שלחן ערוך הלכות שותפים בקרקע סימן קנז-קע
סימן קנז - שנים שהן שותפים בחצר ובאים לידי
חלוקה כיצד יבנו הכותל. ובו יג' סעיפים.
א. חצר השותפין שיש בה דין חלוקה או שחלקוה
ברצונם אע"פ שאין בה דין חלוקה יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע
כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו ואפי' עמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות
מחיצה בכל עת שירצה.
הגה. ואפי' יש מנהג בעיר שלא לעשותו אין
הולכין אחריו וכופין לעשותו ואפי' אמר האחד חזקתי כך בלא כותל ואתה מחלת לי לא מהני
אא"כ יש עדים שמחלו זה לזה על היזק ראייה שוב אינן יכולין למחות.
ב. מקום שאין בו דין חלוקה שרצו שותפין לחלקו
אע"ג שקנו מידם כל אחד מהם יכול לחזור בו שזה קנין דברים הוא אבל אם בירר כל אחד
חלקו ורצה זה ברוח פלונית וזה רצה ברוח פלונית וקנו מידם על זה אינם יכולים לחזור בהם
וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידם אין
א' מהם יכול לחזור בחבירו י"א שאפי' החזיק שלא בפני חבירו ולא אמר לו לך חזק וקני
קנה ואפי' לא החזיק אלא א' זכה הלה בחלק האחר.
הגה. וע' לקמן בס' קע"א מדיני מקומות
בית הכנסת.
ג. כותל זה יבנוהו על מקום שניהם ובהוצאות
שניהם ואין אחד מהם יכול לומר לא נתרציתי לחלוק אע"פ שלא היה בו דין חלוקה אלא
בתנאי שתבננה אותה משלך אפילו אם יש לאחד פי שנים בחצר יעשו הכותל לחצאים.
הגה. היה אחד מהן עשיר ואחד מהן עני אם אחד
רוצה לכנוס בשלו ולבנות א"צ יותר ואם אינו רוצה דינו כמו בבית ועלייה וע"ל
סימן קס"ד ואם שניהם עניים משתמשים כך ומ"מ כל אחד ירחיק עצמו בכל מה דאפשר
שלא יזיק חבירו בראייה.
ד. רוחב כותל זה כמנהג המדינה שנוהגים השותפים
לבנות כשחולקין ביניהם ואפי' נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין ובלבד שלא יהיה
בה אויר שיסתכל ויראה את חבירו.
הגה. ואם נהגו בפחות מקנים והוצין י"א
דלא הולכין אחר המנהג ההוא ואם אין מנהג ידוע בעיר יתקן כפי ראות עיני הדיין ע"פ
מומחין ואם קנו מידו לבנות מחיצה לא יוכל לחזור בו דלבנות לא מיקרי קנין דברים ויש
חולקין בזה ואם נהגו במחיצה קלה והא' אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס לתוך שלו
או להפך י"א דחבירו יכול לעכב על ידו ויעשו כמנהג ויש חולקין.
ה. אם אחר זמן נפלה כותל זה המקום והאבנים
של שניהם ואפי' נפל לרשות אחד מהם או שפינה אחד מהם את כל האבנים לרשותו וטען שמכר
לו חבירו חלקו או נתנו לו במתנה אינו נאמן אלא הרי הם ברשות שניהם עד שיביא ראיה ויש
מי שאומר דדוקא כשהאבנים ניכרים שהם מזה הכותל.
ו. כותל שבין ב' שותפין שנפל ובא לחלוק האבנים
והיו בצד הכותל של א' מהם אבנים יקרות יותר ממה שבצד חבירו ורוצה זה שהם בצדו לזכות
בהם אין שומעין לו.
ז. אם אין בו דין חלוקה ולא נתרצה האחד לחלוק
אלא על מנת שיעשה חבירו כל הכותל אין לו תקנה אלא בשטר או שיבנה האחד עליו תקרה ומעזיבה
או שיש בו חלונות מצדו וניכר שנעשו משעת הבנין ויש מי שאומר דמהני ביה חזית.
הגה. ולמעלה מד' אמות שאינו יכול לכופו ולבנות
עמו מהני לכ"ע ואם נהגו בעיר מנהג אחר לשמור כותליהן מן הרמאין יעשו כפי המנהג.
ח. כותל חצר שבין שני השותפין שטען האחד
שהוא בנאו לבדו וחבירו אומר שסייעו בבנין ה"ז בחזקת שסייעו ואפי' אם ידוע שהאחד
בנאה לבדו ושואל מחבירו שיפרע לו חלקו וטוען שפרעו נאמן בשבועת היסת ואפילו טוען שפרעו
קודם ]שגמר[ בנין הכותל ואפי' יש עדים שתבע חבירו שיסייענו בבנין ולא רצה נאמן לומר
נתתי אח"כ עד שיביא עדים שהיה עמהם במקום פלוני מיום שהחל זה בבנין כותל זה ויודעים
אנו שלא פרעו או שיעידו עדים שהעמידו בב"ד שיסייענו בבנין וציווהו ב"ד שיסייעו
וסירב מלעשות ציווי ב"ד.
