שלחן ערוך הלכות גיטין סימן קיט-קלד
סימן קיט - מה דבה ימצא באשה שתתגרש, ובו
י"א סעיפים
א- לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. ואם
הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים, מתר.
ב- לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו
לגרשה.
ג- לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם
כן מצא בה ערות דבר. הגה. אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו
דמעות. ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה מתר. ואין ראוי לו למהר
לשלח אשתו ראשונה. אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה.
ד- אשה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה
כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה.
ה- אשה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי
לאדם כשר שישאנה.
ו- יכול לגרשה בלא דעתה. הגה. ואפלו
אין לו לשלם לה הכתבה ונדוניתה, אינה יכולה לעכב משום זה הגרושין, אלא תתגרש ותתבע
אותו מה שחיב לה. וכל זה מדינא, אבל רבנו גרשם החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא
שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואפלו אם רוצה לתן לה הכתבה, אין לגרשה
בזמן הזה שלא מדעתה. עבר וגרשה בעל כרחה, בזמן הזה, ונשאת, שוב אין האיש נקרא עברין.
גרשה מדעתה, ונמצא פסול בגט, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה. נולדו בה מומין, עין לעיל
סוף סימן קי"ז אם יכול לגרשה בעל כרחה. יש אומרים דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו
בעל כרחה, או מתירים לו לשא שתי נשים. וכמו שנתבאר לעיל סימן א-'. לפיכך, קטנה מתגרשת אף על פי שאין בה דעת גמורה, אפלו אם קבל אביה
קדושיה שהם דאוריתא, או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת, ונתחרשה. אבל אם נשתטית, ואינה יודעת
לשמר עצמה, אינו מוציאה עד שתבריא, שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לפיכך מניחה, ונושא אחרת
ומאכילה ומשקה משלה, ואין מחיבים אותו בשאר כסות ועונה, ואינו חיב לרפאותה. ויש אומרים
דחיב במזונותיה ורפואתה, וכן פסק לעיל סימן ע' סעיף ד', וכן עקר. ולא לפדותה. ואם גרשה
מגרשת, והוא שתהיה יודעת לשמר גטה. ויש אומרים דאפלו בדיעבד אינה מגרשת. אבל בעתים
שוטה ובעתים חלומה, וגרשה בעת חלימתה מפני שהיה נראה שתשאר כך, לא מהדרינן עובדא. ועין
לקמן סימן קכ"א סעיף ג'. ומוציאה מביתו ואינו חיב לחזר ולטפל בה.
ז- מי שגרש אשתו מן הנשואין, לא תדור
עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות. ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי. וכפר קטן נדון כמבוי.
הגה. ואם נשאת לאחר, אפלו בישראל, לא תדור עמו במבוי. וכל זה במבוי סתום, אבל במבוי
מפלש שדרך רבים עובר ביניהם, מתרים לדור, אם רשות הרבים מפסיק בין בתיהם, אפלו אין
בכל העיר שום יהודי רק הם לבד, שרי. גרשה משום שאסורה עליו, אפלו לא נשאת, אסור לדור
עמה, כאלו נשאת לאחר.
ח- היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתבעו.
הגה. ודוקא בכהאי גונא, אבל מתר לכנס לביתה אף על פי שנשאת, הואיל ואינו דר שם ואינו
נושא ונותן עמה. ויש מחמירין. ומתר לאדם לזון גרושתו, ומצוה הוא יותר מבשאר עני ובלבד
שלא יהא לו עסק עמה, רק יזונה על ידי שליח.
ט- גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין
אותם או מכין אותם מכת מרדות.
י- אם נתגרשה מן הארוסין, מתרת לתבעו
לדין ולדור עמו. ואם היה לבו גס בה, אף מן הארוסין אסור.
יא- מי נדחה מפני מי, היא נדחית מפניו.
ואם היה החצר שלה, הוא ידחה מפניה.
סימן קכ - שאין לכתב הגט אם לא שמע מפי המגרש,
ובו י"א סעיפים
א- הגט, צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו.
ואף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל. לכך נהגו כשהבעל מצוי, שנותן לו הסופר הקלף
והדיו ויש אומרים דאף הקלמוס ושאר כלי הכתיבה במתנה, קדם כתיבה. והבעל נותן שכרו. ומפני
תקנת עגונות, תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר והקנוהו לבעל.
ב- גזל ניר וכתב בו גט ונתנו לה, כשר,
אפלו קדם יאוש. הגה. אבל גזל גט, כגון שכתב לו הסופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו, וגרש
בו, לא הוי מגרשת.
ג- כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו
עמו, והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירים ויודעים שזה פלוני ואשתו פלונית. ויש אומרים
דגם הסופר צריך להכירן, וכן נראה לי. והכרה זו אפלו על פי עד אחד, ואפלו על פי אשה
וקרוב. הגה. וצריך להכיר שם האיש והאשה ושם אביהם, וכל שהחזקו שלשים יום בעיר, אין
חוששין להם יותר. ושם אביו, נהגו לכתב על פי עצמו. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם
שוים ושמות נשותיהן שוים, אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חברו, שמא יכתב גט ויוליכנו לאשת
חברו ויגרשנה עליו. ובשעת הסכנה, כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים.
ד- לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים,
עד שיאמר להם הבעל לכתב ולחתם. ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים. וכשיאמר להם הבעל, יכתבוהו
הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתב ולחתם. אפלו אמר לבית דין. תנו גט לאשתי, לא יאמרו
לסופר לכתב ולעדים לחתם, ואפלו אמר להם. אמרו לסופר ויכתב ולעדים ויחתמו, לא יכתב הסופר
ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו. הגה. עבר וגרשה על ידי "אומר אמרו לסופר ויכתב"
כו', הוי ספק מגרשת.
ה- אפלו כתב בכתב ידו לסופר שיכתב
ולעדים שיחתמו, לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו, בין שהוא פקח ובין שנשתתק, בין
שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר. ויש מכשירין במי שנשתתק לכתב ולחתם על פי
כתב ידו שיכתב לסופר. כתב, ולעדים. חתמו, והוא שתהא דעתו מישבת עליו.
ו- מי שנשתתק, ושאלוהו אם רוצה שיכתבו
גט לאשתו, והרכין בראשו, יתבאר בסימן שאחר זה.
ז- אמר לעשרה. כתבו גט לאשתי, אחד
כותב בשביל כלם. ואם אמר. כלכם כתבו, אחד כותב במעמד כלם.
ח- אמר לעשרה. כתבו וחתמו ותנו גט
לאשתי, אחד כותב ושנים חותמים ואחד נותן.
ט- אמר. כלכם חתמו, או שמנאם, בין
שמנה כלם בין שמנה מקצתם, ואמר להם. חתמו, הרי זה כאומר כלכם חתמו, וכלם צריכים לחתם
בו. ושנים שחותמים בו תחלה הם משום עדים, וצריך שלא יהא שום אחד מהם פסול, והאחרים
משום תנאי. לפיכך, אם היו השאר פסולים, או שחתמו זה היום וזה למחר או אחר כמה ימים,
כשר, והוא שיחתמו כל אחד בפני כלם. ואפלו חתמו השאר אחר נתינת הגט, ואפלו אחר שנשאת,
כשר. ואם מת אחד מהם קדם החתימה, הרי הגט בטל ועין לקמן בסמוך.
י- ואם אמר. כלכם חתמו משום עדים,
צריך שיהיו כלן כשרים ושיחתמו כלם בו ביום. ויש אומרים שאפלו אמר סתם. כלכם חתמו, דינו
כמפרש ואומר. כלכם חתמו משום עדים, ונראה לי דיש להחמיר כסברא זו.
יא- תקנו חכמים שהאומר לרבים לכתב גט
או לחתם או להוליך גט לאשתו. אם לכתיבה, יאמר להם. כל אחד מכם יכתב גט לאשתי, וכן להולכה.
כל אחד מכם יוליך. ואם לחתימה, יאמר להם. כל שנים מכם יחתמו בגט זה.
סימן קכא - צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה,
ובו ח' סעיפים
א- צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצוה לכתבו.
לפיכך, אם אחזו רוח רעה בשעה שמצוה לכתבו, אין כותבין אותו אפלו לכשיבריא. וכן השכור,
שהגיע לשכרותו של לוט, ואמר. כתבו, אין כותבין. ואם לא הגיע, הרי זה ספק.
ב- היה בריא בשעה שצוה לכתבו, ואחר
כך אחזו החלי, אין כותבים אותו בעודו בחליו. ואם כתבוהו ונתנוהו קדם שיבריא, אם הוא
חלי דסמה בידן, הרי זה פסול. ואם לאו, אינו גט. הגה. אבל לאחר שנתרפא, כותבין ונותנין,
אפלו מחה בחליו שלא לתנו.
ג- מי שהוא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא
חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ואם גרש באותה שעה גטו גט. ואפלו חלים בעלמא, שאינו
שפוי לגמרי ועין לעיל סימן קי"ט סעיף ו'.
ד- שכיב מרע שמצוה לכתב גט, צריך לדקדק
בו שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה. הגה. ואין צריך בדיקה כמו נשתתק, אלא בודקין
אותו קצת לראות אם דעתו מישבת עליו.
ה- מי שנשתתק, ושאלוהו אם רוצה שיכתבו
גט לאשתו, והרכין בראשו לומר הן, בודקין אותו בדברים אחרים בסרוגין, חד הן ותרין לאו,
חד לאו ותרין הן, אם הרכין בראשו על לאו לאו ועל הן הן, הרי אלו יכתבו ויתנו. הגה.
ויש אומרים דבודקין אותו על ידי פרות שאינם נמצאים אלא בקיץ ושואלין אותו בימות החרף
אם רוצה שילקטו לו מן האילן, או להפך.
ו- ודוקא כשנשתתק, או אלם השומע ואינו
מדבר, סומכין על רמיזתו להוציא. אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אינו מוציא את אשתו
ברמיזה, אם נשאה כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש,
אפלו היא פקחת, מוציא ברמיזה..
ז- גוסס, על גססיהן, כלומר על חזה
שלהן וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה לחה בגרונו מפני צרות החזה, הרי הוא כחי ויכול
לגרש. הגה. ויש אומרים דוקא גוסס שמדבר, אבל אינו מדבר, לא, ויש להחמיר.
ח- שחטו בו שנים או רב שנים, וכן אם
היה מגיד או צלוב והחיה אוכלת בו, ורמז ואמר. כתבו גט לאשתי, כותבין ונותנין כל עוד
שנשמתו בו. והוא הדין לנפל מן הגג. מיהו צריך בדיקה שלש פעמים כנשתתק.
