמה שתבעל לאסור לה, מקרי אי
אפשר לקימו, שאחר לא יתרצה לה. אבל אם התנה עמה שפלוני יתן לו חצרו, או ישיא בתו לבנו,
מקרי אפשר לקימו, דהרי תוכל לתן לפלוני ממון הרבה עד שיתרצה לדבר. ועין לקמן סימן קמ"ג
סעיף י"ב.
ה- התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה
שאר וכסות, תנאו קים, ואינו מתחיב לה בהם. אבל אם התנה שלא יתחיב בעונה, תנאו בטל וחיב
בה. הגה. דכל המתנה על מה שכתוב בתורה, ואינו ממון, תנאו בטל. ויש אומרים דכל מה דתקון
רבנן הוי כמו שכתוב בתורה.
ו- נתן לה פרוטה ואמר לה. התקדשי לי
בזה על מנת שאתן ליך מנה, כשיתקים התנאי יחולו הקדושין למפרע, אף על פי שלא אמר. "מעכשו",
שכל האומר. "על מנת", כאומר. "מעכשו", דמי. ואם קבלה קדושין מאחר
קדם שיתקים התנאי, ואחר כך נתקים התנאי, אין קדושי השני כלום. ואם אמר לה. על מנת שאתן
ליך מנה תוך שלשים יום, אם נתן לה תוך שלשים יום, הוו קדושין למפרע. ואם לא נתן תוך
שלשים יום, אינה מקדשת, ואם קבלה קדושין מאחר תוך שלשים יום, מקדשת ואינה מקדשת עד
שלשים יום, וכי שלמו שלשים יום, אם לא קים ראשון תנאו, פקעו קדושי קמא וגמרו קדושי
בתרא ואינה צריכה גט מראשון. ואם קים ראשון תנאו, אינה צריכה גט משני.
ז- לא אמר לה. על מנת, אלא אמר. אם
אתן ליך מנה תוך שלשים יום תהא מקדשת לי בפרוטה זו, אין הקדושין חלים אלא משעה שנתנו
לה. לפיכך, אם קדשה אחר קדם שיתקים התנאי, מקדשת לשני. ועין לקמן סוף סעיף ט', בסמוך.
ח- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי על
מנת שירצה אבי, רצה האב, מקדשת. לא רצה, או ששתק או שמת קדם שישמע הדבר, אינה מקדשת.
ט- על מנת שלא ימחה אבי, ושמע ומחה,
אינה מקדשת. לא מחה, או שמת, הרי זו מקדשת. ועין בסמוך סוף סעיף י'. מת הבן ואחר כך
שמע האב, מלמדין את האב שיאמר. איני רוצה, כדי שלא יהיו קידושין ולא תפל לפני היבם.
ויש אומרים, דאומר. על מנת שירצה, דינו כאומר. על מנת שלא ימחה. ויש מי שאומר, שדינו
כאומר. על מנת שישתק.
י- אמר. על מנת שיאמר הן, אף על פי
שאמר בתחלה. איני רוצה, כל שחזר ואמר. הן, נתקים התנאי. ולכן לעולם הוי ספק, עד שימות
האב. והאומר. על מנת שישתק, אם שתק בשעת שמיעה, מקדשת, אף על פי שחזר ומחה. הגה. מיהו,
אם לא היה בביתו כששמע, וכשבא לביתו מחה, הוי מחאה, דמה ששתק בתחילה משום שלא היה בביתו.
ואם מחה בשעת שמיעה, אפלו חזר ונתרצה, אינה מקדשת. מת האב עד שלא שמע, מקדשת. והאומר.
על מנת שלא ימחה, כל זמן שמחה נתבטל התנאי, אפלו נתרצה בשעת שמיעה. ויש אומרים, דאם
אמר. "הן" פעם אחת, שוב אינו יכול למחות.
יא- מת הבן, מלמדין את האב שימחה, כדי
שלא תזקק ליבם.
יב- אמר לה. התקדשי בפרוטה על מנת שאעשה
עמך כפועל או אדבר עליך לשלטון, אם יש עדים שעשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון, מקדשת
בודאי. ואם אין עדים, מקדשת מספק.
יג- לא נתן לה כלום, ואמר לה. התקדשי
לי בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון, אינה מקדשת, שישנה לשכירות מתחלה ועד
סוף והוה לה מקדש במלוה.
יד- על מנת שיש לי מנה, אם ידוע בעדים
שיש לו מנה, מקדשת בודאי. ואם אין ידוע, מקדשת מספק, אפלו הוא אומר. אין בידי.