ט. אם רצה אחד מהשותפין להגביה כותל זה יותר
מד' אמות חבירו מעכב עליו לומר חצי מקום הכותל שלי ואיני רוצה שתמעט האויר שלי כי אני
רוצה להשתמש על חצי המקום שלי אלא א"כ מנהג המדינה שלא לעכב וי''א שאין חבירו
מעכב על ידו אלא רשאי הוא להגביה ומשלם לחבירו כפי מה שכתלו נפחת מפני כבדו.
י. כותל חצר המבדיל בין שני השותפין שנפל
יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנותו עד גובה ארבע אמות רצה האחד והגביהו יותר מארבע
אמות אין מחייבין אותו ליתן חלקו במה שהגביה יותר מארבע אמות אלא כן בנה כותל אחר גבוה
כנגד הכותל שביניהם שאז מחייבין אותו לתת חלקו בגובה שכנגד כותלו כיצד בנה האחד כותל
שביניהם והגביהו י' אמות ובא חבירו ובנה כותל אחר כנגדו או בצדו והגביה הכותל האחר
שש אמות מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות שהוסיף על ד' אמות שהרי נראה ממעשיו שהוא
רוצה בהם וכן אם חקק בראש הכותל שביניהם מקום להניח בו הקורות או שבנה עליו קורה גדולה
שהקורות נשענים עליה מחייבים אותו לתת חלקו בו בשש אמות כלם שהוסיף חבירו על הד' אמות
אע"פ שלא בנה כל הכותל שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה.
הגה. וכן בארכו אם הניח אבן נכנס ואבן יוצא
כדרך שעושין בבנין כשרוצים להוסיף עליו חייב בכל התוספות שהוסיף חבירו וה"ה אם
היה לו כותל כבר ובנה דבר שניכר שחפץ במה שעשה חבירו וכן אם נהנה בבניינו אע"פ
שלא עשה שום היכר שניחא לו חייב ליתן לו כפי מה שנהנה.
יא. ואם זה שבנה הכותל גבוה בא לתבוע לחבירו
שיפרע חלקו בהוצאת שאר הגובה שהוסיף על ארבע אמות מפני שסמך לו או כנגדו ואמר נתתי
אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו אא"כ הביא ראיה שנתן
לו מיהו אם קבע לו בנין קבוע נאמן שנתן לו חלקו.
יב. בד"א כשידוע בעדים שזה התובע בנה
כל הכותל אבל אם אינו ידוע הרי הוא בחזקת שניהם ואם הנתבע מודה לתובע שבנאו אלא שטוען
פרעתיך נאמן במיגו דאי בעי אמר בניתי בהדך.
הגה. וי"א שאם נתרצה תחלה בהגבהה נאמן
לומר שנתן לו חלקו ומיד שאמר ליתן חצי ההוצאה זכה בחצי הכותל ואין חבירו יכול למחות
ומחייבין אותו ליתן.
יג. כותל חצר שבין שני שותפים שנפל והיה
רחב מתחלתו ואחד מהשותפין מעכב שלא יבנוהו רחב כמו שהיה אלא כשאר בנייני המדינה בכותל
חצר שבין שני שותפין הדין עמו וכן אם היה גבוה יותר מד' אמות והאחד מהם אינו רוצה לסייעו
בהגבהתו יותר מארבע אמות הדין עמו.
סימן קנח - חלקו גינה או בקעה כיצד עושים
הגדר. ובו ט"ס.
א. שנים שהיו שותפים בגינה ובאים לחלוק מחייבין
אותם לגדור ביניהם אפילו סתמא שאין ביניהם מנהג ידוע אבל בבקעה סתם אין מחייבין אותו
אא"כ יש מנהג ידוע לגדור.
ב. המוכר גינה לחבירו סתם והיתה מעורבת עם
גנות אחרות יש מי שאומר שכופין את הלוקח לבנות הכותל ביניהם ואפילו במקום שנהגו שלא
לגדור בגנות.
הגה. ויש חולקין וסבירא להו דהולכין אחר
המנהג כמו בשני שותפין וכן נראה לי עיקר.
ג. שיעור הגדר בגינה ובבקעה י' טפחים וי"א
ד' אמות.
ד. רצה אחד מהם לגדור בבקעה כונס לתוך שלו
ובונה ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ.
הגה. וה"ה אם נהגו בסימן אחר כדלעיל
סי' קנ"ז סעיף ז'
כדי להודיע שהכותל שלו לפיכך אם נפל הכותל
המקום והאבנים שלו עשו מדעת שניהם בונים הכותל באמצע ועושים חזית מכאן ומכאן לפיכך
אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם.
ה. אם עשאוה שניהם ולא עשה שום אחד מהם סימן
יש מי שאומר שאפילו תפול לרשות אחד מהם הרי היא בחזקת שניהם ויש מי שאומר שאם תפול
לרשות אחד מהם הרי היא שלו.