סימן קכב - אמר לכתב הגט וטעה או נאבד, ובו
ב' סעיפים
א- אמר לסופר ולעדים לכתב ולחתם ולתן
גט לאשתו, וכתבו וחתמו ונתנו לה, ונמצא פסול או שכתבוהו ונאבד, יכולים לכתב גט אחר.
ואם לא נאבד, והם מספקים אם הוא כשר מכמה חמרות שנהגו להחמיר, הרי עשו שליחותם וצריך
לחזר הבעל לומר להם לכתב ולחתם. הגה. ואם העדים רוצים לכתב אחר ולתן לה שניהם, הרשות
בידם ואין צריכים לשאל לבעל. לכן אם הבעל הולך מהעיר, יאמר שהוא נותן להם רשות לכתב
ולחתם גט מאחד עד מאה עד שיהא אחד כשר בין בכתיבה בין בחתימה לדעת הרב שבעיר בלי שום
פקפוק, הגה. ולכל מי שמראה אותו. אבל אם הבעל בעיר, אין לסמך על זה ויש לבעל לחזר ולצוות
כל פעם לעדים ולסופר. וכן נוהגין שחוזר ומצוה כמו בראשונה, גם מקנה להם הקלף והדיו
אם לא נשאר לסופר ממה שהקנה לו בראשונה. ויש אומרים הא דאמרינן עשו עדים וסופר שליחותן
צריך לחזר ולצוות, הינו דוקא אם כבר נחתם, ונפסל. אבל אם עדין לא נחתם, יכולין לכתב
אחר ואין הבעל צריך לצוות, אבל נהגו להחמיר בכל ענין.
ב- אמר להם. כתבו וחתמו ותנו לשליח
ויוליך לה, וכתבו ונתנו לשליח ונמצא הגט פסול או בטל, אין כותבין גט אחר עד שימלכו
בבעל. ואם לא נמלכו בו וכתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח ונתנו לה, הרי זו ספק מגרשת.
הגה. ויש אומרים דכל שנמצא הגט בטל או פסול כותבין גט אחר, אלא שאם נאבד מיד השליח
דינו כמו שנתבאר. וכל זה שאמר להם לכתב ולתן, אבל נתן לשליח גט להוליכו ונמצא פסול,
פשיטא שאינן יכולין לכתב אחר בלא רשות שלו.
סימן קכג - מי ראוי לכתב הגט, ונכתב ונתן
בשבת, ובו ה' סעיפים
א- הכל כשרים לכתב הגט, חוץ מחמשה.
גוי ועבד וחרש שוטה וקטן. אפלו האשה בעצמה, אם אמר לה הבעל לכתבו, יכולה לכתבו ותקנה
אותו לבעלה וחוזר ונותנו לה. הגה. והבעל לכתחלה לא יכתב הגט בעצמו, גם לא יצוה לסופר
כיצד יכתב, אלא אומר לו, סתם, לכתב. ויש אומרים דיש להחמיר שגם קרוב לא יכתב לכתחלה,
היכא דאפשר באחר. ולכתחלה יכתב הסופר בידו הימנית. ואם הוא אטר יד-, יכתב בשמאלו.
ב- ישראל שהמיר, או שהוא מחלל שבתות
בפרהסיא, הרי הוא כגוי לכל דבר.
ג- כתב הגט אחד מאלו החמשה, אינו גט
אף על פי שחתמו בו עדים כשרים ונמסר לה בכשרים. במה דברים אמורים, בשכתב התרף. אבל
אם לא כתב אלא הטפס, והניח מקום התרף שהוא מקום האיש והאשה והזמן ו"הרי את מתרת
לכל אדם", וכתבו הפקח הגדול הישראלי לשמו, הרי זה גט כשר. ויש אומרים דאפלו בכי
האי גונא פסול מדרבנן.
ד- מתר להניח חרש שוטה וקטן לכתב טפס
הגט לכתחלה, והוא שיהיה גדול הפקח עומד על גבן. אבל הגוי והעבד אין כותבין טפס לכתחלה
ואפלו ישראל עומד על גבן.
ה- הכותב גט בשבת או ביום הכפורים,
בשוגג, ונתנו לה, הרי זו מגרשת. כתבו וחתמו בזדון בו ביום או ביום טוב, ונתנו לה, אינה
מגרשת, שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו ביום טוב בזדון, ונמסר לה בפני עדים כשרים,
הרי זה גט פסול. הגה. אבל כתבו בזדון ביום כפורים ושבת, הרי זה בטל מדאוריתא,. ואין
לגרש בלילה, ואם גרש בלילה יש אומרים דהוי גט פסול. ולכן לאחר שהתפללו הקהל ערבית אף
על פי שעדין היום גדול, אין לגרש. ועין לקמן סוף סימן קנ"ד סעיף פ"ח ופ"ט.
סימן קכד - על מה נכתב הגט, ובו ט' סעיפים
א- גט שכתבו על אסורי הנאה, כשר. מיהו,
בדבר שצריך בעור מן העולם וצריך שרפה, אם כתב עליו הגט, בטל.
ב- כותבין הגט על דבר שיכול להזדיף,
והוא שיתננו לה בעידי מסירה. כיצד, כותב על הניר המחוק ועל הדפתרא ועל החרס ועל העלין
ועל יד העבד ועל קרן הפרה, ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים בפני עדים. אבל לא יחתך
יד- העבד וקרן הפרה ויתן לה, ואם כתב [וחתך]
ונתן לה, אינו גט, משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה. הגה. וכותבין על כל
דבר תלוש ויש אומרים דוקא בדבר שהוא של קימא, אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה
לזה, פסול. ולכתחלה יש לכתבו על קלף מתקן לספר תורה תפלין ומזוזות, אבל לא בעינן מעבד
לשמו. אבל אין עכוב בדבר זה ואפלו אם נכתב על ניר שקורין פפי"ר, בכל כתב, כשר.
ועין לקמן ריש סימן קכ"ו.
ג- טוב לחתך הניר למדת הגט, שלא יצטרך
לחתך ממנו אחר כתיבה. ואם טעה הסופר לאחר שכתב קצתו ורוצה להתחיל באותו ניר עצמו, יחתך
תחלה המועט שכתב. הגה. אם כתבו על ניר גדול, וחתכו לאחר הכתיבה קדם הנתינה, פסול. אבל
אם חתך ממנו מעט, כדי ליפותו, לא מקרי קציצה. וכל שלא חתך ממנו הרבה יותר מכתיבת הגט,
הוי כליפותו. אבל לכתחלה חותכין ממנו הכל קדם הכתיבה, אפלו הנקבים שעושין כדי לשרטט
על ידן, ושאר הדברים, יחתך הכל קדם השרטוט, דהשרטוט צרך כתיבה הוא. כתבו על ספר, אף
על פי שיש בו ענינים אחרים, ונתן לה הכל, כשר.
ד- אין כותבין גט במחבר, אפלו יתן
לה המחבר כמו שהוא, דבעינן "ונתן בידה". ואפלו חתמו העדים אחר שתלשו, ואחר
כך נתנו לה, אינו גט. ואם כתבו על העלה הזרוע בעציץ נקוב, אף על פי שנתן לה העציץ כלו,
פסול, שמא יקטם. אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה, והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו,
שחרס דבר המזדיף הוא. הגה. והוא הדין בעציץ שאינו נקוב. ויש אומרים דבשאינו נקוב לא
גזרינן שמא יקטם.
ה- אין כותבין במחבר, אפלו טפס. כתב
הטפס במחבר, ותלשו ואחר כך כתב התרף וחתמו ונתנו לה, כשר.
ו- היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת
קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו, הרי זו מגרשת אף על פי שאין שם
עידי מסירה, שהרי אינו יכול להזדיף. ואם היו מחזקים בעבד שהוא שלו, וגט חקוק על ידו
והוא יוצא מתחת ידה, והיא אומרת. בעדים נמסר לי, הרי זו ספק מגרשת, שמא מעצמו נכנס
לה, שהגודרות אין להם חזקה. הגה. ודוקא במקום שאין להם חזקה, אבל במקום שיש להם חזקה,
מגרשת. ועין בחשן המשפט בדיני חזקות.
ז- היה הגט חקוק על הטבלא, והעדים
עליו, והוא יוצא מתחת ידה, ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה, אף על פי שהם מחזקים בטבלא
שהיא שלה, הרי זו מגרשת, שהאשה עצמה כותבת את גטה.
ח- חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה
ואמר לה. הרי זה גטך וכתבתיך, הרי זו מגרשת ונתקבלה כתבתה בכדי שוי הטס. הגה. אבל נתן
לה סתם, הרי הכל שלה מכח נתינת הגט, וצריך לתן לה כתבתה משלם.
ט- לא יתננו לה עד שתתיבש הכתיבה והחתימה
יפה, פן יהא קרוי כתב שיכול להזדיף.
סימן קכה - במה נכתב הגט, ותקון הכתיבה והקלף,
ובו כ"ג סעיפים
א- אין כותבין את הגט אלא בדבר שרשומו
עומד, כגון דיו וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהם. אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד, כגון
משקין ומי פרות וכיוצא בהם, אינו גט.
ב- כתבו בדיעבד באבר, בשחור, בשחור,
כשר., אבל אם כתב באבר עצמו, פסול, ויש לחוש לזה. ולכתחלה נוהגין לכתבו בדיו טובה כמו
שכותבין ספרים, ואין לשנות. ויש מחמירין עוד לומר, דהסופר יקרא כל אות תחלה קדם שיכתב,
כמו בספרים.
ג- כותבין אותו במי עפצים. והוא שלא
יהיה הקלף מעפץ, מפני שאין מי עפצים נכר בו. ואם כתב, אינו גט. וכן כל כיוצא בו.
ד- חקק גט על הלוח או על האבן או על
טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות, כשר. וכן אם חקק ירכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו
בפני הטס. אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן, או שהכה על פני
הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דינר זהב, אינו גט. הגה. יש אומרים
דלכתחלה יש להחמיר שלא לכתב בקולמוס של ברזל, שלא לבוא לידי חקיקה. ועין לקמן סימן
זה סעיף כ"ב. ולא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך, אבל אם צריך עדין לתקן
שיהיה אות, כשר.
ה- הקורע על העור תבנית כתב, כשר.
אבל הרושם על העור תבנית כתב, פסול. ויש אומרים בהפך. ויש מי שמכשיר בשניהם.
ו- נהגו להחמיר שיהיו האותיות מקפות
גויל, ואם יש בו אותיות דבוקות יגרר ביניהם להפרידם, הגה. ויש אומרים דאין להפריד האותיות
אם נוגעין, וכן נוהגין. ויש מקלין בשעת הדחק לתקן קדם שיחתמו העדים, כשהבעל מצוה לתקן.
ז- אם יש מי שרוצה לזין האותיות, מוחין
בידו.