טו- על מנת שיש לי מנה ביד פלוני, אם
ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני, מקדשת בודאי. ואם אין ידוע, מקדשת מספק, אפלו אומר
אותו פלוני. אין לו בידי.
טז- על מנת שיאמר פלוני שיש לי מנה
בידו, אמר. יש לו בידי, מקדשת. לא אמר. יש לו בידי, אינה מקדשת.
יז- על מנת שיש לי מנה במקום פלוני,
אם יש לו באותו מקום, הרי זו מקדשת. ואם אין לו באותו מקום שאמר, הרי זו מקדשת מספק,
שמא יש לו באותו מקום והוא מתכון לקלקלה.
יח- על מנת שאראך מנה, אינה מקדשת עד
שיראנה מנה שלו. ואפלו הראה לה מנה שיש לו בעסקא מאחרים, אינה מקדשת. הגה. ויש אומרים
דאפלו הגיע מחלקו מן הרוח מנה, אינה מקדשת, מאחר שעדין לא חלקו. הראה לה מנה משלו,
והיא משעבדת לבעל חוב, מקדשת. לא היה לו בשעת קדושין, והרויח אחר כך והראה לה, יש אומרים
דמקדשת. אבל באומר לה. על מנת שיש לי, לכלי עלמא בכהאי גונא אינה מקדשת, ולא חישינן
דילמא מראה לה בתר הכי למהוי ספק קדושין. אמר לה. על מנת להביא לה מאתים זוז, דינו
כמו בעל מנת שאראך מנה, וצריך להיות משלו.
יט- על מנת שיש לי בית כור עפר, אם
יש עדים שיש לו, הרי זו מקדשת. ואם לאו, הרי זו מקדשת מספק, שמא יש לו, והוא אומר.
אין לי, כדי לקלקלה.
כ- הרי את מקדשת לי בזה על מנת שיש
לי בית כור עפר במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום, מקדשת בודאי. ואם לאו, מקדשת מספק,
שמא יש לו שם והוא מתכון לקלקלה.
כא- על מנת שאראך בית כור עפר, הרי
זו מקדשת, ויראנה. ואם הראה ששכר מאחרים, או שלקח באריסות, אינה מקדשת. הגה. אבל יש
לו קרקע שמעלה ממנו מס, הרי היא מקדשת, דהא הקרקע שלו, ובלבד שיהא לו בכדי בית כור
עפר שאינו מעלה מס, דעל מנת שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע.
כב- היה לו בית כור עפר והיו בו בקעים
עמקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אם היו הבקעים מלאים מים, הרי הן כסלעים
ואין נמדדין עמו, מפני שאינם ראויים לזריעה. ואם אינם מלאים מים, נמדדים עמו, מפני
שהן ראויים לזריעה. ובור מלא מים, אף על פי שאינו בר זריעה, נמדד עמו.
כג- בית כור עפר שאמרו, צריך שיהיה
במקום אחד. וסלעים ובקעים אינן מפסיקין, אף על פי שאינן נמדדים עמו. אבל אם היה בשנים
או בשלשה מקומות מחלקים לגמרי, אין מצטרפין.
כד- על מנת שאני עשיר, ונמצא עני, או
עני ונמצא עשיר. על מנת שאני כהן ונמצא לוי, או לוי ונמצא כהן. נתין ונמצא ממזר, או
ממזר ונמצא נתין. בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר. על מנת שביתי קרוב למרחץ
ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב. על מנת שיש לי שפחה או בת גדולה או אופה ואין לו, על
מנת שאין לו ויש לו. על מנת שיש לו אשה ובנים ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו. בכל
אלו, או שאמר. התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, או דבש ונמצא מים, כגון שהיה
מכסה ולא הכירה בו עד אחר כך, בכל אלו והדומה להם, אפלו אמרה. בלבי היה להתקדש לו אפלו
לא יתקים התנאי, אינה מקדשת, לא שנא אם קבלה היא הקדושין, לא שנא אמרה לשליח לקבלם
בתנאי ושנה השליח. וכן אם היא הטעתו, אפלו אמר. בלבי היה לקדשה אף על פי שהטעני, אינה
מקדשת. הגה. אלא אם כן אמרה כן בפרוש בשעת הקדושין ושמע הבעל ושתק. וכן אם היא הטעתו,
קדושיו קדושין. אבל אם כנסה סתם ואמר. כסבור הייתי שהיא כהנת, והיא לויה, או לויה והיא
כהנת, עשירה והיא עניה, עניה והיא עשירה, הרי זו מקדשת.