ו. מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו ועמד
חבירו וגדר רוח ראשונה ושנייה ושלישית שנמצאת חורבה זו מג' רוחותיה גדורה אין מחייבין
אותו ליתן מההוצאה כלום שהרי לא הועיל לו והרי חורבתו פתוחה לר"ה כמו שהיתה לפיכך
אם גדר לו רוח רביעית עד שנמצאת חורבתו מוקפת גדר מגלגלים עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה
שהוציא זה בד' רוחות עד ד' אמות.
הגה. גדר ב' רוחות ועמד הניקף וגדר רוח ג'
ועדיין פתוח לרוח רביעית נ"ל דא"צ לשלם לו כלום עד שיגדור א' מהן רוח רביעית
ובלבד שיהיה מקום הכותל של שניהם אבל אם
היה הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה אין מגלגלין אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינים שהרי
אינו יכול להשתמש בכתלים וכן אם הניקף עצמו הוא שגדר רוח רביעית הרי גילה דעתו ונותן
חצי ההוצאה של שלשה רוחות אם היו הכתלים של שניהם.
הגה. וכל זה מיירי שגדר בינו ובין הניקף
אבל גדר מבחוץ ובינו ובין הניקף עדיין פתוח אם הוא מקום שנהגו לגדור אין הניקף צריך
לשלם לו כלום אף כשגדר המקיף כל הד' רוחות אבל אם גדר הניקף אחת מן הרוחות דגלי דעתיה
דניחא ליה חייב ליתן כפי מה שגרם לו היקף יתירה.
ז. הא דמגלגלים עליו הכל דוקא כשגדר הרביעית
בבנין לא שנא מקיף לא שנא ניקף אבל אם גדר הרביעית בקנים אינו נותן לו אלא דמי הקנים.
ח. אם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע
כעין דאורייתא ויטול כיון שברשות הוציא ואם אמר שומו לי בפחות שבשומות ואטול בלא שבועה
שומעין לו ולענין טענת פרעון אינו נאמן לומר פרעתי עד שיביא ראיה.
ט. אם מתחלה אמר לו ניקף לא אתן לך כלום
דלדידי סגי לי בנטורא בר זוזא דהיינו גדר של קוצים אינו נותן לו אלא דמי נטורא בר זוזא
אפי' לא אמר לו כן אלא לאחר שגדר השלישית כיון שאמר לו קודם שגדר הרביעית.
סימן קנט - היזק ראייה שמגג לגג וכיצד יסירוהו.
ובו ד' סעיפים.
א. שני בתים זה בצד זה והיו גגותיהם עשויים
לדירה אפי' היו בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו
שהוא דר בו זה שלא כנגד זה ומעדיף כדי שלא יראו זה את זה אע"פ שבני רשות הרבים
רואים אותו יכול לומר כל אחד לחבירו אילו אין רואים אותי אלא ביום בעת שאעמוד על גגי
אבל אתה רואה אותי תמיד.
הגה. ואם הגג שפל עד שבני רשות הרבים רואין
אותו כמי שעומד בגג אין כאן היזק ראייה.
ב. גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה
ד' אמות אבל בין גג לגג משאר הגגים אינו זקוק לד' אמות שאין בני אדם דרים בגגות לפיכך
אין בגגות היזק ראיה אבל צריך לעשות מחיצה בין שני הגגים גבוה י' טפחים כדי שיתפוס
אותו כגנב אם נכנס לרשותו.
הגה. וי"א דוקא שהגגין סמוכין זה לזה
אבל אם אויר מפסיק ביניהן לא שנא אויר רה"י או אויר ר"ה בעינן מעקה וכדרך
שנתבאר בסמוך וכן נ"ל עיקר.
ג. אם הא' אומר החצי שלי אבנה אותו לרוח
מזרח והשני אומר לא כי אלא אני אבנה אותו רוח יפילו גורל ואם בא אחד לפנינו ותבע ואמר
לחבירו או תעשה אתה המעקה ואני אתן לך חצי ההוצאה או תן לי ואעשנו שומעין לו אבל אם
המתין עד שעשה חבירו החצי שלו ואמר לו הואיל והתחלת גמור אם הלה אינו רוצה אינו יכול
לכופו.
ד. אם הגגים רחוקין בענין שאין מסתלק היזק
ראייה במה שיבנה כל אחד מעקה לחצי גגו ויעדיף וצריך לבנות כל המעקה אם יכולים להסכים
שיבנה האחד הכל ויקבל חצי ההוצאה מחבירו הרי טוב ויבנה הכל ויכתוב שטר לחבירו שהחצי
הבנין הוא שלו ואם לאו יטילו גורל ביניהם מי יבנה הכל ויקח חצי ההוצאה מחבירו.
סימן קס - גג הסמוך לחצר ושתי חצרות אחת
גבוה מחברתה. ובו ג' סעיפים.