ח- אם נפלה טפת דיו בתוך האות ואינה
נכרת, אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות, דהוה לה חק תוכות. ויש מחמירין אפלו האות
נכר, וכן נוהגין.
ט- אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה,
ונמשכה ידו ונסתמה, אינו יכול לגרר הדבקות, דהוה ליה חק תוכות. ועין בארח חיים סימן
ל"ב.
י- נוהגין לשרטטו. ויש לזהר מלשרטט
באבר, מפני שהוא צובע והוי ככתב על כתב.
יא- נוהגין לעשותו שתים עשרה שיטין.
יב- נוהגין לעשות שיטה שלש עשרה וחולקים
אותה לשתים, שבה חותמים העדים זה תחת זה. הגה. ומשרטטין אותן שתי שורות קטנות גם כן.
וישרטט הכל קדם שיתחיל לכתב הגט. גם ישרטט מן הצדדין, ויהיו שורות הגט שוות, לא אחת
ארכה ואחת קצרה. ואם לא שרטט כלל, כשר. והוא הדין אם הוסיף או פחת משנים עשר שיטין.
יש אומרים דאין להכשירן כי אם במקום עגון שבא מארץ רחוקה ואין שירות מצויות. ונראה
לי, דהוא הדין לענין שרטוט. וצריך לשרטט מבחוץ שלא במקום הכתב. ויכתב לצד הבשר ולא
בצד שער. ואם כתב במקום שער, יש פוסלין אותו. ולי נראה, דבמקום עגון אין להחמיר. וכשהסופר
כותב, לכתחלה יזהר שלא יגע בשרטוט שבצדדין. ונוהגין לכתחלה להניח גליון מן הצדדין כחצי
אצבע, ולמעלה כאצבע, ולמטה כדי תפיסת יד-
ויותר.
יג- נוהגין לעשותו שיהיה ארכו עם הגליון
של מטה יתר על רחבו.
יד- נוהגין שלא יהיו האותיות עוברות
מהשיטין בימין ובשמאל. הגה. ואם כתב חוץ לשיטין, יש אומרים דאפלו אות אחת שיצא לחוץ,
פסול. ובמקום עגון ושעת הדחק יש להקל.
טו- לא יהא בו שום טשטוש, ולא יכתבו
על המחק. הגה. אם בא זבוב ומשך הדיו, לא ימחק. ולא יכתב על שום נקב שאין הדיו עובר
עליו.
טז- לא יהא הכתב מעקם ולא מבלבל, שמא
תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה. הגה. רגלי ה"א וקו"ף שנוגעין, יש לפסל
אפלו בדיעבד. מיהו, אם תינוק יכול לקרותו, יש מכשירין במקום עגון. ולכתחלה אסור להפריד
בסכין, אלא יכתב גט אחר. ודוקא שלא במקום עגון, אבל במקום הדחק שיש לחוש לעגון, יתקן
ועין בארח חיים סימן ל"ב כיצד יתקן. ועין סימן קכ"ו סעיף מ"ח. ואם צריך
לתקן אותיות, כגון שלא נוגעין במקום שראוי לגע או שהיו קצרים וצריך להאריכן, יתקנן
קדם שיכתב "כדת משה וישראל", או לכל הפחות קדם החתימה. וצריך לזהר שיגע כל
מה שראוי לגע, ושלא יגע מה שראוי שלא יגע, כספר תורה ותפלין ומזוזות. ואם אינו נוגע
מה שראוי לגע, כגון יו"ד שאחורי הצדי"ק ויו"ד שבאל"ף וכיוצא בזה,
יש אומרים דאפלו תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותו, פסול אפלו בדיעבד. ויש אומרים דבמקום
עגון יש להכשיר בכי האי גונא. ואם הוא בטפס הגט, אפלו בלא עגון יש להקל. כתב למ"ד
אל"ף של ישראל ביחד, יש אומרים דכשר אם הוא בטפס. ובמקום עגון יש להקל. היה קצו
של יו"ד שעל האל"ף נוגע גם מלפניו כזה כשר. נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו
שקורין גיפלאס"ן, עד שנראין כדבוקין ומכל מקום נראה שאין האותיות נוגעין, כשר.
יז- היה בו משמעות שני ענינים, או שהיה
בכתבו עקום או בלבול, או שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר, הרי זה פסול.
יח- צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו
לתינוק דלא חכים ולא טפש. ויש מי שאומר, שאף במקום כתיבתו צריך שיהיה נקרא כן. הגה.
ואין צריך לכסות מן הצדדין של האות שיש בו ספק, אלא מראין לו כך, ואם יוכל לקרותו,
כשר. ונוהגין לערות השיטות, דהינו שימשך ן' או ף' שבשיטה עליונה עד שיטה שלמטה ממנה,
או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה שלמעלה ממנה. ואם לא ערה, יש אומרים שהוא פסול, ולי
נראה דבמקום עגון אין להחמיר. ויזהר שלא ימשך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה, או
להפך, ואם עשה כך ונשתנה צורת האות, כגון שמשך ראש למ"ד לחלל דל"ת שאז נראה
כה"א, פסול..
יט- גט שמחק בו אות או תבה, או שתלה
בין השיטין, אם מטפס הגט, הרי זה כשר. ואם מן התרף, אינו גט. ואם חזר ופרש בסוף הגט
שאות פלונית תלויה או על המחק, אפלו מתרף הגט, כשר כשאר שטרות. והקיום יכתבנו קדם "כדת
משה וישראל". ועכשו נהגו להחמיר שלא לקים מחק הגט.
כ- גט שנמצא קרוע שתי וערב, שהוא קרע
של בית דין, הרי זה גט בטל כשאר שטרות. אבל אם נתקרע ואינו קרע של בית דין, כשר. נמוק
או שהרקיב או שנעשה ככברה, כשר. נמחק או שנטשטש, ובבואה שלו קימת, אם יכול לקרות, כשר.
ואם לאו, אינו גט.
כא- במה דברים אמורים, כשהיה הגט יוצא
מתחת ידה בעדי חתימה, ואין שם עדי מסירה. אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה
כשר, הרי זה כשר אף על פי שהיה תרף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב
כשנתן לה בפניהם. ויש מי שפוסל בקרוע שתי וערב, והוא הדין כשנטשטש עד שאינן יכולין
לקרותו.
כב- יש מי שכתב, שיש להקפיד מלכתב הגט
בקלמוס של כנף, אלא בשל קנה. ועין לעיל סימן זה סעיף ד'.
כג- אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט
אותיות הגט, יש אומרים דלאו כתב הוא.
סימן קכו - נסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו,
ובו ' סעיפים
א- כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון,
בין שהוא כתב הגויים בין שהוא כתב ישראל, כגון פרובינצאל וכיוצא בו. אבל אם היה מקצת
הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר, פסול. הגה. ויש מכשירין. ונראה לי, דאפלו למאן
דפוסל, מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם נתנו בסיני והוו קרובים
בלשון, וכלשון אחד דמיא, ולכן נוהגין עכשו לכתב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורבו לשון
ארמית. אי נמי, מאחר דרבו לשון ארמית, ואין בו רק מלות לשון הקדש, אין זה מקצתו בלשון
אחר. אי נמי, דדוקא בתרף הצרך קאמר, אבל מה שמוסיפין בתרף "הרי את מתרת לכל אדם"
או שאר מלות, אינן צריכין ואינן רק כפל דברים שנוהגין לכתחלה. כן נראה לי לישב המנהג.
ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי. הגה. ואין להכשיר בכתב אחר, רק במקום עגון ושעת
הדחק, כגון שהובא ממרחקים ואין שירות מצויות. ועין לעיל סימן קכ"ה סעיף ט"ז.
ב- בשלישי, ברביעי, בחמישי, מלאים
יו"ד. בשני, ובששי, חסרים.
ג- יום ראשון יכתב באחד בשבת.
ד- ביום ראש חדש יכתב. "ביום
[אחד] לירח פלוני". הגה. ויש אומרים דכותבין באחד לירח, ומכח זה יש נמנעים לתת
גט בראש חדש. בשני, יכתב בשני ימים, בשלשה, בארבעה, כלם לשון זכר בה"א לבסוף.
הגה. ויכתב. "ימים" עד עשרה. בשני ימים, בשלשה ימים וכו', ומכאן ואילך יכתב.
יום אחד עשר, יום שנים עשר, יום וכו'. כתב. ימים, לא מפסל בדיעבד אם כבר נתן, וכל שכן
בשעת הדחק. כתב שלושה או שמונה מלא בוי"ו, או שלא כתב "בשני" רק שני,
או שכתב ראשי תבות, כגון שהיה לו לכתב שנים עשר וכתב י"ב, כשר. וכן באחד ועשרים,
בשנים ועשרים, בשלשה ועשרים, וכן כלם.
ה- בחשבון השנים יכתב לשון נקבה. בשנת
חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם, שתים, שלש, ארבע, כלם בלא ה"א לבסוף. וכן אחת עשרה,
שתים עשרה, עד עשרים. ומשם ואילך. עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלש המנין המועט
לשון נקבה, וכן לעולם. הגה. ויכתב בשנים מנין המרבה קדם, אבל בימים יכתב מנין המועט
קדם אחד ועשרים, שנים ועשרים וכו'. ואם כתב מנין המרבה קדם, או להפך שכתב בשנים מנין
המועט קדם, כשר. כתב לשון זכר במקום לשון נקבה, כגון שהיה לו לכתב חמש וכתב חמשה, כשר.
ו- אם יכתב גט ביום ראשון של חדש אייר,
יכתב. ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ראש חדש אייר. וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים. וביום
שני של ראש חדש יכתב. באחד לירח פלוני. כי חשבונו מיום השני. הגה. ויש אומרים שאין
לתן גט בשום ראש חדש, וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעגון.
ז- אם השנה מעברת, יכתב באדר ראשון.
לירח אדר ראשון, ובשני יכתב. לירח אדר השני. ואם כתב באדר הראשון. אדר סתם, כשר. אבל
אם כתב בשני סתם, הגט פסול. ומלת "ראשון" יכתב מלא וי"ו. ניסן מלא.
אייר, בשני יודי"ן. ואם כתב בחד יו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק. ויש נמנעין
לתן גט באייר, אך במקום הדחק נותנים וכותבין בשני יודי"ן. סיון, מלא יו"ד.
תמוז, מלא וי"ו. אלול, מלא וי"ו. תשרי, בחד יו"ד. מרחשון, חד וי"ו.
כסלו, חסר יו"ד. ועין למטה סעיף כ"ג וכ"ד.
ח- יש נסחי גטין שכתוב בהם. איך אנא
פלוני בן פלוני, ואינו מכון, ויש לזהר מלכתב תבת איך. וכן יש נסחאות שכתוב בהם. ולאתריהון
דאבהתי, וכן באשה ולאתריהון דאבהתיכי, ויש לזהר מלכתבם.