כה- על מנת שאני יודע לקרות, צריך שיקרא
התורה ויתרגם אותה תרגום אנקלוס הגר. ויש אומרים דאם יודע לקרות ולתרגם שלשה פסוקים,
סגי. ואם אמר לה. על מנת שאני קראה, צריך להיות יודע תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה.
כו- על מנת שאני יודע לשנות, צריך להיות
יודע המשנה. ויש אומרים דאם יודע מדרשי התלמוד, מקדשת. ואם אמר. על מנת שאני תנאה,
צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חיא.
כז- על מנת שאני תלמיד, כל ששואלין
אותו דבר אחד בתלמודו, ואומרו, ואפלו בהלכות החג שמלמדים אותן ברבים מדברים הקלים סמוך
לחג כדי שיהיו כל העם בקיאין בהם.
כח- על מנת שאני חכם, כל ששואלים אותו
דבר חכמה, דהינו דבר התלוי בסברא, בכל מקום, ואומרה.
כט- על מנת שאני גבור, כל שחבריו מתיראים
ממנו מפני גבורתו.
ל- על מנת שאני עשיר, כל שבני עירו
מכבדים אותו מפני עשרו.
לא על מנת שאני צדיק, אפלו רשע גמור, הרי
זו מקדשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו.
לב- על מנת שאני רשע, אפלו צדיק גמור,
הרי זו מקדשת מספק, שמא הרהר עבודת אלילים בלבו.
לג- על מנת שאני בן עיר, ונמצא בן עיר
ובן כרך. על מנת שאני בשם, ונמצא בשם וברסקי. על מנת ששמי יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון.
הרי זו מקדשת. אבל אם אמר לה. על מנת שאין שמי אלא יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון. שאיני
אלא בן עיר, ונמצא בן עיר ובן כרך. שאיני אלא בשם, ונמצא בשם וברסקי, אינה מקדשת.
לד- המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא
או היא, אף על פי שחזרו בתוך כדי דבור, אין חזרתם כלום והרי היא מקדשת.
לה- המקדש על תנאי, וחזר אחר כמה ימים ובטל
התנאי, אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים, בטל התנאי והרי היא מקדשת סתם. וכן
אם היה התנאי מן האשה ובטלה אותו בינה ובינו, בטל התנאי. לפיכך, המקדש על תנאי ובעל
סתם, או כנס סתם, הרי זו צריכה גט אף על פי שלא נתקים התנאי, שמא בטל התנאי כשבעל או
כשכנס. ואם קדשה אחר, צריכה גט משניהם.
לו- אמר לה. התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאתן
ליך מנה, ואחר כך אמר שאינו רוצה לקים תנאו לעולם, אין כופין אותו לקימו, אלא קדושיו
בטלים ואינה צריכה גט. ומכל מקום בעל נפש לא ישאנה בלא גט, שמא אחר כך יאמר שרוצה לקים
התנאי, לקלקלה על השני. ואם אמר שעדין רוצה לקימו, אין יכולים לכפו כל שנים עשר חדש,
כדין זמן שנותנים לבתולה, ומשנים עשר חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד. ואם מת קדם שקים
התנאי, אפלו חליצה לא בעיא. ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש, גמרו הקדושין מיד, כאלו
קימו. וכל זה כשלא כנסה, אבל כנסה, מקדשת מיד, דמסתמא בשעת כניסתה לחפה מחלה לתנאי,
וחיב לתן לה כתבתה.
לז- מי שהלך למדינת הים וקדש על תנאי. אם באתי
מכאן עד שנים עשר חדש תהיה מקדשת מעכשו, וקדם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן, ועבר שנים
עשר חדש ולא בא, ובא קדם הזמן האחרון, הוי קידושין, דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל
התנאי או להוסיף או לגרע ממנו. ואפלו נתאכלו המעות, הוו קדושין למפרע כשנתקים תנאי
השני.
לח- בקדושין, תנאי שהוא לטובתו, כגון על מנת
שאין בה מומין או שאין עליה נדרים, יכול לבטלו. אבל אם הוא לטובת האשה, כגון על מנת
שאתן ליך מאתים זוז, נהי שהתנאי יכול לבטל, מכל מקום אינה מקדשת אם לא יתן לה מאתים
זוז.
לט- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי חוץ מפלוני,
כלומר שלא תאסר עליו, אלא תהיה אשת איש לכל העולם ולפלוני כפנויה, הרי זו מקדשת מספק.