א. גג הסומך לחצר חבירו בעל הגג מזיק לבעל
החצר ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג לפיכך צריך בעל הגג לעשות ביניהם מחיצה ד' אמות כדי
לסלק היזקו ואין בעל החצר מסייעו אלא כפי שיגיע חלקו למחיצת י' טפחים כדי שיהיה נתפס
כגנב ואם קרקע החצר גבוה מן הגג צריך בעל הגג לבנות על שלו למטה עד שיהיה גבוה ארבע
אמות למעלה מקרקעית החצר כדי לסלק היזקו ואפי' אם הגג נמוך מן החצר ד' אמות יש מי שאומר
דאכתי איכא היזק ראייה ממנו לחצר וצריך בעל הגג לבנות מחיצה גבוהה ד' אמות מקרקע החצר
ויש מי שאומר דכיון שהגג נמוך מן החצר ד' אמות שוב אין לו היזק ראיה ואינו צריך לעשות
כלום.
ב. ואם הגג נמוך מהחצר י"א שאין העליון
זקוק לתחתון כלל וי"א דהני מילי כשהחצר גבוה מהגג י' טפחים אבל אם הוא גבוה מהגג
פחות מי' טפחים בונה בעל הגג עד קרקע החצר ורואין כמה חסר עדיין להשלים לגובה י' ויתן
לו בעל החצר החצי מזה.
ג. שתי חצירות שקרקעית הא' גבוה מחבירו צריך
העליון לסייע לתחתון לבנות למטה והתחתון צריך לסייע לעליון עד שיהיה גבוה ד' אמות מקרקע
העליון ולמעלה לפיכך יקציעו העפר מקרקע של עליונה שיעור עובי חצי הכותל ובונין הכותל
על קרקע שניהם עד שיהא גבוה ד' אמות מקרקע העליונה ולמעלה.
הגה. ואם החצר גבוה הרבה או שהתחתון אינו
רחב להביט בו מרחוק ואפשר שבמחיצה מועטת יסתלק היזק ראיה שלו סגי במחיצה שירא' לבני
אדם שאינו מזיק עוד בראייתו.
סימן קסא - דברים שבני החצר כופין זה את
זה. ובו ו' סעיפים.
א. בני העיר [נ"א החצר] כופין זה את
זה לבנות דלת ובית שער לחצר וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול או הדברים שנהגו
בני המדינה לעשותם אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור אינו כופהו עשה אחד מעצמו אם גילה
השני דעתו שהוא חפץ בו מגלגלין עליו את הכל ונותן לו חלקו בהוצאה.
ב. מי שיש לו בית בחצר ואינו דר עמהם חייב
לעשות עמהם דלת נגר ומנעול אבל לא שאר דברים.
ג. כשגובין דברים אלו גובין לפי הממון ולא
לפי קירוב הבתים דדוקא בעיר אמרו לפי קירוב בתים אבל לא בחצר ויש מי שאומר שדין החצר
כדין העיר.
ד. אם אחד מבני החצר אינו רוצה ליתן בתיקון
הצריך ואינו רוצה להשכיר ביתו שבחצר יתקנו הם וישכירו ביתו ויקחו השכירות עד שיפרעו
מחלקו המגיע לו.
ה. אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה
או ריחים לגדל בו תרנגולים חבירו מעכב עליו וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם
בחצרותיהם בכולם השותפין מעכבין זה על זה חוץ מהכביסה לפי שאין דרך בנות ישראל להתבזות
על גב הנהר..
ו. חמש חצירות השופכות מים לביב אחד ונתקלקל
צריכים לסייע לתחתונה נמצאת עליונה מסייעת לכולן ואין שום אחת מסייעת לה והתחתונה אינה
מסייעת אלא כנגד חצרה.
סימן קסב - דברים שבני מבוי כופין זה את
זה. ובו ז' סעיפים.
א. בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה
למבוי אבל אם באו להעמיד לו דלתות אפי' אחד מהם יכול לעכב ולומר אני רוצה ליכנס בחבילתי
עד פתחי ואפי' אם יסכימו כולם להעמיד דלתות בני רשות הרבים מעכבים עליהם.
הגה. ואפי' מכרו בני המבוי המבוי להעמיד
דלתות והכריזו שכל מי שלא יערער שאבד זכותו ולא ערערו בני רשות הרבים אפ"ה יכולין
למחות
ואפי' אם ירצו להעמיד הדלתות בפנים במבוי
הרבה לפי שפעמים דוחקים ונכנסים לתוכו.
הגה. מיהו מבואות קטנים הפתוחים לאותן הפתוחים
לרשות הרבים או לסמטא רשאין בני המבוי לעשות להן דלתות וי"א דאפי' אם פתוח לרשות
הרבים וניכר בראשו כמין פתח שיש לו פצימין יכולין להעמיד לו דלתות בני מבוי שהיה במבוי
שלהן שכונה בחצר אחד ובו בית הכנסת ובית המקוה והחצר סגור בדלתות והמבוי פתוח לרשות
עכו"ם ובמקום אחר דרים ישראלים שיש להם דרך על זה המבוי לילך לחצר ההוא לצורך
טבילה או תפלה ובני המבוי רוצים להעמיד דלתות כדי לשמור מן העכו"ם הנכנסים הישראלים
האחרים יכולין למחות בידם אע"פ שרוצים להסיר הדלת מן החצר ולקבעה בראש המבוי זה
משורת הדין אבל אם נתן להם המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן דינא דמלכותא דינא כי
השווקים והרחובות שלהן ויכולין לעשות בהן מה שירצו.