ט- לא יכתב. ודין, מלא, אלא חסר יו"ד.
ולא יכתב. ואיגרת, מלא יו"ד, אלא. ואגרת.
י- דתיהוייין, דתיצבייין, שלשה יודי"ן
רצופין. ונהגו לכתבם בחמשה יודי"ן. דיתיהוייין, דיתיצבייין. הגה. ויש לכתב הכל
בשיטה אחת. דיתיהוייין, דיתיצבייין. אבל אם כתב די בשיטה אחת, והשאר בשיטה שניה, יש
פוסלין..
יא- יאריך וי"ו דתירוכין ווי"ו
דשיבוקין ווי"ו שניה דוכדו, שמא ידמו ליו"ד. הגה. נהגו להאריך אלו הווי"ן
יותר מווי"ן אחרים קצת, אבל לא יאריכו יותר מדאי.
יב- יכתב. תרוכין, שבוקין, חסר יו"ד
ראשונה. אבל פיטורין מלא, בשני יודי"ן. הגה. ויש אומרים דפטורין גם כן חסר יו"ד
ראשונה, וכן נוהגין. ולכן צריך להאריך גם כן וי"ו של פטורין. ונהגו לכתב בגט בתחלה.
שבוקין, פטורין, תרוכין, ואחר כך. פש"ת, ואחר כך. תש"פ. ואם שנה בזה, אין
עכוב בדבר.
יג- למהך, חסר יו"ד.
יד- יזהר יפה ברגל של ה"א של "למהך"
שירחיקנה מגגה. וכן בכל ההי"ן צריך לזהר, אלא שבזה צריך לזהר יותר.
טו- לא יכתב. לאתנסבא, אלא. להתנסבא.
ואנש, חסר יו"ד. דלג ה"א דלהתנסבא, וכתב. לתנסבא, כשר.
טז- על דרך זה צריך לזהר בכל לשון ובכל
כתב שיכתב, שלא יהא בו משמע שתי ענינות.
יז- לא ימחא, באל"ף. הגה. ואם
כתב בה"א וכבר נתן הגט, כשר. ואם נכתב ימחי ביו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק
ובמקום עגון.
יח- צריך שלא יהא בשיטה אחרונה, לא
ספר תרוכין ולא גט פטורין ולא אגרת שבוקין, אלא כדת משה וישראל לבד. ויעשה ממנה אותיות
גדולות, כדי שלא יסים באמצע שיטה, משום דאכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת, ואין ראוי
לעשות כן. ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל, לא נפסל בכך.
יט- אם כתב. וישראל, אל"ף למ"ד,
כאחד, לא נפסל בכך. ודוקא בדיעבד או במקום עגון, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ה סעיף
י"ו.
כ- כיון שאנו מכירין סגנון הדבר, אין
לפסלו בשביל דלוג אות אחת.
כא- אם כתב. ברביעי עשרים יום לירח
שבט, ודלג ולא כתב. בשבת, וגם יום רביעי היה עשרים ואחד לשבט והוא כתב. עשרים, הגט
כשר. ויש חולקין ופוסלין בכהאי גונא.
כב- אם לא האריך ווי"ן שאמרנו,
או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו, או שלא כתב היודי"ן היתרות, הרי זה גט
פסול, חוץ משתי יודי"ן הנוספות בדיתיהוייין ודיתיצבייין, שאינו אלא מנהג, ויש
אומרים דאם לא כתב דיתיהוייין רשאה, רק כתב זאת. ואת תהא רשאה, עדיף טפי. ויש אומרים
שאם לא ערער הבעל, כשר. ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל, אלא אם כן כתבו הוא או שהסופר
כותבו מפיו.
כג- אייר, יש לכתבו לכתחלה בשני יודי"ן.
ועין לעיל סעיף ז'.
כד- כסלו, חסר יו"ד.
כה- אם הוה לה לכתב בשנים עשר וכתב.
בי"ב, כשר.
כו- למנין, בחד יו"ד.
כז- שאנו מנין, בלא וי"ו. הגה.
ואם כתב וי"ו, אין לפסלו בשעת הדחק. ואם נהגו לכתב כך, אין לפסלו. והוא הדין אם
כתב. למנין שאנו מונין [במתא], וכל כיוצא בזה.
כח- דיתבא על נהר פלוני, בחד יו"ד.
ואם כתב. די יתבא, כשר.
כט- במתא פלונית דמתקריא פלונית, בלשון
נקבה.
ל- נהגו לכתב. העומד במקום פלוני,
קדם וכל שום. הגה. ויש אומרים דיש לכתב החניכה קדם "העומד במקום פלוני" וכו',
וכן נוהגין במדינות אלו. ונהגו לכתב. פלוני בן פלוני, ולא בר פלוני. ואם כתב. בר, הגט
כשר.
לא נהגו לכתב. וכל שום דאית לי ולאבהתי.
לב- אם כתב. בדלא אניס, במקום בדלא
אניסנא, לא נפסל. וכותבין. אניסנא, מלא, ביו"ד אצל הנו"ן.
לג- נהגו לכתב. פטרית קדם ושבקית. ונהגו
לכתב. ותרוכית, בוי"ו אחר הרי"ש.
לד- יתיכי, בשלש יודי"ן. ליכי,
בשתי יודי"ן.
לה- נהגו לכתב. דהוית, תבה אחת. הגה.
אם לא כתב. מן קדמת דנא, רק כתב. דהות אנתתי, או דלג מלת אנתתי, או מלת דהוית, כשר.
לו- אנתתי, בלא יו"ד אחר האל"ף.
לז- בנפשיכי, נהגו לכתב בשני יודי"ן. ואם
כתבו חסר, כשר.
לח- להתנסבא, נהגו לכתבו בלא שום יו"ד.
ואם כתב יו"ד אחר ה"א, כשר..
לט- בידיכי, בשלשה יודי"ן.
מ- נהגו לכתב. מן שמי מן יומא דנן ולעלם. ויש
אומרים דאין כותבין. מן שמי, וכן נוהגין במדינות אלו.
מא- צריך לכתב. והרי את מותרת לכל אדם. ולכתחלה
טוב לזהר לכתב. הרי את [מותרת לכל אדם], בשיטה אחת. אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות,
כשר לתנו.
מב- מותרת, בוי"ו.
מג- די יהוי, נהגו לכתבו שתי תבות. אמנם אם
כתב. דיהוי, תבה אחת, כשר. ואף אם לא כתב רק. דהוי, כשר בשעת הדחק במקום עגון.
מד- מנאי, נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר המ"ם.
ואם כתב יו"ד אחר המ"ם, לא נפסל בדיעבד.
מה- נהגו לכתב. תרוכין שבוקין פטורין.
מו- בגט ארוסה כותבין. דהוית ארוסתי. ואם כתב.
דהוית אנתתי, כשר. ויש אומרים דהוא הדין להפך, דכתב לאשתו. ארוסתי, כשר בדיעבד.
מז- שי"ן ועי"ן שלא היו היודי"ן
נוגעין בהם, וכן היו"ד שעל גבי האל"ף ושאחורי הצדי"ק שאינם נוגעים באות,
אם התינוק קורא אותם יפה, אפלו הם בתרף, יש להכשיר במקום עגון.
מח- אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין, אם תינוק
דלא חכים ולא טפש קורא אותם, יש להכשיר במקום עגון, אפלו אם הוא בתרף, ויפריד בסכין.
ועין לעיל סימן קכ"ה סעיף י"ו.
מט- אם חסר תבה אחת מהטפס, לא נפסל בכך. וכל
שכן אם חסר וי"ו שניה של וכדו, וכתב, וכד, דמאחר שאין הענין משתנה, אין פסול בחסרון
זה. והוא הדין אם היו אותיות יתרות, כל שאין הענין משתנה. אבל אם נשתנה הענין, פסול.
ולכן יש אומרים דאם כתב לבריאת עלמה, בה"א, שהגט פסול, דעלמה לשון נערה, ויש מכשירין
בשעת הדחק.
נ- אין לכתב בגט. בבטול מיני מודעי ועין נסח
הגט לקמן.
סימן קכז - שצריך להזכיר הזמן בגט, ודין
קדימה ואחור, ובו י"ג סעיפים
א- צריך לכתב זמן, בגט. ואם נתגרשה
בגט שאין בו זמן, לא תנשא. ואם נשאת, לא תצא, אפלו אין לה בנים.
ב- אם היה מקדם, או נכתב ביום ונחתם
בלילה שלאחריו, פסול, אפלו היו עסוקים באותו ענין. ויש אומרים דנכתב ביום ונחתם בלילה
שלאחריו, בשעת הדחק כשר. הגה. וגט מקדם, אף על פי שפסול, אם קדשה אחר, צריכה גט משני
ואסורה לחזר לראשון.
ג- נכתב ביום, ולא הספיקו לחתמו עד
הלילה, אם כתבו בו קדם חתימה. גטא דנן אכתוב ביום פלן ולא הספיקו סהדי למחתמה עד ליליא,
וחתמו העדים אחר כך, כשר.
ד- השולח גט ממקום למקום, אף על פי
שמקדים הזמן, שהרי כותבין הזמן מיום הכתיבה ואינו מגיע לידה עד אחר זמן, כשר, משום
דאית לה קלא.
ה- גט שלא נמסר ביום הכתיבה, אין תקנה
להכשירו, אלא שישלחנו לה על ידי שליח. הגה. מיהו, נהגו להחמיר ולכתב אחר. וסתם גט שיצא
מיד אשה, אמרינן שנמסר ביום שנכתב, ואינה צריכה ראיה, אלא אם כן היה בו רעותא כגון
שהיה משלך.
ו- אמר לשנים לכתב גט ולחתם ולתנו
לאשתו, ונתאחר הדבר ימים או שנים, או שנמצא הגט [בטל] והצרכו לכתב לה גט אחר, כשכותבין
הזמן והמקום אין כותבין לא הזמן שאמר להם הבעל לכתב בו, ולא אותו המקום. כיצד, היו
בירושלים כשאמר להם הבעל, והיו עומדים בתשרי, ונתאחר עד ניסן. והרי הם בלד, כותבין
הזמן מניסן ובלד.
ז- גט שלא כתב בו שם היום, אלא בשבת
ראשונה או שניה מחדש פלוני, או בחדש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החדש, אפלו כתב
בשבוע פלוני, כשר. וכן אם כתב בו. היום גרשתיה, כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.
ח- כתב בו זמן, וחתך ממנו הזמן ואחר
כך נתנו לה, כשר. ויש פוסלים.
ט- גט שזמנו מאחר, כשר לגרש בו. ואפלו
נתנו לה מיד, אין הגרושין חלין עד הזמן הכתוב בו. ויש פוסלין גט מאחר.