אבל אם אמר לה. הרי את מקדשת לי על מנת שתהיה מתרת לפלוני, הרי זה מקדשת ותהיה אסורה
עליו כשאר העם, מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקימו. הגה. אם חולקין אם נתקים התנאי או
לא, יש אומרים דכל תנאי שהוא בקום ועשה אין אחד מהם נאמן לומר שקים תנאי שהיה עליו
לקים, אלא צריך עדים. אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה, כל אחד מהם נאמן, אם אין שכנגדו
מכחישו. ויש אומרים דאפלו בקום ועשה נמי נאמן, כל שאין כנגדו מכחישו.
סימן לט - המקדש את האשה על מנת שאין עליה
נדרים ומומין, ועל מי להביא ראיה אם נמצאו, ובו ז' סעיפים
א- המקדש את האשה על מנת שאין עליה
נדרים, ונמצא עליה אחד משלשה נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהם. שלא תאכל בשר, או
שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונים, אינה מקדשת. ואינה צריכה גט. והוא הדין
לנדרים שבינו לבינה דהוי בכלל נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם. נמצא עליה נדר חוץ
מאלו, אף על פי שהוא אומר. מקפיד אני אפלו על זה, הרי זו מקדשת. ואם אמר לה. על מנת
שאין עליך כל נדר, אפלו נמצא שנדרה שלא תאכל חרובין, אינה מקדשת. ויש מי שאומר שחוששין
שמא תלך אצל חכם ויתיר לה ולכן אסורה להנשא בלא גט.
ב- היו עליה נדרים, והלכה אצל חכם
והתירה, מקדשת. ואפלו היא אשה חשובה. במה דברים אמורים, שהתירה חכם קדם שנודעו לבעל,
אבל אם נודעו לבעל קדם שהתירה, מיד נתבטלו הקדושין. ויש מי שאומר, שאם היא אשה חשובה,
אפלו אם קדם שנודעו לבעל התירה חכם, היא ספק מקדשת. ואם קדשה על מנת שאין עליה נדרים,
ובעל סתם, עין לעיל סימן ל"ח סעיף ל"ה.
ג- המקדש את האשה על מנת שאין בה מומין,
ונמצאו בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, אינה מקדשת. נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין,
אף על פי שאמר. מקפיד אני אפלו על זה, הרי זו מקדשת.
ד- ומה הן המומין הפוסלים בנשים, כל
המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, ויותר עליהם בנשים. ריח רע, וזעה, וריח הפה, ויש
אומרים דאף ריח החטם, וקול עבה, ודדיה גסים מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת
כלב ונעשה המקום צלקת, ושומא שעל הפדחת, אפלו היתה קטנה ביותר, ואף על פי שאין בה שער,
וזו היא השומא שיתרה אשה על הכהנים, והוא שעומדת תחת כפה שבראשה, פעמים נראית ופעמים
אינה נראית, שאם תמיד נראית, הרי ראה ונתפיס, ואם תמיד אינה נראית, אינו מום. הגה.
ואם יש מרחץ בעיר, אפלו מומין שבסתר אין מבטלים. במה דברים אמורים, כשדרך הבנות לילך
למרחץ בגלוי, אבל במקום שאין הבנות הולכות למרחץ, רק בלילה ובהחבא, אפלו מומין שבגלוי
מבטלין. נכפה, אם הוא לזמן קבוע, הוי מום שבסתר. ואם אינו לזמן קבוע, הוי מום שבגלוי.
ועין לקמן סימן קי"ז עוד מדיני מומין. יש אומרים דנכפה וריח הפה אין חלוק בין
מרחץ בעיר או לא.
ה- המקדש אשה סתם, ונמצאו עליה אחד
מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי
זו מקדשת מספק.
ו- קדשה על מנת שאין בה מומין, והיו
בה מומין והלכה אצל רופא ורפא אותה, אינה מקדשת. אבל אם התנה האשה שאין בו מומין, והיו
בו מומין והלך אצל רופא ורפאו, הרי זו מקדשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו, והאשה
אינה מקפדת על זאת.
ז- קדשה על מנת שלא יהיו בה מומין,
ונמצאו בה מומין ורפאן הרופא, הרי זו מקדשת למפרע.
