שלחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א-ו

שלחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א-ו

סימן א-דיני פריה ורביה, ושלא לעמד בלא אשה, ובו י"ד סעיפים

א- חיב כל אדם לשא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. הגה. וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו', ולא נקרא אדם. וכיון שנשא אשה עונותיו מפקפקים, שנאמר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה".

ב- אין מוכרין ספר תורה, אלא כדי ללמד תורה ולשא אשה.

ג- מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לשא בן י"ג, מצוה מן המבחר, אבל קדם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבר מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לשא, בית דין כופין אותו לשא כדי לקים מצות פריה ורביה. ומיהו, אם עוסק בתורה וטרח בה, ומתירא לשא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מתר להתאחר. הגה. ובזמן הזה נהגו שלא לכף על זה. וכן מי שלא קים פריה ורביה ובא לשא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אף על פי שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזווגים. ואפלו בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכף אותו לגרשה, אף על פי שלא קים פריה ורביה, וכן בשאר עניני זווגים, ובלבד שלא תהא אסורה עליו.

ד- ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו.

ה- כיון שיש לאדם זכר ונקבה, קים מצות פריה ורביה. והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקבה אילונית..

ו- נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קים מצות פריה ורביה. במה דברים אמורים, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת, ומתו, והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדין לא קים מצוה זו. הגה. היה הבן ממזר, או חרש שוטה, קים המצוה..

ז- היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים, ונתגיר הוא והם, הרי זה קים מצוה זו. אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד, ונשתחרר הוא והם, לא קים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר.

ח- אף על פי שקים פריה ורביה, אסור לו לעמד בלא אשה, וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו, אפלו יש לו כמה בנים. ואם אין ספק בידו לשא אשה בת בנים אלא אם כן ימכר ספר תורה, אם אין לו בנים ימכר כדי שישא אשה בת בנים. אבל אם יש לו בנים, לא ימכר אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמד בלא אשה. ויש אומרים שאפלו אם יש לו בנים ימכר ספר תורה כדי שישא אשה בת בנים. הגה. מיהו, אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד, ישא אשה שאינה בת בנים. וכן אם יש לו בנים הרבה ומתירא שאם ישא אשה בת בנים יבאו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו, מתר לשא אשה שאינה בת בנים. אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו.

ט- נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בספוקיהו. ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש. ובמקום שנהגו שלא לשא אלא אשה אחת, אינו רשאי לשא אשה אחרת על אשתו. ועין לקמן ס"ס ב' דאסור לשא שני נשים בשני מקומות.

י- רבנו גרשם החרים על הנושא על אשתו. אבל ביבמה לא החרים. וכן בארוסה. הגה. אם אינו רוצה לכנס אלא לפטר. והוא הדין בכל מקום שיש דחוי מצוה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה. אמנם יש חולקים וסבירא להו דחרם רבנו גרשם נוהג אפלו במקום מצוה ואפלו במקום יבום, וצריך לחלץ. ובמקום שאין הראשונה בת גרושין, כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה לקח גט ממנו, יש להקל להתיר לו לשא אחרת. וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטר ממנו. ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. הגה. ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו, אבל מן הסתם נוהג בכל מקום. ועין ביורה דעה סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל. ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. הגה. ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין שתי נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן. ויש אומרים דבזמן הזה אין לכף מי שעבר חרם רבנו גרשם, מאחר שכבר נשלם אלף החמישי, ואין נוהגין כן. יש אומרים מי שנשתמדה אשתו, מזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת, וכן נוהגין בקצת מקומות. ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומתר לשא אחרת בלא גרושי הראשונה.

יא- טוב לעשות תקנה בחרמות ונדויים על מי שישא אשה על אשתו.

יב- נשבע שלא ישא אחרת על אשתו, ושהתה עשר שנים שלא ילדה, יתבאר בסימן קי"ח.

יג- אשה אינה מצוה על פריה ורביה.. [הגה] ומכל מקום יש אומרים דלא תעמד בלא איש משום חשדא.

יד- דין מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יתבאר שם.

סימן ב-שישתדל כל אדם לקח לו אשה הגונה, ובו י"א סעיפים

א- לא ישא אדם אשה שיש בה שום פסול. הגה. כל הנושא אשה פסולה משום ממון, הוין לו בנים שאינם מהגנים. אבל בלאו הכי, שאינה פסולה עליו אלא שנושאה משום ממון, מתר. מי שרוצה לשא אשה פסולה, בני משפחתו יכולין למחות בו. ואם אינו רוצה להשגיח בהם, יעשו איזה דבר לסימן שלא יתערב זרעו בזרעם. ומי שפסקו לו ממון הרבה לשדוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של ישר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליח.