י- אם דלג הסופר. לבריאת עולם, כשר.
יא- אם דלג האלפים והמאות, רק שכתב.
בכך וכך לפרט, כשר, ואפלו אם דלג גם בריאת עולם.
יב- אם דלג חמשה, ולא כתב אלא אלפים,
כשר.
יג- אם כתב הכלל והפרט הקטן, ודלג הפרט
האמצעי, כגון שכתב. חמשת אלפים ושבע עשרה, ודלג ושלש מאות, פסול. ואם נשאת, לא תצא.
ויש מי שאומר, שמצריכין לה גט כשר מבעלה הראשון, ותשב תחת השני.
סימן קכח - שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל
ואשה ועדים, ובו ז' סעיפים
א- צריך להזכיר בגט שם המקום שהעדים
עומדים שם בשעת חתימה. למנין שאנו מונין בו כאן במתא פלונית. ואם שנה והזכיר שם מקום
אחר, פסול. ואם נשאת, לא תצא. אבל על מקום עמידת הסופר בשעת כתיבה, אין לחוש. לפיכך,
אם נכתב במקום אחד ונחתם במקום אחר, יזכיר שם המקום שנחתם בו. ויש אומרים שגם על מקום
עמידת הסופר יש להקפיד, וצריך שיעמדו הסופר והעדים במקום אחד.
ב- כותבין שם עירו ושם עירה. ואין
כותבין שם מקום הלדה. ואף על פי שאם שנה לא פסל, מכל מקום מוטב שלא לכתב, כדי שלא יבואו
לטעות ומחזי כמשנה. וגם אין כותבין שם מקום הדירה, מפני שאנו גולים ומטלטלים ומקום
דירתנו מרפה בידינו. אבל כותבין שם מקום עמידת האיש. העומד היום במתא פלונית, אם הוא
מצוי במקום חתימת הגט. ואם אינו מצוי שם, אין כותבין מקומו כלל. וכן באשה, אם היא עומדת
במקום חתימת הגט כותבין מקום עמידתה. העומדת היום במתא פלונית. ואם לאו, אין כותבין
מקומה כלל. הגה. ואם כתב שם הלדה או שם הדירה, ולא שנה, כשר. ואם שנה מקום העמידה,
יש מכשירין כמו במקום הלדה, דכל דבר שאינו צריך לכתב, אף אם שנה בו, כשר. ויש פוסלין,
ובמקום הדחק יש להקל. אבל אם שנה במקום דירה, פסול לכלי עלמא ואפלו אם נשאת, תצא. וכותבין.
מתא פלונית, בין שהעיר גדולה או קטנה. ולא יכתב. פלונית מתא, אלא. מתא פלונית. ואם
דלג מלת מתא, כשר.
ג- יכתב. וכל שום דאית לי ולאתרי,
ומלבד זה, אם יש לעיר שני שמות יכתב. מתא פלונית דמתקריא פלונית. הגה. ולא יכתב יו"ד
אצל המ"ם. מיהו אם כתב יו"ד. דמיתקריא, כשר. ואנו לא נהגינן לכתב. וכל שום
דאית לי ולאתרי, אלא אם יש לעיר שני שמות כותבין. מתא פלונית דמתקריא פלונית או דמתקרית
פלונית, והוא הדין אם יש לנהר שני שמות. ואם יש להן שם אחד במקום הכתיבה ושם אחר במקום
הנתינה, דינן כמו בשמות הבעל, ועין לקמן סימן קכ"ט. ואם יש לעיר שני שמות, אחד
נקרא [בפי] ישראל ואחד בלשון כותי, שם שקורים לו ישראל, עקר, וכותבין כפי משמעות לשונם.
ואם השני לשונות קרובין זה לזה, ושם שקורין לו ישראל אינו אלא קצור לשון, כגון עיר
שכותים קורין. הרעדי"ש, וישראל. רעדי"ש, אין כותבין רק שם ישראל. אבל בלאו
הכי כותבין שניהם. שם ישראל תחלה, ועל שם כותים. דמתקריא.
ד- אין צריך לכתב שם הנהר, אבל נהגו
לכתבו. ואם יש שנים או שלשה נהרות, כותבין כלם. דיתבא על נהר פלוני ופלוני. הגה. ואם
לא כתב שם הנהר כלל, או ששנה בו, כשר. וכל נהר שהוא חוץ לתחום העיר, אין לכתבו כלל,
אפלו מסתפקים ממנו, ואפלו בדיעבד, אם כתבו, יש פוסלין. ואפלו הוא תוך התחום חוץ לעבור
העיר, אין כותבין, אלא אם כן כל תשמישי העיר ממנו. וכותבין. דיתבא, בחד יו"ד.
ואם יושבת על חוף הים, נהגו לכתב. דעל כיף ימא מותבא. ועיר שספוקה ממי בארות, כותבין.
על מי בארות. ועיר שספוקה ממי מעינות, כותבין. מי מעינות, ובחד יו"ד. הגה. וכותבין.
בארת, בלא וי"ו. ואם המעין מים חמין, כותבין. על מי מעינות חמין.
ה- אם יש בעיר בארות נובעים, וכתב.
דיתבא על מי בורות, כשר.
ו- אם העיר יושבת על הנהר, אין לכתב
לא בארות ולא מעינות, כי אם הנהר. הגה. ויש חולקין, וסבירא להו דיש לכתב כל ספוקי העיר.
וכן נוהגין במדינות אלו, כאשר יתבאר לך מנסח הגט שכתבתי סוף סימן קנ"ד.
ז- עיר שאין בה אלא בורות ואגמים,
לא יזכירם כלל, שלא לחלק בין גטין שנכתבו קדם שנעשו לנכתבו אחר שנעשו. הגה. שתי נהרות
השופכין זו לזו, אם קרוב לעיר אבד אחד שמו, אין כותבין אלא האחד. ואם שם שניהם עליהם,
כותבין שניהם. ואם יש ספק בדבר, אין כותבין אלא אחד. וכן תמיד, יותר יש לכנס לספק חסרון
מלספק שנוי.
סימן קכט - דיני שם חתימת הגט, ודין מומר
המגרש, ובו ל"ד סעיפים
א- כותבין שם האיש והאשה, בגט. ואם
יש לאחד מהם שני שמות, כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר, וכותבים. איש פלוני
וכל שם שיש לו גרש אשה פלונית וכל שם שיש לה. ואם כתב חניכתו וחניכתה, כשר. הגה. וכל
שכן אם כתב עקר השם לבד, דכשר, ולכן אין להקפיד על הכנויים כל כך. ויש אומרים דאין
לכתב כל שום שיש לו, אלא אם יש לו שני שמות יכתב. פלוני דמתקרי פלוני, וכן נוהגין,
ואין לשנות. ואפלו נכתב הגט אין לגרש בו, אף על פי שכתב. כל שם, עד שיכתב שני השמות.
לא כתב אלא שם האחד, אפלו הוא שם הטפל, וגרש בו, כשר.
ב- כתב השם שאינם ידועים בו ביותר,
וכתב. כל שם שיש לו, הרי זה פסול. אבל אם השני שמות כתובים בפרוש בגט, אין הפרש בין
שכותב זה ראשון או זה.
ג- שנה שמו או שמה, או שם עירו או
שם עירה, אף על פי שכתב. כל שם שיש לו וכל שם שיש לה, אינו גט.
ד- אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום
אחר, ובכל מקום מהם יש לו שם אחר, כותב שם מקום הנתינה, ויכתב שם מקום הכתיבה. "דמתקרי".
ואם כתב שם מקום הנתינה, וכולל שם מקום הכתיבה ב"וכל שום", כשר. הגה. אבל
אם עשה שם מקום הכתיבה עקר וכתב על שם מקום הנתינה "דמתקרי" או "כל
שום", פסול.
ה- מומר, אין לו לגרש בשם עכו"ם,
אלא בשם ישראל. ואם כתב שם עכו"ם עקר ושם ישראל בלשון "דמתקרי", כשר.
הגה. ולכתחלה כותבין שם ישראל "וכל שום וחניכה דאית לה". ואם כתב שם של עכו"ם,
וכתבו. כל שום וחניכה דאית לה, פסול. היה לו שם כנוי כשהיה יהודי, כותבין לו שם ישראל
המכנה פלוני וכל שום וחניכה דאית לה.
ו- גר שכתב שם גיותו, כשר, אפלו אם
נשתקע ממנו.
ז- אם כתב. פלוני החכם, או הרב, או
הנשיא, אף על פי שאין קורין אותו כן וגם אינו בר הכי, הגט כשר, כיון שהזכיר שמו בפרוש.
הגה. אבל לכתחלה אין כותבין רב או חכם, אפלו הוא או אביו רב או חכם ומחזק בכך, אלא
כותבין. פלוני בן פלוני. וכן אין כותבין בן הקדוש. אבל כותבין. כהן או לוי, פלוני בן
פלוני הכהן או הלוי. ואם יש להם כנוי כותבין אחר כך. אבל אם יש ב' שמות, שכותבין על
אחד. "דמתקריא", כותבין אחר כך. כהן או לוי. ואם לא כתב. כהן או לוי, יש
אומרים דפסול, מאחר שנהגו לכתבו, ויש מכשירין, ונראה להו לסמך להקל במקום הדחק, אבל
לכתחלה יש לכתבו. ואם יש ספק אם הוא כהן או לוי, יש לתן ב' גטין. אין כותבין בגט. פלוני
בר פלוני, אלא כותבין. פלוני בן פלוני.
ח- עכשו נהגו שבכל הגטין כותבין. וכל
שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי. ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא אם יש לו שתי שמות כותבין
בפרוש, כמו שנתבאר.
ט- אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם
אבי האשה, כשר. הגה. וכל שכן אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כנוי שלו. אבל לכתחלה כותבין
אפלו כנויין שם אביו. ואם יש לאב ולבן כנוי אחד, לכתחלה כותבים הכנוי אצל כל אחד. מיהו,
אם לא כתבו רק לבסוף. פלוני בן פלוני המכנה פלוני, כשר. אבל אם הכנוי לבן לחוד, יכתב
הכנוי קדם שיזכיר שם האב, ואם כתבו לבסוף, פסול. ולפיכך, גר או שתוקי או אסופי, אין
כותבין אלא שמותיהם בלבד.
י- יוסף בן שמעון ששנה וכתב. יוסף
בן שמואל, פסול. ויש מי שאומר, שאם נשאת, לא תצא. הגה. ודוקא אם החזק בשם השני, אבל
בלאו הכי, תצא. כשכותבין גט לבן מומר לעכו"ם, כותבים לו על שם אביו, אף על פי
כשעולה לספר תורה או חותם בשטרות חותם עצמו על שם אבי אביו. ואין לחתם בגט לעד, בן
מומר.