סימן מ - דין המקדש לאחר זמן, כגון לאחר
שתלד ודומיו, ובו ח' סעיפים
א- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי בפרוטה
זו לאחר שלשים יום, אף על פי שנתאכלו המעות בתוך שלשים יום, הרי זו מקדשת לאחר שלשים
יום. ואם חזר בו בתוך השלשים יום, או חזרה היא, אינה מקדשת. הגה. ויש אומרים דאם קדשה
בשטר ואינו בעין לאחר שלשים יום, אלא נקרע או נאבד תוך שלשים, אינה מקדשת. המקדש אשה
על שלשים יום, מקדשת לעולם.
ב- בא שני וקדשה בתוך שלשים יום, הרי
זו מקדשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקדשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית
אשת איש, ולאחר השלשים יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש, ונמצא הראשון כמי
שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה. אבל אם מת השני או גרשה תוך שלשים, חזרו קדושי
ראשון ולכן צריכה גט מן הראשון, ויש חולקין.
ג- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי בפרוטה
זו מעכשו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך השלשים יום, הרי זו מקדשת מספק לשניהם.
לפיכך, שניהם נותנין גט, בין בתוך השלשים יום ובין לאחר השלשים יום.
ד- אמר לה. הרי את מקדשת לי מעכשו
ולאחר שלשים יום, ובא אחר ואמר. הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר עשרים יום, ובא אחד ואמר.
הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר עשרה ימים, אפלו הם מאה על הסדר הזה, קדושי כלם תופסין
בה וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא ספק מקדשת מכלן.
ה- האומר לאשה. הרי את מקדשת לי בפרוטה
זו לאחר שאתגיר, לאחר שתתגירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר
שתמות אחותך, אינה מקדשת, לפי שאינו יכול עתה לקדשה.
ו- האומר ליבמה. הרי את מקדשת לי בפרוטה
זו לאחר שיחלץ ליך יבמיך, הרי זו ספק מקדשת.
ז- הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר לה.
הרי את מקדשת לי היום באחת, ובאחת לאחר שאגרשך, הרי זו מקדשת, וכשיגרש אותה תהיה ספק
מקדשת. אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה. הרי את מקדשת לאחר שתתגרשי, או אם נתן פרוטה
לאשתו ואמר לה. הרי את מקדשת לי לאחר שאגרשך, אינו כלום.
ח- האומר לחברו. אם תלד אשתך נקבה
תהא מקדשת לי, אינו כלום. ולהרמב"ם וקצת מפרשים, אם היתה אשת חברו מעברת והכר
העבר, הבת מקדשת, וצריך לחזר ולקדשה מאביה לאחר שתלד, כדי שיכניסנה בקדושין שאין בהם
דפי.
סימן מא - דין המקדש שתי אחיות, או הרבה
נשים והיו בהם נכריות., ובו ד' סעיפים
א- מקדש אדם כמה נשים כאחד, והוא שיהיה
שוה פרוטה לכל אחת ואחת. ויכולה אחת מהן לקבל הקדושין בשביל כלן, לדעתן.
ב- המקדש שתי נשים כאחת, שאסור לשא
שתיהן משום ערוה, אינן מקדשות. כיצד, כגון שקדש אשה ובתה, או שתי אחיות כאחת, שאמר.
הרי שתיכן מקדשות לי, אינן מקדשות ואין שום אחת מהן צריכה גט. ואם לא קדש אלא אחת,
ולא פרש איזו, כגון שאמר לאב. אחת מבנותיך מקדשת לי, וקבל האב הקדושין, או אם שתים
או שלש אחיות עשתה אחת מהן שליח לחברתה לקבל קדושיה, ונתן בידה, ואמר לה. אחת מכן מקדשת
לי, כלן צריכות גט ממנו, ואסור לבוא על שום אחת מהן, שמא היא אחות אשתו.
ג- קדש נשים רבות כאחת, והיו בהן שתי
אחיות אשה ובתה, אם אמר. הראויה מכן לביאה מקדשת לי, הרי כלן מקדשות לו חוץ משתי אחיות
או אשה ובתה וכיוצא בהן. ואם אמר. כלכן מקדשות לי, נכריות מקדשות ואחיות אין מקדשות.
ויש אומרים שאף נכריות אינן מקדשות, הלכך נכריות מקדשות מספק. ואם אמר. אחת מכלכן מקדשת
לי, כלן, בין נכריות בין אחיות, מקדשות מספק.
ד- אם היתה בתוך הנשים שקדש שפחה או
כותית, או שהיא ערוה עליו כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן, ואמר. הראויה מכן
לביאה מקדשת לי, שאר נשים מקדשות. ואם אמר. כלכן מקדשות לי, שאר נשים מקדשות מספק.