ב- כל המשפחות בחזקת כשרות ומתר לשא מהם לכתחלה. ואף על פי כן אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או שני בני אדם שמתגרים זה בזה, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להם וראוי להתרחק מהם, שאלו סימני פסלות הם. וכן כל הפוסל אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אומר להם שהם עבדים, חוששים לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא.

ג- משפחה שקרא עליה ערער, והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות, הרי זה ספק. ואם משפחת כהנים היא, לא ישא ממנה אשה עד שיבדק עליה ד' אמהות שהן ח'. אמה ואם אמה, אם אבי אמה ואמה. וכן הוא בודק על אם אביה ואמה, אם אבי אביה ואמה. ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים, מוסיף לבדק עליהם עוד אחת ונמצא בודק עשרה אמהות. אבל אשה הבאה לנשא אינה צריכה לבדק, שלא הזהרו כשרות לנשא לפסולים.

ד- כל שקורין לו ממזר, ושותק. או נתין, ושותק. או חלל, ושותק. או עבד, ושותק. חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם, אלא אם כן בודקין כמו שנתבאר. הגה. ויש אומרים דדוקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים, אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק, אין בכך כלום. ויש אומרים עוד, דכל זה דוקא בדורות הראשונים שהיו בית דין נזקקין למי שחרף חברו ומענישים אותו כראוי, לכן הוי שתיקה כהודאה. אבל עכשו, השותק על המריבה הרי זה משבח, אלא אם כן קורין לו כך שלא בשעת מריבה. ויש אומרים דלא אמרינן שתיקה כהודאה. אלא אם כן צוח על פסול אחר, אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה. וכל זה מירי בפסול הנוגע בעצמו, אבל אם רוצים לפסל זרעו בפניו ושותק, אין בכך הודאה, אבל למיחש קצת מיהא בעינן. והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק, סימן הוא שהוא מיחס.

ה- משפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה, אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא, מפני שהם שתי ספקות, שמא זו אלמנת אותו חלל, שמא אינה אלמנתו. ואם נאמר שהיא אלמנתו, שמא אינו חלל. הגה. ויש אומרים דוקא האלמנה דהוה לה חזקת כשרות, אבל בתה, אפלו נשאת, תצא. ויש מקלין ואומרים דאין חילוק בינה לבתה. אבל אם נתערב בה חלל ודאי, כל אשה מהם אסורה עד שיבדק, ואם נשאת תצא. והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי. הגה. וכל זה דוקא למי שיודע בדבר. אבל משפחה שנתערב בה פסול, ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה, והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא. ומכל מקום כשר הדבר לגלות לצנועין. ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה, אבל כל זמן שלא נתערבה מגלין הפסולים ומכריזין עליהם, כדי שיפרישו מהם הכשרים. ועין בחשן המשפט סימן ל"ה מי נאמן להעיד על משפחות.

ו- לעולם ישתדל אדם לשא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ. הגה. ועל בנותיהן הוא אומר. "ארור שוכב עם בהמה". וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות. ומצוה לאדם שישא בת אחותו. ויש אומרים אף בת אחיו.

ז- לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצרעין ולא ממשפחת נכפין, והוא שהחזק שלש פעמים שיבואו בניהם לידי כך.

ח- עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא אין זווגם עולה יפה שתמות היא או הוא מהרה, או תקלה תבא ביניהם. אבל תלמיד חכם שנושא כהנת, הרי זה נאה ומשבח, תורה וכהנה במקום אחד.

ט- לא ישא בחור זקנה, ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות.

י- לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. ואם הודיע תחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים, מתר.

יא- לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת, שמא יזדוגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפרסם אחריו, מתר.

סימן ג-דין בן שהוא ספק לכהנה, ובו ט' סעיפים

א- מי שבא בזמן הזה ואמר. כהן אני, אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהנה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו. הגה. ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולשא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאוריתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה. וכן נוהגין האדנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי. ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה. והנבעלת, ספק חללה. ואם היה מסיח לפי תמו, נאמן. כיצד, מעשה באחד שהיה מסיח לפי תמו ואמר. זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מרכב על כתפו של אבא, הוציאני מבית הספר, הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכל תרומה לערב, וחברי בדלים ממני והיו קורין אותי. יוחנן אוכל חלות. והעלהו רבנו הקדוש לכהנה על פי עצמו.