יא- אם לא כתב שם האיש והאשה בגט, פסול,
והבנים ממזרים.
יב- מי שיש לו שם אחד בגליל ושם אחד
ביהודה, והוא ואשתו במקום שאין מכירין בו אלא בשם אחד, בין שהוא אחד מהשני שמות בין
שהוא שם אחר, לכתחלה יש לו לכתב כל השמות שיש לו, או יכתב שם שיש לו שם, ויכתב. "וכל
שום", לכלל שמות דשאר מקומות. ואם לא כתב אלא שם שיש לו במקום שהוא ואשתו שם,
כשר.
יג- אם כתב שם שיש לו במקום אחר, וכתב.
וכל שום, בשביל מקום כתיבה ונתינה, בטל.
יד- מי שיש לו שני שמות, כותבין. ראובן
דמתקרי שמעון. ואם כתב. ראובן שמעון, יש מי שאומר שהוא פסול. הגה. אבל אם נקרא בשני
השמות ביחד, או שעולה כך לספר תורה, כשר. אם נקרא בפי ישראל בשם אחד, ובפי כותים בשם
אחר, כותבין שם ישראל דמתקרי על שם כותים. אבל אם ענינם כמעט אחד, אין כותבין רק שם
ישראל, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות.
טו- מי שיש לו שני שמות, והשם השני
יוצא מהשם הראשון בשם דנערות, כגון יצחק חקין, אהרן ארנין, וכיוצא בזה, אין צריך לכתב
שם דנערות כלל, אלא אם כן יש אחר ששמו יצחק או אהרן. הגה. והוא הדין ליעקב יעקל, פרץ
פרצין. ונראה דהוא הדין אברהם אברלן, וכיוצא בזה. מיהו, אם רוצה לכתב אינו מזיק. מיהו,
כל קצור שם שהוא שם בפני עצמו, כמו אלחנן חנן, כותבין, וכיוצא בזה.
טז- אם השם השני יוצא משם העברי, כגון
יהודה ליאון, כותבים. יהודה דמתקרי לאון. ואם אינו דומה קצת לשם העברי, יכתב. המכנה.
הגה. פרוש דבריו, כי לאון הוא פרוש אריה, ויהודה נקרא כך על שם "גור אריה יהודה",
ולפי זה יש לכתב. יהודה דמתקרי ליב. אבל יש אומרים, דכל ששני השמות הם בלשון הקדש,
כותבין. דמתקרי, ואם האחד בלשון לעז, כותבין. המכנה. ואין חלוק בין אם הוא יוצא מן
השם או לא. ולכן כותבין. יהודה המכנה ליב, וכל כיוצא בזה, וכן נוהגין במדינות אלו.
וכל כנוי משפחה אין לכתבו כלל, בין שהוא לשון עברי או לעז, והכי נהוג. מי שיש לו שם
עברי שעולה בו לקרא בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז, עושין שם העברי עקר, ועל השני
כותבין דמתקרי. והוא הדין באשה, עושין שם העברי עקר. יש אומרים דמי שיש לו שני שמות,
אם רגיל בשניהם ומכל מקום האחד הוא יותר עקר, כותבין. פלוני דאתקרי פלוני. ואם אינו
רגיל בשני, כותבין דמתקרי. כל כנוי שהוא גנאי למגרש, אין כותבין אותו בגט. ולכן מומר
שעשה תשובה, אין כותבין לו. וכל שום וחניכה דאית לה. כל שם כנוי שאינו נקרא בכנוי ההוא
לבד, אלא קורין אותו עם עקר השם, אין צריך לכתב הכנוי. אבל אם הכותים קורין אותו בכנוי
לחוד, אף על פי שאין ישראל קורין אותו כך, יש אומרים דכותבין. וכל שום וחניכה, אף על
פי שבשאר גטין אין כותבין כן. וכן בכנוי משפחה. ולי נראה, דאין לכתב לכנוי כלל, כמו
שנוהגין בכנוי משפחה.
יז- אם השם השני בלשון לעז, והכל אחד,
כגון חיים ביבאנ"ט, כותבין. חיים דמתקרי ביבאנ"ט. כל חניכא כותבין. המכנה,
בין שהוא בלשון עברי בין שהוא בלשון לעז. וכבר נתבאר שאין נוהגין כן.
יח- מי שנשתנה שמו מחמת חלי, אף על
פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השנוי עקר, אפלו הוא לעז ושם ראשון עברי,
וכותבין אותו קדם, ואחר כך. דמתקרי פלוני, שם ראשון. ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם
שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד. ויש מי שמצריך
שני גטין בשני שמות. ואם יש לו שם מבהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו
שם הוא עקר. הגה. ואם עולה לספר תורה בשניהם, כותבין השני עקר, ועל הראשון. מתקרי.
אבל עד החותם עצמו ויש לו ב' שמות, יחתם עצמו בשני השמות בלא מתקרי. מי שנשתנה שמו
מחמת חלי, ויש לו כנוי מחמת שם השני, כותבין השם עם כנויו קדם שם הראשון. ואם יש לו
גם כן כנוי מחמת שם הראשון, כותבין אותו גם כן לבסוף. ואם נשתנה שמו שני פעמים, כותבין
שם השלישי תחלה, ואחר כך השני, ואחר כך הראשון, וכותבין כל שם עם כנוי שלו.
יט- יש מי שאומר, שכשנותן שני גטין
לאשה, לא יתן לה שניהם בבת אחת, אלא זה אחר זה. הגה. ואין לתת שני גטין אלא מדחק. ויתן
אותו גט שנראה לו לרב יותר כשר בתחלה, עם כל שאלותיו וקריאתו בסדר הגט, ואחר כך יתן
השני גם כן בסדר הגט. ויאמר לעומדים בשעת הנתינה טעם למה נותן שני גטין, ויאמר לבעל
שיכון לגרשה בכל אחד מן הגטין. ואם נתן שניהם בזה אחר זה בסדר אחד, כשר. לא נהגו לכתב
בגט לא כהן ולא לוי ולא שום כנוי, אלא. פלוני בן פלוני וכל שם אחרן וחניכה דאית לי
ולאבהתי. וכבר נתבאר דבמדינות אלו אין נוהגין כן.
כ- בגט גר כותב. פלוני בן אברהם אבינו.
כא- מי ששמו גרשום, וכתבו בגט. גרשון.
או שהיה שמו גרשון, וכתבו. גרשום, אינו גט.
כב- אם לא נודע אם שמו אליה או אליהו,
יכתב. אליהו. ואם כתב. אליה, לא פסול. הגה. ואם חותם עצמו או עולה לספר תורה. אליה,
כותבין. אליה, וכל כיוצא בזה.
כג- שם שמריה, אין לכתב שמריהו בוי"ו.
כד- שם מתתיה, אין לכתב מתתיהו בוי"ו.
כה- שם יונתן, לא יכתב יהונתן, אלא
אם כן ידוע שחותם שמו כן או עולה בו לקרות בתורה.
כו- שם דוד, כותבין בלא יו"ד.
גדליהו, אם לא שאומר בודאי ששמו גדליה.
כז- שם חזקיה יש לכתבו בלא יו"ד
בתחלת התיבה ובלא וי"ו בסופה, אם לא שידוע ששמו חזקיהו. ואפלו הכי אם כתב חזקיה,
כשר, אבל לא אפכא.
כח- שם הילל, יש מי שאומר שיש לכתבו
מלא ביו"ד. הגה. וכן יש לכתב בכל כיוצא בזה. אף על פי שדינו לכתב חסר, אינו מזיק
אם כתבו מלא.
כט- שם שבתי, יש לכתבו בלא אל"ף.
ל- שם בנימן יש לכתבו חסר יו"ד
בתרא.
לא שם ירחמאל, אף על פי שלא נמצא בכתובים,
מכל מקום אם החזיק עצמו לקרות עצמו ירחמיאל ודחק בלשונו החיריק, כך כותבין. הגה. ודבר
הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא, הולכים אחר הרב. כל כנוי שהוא בלשון לע"ז,
כגון בלשון אשכנז, וצריך לכתב תי"ו או טי"ת, כותבין טי"ת, כי התי"ו
יכולין לקרות רפויה, וכל כיוצא בזה. כל תבה שיש להסתפק בה אם כותבין חי"ת או כ"ף,
כותבים כ"ף, כגון מיכל איכל, דקורין בכנוי חי"ת כמו כ"ף. אמנם בשם אשה
שקורין רעכליין, אין כותבין רק רחל, שהוא עקר השם, וכל כיוצא בזה. ואם שנה, בדיעבד
כשר.
לב- אין פוסקים שם האיש ולא שם האשה
בשני שיטין, אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדר לעומר. וכן
עמנו אל. ואם כתב תבה אחת, לא הפסיד.
לג- שם ידידיה, אם יחלק לשתי תבות כשר,
ובלבד בשיטה אחת. ופדהצור ועמינדב, תבה אחת.
לד- המנהג בשמות הנשים, יש מי שאומר,
שיש לכתב בילא באל"ף, וכן כל שם שאינו בלשון הקדש. אבל כשהוא לשון הקדש, כותבין
בה"א, כמו חומה דביתהו דאביי, או חובה, שהשם הוא לשון הקדש. אבל כשאינו לשון הקדש,
כותבין באל"ף. והוא הדין לכנוי האנשים, כל כנוי שהוא בלשון הקדש כותבין בה"א.
ושאינו בלשון הקדש, כותבין באל"ף. הגה. מיהו, אם שנה וכתב ה"א במקום אל"ף,
כשר. כל כנוי שמשתנה מכח לשון המדינות, כגון ליב, שיש מדינות מדברים לשון קלילא. ליב,
ובמקצת מדינות מדברים. ליבא או ליוא, וכן בכנוי וואלף, שקורין אותו במדינות אלו כך,
ובמדינות אחרות וואלפ"א או וואלבליין או וואלפליין, או בכנוי מענדל, שיש מדברים.
מנדיל, וכל כיוצא בזה. וכן בקריאת התיבות, כגון במקצת מדינות שקורין גומפרעכט גימפרחט,
או שהלשונות מתחלפות בקריאת הב' או פ' או ו', כגון זנביל או זנוויל פייב"ש וויבש,
שמקצת מדינות מדברים יותר בלשון רפה, הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט.
ואין להקפיד בזה איך נמצאו השמות והכנוין כתובים, כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו. ולכן
סדר לגטין משנים זה מזה בענין זה, והעקר כאשר כתבתי כן נראה לי להורות. אמנם אם אין
ידוע לשון המדינות, אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים. מכל מקום בדיעבד אם שנה באחד
מאלו הדברים, כשר, כן נראה לי.