סימן מב - אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני
שני עדים, ובו ה' סעיפים
א- אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. והמקדש
אשה בעל כרחה, אינה מקדשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקדש בעל כרחו, הרי זו מקדשת, ויש אומרים
שאינה מקדשת, הלכך הוה לה ספק. הגה. אמרה תחלה. קדשני, וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר
לה. הרי את מקדשת לי, ונערה בגדיה תוך כדי דבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כונה
מתחלה רק לשחק בעלמא, אפלו הכי הוי מקדשת. ואין הולכים בענין קדושין אחר אמדנות והוכחות
המוכיחות שלא כונה לשם קדושין. לקח יד-
האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה, והיא לא זרקה הקדושין, הוי מקדשת. אף על פי שמתחלה באנס
היה, ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום, הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין. היה חיב לה מעות
ואמרה לו. תן לי מעותי, וכאשר התחיל לתן אמר לה. הרי את מקדשת לי, וזרקה היא המעות
מידה, אינן קדושין.
ב- המקדש שלא בעדים, ואפלו בעד אחד,
אינם קדושין. ואפלו שניהם מודים בדבר. ואפלו קדשה בפני עד אחד ואחר כך קדשה בפני עד
אחר, זה שלא בפני זה, אינה מקדשת. הגה. ויש מחמירים אם מקדש לפני עד אחד אם שניהם מודים.
אבל אם אחד מכחיש העד, אין לחוש. ובמקום עגון ודחק, יש לסמך אדברי המקלין. ואין חלוק
בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד, או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה, והאחרים
אומרים שלא ראו. וכן אם קדש לפני שנים, והאחד מהם קרוב, הוי כמקדש לפני עד אחד. ועין
לקמן סימן מ"ז סעיף ג'.
ג- צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים,
אבל אם ראו אותם שנים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה, אינה צריכה ממנו גט.
הגה. ואפלו שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקדושין, יכולה לומר. יודעת הייתי שאין קדושין
בלא עדים וכונתי לשחק בו. ודוקא שאומרת שכונה לשחק בעלמא, אבל אם מכחשת שקבלה כלום,
והעדים מעידים שקבלה, שוב אינה נאמנת לומר. לשחק כונתי, והוי קדושין.
ד- קדש בפני עדים, אפלו לא אמר. אתם
עדים, מקדשת. הגה. ואפלו יחד עדים, יכולים אחרים שראו המעשה להעיד. וצריכים העדים לראות
הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אף על פי ששמעו שאמר. התקדשי
לי בחפץ פלוני, ואחר כך יצא מתחת ידה, אינן קדושין עד שיראו הנתינה ממש. ואין הולכין
בזה אחר אמדנות והוכחות. מי שקדש דרך חור שבכתל, כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אחד
ונתן לה קדושין, והחור צר ואי אפשר לראות אותה בשעת קדושין, והיא אומרת שלא שמעה שקדשה,
נאמנת במגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד-
אחרת, ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אותה. כל עדות שלא נחקר בבית דין, לא מקרי עדות
לענין קדושין. ולכן אפלו אמרו עדים חוץ לבית דין שנתקדשה, יכולים לחזר בהם בבית דין
לומר. לא נתקדשה. וכן להפך. עדי קדושין אינם צריכים דרישה וחקירה, אם לא בדבר שנראה
שיש בו רמאות. מצאו כתוב בשטר. פלוני קדש פלונית, ועדים חתומים בו, כל זמן שאין השטר
מקים, אין לחוש לקדושין. ודלא כיש מי שמחמיר בדבר.
ה- המקדש בפסולי עדות דאוריתא, אינן
קדושין. אבל בפסולי עדות דרבנן, או בעדים שהם ספק פסולי תורה, אם רוצה לכנס חוזר ומקדש
בעדים כשרים. ואם לא רצה לכנס, צריכה גט מספק. ואפלו כפרה האשה ואומרת. לא קדשתני,
כופין אותו לתן גט. וכן דין כל קדושי ספק, אם רצה לכנס חוזר ומקדש ודאי, ואם לא רצה
לכנס צריכה גט ממנו מספק, ואם עמד אחר וקדשה, הרי זו מקדשת לשני מספק, וצריכה גט משניהם,
או מגרש ראשון ונושא שני. אבל לגרש ולכנס ראשון, לא. הגה. החשוד על העריות, אף על פי
שאין עדים שבא על הערוה, רק שחשוד בעלמא, פסול לעדות אשה, בין לענין קדושין בין לענין
גרושין. המקדש לפני פסולי עדות דאוריתא מכח רשעתן, כגון לפני אנוסים או שאר רשעים,
יש אומרים חישינן לקדושין, דלמא חזרו בתשובה. ויש מקלין. מיהו, אלו האנוסים שהצרכו
להמיר מכח יראה, ואי אפשר להם למלט על נפשם, ובצנעה מקימים המצות, הם כשרים לעדות.