ב- היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולשא את כפיו, ואפלו אביו נאמן עליו. ואפלו משטרות מעלין לכהנה בזמן הזה. כיצד, הרי שהיה כתוב בשטר. פלוני כהן לוה מפלוני מנה, ועדים חתומים עליו, הרי זה בחזקת כהן ככהני זמן זה. וכן מעלין מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון להיות כהן ככהני זמן זה. עצמו. אני פלוני כהן עד, מהני בזמן הזה.

ג- אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מחזק בכהנה, מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו כותית.

ד- אפלו באו שנים, וכל אחד מעיד על חברו שהוא כהן, נאמנים, ולא חישינן לגומלין.

ה- נאמן הגדול לומר. זכורני, כשהייתי תינוק, שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה, ומעלין אותו על פיו להיות כהן ככהני זמן זה.

ו- מי שבא ואמר. כהן אני, ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהנה על פיו, שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם החזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא, הרי זה בחזקת אביו. ובכל דבר הולכין אחר החזקה, שהרי שורפין וסוקלין על החזקה.

ז- מי שהחזק אביו כהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה, חוששין לו ומורידין אותו. בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהנה על פיו. באו ב' עדים אחר כך והעידו שהוא חלל, מורידין אותו מכהנה. בא עד אחד והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהנה, שזה האחרון מצטרף לעד ראשון, והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול, ידחו אלו ואלו וידחה הקול, שהשנים כמאה, וישאר כהן בחזקת אביו.

ח- אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה, וילדה, ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כהן והשני ישראל, הרי זה ספק כהן. וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל, והגדילו התערובות, כל אחד מהם ספק כהן, ונותנים עליהם חמרי ישראל וחמרי כהנים. נושאים נשים הראויות לכהנה, ואין מטמאים למתים, ולא אוכלים בתרומה, ואם נשאו גרושה מוציאין ואין לוקים.

ט- שני כהנים שנתערבו ולדותיהם, או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לכהן אחר, ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, הרי זה כהן, ונותנים על הולד חמרי שניהם. הוא אונן עליהם והם אוננים עליו, הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו. במה דברים אמורים, בזמן שבאים מכח נשואין. אבל בזנות, משתיקין אותו מדין כהנה, הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו. כיצד, עשרה כהנים שפרש אחד מהם ובעל, אף על פי שהוא ודאי כהן. ואם נטמא למת או שנשא גרושה לוקה, ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה. הגה. זנתה עם כהן אחד, ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר, הולד פסול לכהנה. כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכל דבר ולא חישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים.

סימן ד-מי הם האסורים לבא בקהל, ואיזהו הנקרא ממזר, ובו ל"ז סעיפים

א- ממזרים ונתינים אסורים אסור עולם עד סוף כל הדורות, בין זכרים בין נקבות.

ב- עמוני ומואבי אסורין ואסורן אסור עולם. אבל נקבותיהן מתרות מיד.

ג- מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות, שאחר שנתגיר הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר, אסורים, ובן בנו מתר.

ד- מצרית מעברת שנתגירה, בנה מצרי שני.

ה- ישראל שבא על אחת מאלו, הולד כמותה. ואחד מאלו, חוץ מממזר שבא על בת ישראל, הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהנה.

ו- נתגירה אחת מאלו ונשאת לישראל, או שנתגיר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית, הולד הולך אחר הפסול. לפיכך, גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל, הבת כשרה אפלו לכהנה, שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה. אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הולד שני. מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, יש אומרים הולד שלישי, ולהרמב"ם הולד שני.

ז- עמוני שנשא אשה מצרית, הולד עמוני. ומצרי שנשא עמונית, הולד מצרי, שבאמות הלך אחר הזכר. אבל אם נתגירו, הלך אחר הפגום שבשניהם. לפיכך, גר עמוני שנשא גיורת מצרית, הולד, אם הוא זכר, דינו כעמוני להיות אסור לעולם. ואם היא נקבה, דינה כמצרית. הגה. גר מצרי שנשא גויה עמונית, הבן הוא עמוני והבת היא מתרת.

ח- וגר מצרי שנשא גיורת עמונית, הולד מצרי ואסור עד דור שלישי.

ט- שאר כל האמות, לאחר שנתגירו, הרי אלו כישראל, מיד.