סימן קל - דיני עדי הגט וחתימתו, ואם אינם
יודעים לקרות או לחתם, ובו כ"ב סעיפים
א- צריך שיחתמו שני עדים כשרים זה
תחת זה למטה משיטה אחרונה של גט. ולא יניחו כדי אויר שני שיטין בין שיטה אחרונה לחתימתם.
הגה. ואם הניחו, הגט פסול. ויש חולקין ומכשירין על ידי עדי מסירה ואם חתם העד האחרון
תחלה, ואחר כך חתם הראשון, כשר, אף על פי דמתחלה היה השני חתום שני שיטות מן הגט. ומכל
מקום לכתחלה לא יעשו. יש אומרים, דלכתחלה אין לחתם בגט אפלו קרוב ונתרחק או מחתנים
בעלמא. וטוב להדר אחר הסופר שלא יהיה קרוב לאיש ולאשה, אבל היכא דלא אפשר אין קפידא
בדבר. ולא יהא אחד מן העדים חשוד בעריות. ויש מחמירין שלא יהיה בעל מום, ושלא יהיו
העדים קרובים לסופר, וכלם לא יהיו קרובים לרב המסדר הגט, וטוב לחוש לכל זה לכתחלה.
גם נוהגין לקח עדי חתימה לעדי מסירה, והם יראו שהבעל צוה לסופר לכתב, כדי שיהיה הכל
נעשה בפני כת אחת של עדים. ולא יחתמו העדים רק בדיו וקולמוס של בעל, כמו הסופר, וכמו
שנתבאר לעיל ריש סימן ק"כ.
ב- יתחיל בראש שיטה, שלא ישאר חלק
בגליון הגט לפני חתימתן.
ג- לא יהיה בין הגט לחתימת העדים כתוב
דבר שאינו מענין הגט. ואם כתוב כן, כגון שכתוב. שאלו בשלומה, פסול, שמא לא חתמו אלא
על שאלת שלום. אבל אם כתב. ושאלו בשלומה, כשר, שהיא מדבק עם של מעלה ועל הכל חתמו.
ד- חתמו בראש הגט או מצדו או בימינו
או בשמאלו או מאחריו, פסול.
ה- אף כשחותמין למטה, צריך שיהיה גב
החתימה כלפי הגט. ואם היו רגלי החתימה כלפי הגט, פסול.
ו- כל אלו שאמרנו פסול, אם יש כאן
עידי מסירה, כשר.
ז- שיר מקצת הגט וכתבו בדף השני, והעדים
מלמטה בסוף הדף השני, כשר, והוא שיהיה במגלה, שנכר שלא נחתך, ושלכך נתכון הסופר שישלים
בדף השני. אבל אם אינו נכר, אף על פי שנמסר בעדים, הרי זו ספק מגרשת, שמא שני גטין
היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף. הגה. מיהו, אם יש עדים שגט אחד היה
מתחלה, ונמסר לה בעדים, כשר. דבק שני עורות בחד על ידי דבק, וכתב עליהם גט, פסול מספק.
ח- כתב שני גטין בשני דפין במגלה אחת,
זה אצל זה, והעדים מתחת זה לתחת זה, ששם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני, וכן העד
השני תחתיו, את ששמות העדים חתומים תחתיו, כשר. ואם כתב "ראובן בן" תחת הראשון,
"יעקב עד" תחת השני, פסול השני. ואם כתב "ראובן" תחת הראשון, ו"בן
יעקב עד" תחת השני, אף השני כשר. הגה. ואם נמסר בעדים ליד אותה שאין עליו עדים,
כשר בדיעבד, דהא לא גרע מאלו לא היו עליו עדים כלל ועין לקמן סי' קל"ג.
ט- חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם,
אם כתבוהו בכלל, כגון שכתבו בו. כך וכך לשבת גרש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וכן
אמר כל אחד מהם לאשתו. ליכי דיתיהוייין וכל טפס הגט, והשני עדים חותמים מלמטה, הרי
זה גט כשר וינתן לכל אחת בעדי מסירה. ואם אין שם עדי מסירה, כל מי שתצא מגלה זו מתחת
ידה, מגרשת. אבל אם כתב. בכך בשבת גרש פלוני לפלונית, והשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר
באותה מגלה וכתב. וביום זה גרש פלוני לפלונית, והשלים הגט השני, וכן עד שהשלים כל הגטין
והעדים מלמטה, אם נתנה מגלה זו לכל אחת מהן בעדי מסירה, הרי כלם מגרשות. ואם אין שם
עדי מסירה, והיתה מגלה זו יוצאה מתחת יד-
אחת מהן, אם היתה זו שגטה באחרונה שהעדים נקראים עמו, הרי זו מגרשת. ואם היתה המגלה
יוצאת מתחת יד- אחת מן הראשונות, הרי זו
ספק מגרשת. הגה. וכל זה שכתב. ופלוני לפלונית וכו', אבל אם כתב בשני וכן באחרים. פלוני
לפלונית, אינו כשר רק האחרון.
י- כתב. אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו
פלונית ופלונית, והשלים הגט, אף על פי שנמסר לכל אחת מהן בעדי מסירה, אינו גט, שאין
שתי נשים מתגרשות בגט אחד, שנאמר: "וכתב לה" ולא לה ולחברתה. חזר ופרטן בתוך
הגט, וכתב. פלוני גרש פלונית ופלוני גרש פלונית בזמן הזה, הרי אלו כשרים.
יא- כשחותם העד, צריך לכתב שמו ושם
אביו, כגון יוסף בן יעקב עד. כתב. יוסף עד, או בן יעקב עד, או יוסף בן יעקב, ולא כתב
עד, כשר. הגה. יש אומרים מאחר דסגי אם כתב יוסף עד, אם כן בן יעקב לא צריך למכתב, ואם
טעה או שנה בו, אין לפסל, וכמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח בכיוצא בזה. ואין לסמך על
זה רק בשעת הדחק ובמקום עגון. ועין לעיל סי' קכ"ט, עד שיש לו שני שמות כיצד יחתם
עצמו. ואין העד צריך לחתם עצמו בחניכתו אפלו לכתחלה, גם לא יחתם עצמו או אביו בשם רב
או חכם, רק פלוני בן פלוני עד. וכל דבר שיש בו קצת ספק כיצד כותבין, אין ראוי לכתחלה
לחתמו, כי אין לכנס לספקות לכתחלה בלא צרך. ולכן אין חותמין לעד מי שאביו מומר, כמו
שנתבאר לעיל סימן קכ"ט, והוא הדין לכל כיוצא בזה. ולכתחלה נזהרין בחתימת העדים
בכל דבר שנזהרין בכתיבת הגט, הן דבעינן כתיבה תמה ומקף גויל, וכל כיוצא בזה.
יב- אבל כתב. יוסף, לבד, ולא כתב. עד,
פסול. וכל שכן אם כתב. בן פלוני, ולא כתב. עד, דפסול.
יג- עדי הגט אין חותמים אלא זה בפני
זה. ואם חתמו זה שלא בפני זה, פסול. ויש מכשירין אם חתמו שנים זה בפני זה, והשלישי
שלא בפניהם.
יד- גט שנכתב בכתב מהלשונות, ועדיו
חתומים בכתב אחר, כשר, והוא שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה.
טו- אחד מהעדים חתם בכתב לשון אחד,
והעד השני בכתב לשון אחר, כשר.
טז- העדים שחותמין על הגט צריכים להיות
יודעים לקרות ולחתם. ואם אינם יודעים לקרות, קוראים בפניהם וחותמין, והוא שיכירו לשון
הגט. ואם אינם יודעים לחתם, רושמים להם הניר ברק וכיוצא בו, מדבר שאין רשומו מתקים,
והם כותבין על הרשם. הגה. ויש אוסרין לעשות כך לכתחלה, אלא מקרעין ניר חלק לפניהם,
והם חותמין דרך הקרע.
יז- גט שחתמו בו עדים פסולים, אפלו
אחד פסול ואחד כשר, הרי זו פסול, אפלו יש כאן עדי מסירה, שהרי הוא מזיף מתוכו.
יח- יש לזהר שלא לחתם הסופר לעד, מפני
שיש פוסלין.
יט- גט שנעשה בערכאות של כותים, ועדי
כותים חתומין עליו, אפלו כתבו ישראל ונמסר בעדי מסירה ישראל, ושמות עדים הכותים החתומים
בו מבהקים ונכרים לכל שהם כותים, דליכא למיחש דלמא אתי למסמך עליהו, אפלו הכי פסול.
אבל אשה שמביאה לפנינו גט שנתגרשה בו, לנשא בו, ושמות העדים כשמות כותים, אם הם שמות
שאין דרך ישראל לקרות בהם כלל, תנשא בו, שודאי ישראל הם, שלא היו טועים מחתימי הגט
להחתים שמות כאלו אם לא שידעו שישראלים הם. ואם הם שמות שדומין קצת לשמות ישראל, חישינן
שמא טעו מחתימי הגט שסברו שהם ישראל, ושמא כותים הם, ולא תנשא בו.
כ- נתן לה הגט בינו לבינה, ואפלו בעד
אחד, אינו גט. במה דברים אמורים, כשהיה הגט בכתב יד- הסופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עד אחד ונתנו לה, הרי זה
גט פסול, ופוסל לכהנה.
כא- לא יטלו עדי הגט שכר יותר מכדי
שכר בטלה דמוכחת. הגה. ויש אומרים דמתנין עם העדים שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו, ומכח
זה מתר להם לקבל שכר הרבה, או מטעם דהעדים אסורים לשא הגרושה, כמו שנתבאר לעיל בסימן
י"ב, וכן נוהגין.
כב- יש מי שאומר, שצריך שייבש הגט קדם
שיחתמו העדים.
סימן קלא - צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה,
ובו ט' סעיפים
א- צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם
האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת. ואם לא נכתב לשמה, אינו גט. כיצד, סופר שכתב גט ללמד
או להתלמד, ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו, ושם האשה כשם אשתו, ושם העיר כשם עירו,
ונטלו וגרש בו, אינו גט.
ב- יתר על כן, כתב לגרש את אשתו, ונמלך,
ומצאו בן עירו ואמר לו. שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, ונטלו ממנו וגרש בו, אף על פי
שנכתב לשם גרושין, אינו גט.
ג- יתר על זה, מי שיש לו שתי נשים
ששמותיהם שוות, וכתב לגרש את הגדולה, ונמלך, וגרש בו את הקטנה, אינו גט, שאף על פי
שנכתב לשם האיש המגרש, לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו.
ד- יתר על כן, אמר לסופר. כתב, ואיזה
שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זה, וגרש בו אחת מהן, הרי זה ספק גרושין. והוא הדין
אם אמר לו. כתב, לאי זו שתצא בפתח תחלה אגרשנה בו.
ה- גט שכתבו שלא לשמה, אף על פי שהעביר
עליו קולמוס לשמה, אינו גט. ויש אומרים שחוששין לו.