יש אומרים הא דאמרינן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין, הינו בקדושי דאוריתא,
אבל בקדושי דרבנן ועדים פסולים מדרבנן, אין חוששין לקדושין כלל.
סימן מג - אין קדושין לקטן, ודיני קטן וקטנה
אם הגדילו, ובו ב' סעיפים
א- קטן שקדש או נשא, אינו כלום, דלא
תקנו רבנן נשואין לקטן. ואסור להשיאו אשה בעודו קטן. הגה. מיהו, אם כבר נשאה, אין צריך
לגרשה, ומתרת לעמד עד שיגדיל. ואפלו שלח סבלונות משהגדיל, אינו כלום, דלא חישינן שמא
שלח לשם קדושין. אבל אם יש עדים שנתיחד עמה משהגדיל, צריכה גט, משום דמסתמא בעל לשם
קדושין. ואם קימה משהגדיל, כתבתה קימת ואין צריך לכתב לה כתבה אחרת. ודוקא מנה ומאתים,
אבל תוספת אין לה. הגה. לא כתב לה כתבה כשהוא קטן, כשיגדיל אינו כותב לה רק מנה, דהא
ההיא שעתא לאו בתולה היא.
ב- המקדש את הקטנה היתומה, או קטנה
שיצתה מרשות אביה, אימתי ממאנת וכל דיניה יתבאר בסימן קנ"ה. הגה. ועין לקמן סימן
קס"ט מי נאמן על קטן וקטנה אם נתגדלו. ספק אם הם גדולים או קטנים, הוי ספק קדושין.
יכולין בית דין לפסק להשיא את הקטנה, כמו שיש רשות לאמה ולאחיה, ויכולין להתנות שאם
תמאן תאבד כל אשר לה. אבל אין להם רשות להשיא את הקטן. ועין לקמן ריש סימן קנ"ה.
סימן מד - קדושי חרש שוטה וקטן, עריות וחיבי
לאוין, ובו י"ב סעיפים
א- חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה,
בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקחת בין חרשת שנשאת לפקח. אבל חכמים תקנו להם נשואין.
לפיכך, אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת, הרי זו מקדשת לשני קדושין גמורים, ונותן גט והיא
מתרת לבעלה החרש.
ב- שוטה ושוטית אין להם קדושין לא
מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים. הגה. ודוקא שוטה
גמור. אבל אם דעתו צלולה, אף על פי שהיא דלה וקלושה הרבה, וכן עתים שוטה ועתים צלול,
ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו, חוששין לקדושין.
ג- שכור שקדש, קדושיו קדושין אפלו
נשתכר הרבה. ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קדושיו קדושין. ומתישבין בדבר זה.
ד- סריס שקדש, בין סריס חמה בין סריס
אדם, וכן אילונית שנתקדשה, הוי קדושין, ויש אומרים שאילונית ודאית אינה מקדשת.
ה- טמטום ואנדרוגינוס שקדשו, או שקדשם
איש, קדושיהם ספק וצריכין גט מספק. ויש אומרים דאנדרוגינוס ודאי זכר.
ו- המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום,
שאין קדושין תופסין בהן. חוץ מהנדה, שהמקדש נדה מקדשת קדושין גמורים, ואין ראוי לעשות
כן.
ז- המקדש אחת מהשניות או מאסורי לאוין
או מאסורי עשה, הרי זו מקדשת קדושין גמורים, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר, שאינה מקדשת אלא
מספק.
ח- המקדש גויה או שפחה אינו כלום,
שאינן בני קדושין. וכן גוי ועבד שקדשו ישראלית, אינו כלום.
ט- ישראל מומר שקדש, קדושיו קדושין
גמורים. וצריכה ממנו גט. ואפלו זרעו שהוליד משהמיר, אם קדש אותו זרע ישראלית, קדושיו
קדושין. ודוקא שהולידו מישראלית, אפלו ממרת. אבל אם הולידו מן הגויה, דינו כגוי, אפלו
היה המוליד ישראל שאינו מומר. אבל ישראלית ממרת שיש לה זרע עם הגוי, שקדש, קדושיו קדושין.