י- האדנא נתבלבלו כל האמות. לפיכך, עמוני ומואבי ואדומי שנתגירו, מתרים לבא בקהל מיד. דכל דפריש מרבא פריש ואנו תולין שהוא מרב אמות שהן מתרים מיד. להרמב"ם, הוא הדין למצרי. ולהרא"ש, מצרי באסורו עומד.

יא- עבד שהטבל לשם עבדות, אסור בישראלית. וישראל אסור בשפחה, בין אם היא שלו בין אם היא של אחר.

יב- לאחר ששחררו רבו, הרי הוא כישראל לכל דבר. הפקירו רבו או שהניח לו רבו תפלין או שהיה רבו שליח צבור וקראו לעלות לקרות בתורה או שהשיאו רבו ישראלית, אינו מתר בבת ישראל עד שיכתב לו גט שחרור, ואף על פי כן חוששין לקדושיו. ויש מי שאומר, דאפלו לא השיאו רבו, אלא שהוא נשאה לפני רבו, חוששין לקדושיו. וכל שכן אם הוא נשא שפחתו, דחוששין לקדושיו.

יג- איזהו ממזר, זה הבא מאחת מכל העריות, בין בחיבי מיתות בין בחיבי כריתות, חוץ מהבא מהנדה שאף על פי שהוא פגום אינו ממזר אפלו מדרבנן.

יד- האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ויש מי שאומר, שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלגתא הוא, הוי ספק ממזר. הגה. אבל תוך י"ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו. ודוקא שלא ראו בה דבר מכער, אבל אם ראו בה דבר מכער לא אמרינן דאשתהי כל כך, וחישינן לה. אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון, וילדה תחלת כסלו, אף על פי שאין ביניהם רק חמשה חדשים לא חישינן לבנה לומר שהיתה מעברת קדם לכן, דהחדשים גורמים והוה לה בן ז'. ואפלו הפילה בתשרי, ושמעה הולד בוכה, לא חישינן שהיתה מעברת קדם לכן, דאפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קים.

טו- אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה, והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרב בעילות תולים בבעל. אבל היא בעצמה, חוששין לה משום זונה. וכהן חושש לה מדין תורה, ואם בעלה כהן, חוששין על בניה שהם חללים. וישראל, אם רוצה להתרחק מן הכעור. ואם היא פרוצה ביותר, חוששין אף לבנים. הגה. ומכל מקום היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים. היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה, ולא היתה פרוצה לאחר נשואין, אף על פי שראוה מנאפת פעם אחת, בניה כשרים.

טז- האשה שהלך בעלה למדינת הים, ונשאת, והרי בעלה קים, הולד מהשני ממזר גמור ומתר בממזרת. ואם הראשון חזר ובא עליה קדם שגרשה השני, וילדה, הוא ממזר מדרבנן, ואסור בממזרת גמורה ומתר בממזרת מדרבנן כיוצא בו. אבל אם זנתה ואחר כך בא בעלה עליה, אין הולד ממזר.

יז- מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש, הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרת וצד כשרות מערבים בו. לפיכך, אסור אף בשפחה, ובניו כמותו לעולם.

יח- ישראל שנשא ממזרת, או ממזר שנשא ישראלית, הולד ממזר לעולם.

יט- גוי ועבד שבאו על הממזרת, הולד ממזר. ואם באו על בת ישראל, בין פנויה בין אשת איש, הולד כשר, ופגום לכהנה.

כ- ממזר הבא על הגויה, הולד גוי. ואם נתגיר, הרי הוא כישראל. ואם בא על השפחה, הולד עבד. נשתחרר, הרי הוא בן חורין. לפיכך, ממזר נושא לכתחלה, שפחה שקבלה עליה מצות, וטבלה לשם עבדות, להתיר בניו, שישתחררו ויהיו מתרים בישראלית.

כא- גוי שבא על אמו והוליד ממנה בן, ונתגיר אותו הבן, מתר לבא בקהל.

כב- גר ועבד משחרר, מתרים בממזרת, וכן ממזר מתר בגיורת ובמשחררת, משום דקהל גרים לא אקרי קהל, והולד ממזר. ואפלו היתה הורתו ולידתו בקדשה, כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת, אפלו הכי מתר בממזרת, ודוקא עד עשרה דורות, אבל מכאן ואילך אסור, שכבר נשתקע ממנו שם גרות, ויבואו לומר. ישראל נושא ממזרת. ולהרמב"ם מתר בממזרת, וכן בן בן בנו, עד שישתקע שם גרותו ממנו ולא יודע שהוא גר, ואחר כך יאסר בממזרת. אחד הגרים ואחד העבדים המשחררים, דין אחד לכלם.