ב. וכן מבואות המפולשין לדרך עיר אחרת ובקשו
בני אותם מבואות לסתמם בני אותם העיר מעכבים עליהם ואפי' יש להם דרך אחרת לעבור משם.
ג. מי שבקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש
בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך ואם היה מפולש פותח כל פתח שירצה לכתחלה
ואי אית ליה דלתות שנועלים בהם בלילה כסתום דמי שמרבה עליהם הדרך בלילה.
הגה. וכן מעכבין זה את זה שלא להשתמש במבוי
רק בדברים שדרך להשתמש במבואות.
ד. יש אומרים שהמבקש לפתוח פתח במבוי אחר
בני מבוי ראשון מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם דריסת הרגל של בני מבוי אחר לבא שם דרך
פתחו.
ה. היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש הרי
זה פותחו בכל עת שירצה ואם פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו.
ו. אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו
למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו שמא יבא עליהם מס ומתמעט מחלקן מהמס הקצוב על בני המבוי
לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי הרי זה סותם פתחו בכל עת שירצה.
ז. חמש חצירות הפתוחות למבוי שאינו מפולש
כולם משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה וכן השנייה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם
החיצונה ואינה משתמשת עם השאר נמצאת הפנימית משתמשת עם כולם ומשתמשת לעצמה לפיכך אם
בעל השנייה בנה אצטבא כנגד פתחו וסתמו אין החיצונה יכולה לעכב עליו אבל כל הפנימיות
מעכבות עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך שהרי מקיפין את האצטבא.
הגה. וי"א דאין טענת ריבוי הדרך טענה
ואין הפנימי יכול למחות בחיצון אא"כ היה כח לפנימי לסתום המבוי שם אם היה רוצה
אבל בלא"ה כגון שיש כח לחיצון להשתמש לפנים ממנו אין ריבוי הדרך טענה וכמו שהדין
במבוי כן הדין במקומות של בהכ"נ לכן עשיר שיש לו מקומות רבים ובני הכנסת באים
להוסיף ספסלים בביה"כ במקומות הפנויים כדי להרויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל או
שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה עליו
הדרך מיהו אם יש מנהג בעיר הולכין אחריו ויכולין בני הכנסת לתקן שכל מי שיש לו מקום
שאינו צריך לו שישכירנו בקצבה הנראה להם ואם רוצים לבנות להם ביה"כ אחר או יחידים
הבאים לבנות להם ביה"כ אין אחרים יכולין למחות בידם והמוחה ראוי לנזיפה ואין להשתמש
בבית הכנסת אלא בדבר הנהוג לכן אם אלו היושבים במערב באים להגביה מקומותיהם במעלה על
האחרים האחרים יכולין למחות אבל להגביה מעט כדי שיזונו עיניהם בענין שלא יהיו נראין
גבוהין דזה נהנה וזה אינו חסר אינן יכולין לעכב וע' לקמן סי' קע"א סעיף א'.
וכן בעל השנייה שפתח לחצירו פתח שני בינו
ובין החיצונה אין החיצונה מעכבת עליו שאין לה להשתמש אלא מפתחה ולחוץ אבל אם פתח הפתח
שני בינו ובין השלישית הפנימית מעכבת עליו שאין לו להשתמש במבוי אלא מפתח חצירו הראשון
ולחוץ וכן הדין בכולם.
הגה. וי"א דכל כנגד חצירו יש לו רשות
לפתוח בין כלפי חוץ בין כלפי פנים ולכן יכול למחות ג"כ על מי שבא לסתום נגד חצירו
אע"פ שהוא לפנים מפתח חצירו.
סימן קסג - דברים שבני העיר כופין זה את
זה. ובו ו' סעיפים.
א. כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים
ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל
מי שירצה מן הצבור.
הגה. וה"ה לכל צרכי העיר וע' בא"ח
סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם וכופין בני העיר זה את זה
להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה וע"ל סי' ד' וסי' ז' בני
העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו ואם נקראים מוחזקין דין שכירות למניין ע'
בא"ח סוף סי' נ"ה ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן
לזה כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בע"ב הנותנים מס ויקבלו
עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים וילכו אחר הרוב ואם המיעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף
אותן אפילו בדיני עכו"ם ולהוציא ממון על זה והם צריכין לתת חלקם והמסרב מלומר
דעתו ע"פ החרם בטילה דעתו ואזלי' בתר רוב הנשארים האומרים דעתן וע' בי"ד
סי' רנ"ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה.
ב. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדים
אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדים אותו
וכל הדר בעיר י"ב חדשים שקנה בה בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים
לתיקון החומה ודלתות ושכר הפרשים והשומרים את המדינה וכיוצא בדברים אלו ששומרים העיר.