י- כותי שקדש, צריכה ממנו גט.
יא- מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש
ישראלית, הרי זו ספק מקדשת.
יב- המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין,
צריכה גט. ואם עד שלא נתן לה גט, נשתחררה, ואחר כך קדשה אחר, מקדשת לשניהם, וצריכה
גט משניהם, או מגרש ראשון ונושא שני. ואם מתו, אחיו של אחד חולץ, ואחיו של שני או חולץ
או מיבם.
סימן מה - שחוששין לסבלונות ולכתבה, ובו
ג' סעיפים
א- מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה
אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה, חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק, אף
על פי שרב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קדם הקדושין, אף על פי שלא שלח הסבלונות
בעדים. ומקום שנהגו כלם לשלח סבלונות בתחלה, ואחר כך מקדשים, אף על פי שלפעמים שולחין
דרך מקרה אחר קדושין, הואיל ואין מקפידים בכך וראו סבלונות, אין חוששין לה. ורש"י
פרש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם נתנו לקדושין. הגה. ולכן אפלו יש עדים שלא קדשה
כבר, חישינן שמא הסבלונות לשם קדושין. ויש לחוש לשני הפרושים להחמיר. וכל זה ששולח
סתם, אבל אם פרש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות, ליכא למיחש לפרוש רש"י. וכל שכן
אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא, אפלו אמר שהחתן שלח לכלה. וכל זה מירי בדשדך תחלה, אבל
בלא שדוכין ליכא למיחש לכלי עלמא. וכל היכא דחישינן, אפלו אמרו שניהם שלא כונו לשם
קדושין ונשבעו על זה, אינם נאמנים. יש אומרים דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום
או יומים, אין לחוש להם כלל. ואפלו שלח לה אחר כך גם כן, דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים
דמסבל ואחר כך מקדש, ואין חוששין לסבלונות. וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט
לכתחלה, אבל אם כבר נשאת, לא תצא, ואזלינן בספקא להקל. יש אומרים דאם לא שלח לה הסבלונות
בעדים אין חוששין לפרוש רש"י שהסבלונות הן עצמן קדושין, ואפלו למאן דאמר המקדש
בעד אחד חוששין לקדושין, בסבלונות ליכא למיחש. ויש מחמירין אם שלח בעדים, אף על גב
דלא היו עדים בנתינה לאשה. יש אומרים דכל זה מירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה, אבל במקום
שדרך הכלות שאין מקבלין הסבלונות, רק אחר מקבל להן, אין חוששין להם. ויש אומרים שאין
לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו, וכן עקר, ודלא כיש מי שהחמיר לומר
דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין. יש אומרים דבמקום דהיה לנו למיחש שעשה
אסור אם היה כונתו לקדש בשליחות הסבלונות, כגון ששלח בשבת או שיש חרם בעיר שלא לקדש
כי אם בעשרה, אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין. לא שלח לה החתן בעצמו, רק אבי החתן
שלח,. לא חישינן לפרש"י שמא הסבלונות עצמן הם קדושין, אפלו אמר השליח. החתן שלח
לך. וכל זה מירי דידעינן בודאי בשליחות הסבלונות, אבל בקלא דסבלונות לא חישינן לכלי
האי.
ב- האדנא, נהגו בכל מלכות ארץ ישראל
ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות, זולתי בקונסטנטינא שחוששין להם. הגה. היה מנהג בעיר,
ונתבטל, הולכין אחר עכשו. לא היה מנהג בעיר, כגון שהיא עיר חדשה, נדון כמחצה על מחצה.
ויש אומרים דיש להחמיר אפלו במקום דכלי עלמא מסבלי והדר מקדשי, אם לא שיש עוד צד התר
אצל זה. ונראה לי, דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא, לכלי עלמא ליכא למיחש בכהאי
גונא. וכן מעשים בכל יום, לפעמים חוזרים בשדוכים, והסבלונות חוזרים, ולא נהגו להצריכה
גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכלי עלמא מסבלי והדר מקדשי, והחתן אינו אומר ששלח
לשם קדושין.
ג- חוששין לכתבה, שאם כתב לה כתבה,
אף על פי שלא הגיע לידה, אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואחר כך כותבים כתבה, חוששין
שמא נתקדשה, אף על פי שאין שם סופר מצוי, ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב. ואם
דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתבה קדם הקדושין, אין חוששין לקדושין.