כג- גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת, הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת.

כד- ממזר נושא ממזרת. במה דברים אמורים, כששניהם ודאין. אבל אם האחד ודאי והשני ספק, או אפלו שניהם ספק, אסורים זה בזה דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר. וכיצד ספק ממזר, כגון שבא מספק ערוה, שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין, או שנתגרשה ספק גרושין.

כה- יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים, ונתיבמה וילדה, ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, הולד כשר. ואם אחר כך חזר ובא עליה יבם ונתעברה וילדה, הולד ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל.

כו- פנויה שנתעברה וילדה, אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אלמת, ואפלו אם אומרת. של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר, אין זה הולד אלא ספק, אפלו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו, שכשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר. ואם אותו פלוני הוא כשר, הולד כשר. ומכל מקום אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו, אם אינו מודה שהוא בנו. ואפלו היתה מיחדת לו, אינה נאמנת עליו. ואפלו עד אחד אין נאמן עליו כשמכחישו.. אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני. הגה. ודוקא פנויה. אבל אם זנתה תחת הבעל, אפלו אומרת. של פלוני הוא, והוא ממזר, אין חוששין לדבריה, דתולין רב בעילותיה בבעל, וכשר, ומתר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו.

כז- ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה, אם היא אומרת שמהארוס נתעברה, אם הוא מודה או שאינו בפנינו, הולד כשר. והוי בנו ליורשו. ואפלו אם הארוס אומר שאינו זוכר רק שאינו מכחישה. ואם אינו מודה, אלא מכחישה שאינו ממנו, הולד ממזר ודאי. ואם אינה בפנינו לשאל אותה, או שאומרת. איני יודעת ממי הוא, הוי ספק ממזר. והאשה אינה בחזקת זונה, אלא נאמנת לומר. לארוס נבעלתי, אפלו הוא מכחישה. והני מלי לעלמא, שאם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר, אבל לארוס גופה, אסורה, דהא שויה אנפשה חתיכא דאסורא.

כח- היו העם מרננים אחריה שזנתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, אף על פי שבא עליה הארוס בבית חמיו, הולד ספק ממזר, שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים. ואם נבדקה ואמרה. לארוס נבעלתי, הולד כשר. וכן אם ידוע שהארוס בא עליה, ולא יצא קול שזנתה מאחרים.

כט- אשת איש שאומרת על העבר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפסלו. הגה. ויש אומרים דוקא בנשואה, שיש לבן חזקת כשרות. אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, אף על פי שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה, יש אומרים דהבן הוי ספק ממזר, ויש אומרים דהוא נאמן. אבל האב שאומר על העבר שאינו ממנו, או על אחד מבניו שאינו בנו, נאמן לפסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן, אינו נאמן אף על הבן. ואם היא אומרת. מגוי או מעבד נתעברתי, הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה. הגה. והא דאב נאמן על בנו, הינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב, אבל הוי לה חזקת כשרות על פי האב שוב אינו נאמן עליו רק בסהדי. האב שאמר על בנו שהוא ממזר, וחזר אחר כך ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחלה כך, נאמן. הא דאב נאמן על בנו הינו במי שהוא בחזקת אביו, כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת. זהו בן פלוני, והוא אומר שמממזר נתעברה, אינו נאמן לפסלו והיא נאמנת עליו להכשירו.

ל- האומר על עצמו שהוא ממזר, נאמן לאסר עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר, ובנו כמוהו. ואם יש לו בני בנים, אינו נאמן לפסל אלא לעצמו.

לא אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר, וכגון שאין הוכחה שלא השלך לשם מיתה. אבל אם יש הוכחה שלא השלך לשם מיתה. בין שיש הוכחה בגופו, כגון שהוא מהול או שאיבריו מתקנים ומישרים כמו שעושים לנערים, או שהוא משוח בשמן, או ששמו לו כחל בעיניו, או תלו לו קמע. בין שיש הוכחה במקום, כגון שנמצא במקום שרבים מצוים שם, או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית הכנסת הסמוך, או בצדי רשות הרבים. אין בו משום אסופי, כיון שחוששין עליו לשמרו, ולא השלך שם אלא משום רעבון.