הגה. ודוקא בסתם אבל אם ידענו שרוצה לקבוע
בעיר מיד הוי כאנשי העיר וי"א דאם שכר בית דירה כל ששכרה לי"ב חדש הוי כאנשי
העיר מיד וי"א דבעינן קנה דוקא להשתקע ויש אומרים אפי' לגור ולכ"ע אם נפל
לו בית בירושה או במתנה אינו כלום מיהו אם יש מנהג הולכין אחריו וי"א דכל זה במס
קצוב אבל כשאינו קצוב מיד כששוכר בית חייב ליתן גם הוא דעושה עין כמו שאר בני העיר
ואיכא למימר דמתרבה המס בשבילו ויש חולקין והא דמהני אם דר שם י"ב חדש היינו שנתעכב
שם שלא מחמת אונס אבל אם נתעכב שם מחמת אונס כגון שחלה או כדומה לזה לא ומיהו אם הרויח
שם צריך לתת מס לפי ענין ההרוחה כמו שנתבאר לעיל סי קנ"ו מי ששהה בעיר שנים רבות
ולא תבעו ממנו מס לא הוי מחילה ולכשיתבעו ממנו צריך לתת למפרע כל מס שהושם על בני העיר
אין אדם יכול לפטור עצמו ממנו בצאתו העיר אחר שהושם המס ואפי' אחר שנתנו לשר חלקם אם
השר כופר צריכין לחזור וליתן ואם יש להם חילוקים עם בני העיר צריכין לחזור למקומם ולדון
עמהם ואם נהגו בענין אחר הכל כפי המנהג.
ג. כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין
לפי קירוב הבתים לחומה כל הסמוך לחומה נותן יותר וי"א שגובין לפי הממון ואחר שחלקו
לפי הממון גובין ג"כ איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר כיצד ב' בתים שוים בקירוב
זה בזה ויש בהן ממון בשוה פורעים בשוה ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק
ויש בו ממון אין גובין מהקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש.
הגה. כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר
רוב הממון והעשירים שהם מיעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה ולכן פסק מהרא"י על
ה' אנשים בעיר אחת ומהן ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להן
שהדין עמהם
ואם שני בתים יש בהם ממון בשוה וא' רחוק
וא' קרוב הקרוב יתן יותר מהרחוק ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות אבל בזמן שיש
מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה לא איכפת לן בקירוב בתים כלל ואין גובין אלא לפי שבח הממון
ואם באים על עסקי נפשות גובים אף לפי שבח נפשות החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות
והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל.
הגה. וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא
סכנת נפשות גובין לפי הנפשות וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל שמדות ואפי' מענין
אותו ביסורין י"א דגובין לפי הממון של ישראל ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו
סכנת נפשות ואפי' רק ציוו שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה וכדומה גובין לפי נפשות
ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות ונתפשרו
עם המושל לתת קצבה לשנה גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה ודוקא בכה"ג
אבל אם העכו"ם עדיין שומרים והיהודים שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן עדיין
אקרקפתא דגברא מונח וגובין בשוה הן דל הן עשיר וכשגובין לפי ממון אין חילוק בין ממון
שלו או ממון אחרים שעסק בהן ואפי' נהגו שלא ליתן מהם יכולים לשנות ולקצוב ליתן מהם
מכאן והלאה וי"ח וסבירא להו דא"צ ליתן ממון אחרים ואם מתייראין שעושין להם
עין יגידו למלך והמנהג כסברא הראשונה ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים יתן המקבל מפלגא
והנותן פלגא וכן צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה או לבניו או בנותיו הקטנים אם היו
רגילין תחילה לתת ע"פ הערכה יכולין לשנות ולתקן ע"פ השבועה דהוו כשותפין
זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין ואם כולן נותנין ע"פ השבועה
ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו י"א דאין שומעין לו ואם שמו
המס על כל אחד מהם מה יתן והתחילו לגבות מאותה שעה הוי על אחד כחוב ואפילו העני אח"כ
חייב ליתן מה שפסקו עליו וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה מיהו מי
שבא לעיר בין הזמן שנתחייב במס ההוא ובין זמן הגבייה י"א דא"צ ליתן המס ההוא
מאחר שכבר נתחייב ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו מיהו י"א דאם המס ההוא תועלת
הבאים חייבים ליתן חלקם וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג' פעמים
אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם
בענייני המסים ואח"כ לא רצה ונתייאשו מן החוב ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם
הקהל הוו כזוכים מן ההפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלואה וירדו
מנכסיהם מי שיש לו חובות על אחרים אם ראויין ליפרע נותן מהם וכן אם נתחייב לאחרים מנכין
לו אם יצטרך לשלם אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכונות כל זמן שלא נזקף עם הקרן
וכן שכירות שלא בא ליד בעליו וכן אין נותנים ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה אם אין
לו הנאה מהם אבל אם יש לו הנאה מן הריוח או לזרעו אחריו נותן כפי הנאה שבהן מי שיש
לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו י"א דחייב ליתן מהם מס אף ע"פ שנותן
ג"כ במקום שהפקידן ויש חולקין ולכ"ע אם היו לו קרקעות במקום אחר אינו נותן
מהם כלום ובמקום שנותנין ע"פ הערכה אינו יכול לומר שטעו אבל אם נותנין ע''פ השבועה
י"ל שטעו
אבל ממון דלא מיטלטל אין גובין עליו כלל.