ו- אפלו נכתב לשמו, אם לא חתמו העדים
לשמו, אם נתנו לה בלא עדי מסירה, אינו גט. ואם נתנו לה בעדי מסירה, הרי זה פסול. ויש
אומרים שגם זה אינו גט.
ז- לפיכך צריך לזהר, כשהבעל מצוה לסופר
לכתב, שיאמר בפני עדים שיחתמו על הגט. כתב גט לשם פלונית אשתי. וכן יאמר הסופר בפיו
כשמתחיל לכתב, שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו של פלוני. הגה. ויאמר כן בפני עדים
החותמים על הגט, ויכתבנו אחר כך בקביעות ולא בסרוגין, כדי שיכתבו לשמו ולשמה כמו שהתחיל.
ומיהו, בדיעבד אם כתבו בסרוגין, כשר. יש אומרים תקון הקלף וחתיכת הקולמוס, וכל שכן
השרטוט, צריך הכל להיות לשמם, ומיהו, אם עשה אלו הדברים שלא לשמם, אינו פסול.
ח- יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל
לכתב הגט, כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה.
ט- כשיאמר לעדים לחתם בגט, יאמר להם
שיחתמוהו לשם פלונית אשתו. וכן יאמר כל אחד בפיו, כשחותם, שהוא חתמו לשם פלונית אשת
פלוני ולשמו. הגה. ואם התחיל לחתם מקצת שמו, ולא אמר לשמו ולשמה, ואחר כך נזכר ואמרו,
יש מכשירין.
סימן קלב - שצריך להזכיר שם האיש ואשתו,
ובו ד' סעיפים
א- אמר לסופר. כתב גט לארוסתי, לכשאכניסנה
אגרשנה, וכנסה וגרשה בו, הוי גט, כיון שבידו לגרשה עתה. במה דברים אמורים, שכתב בו
זמן הנתינה, אבל אם כתב בו זמן הכתיבה, פסול.
ב- צוה לכתב גט לגרש בו אשה בעלמא
לכשיכניסנה, אינו גט. ואם היא יבמתו ואחר שיבמה גרשה בו, הרי זו ספק מגרשת.
ג- שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם
שוים, ושלחו ב' גטין ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו ושניהם לזו בעדי מסירה. ואם נאבד
אחד מהם, לא ינתן הגט הנשאר לא לזו ולא לזו. ואם נתן לאחת מהם או לשתיהן, הרי זה ספק
גרושין.
ד- המביא גט ונפל ממנו במקום ששירות
מצויות, או אפלו במקום שאין השירות מצויות ובעיר שנכתב הגט החזקו שנים ששמותיהם ושמות
נשותיהם שוים, אם מצאו לאלתר שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו, או אפלו
לא מצאו לאלתר ויש לו סימן מבהק או טביעות עין בגט, או אפלו אין לו סימן וטביעות עין
בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר,
או שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת שחזקת כלים אלו שאינו משאילם לאחרים, או שמצאו
בביתו בין כליו, כשר, ולא חישינן שמא אחר הוא. אבל אם אינו יודע אם עבר אדם שם, ואין
לו טביעות עין וסימן בכלי ולא בגט, חישינן שמא לא זה הוא הגט שנאבד לזה, ואפלו אם עדים
מעידים שהאחר שהחזק בשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב. וכן אם ראה שעבר אדם שם, אפלו לא
שכיחי שירות ולא החזקו שני יוסף בן שמעון, חישינן, אפלו היה כותי שעבר שם, אלא אם כן
עדי הגט אומרים. מעולם לא חתמנו על גט אחר ששמו כשם האיש הזה. אפלו אינן מעידים בפרוש
שזה היא חתימת ידם, כגון שאין הגט עתה בפנינו, כשר, וכגון דאכא עדים דלא אתחזק אנשים
ששמם כשמם של אלו העדים. אבל אם יש עדים אחרים ששמם כשם אלו, חישינן, עד שיעידו שזה
היא חתימת ידם, או שיאמרו העדים. אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מבהק שיש בו נקב בצד
אות פלוני. ואפלו אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו. ואם התובעו אומר הסימן, אינו
מועיל, אלא אם כן יאמר אותו קדם שיראה הגט, אבל בטביעת עין אין מחזירין אותו לתובעו,
שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו. ואם לא החזקו שני יוסף
בן שמעון ולא שכיחי שירתא, מחזירין אותו בלא סימן, אפלו שהה כדי שיעבר אדם שם. ויש
שפסקו שאם אבד ממנו במקום שאין השירות מצויות, אפלו מצאו לאחר זמן מרבה, לא חישינן
שמא אחר הוא, אפלו החזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים. ואם אבד
במקום שהשירות מצויות, אם מצאו מיד ועדין לא שהה אדם שם מהעוברים, או שמצאו בכלי שהניחו
בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך, הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. ואם החזקו
באותו המקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים, אם אבד במקום שהשירות מצויות,
חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם אף על פי שלא שהה.
אבל אם לא עבר אדם שם, הרי הוא בחזקתו. הגה. יש אומרים שאם הזכר שם העיר בגט, אין לחוש
לשירות מצויות, דאין חוששין לשני עירות ששמם שוה.
סימן קלג - צריך שימסר הגט בפני שני עדים
כשרים, ובו ג' סעיפים
א- צריך שיהיו שני עדים כשרים בשעת
מסירת הגט, ושימסר לה הגט בפני שניהם ביחד. וכן צריך להחתים עליו עדים לכתחלה, אבל
בדיעבד אם לא היו אלא עדי חתימה, ומסרו בינו לבינה, כשר. וכן אם היו עדי מסירה ולא
היו בו עדי חתימה, כשר. ויש אומרים שאם נודע שנתן לה בלא עדי מסירה, אף על פי שעדים
חתומים בו, פסול. ומיהו, כשרואין אותו חתום, תולין שבודאי נמסר בעדי מסירה. הגה. ועין
לעיל ריש סימן ק"ל דלוקחין כת אחת של עדים לחתימה ולמסירה, ולא שני כתות.
ב- צריך שיהיו גם החתימות יבשות בשעת
נתינת הגט.
ג- רגילין לתן הגט במנין עשרה.
סימן קלד - צריך שיבטל הבעל כל מודעות, ובו
י' סעיפים
א- צריך שיבטל כל מודעה קדם שיתן הגט.
שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר. גט שאני רוצה לתן לאשתי דעו שאני אנוס לתנו ולכן אני
אומר בפניכם שיהא בטל, הרי הוא בטל, אף על פי שלא לקח בקנין. הגה. ואף על פי שלא מסר
בפני שני עדים ביחד, רק בזה שלא בפני זה, ובלבד שיהיו כשרים.
ב- אף על פי שאין מכירין את אנסו.
ואפלו אם האנס שאמר היה שקר. ואף על פי שנתנו אחר כך, לא אמרינן שבטל המודעא שמסר,
עד שיאמר בפרוש שמבטל המודעא ואז היא בטלה, ואינו צריך קנין.
ג- לכן צריך שיבטל קדם כתיבת הגט כל
מודעא שמסר, ויאמר כן. הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה. וכן אני מבטל כל דבר שגורם
כשיתקימו אותן הדברים בטול לגט זה. וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי דבר על הגט שיבטל
הגט מחמתו, והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבטל מחמתו
גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דבור. הגה. ויש אומרים דסגי אם
אומר שמבטל מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי, וכן נוהגין, אך טוב לכתחלה לחוש ולומר
כסברא הראשונה.
ד- נהגו להצריך בטול מודעא אף למגרש
מרצונו. הגה. ומיהו, אם שכח מלבטל, כשר, מאחר שמגרש מרצונו. ונהגו עוד לבטל מודעא קדם
שיצוה לכתב קדם הנתינה. ואף על פי שיש אומרים שאם בטל הגט בין כתיבה לנתינה לא היה
מועיל אחר כך בטול מודעא לגרש באותו גט, ולכן אין מניחין אותו לילך עד שיתן הגט, אפלו
הכי מחמירין גם כן לבטל מודעא בשעת נתינה.
ה- אם נשבע הבעל לתן גט, צריך שיתירו
לו קדם, שלא יהא דומה לאנס. אך ערבות יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאנס. הגה. והוא הדין
אם קבל קנין לגרש. אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אנס, מאחר דתלה גטו בדבר
אחר, ויוכל לתן הקנסות ולא לגרש. ויש מחמירין אפלו בכהאי גונא, וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו
מן הקנס. אבל אם כבר גרש מפני זה, ואפלו גרש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל
ומתחלה לא אנסוהו על כך. יש אומרים דלא מקרי אנס אלא מה שאונסין לאדם עצמו, אבל אם
אונסין לאחר עד שיגרש חברו, אפלו אב על בנו או להפך, לא מקרי אנס. ויש מחמירין באב
על בנו. ועין לקמן סימן קנ"ד מדינים אלו.
ו- הא דאינו גט כשהוא אנוס, הני מלי
כשמסר מודעא. אבל אם לא מסר מודעא, אם אנסוהו שלא כדין, פסול. וכדין, כגון שהוא חיב
להוציא ואינו רוצה, ואנסוהו בית דין עד שהוציא, הוי גט. ומצוה על כל בית דין שבכל מקום
ובכל זמן לכפו למגרש לבטל המודעא.
ז- מי שמסר מודעא על הגט, מכין אותו
מכת מרדות, מפני שגרם להיות ממזרים, שהרי הגיע הגט לידה ותנשא בו, ואחר זמן יבואו עדים
שבטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קדם שיכתב הגט, ונמצא הולד ממזר. הגה. ואפלו בטל
המודעא בשעת נתינה, אפלו הכי משמתינן לה, דיש לחוש שמא אכא דידעי במודעא ולא ידעי בבטול.
ח- אנסוהו ישראל לגרש, שלא כדין, ואמר.
רוצה אני, וגם בטל המודעא, או לא מסרה, פסול. ואף על פי כן פסלה מן הכהנה.
ח- אנסוהו כותים לגרש, אם הוא חיב
לגרשה מן הדין, פסול, ואף על פי כן פסלה מהכהנה. ואם לא היה חיב לגרשה מן הדין, אפלו
ריח גט אין בו ולא נפסלה מהכהנה. ואפלו אם קבל מעות על נתינת הגט, לא אמרינן משום זה
נתרצה.
ט- אם דחקו אותו בית דין של ישראל
על ידי כותים, והיו הכותים מכין אותו ואומרים. עשה מה שישראל אומרים לך, דינו כאנסוהו
ישראל.
י- גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו,
ונתנו לה, ואחר כך בטל מרצונו, ואמר לה. תתגרשי בגט שנתתי לך כבר, אין צריך לחזר ולטלו
ממנה.