לב- הולד שהיה משלך בדרך, ובא אחד ואמר. בני הוא ואני השלכתיו, נאמן. וכן אמו נאמנת. נאסף מן השוק, ובאו אביו ואמו ואמרו. בננו הוא, אין נאמנים הואיל ויצא עליו שם אסופי. ובשני רעבון נאמנים, שמפני הרעב השליכוהו והם רוצים שיזונו אותו אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף.

לג- האסופי שנמצא בעיר שיש בה כותים וישראל, בין שהוא רב כותים או רב ישראל, הרי זה ספק כותי לענין יוחסין. קדש אשה, צריכה גט מספק. הטבילוהו בית דין לשם גרות, או שטבל משהגדיל, הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל, שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי כותי.

לד- אם לא טבל ולא הטבילוהו בית דין, היה רב העיר כותים, מתר להאכילו נבלות. היה רבן ישראל, מחזירים לו אבדתו כישראל. מחצה על מחצה, מצוה להחיותו פרוש, לפרנסו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה. הגה. ויש אומרים דאפלו ברב כותים, מפקחים עליו הגל בשבת ואין מצוין להחיותו אלא ברב ישראל.

לה- נשים שילדו בבית אחד, אשת כהן ולוי וישראל וממזר, נאמנת החיה לומר. זה הבן כהן הוא, או לוי, או ממזר, מפני שלא החזק ואין אנו יודעים יחוסם. במה דברים אמורים, כשהחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם. אבל אם ערער עליה אפלו אחד, ואמר. בשקר מעידה, אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס.

לו הספקות, כגון שתוקי ואסופי, אסור לבא זה עם זה, ואם נשאו לא יקימו אלא יוציאו בגט, והולד ספק כאבותיו. ואין לספקות אלו תקנה, אלא שישאו מהגרים, והולד הולך אחר הפגום. כיצד, שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משחררת, או גר ומשחרר שנשא שתוקית או אסופית, הולד שתוקי או אסופי.

לז- כל מדינה שיש בה שפחה או כותית שראויה לילד, הואיל והאסופי הנמצא בה, ספק כותי או עבד, כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש. וכן השתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו, הרי היא בספק אשת איש, שאין קדושין תופסין בעריות. ואיזו אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו, כל אשה שאביה או אחיה קים כשנתעברה אמו, וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה, שמא היא אשת אביו או אשת אחי אביו. הגה. הקראים אסור להתחתן בהם, וכלם הם ספק ממזרים, ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזר. אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל, נראה לי שמתר להתחתן בהם כמו בשאר גרים.

סימן ה-דין פצוע דכא וכרות שפכה, ובו י"ד סעיפים

א- פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לשא ישראלית ומתרים בגיורת ומשחררת. ואפלו כהן שהוא פצוע דכא מתר לשא גיורת ומשחררת, לפי שאינו בקדשתו. ואפלו נתינה או אחד מהספקות מתרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות. אבל אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה. ויש מתירים אפלו בממזרת.

ב- איזהו פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה אברים אפשר שיפסל הזכר. בגיד, ובביצים, ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נדך, הרי זה פסול. כיצד, נפצע הגיד או נדך, או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה, פסול. ואם נכרת מראש העטרה ונשתיר ממנה אפלו כחוט השערה מקף לכל הגיד, כשר.

ג- נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס, כשר. כמרזב, שנטל חללו של גיד ונשארו הדפנות, לרש"י והרא"ש, פסול. להרמב"ם כשר.

ד- נקב למטה מהעטרה, כשר. נקבה עטרה עצמה, אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב, פסול. ואם נסתם הנקב, חזר להכשרו.

ה- נקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה, פסול, שהעטרה כלה מעכבת.

ו- נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו, הרי זה פסול.

ז- נכרתו הביצים או אחת מהם, או שנפצעה אחת מהם, או שנדוכה אחת מהן, או שחסרה, או שנקבה נקב מפלש, הרי זה פסול. הגה. וכן עקר. ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלמה כשנטלה ונשארה של ימין. אמנם ראיתי מקלין כסברא האחרונה, אבל טוב לחוש באסור דאוריתא לדברי המחמירים והם רב מנין ורב בנין.

ח- נכרתו חוטי ביצים או אחת מהן, או שנדך או נפצע, הרי זה פסול.

ט- נקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים, והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע, הרי זה כשר.

י- כל פסול שאמרו בענין זה, כשלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן, הרי זה כשר לבא בקהל. שכל אלו בידי שמים, להרמב"ם. אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, אבל על ידי חלי חשיב בידי אדם ופסול, וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי.