הגה. והא דאין נותנין מקרקעות היינו מבתים
וכדומה שאינו מרויח בהן אבל אם יש לאדם שנים או ג' בתים ודר באחד מהן ומשכיר האחרים
או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן או שעוסק בפרקמטיא צריך ליתן מהם אבל לא כ''כ כמו
משאר ממון כשנותנים מבתים כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר צריך ליתן יותר ובכל זה
הולכין אחר המנהג ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שא"צ ליתן מהם
אין שומעין להן וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין נותנים משאר כלי בית או ספרים אבל
תכשיטין נותנין מהם אבל אינו כ"כ כמו משאר ממון ואין חילוק אם מחוברים לבגדים
או לא והכל כפי המנהג
ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפת
בתים ונתיצתם גובין אף לפי כולם.
הגה. במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד
תינוקות ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם ויצטרכו הקהל ליתן השכר גובין לפי
ממון וכן בשכר החזן וע' בא''ח סי' נ"ג סעיף כ"ג וכן בנין בית הכנסת גובין
לפי ממון כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדומה
אפ"ה צריכין ליתן חלקן.
ד. כל הדברים הצריכים לשמירת העיר לוקחים
מכל אנשי העיר ואפילו מהיתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין ת"ח צריכים שמירה שתורתן
משמרתן אבל לתיקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים ואם כל העם יוצאים ומתקנים בעצמם
לא יצאו ת"ח עמהם שאין דרך תלמיד חכם להתזלזל בפני ע"ה היו חופרין נהר להביא
למדינה מים גובין אפי' מהיתומים שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם לפיכך
אם אירע שום דבר שלא באו המים הואיל ולא נהנו מהם היתומים מחזירים להם כל מה שנלקח
מהם וכן כל כיוצא בזה.
הגה. אבל אין היתומים צריכים ליתן אפי' לבנין
בית הכנסת דלאו בני מיעבד מצות נינהו כמו שיתבאר לקמן סי' ר"צ סט"ו.
ה. תלמידי חכמים פטורים ממסים כמו שנתבאר
בטור יורה דעה סימן רמ"ג.
הגה. יש מקומות שנוהגין שחזן בית הכנסת פטור
ממסים ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג מיהו מדינא אינו פטור ואם שכרוהו מתחלה לפטור
ממסים ואח"כ שכרוהו סתם ודאי על תנאי ראשון שכרוהו.
ו. אדם שהוא בטל ואין לו שום משא ומתן בעיר
אם בני העיר פייסו בשבילו כגון כשבא גובה המס לגבות חק הקצוב והוא מטילו על בני העיר
לפי אומד דעתו עד כדי קצבתו ואמרו לו בני העיר אדם זה בטל הוא ואינו ראוי לפרוע מס
ומחמת זה פטרו וגובה מהם חלקו שנתמעט צריך לשלם להם חלקו שהטיל עליהם אבל אם מעצמו
פטרו אע"פ שהטיל חלקו על שאר בני העיר פטור.
הגה. הא דאדם בטל חייב במס היינו כשדר בעיר
אבל מי שבא דרך מקרה בעיר אינו חייב כלום מאחר שאינו מרויח בה וכל זה שפטרוהו קודם
שקבעו המס אבל אם קבעו המס על בני העיר ואח"כ פטרו אדם בטל חייב ליתן חלקו מי
שמחל לו השר חלקו במסים אם בא ע"י בקשתו צריך ליתן להקהל חלקו ואם פטרו מעצמו
הרי הוא שלו לבד וי"א שקודם שנתפשרו עם השר אין כח ביד השר לפטור א' מהן או להקל
על אחד ולהכביד על אחרים או להפרידן זה מזה אבל אם כבר נתפשרו עם השר ומחל אח"כ
לאחד חלקו אפי' ע"י בקשתו הוא שלו וא"צ ליתן להקהל ומי שפטרו המלך או השר
ממסים וארנוניות מ"מ משאר צרכי העיר לא פטרו וחייב ליתן לכל צרכי העיר יחיד שנותן
חק למלך אפ"ה צריך ליתן עם הקהל הקהל שותפין זה עם זה במסים הקצובים אבל בעלילות
אין שותפין ואם המושל מעליל על קצתן אין האחרים חייבים ליתן אפי' העליל תחילה על כולן
וברחו קצתן או נפטרו בחכמתן פטורים וע' לעיל סי' קכ"ח ואם בא עלילה על עיר אחת
כל הקהילות אשר יש לחוש שגם עליהם יעבור חייבין ליתן לזה ובמס שאינו קצוב יכול המלך
או המושל להפריד או לחבר הנותנין כפי מה שירצה ואין רשות לאיזה יחיד או קהל לגרום עם
המלך לחבר לאיזה קהל או להפרידן אם הדבר מזיק לאחרים ואם עשו יש להם דין מסור אך רשאין
לומר אנחנו מועטים או כדומה לזה והמלך יעשה מה שירצה ובני המדינה שהיו שותפין בנתינת
מסים ואח"כ נתן המלך קצת המדינה לבנו אם המס בא ליד בן המלך נתפרדו זה מזה ואם
המס בא עדיין ליד המלך השותפות קיים כמו בראשונה מי שתפסו השר והוצרך לתת לו ממון הרבה
וע"י כך פטרו ממסים פטור לתת עם הקהל אבל אם עובד לשר וע"י כך פטרו חייב
וכמו שנתבאר יש אומרים שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן אותן
שאינם נושאין ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה וע' לעיל סוף סעיף ג' סימן זה קהל
שפטרו א' ממסים פטור וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין מיהו יכולין למימר שלא פטרוהו
רק לשנה וע' לקמן סוף סימן רנ"א מדיני תקנות קהל ובני העיר נמצא בתקנות קדומות
שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות בעלים ומי שאינו נושא בעול עם הציבור יכול
להכריח אחרים אבל לא יהיה גבאי.