יא- אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפלו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד, הרי שבא אחד וכרת הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן, ובא אחר וכרת חוטי ביצים. או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו. כלם לוקים, ואף על פי שלא סרס אחרון אלא מסרס, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף. והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור [אבל אסור].

יב- המשקה כוס של עקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור, ואין לוקין עליו. ואשה מתרת לשתות עקרין כדי לסרסה עד שלא תלד.

יג- הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו אברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו. וראוי להכותו מכת מרדות. הגה. אבל מתר לטל כרבלתו של תרנגול, אף על גב דמסתרס על ידי זה, וכל כיוצא בזה, דלא עביד כלום באברי הזרע.

יד- אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו. ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה, מתר. ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו, ואפלו לא הערים, והגוי מכירו ומכון לטובתו, ומוכרן לישראל אחר, ואפלו לבנו גדול מתר למכרה, אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו. הגה. ומתר לתת בהמה לגוי למחצית שכר, אף על פי שהכותי בודאי יסרסנו, דגוי אדעתא דנפשה קא עביד. ומתר למכר לכותים בהמות ותרנגולים, אף על גב דבודאי הכותי קונה אותם לסרסם. אוסרים תמצא מבאר בתרומת הדשן סי' רצ"ד ומיהו, אם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לכותי אחר לסרס, לכלי עלמא שרי. כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית בה משום אסור צער בעלי חיים. ולכן מתר למרט נוצות מאוזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים. ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות.

סימן ו נשים האסורות לכהן ודין אשת כהן, ובו י"ח סעיפים

א- כהן אסור מן התורה בגרושה זונה וחללה, ואסור בחלוצה מדרבנן. לפיכך, אם עבר ונשא ספק חלוצה, אין צריך להוציא. אבל גרושה, אפלו אינה אלא ספק גרושה, צריך להוציא, בין שנתגרשה מן הארוסין בין שנתגרשה מן הנשואין. ואפלו ריח גט פוסל בכהנה וכופין אותו להוציא. והיכי דמי ריח גט, כגון שאמר לה. הרי את מגרשת ממני ואי את מתרת לכל אדם, ואף על פי שלא התרה בזה הגט, נפסלה לכהנה. ואפלו לא נתגרשה רק משום קול קדושין בעלמא, אף על פי שהוא ברור שאין ממש באותן קדושין ואין נותנין גט רק מכח חמרא בעלמא, אפלו הכי פסולה לכהנה. אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקים התנאי, אינו כלום ואינו פוסל. ורשאי הכהן לכתחלה לגרש על תנאי.

ב- קטנה שמאנה בבעלה, מתרת לכהן. ואם נתן לה גט, אסורה. ואם אחר שנתן לה גט החזירה ומאנה בו, מתרת לכהן, שהמאון מבטל הגט. ואם אחר שגרשה נשאת לאחר ומאנה בו, יש מי שאומר שמתרת לכהן.

ג- יצא קול. פלוני כהן גרש את אשתו, והרי היא יושבת תחתיו, אין מוציאין מידו, דלקלא דלבתר נשואין או דבתר ארוסין לא חישינן. ואם מת, ונשאת לכהן אחר, תצא.

ד- יצא קול. פלוני כהן כתב גט לאשתו, אם קורין באותו מקום לנתינת הגט כתיבה, אף על גב דלכתיבה לחודה נמי קרו כתיבה, הוי כאלו יצא הקול. פלוני גרש אשתו, ואם אין קורין לנתינת הגט כתיבה, אין חוששין.

ה- יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה, חוששין לקול לאסרה לכהן. ודוקא שיצא הקול בלא אמתלאה, אבל אם יצא עם אמתלאה, כגון שיצא הקול שקדשה או גרשה על תנאי, או שזרק לה קדושין או הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אין חוששין לקול. ואם יש אמתלאה בגרושין ולא בקדושין, חוששין לקול הקדושין לאסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגרושין לאסרה לכהן. ודוקא שיצא האמתלאה עם הקול מיד אבל אם יצא הקול ברור, ולאחר זמן יצא האמתלאה, אינה מבטלת הקול. ואם אחר כך נתברר שהיה הקול שקר, אפלו לא היה שם אמתלאה, מבטלין אותו. וכל קול שלא החזק בבית דין, אינו קול לחוש לו. וע"ל סי' מ"ו. יצא עליה קול חלוצה, יש אומרים דלא חישינן.

ו- כהן שנשא אחת מהפסולות, מחרימין אותם, ומחרימין כל הנושא ונותן עמהן, וכיוצא בחמרות אלו, עד שיגרשנה.

ז- כהן שגרש אשתו, לא תדור עמו במבוי. ואם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם, היא נדחית מפניו. ואם החצר שלה, הוא נדחה מפניה. ויתבארו דברים אלו בסימן קי"ט.

ח- איזו היא זונה, כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלת לאדם שהיא אסורה לנשא לו אסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מתרת לנשא לו. לפיכך, הנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה, לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהנה, שהרי לא נבעלה לאדם. הבא על הנדה, אף על פי שהיא בכרת, לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהנה, שהרי אינה אסורה לנשא לו. וכן הבא על הפנויה, אפלו היתה קדשה שהפקירה עצמה שהיא במלקות, לא נעשית זונה ולא נפסלה מהכהנה, שהרי אינה אסורה לנשא לו. אבל הנבעלת לאחד מאסורי לאוין השוין בכל ואינם מיחדים בכהנים או מאסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לכותי ועבד, הואיל והיא אסורה לנשא לו הרי זו זונה. וכן הגיורת והמשחררת, אפלו נתגירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. וכן יבמה שבא עליה זר, עשאה זונה. ויש אומרים שהבא על חיבי עשה או על חיבי לאוין, אפלו חיבי לאוין דשאר, לא עשאה זונה, חוץ מהבא על היבמה.

ט- כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה, בין באנס בין ברצון בין בזדון בין בשוגג, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה. ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה.

י- אשת כהן שנבעלה, אפלו באנס, אסורה לו.

יא- אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמתרת לבעלה, אסורה לכהנה.

יב- אשת כהן שאומרת לבעלה. נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחר, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזנתה, בין באנס בין ברצון, אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר. ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו, וסמך דעתו לדבריו, הרי זה יוציא כדי לצאת ידי ספק. וע"ל סימן קט"ו ס"ז וסימן קע"ז.

יג- אשת כהן שאמרה לבעלה. נאנסתי, אף על פי שהיא מתרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיא זונה, שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאסורא.

יד- כהן שקדש גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרת עליו מספק, שמא קדם קדושין נבעלה או אחר קדושין. אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו, שיש כאן שני ספקות. שמא קדם קדושין שמא אחר קדושין, ואפלו נאמר אחר קדושין, שמא באנס שמא ברצון, שהאנוסה מתרת לישראל. לפיכך, אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש, נאסרת עליו מספק, שאין כאן אלא ספק אחד שמא באנס שמא ברצון, וספק של אסור תורה לחמרא.

טו- כל אשה שקנא לה בעלה או בית דין, ונסתרה, ולא שתת מי סוטה, אסורה לבעלה, אפלו הוא ישראל. ואם מת בעלה, אסורה לכהן.

טז- יצא לה שם מזנה בעיר, אין חוששין לה. ואפלו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכער, ומת קדם שנתן לה גט, הרי זו מתרת לכהן.

יז- פנויה שראוה שנבעלה לאחד, והלך לו הבועל, ואמרו לה. מי הוא זה שבא עליך, ואמרה. אדם כשר, הרי זו נאמנת. ולא עוד, אפלו ראוה מעברת, ואמרו לה. ממי את מעברת, ואמרה. מאדם כשר, הרי זו נאמנת, ותהיה היא ובתה מתרת לכהן. במה דברים אמורים, כשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם, והיו רב העוברים שם כשרים, ורב העיר שפרשו אלו העוברים ממנה כשרים, שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רבות. אבל אם היו רב העוברים פוסלים אותה, כגון כותים או ממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רב אנשי המקום פסולים, אף על פי שרב העוברים כשרים, חוששין לה, ונאמר למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תנשא לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא. ויש אומרים, דבאומרת לכשר נבעלתי, בחד רבא לכתחלה מכשירין, ובדיעבד, אפלו ברב פסולים.

יח- ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר, אפלו לא היה שוכן שם אלא כותי אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם, הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן, שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא. ואם נשאת, לא תצא, הואיל והיא אומרת. לכשר נבעלתי. היתה אלמת או חרשת, או שאמרה. איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, הרי זו ספק זונה, ואם נשאת לכהן, תצא, אלא אם כן היו שני רבים המצויים כשרים. ויש מי שאומר, שאפלו נתעברה בעיר, אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחלה, כיון דאכא רב העיר ורב סיעות כשרים, אלא אם כן הלכה היא אליו. וסתמא נמי, שאין ידוע מי הלך למי, תנשא לכתחלה.