סימן קסד - בית ועליה של שנים ומה יש על
כל אחד לתקן. ובו ח"ס.
א. הבית והעליה של שנים כל קלקול שיארע בכתלים
מן התקרה ולמטה חייב בעל הבית לתקנו ואם אינו רוצה לתקנו בעל העליה כופהו ומן התקרה
ולמעלה יתקננו בעל העלייה אם ירצה והתקרה בעצמה היא של בעה"ב והמעזיב' שעליה היא
של בעל העלייה.
הגה. וי"א דאין בעל הבית חייב לתקן
התקרה אלא בעל העלייה צריך לתקנו וכן נראה לי לדון וכל צרכי הגג חייב בעל העלייה לתקן
ג"כ ודוקא בב' שותפים אבל בשוכר ומשכיר על התחתון לתקן התקרה.
ב. נדלדלו קורות הבית וירדו לאויר הבית אם
הגיעו לתוך י' טפחים סותר ובונה ואם לא הגיעו יכול בעל העלייה לעכב עליו ואפי' אמר
לו בעל הבית אני אשכור לך מקום כדי שתדור בו עד שאתקן התקרה אפי' אינו משתמש בו אלא
בעצים אין שומעין לו שהרי אומר לו איני רוצה שאטרח ממקום למקום כדי שתתקן ביתך התנו
ביניהם דבר זה אם נשאר בגובה הבית שיקח אדם חבילה בינונית על ראשו ויכנס בה תחת קורות
אלו שנתעקמו אינו סותר ואם אינו יכול ליכנס עד שיכוף ראשו סותר ומתקן ובונה ואין בעל
העליה יכול לעכב שהרי התנו ביניהם תחלה.
הגה. לא נדלדלו הקורות אלה הושפלה התקרה
מחמת שנכנסו כותלי הבית בארץ והגיעה עד פחות מי' הוצאות ההגבהה על שניהם ולמעלה מי'
העליון יכול לעכב ובדרך שנתבאר כותל שבין ראובן לשמעון והיא של א' מהן יכול לסתרה כשירצה
ואין השני יכול למחות ואם הכותל רעוע אע''פ שהוא של שניהן אחד מהן יכול לסותרה והשני
צריך לתת חלקו.
ג. נפלו שניהם הבית והעליה הרי שניהם חולקים
בעצים ובאבנים ובעפר ואם נשתברו מקצת האבנים רואים איזה ראויה להשתבר אם אבני הבית
או אבני העלייה ודבר זה ידוע מדרך הנפילה אם נפל העליון על התחתון והרסו או נשמט התחתון
ונפל העליון ונהרס ואם אינם יודעים כיצד נפל חולקין האבנים השלימות והשבורות.
ד. היה א' מכיר מקצת האבנים והן שלימות והשני
מודה לו בכולם או שמודה על קצתם ועל קצתם אומר לו איני יודע נוטלן אפי' הן גדולות וטובות
יותר משאר אבנים והשני נוטל כל כך שלימות כנגדן.
ה. אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות כדי שיבנה
עלייתו על גביו והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית כשהיה ויושב ודר בתוכו
עד שיתן לו כל יציאותיו ואחר כך יבא ויבנה עלייתו אם ירצה ואם אין א' מהם יכול לבנות
בעל העלייה נוטל שליש הקרקע ובעל הבית שני שלישים..
ו. רצה בעל הבית לבנות ביתו בונהו כשהיה
ואם בא לשנות בכותלים אם חיזק אותם והרבה ברחבם יותר ממה שהיו שומעין לו רצה למעט ברחבם
או לפחות מחזקם כגון שהיו אבנים ובקש להחזיר לבנים וכיוצא בהם אין שומעין לו בא לשנות
את התקרה לקורות כבדים וחזקים שומעין לו לפחות ממה שהיו אין שומעין לו הרבה בחלונות
או שהוסיף בגובה הבית אין שומעין לו מיעט בחלונות או שמיעט בגובה הבית שומעין לו.
ז. וכן בעל העלייה בונה אותה אם רצה כשהיתה
ואם בא לשנות הכותלים להרחיב ולהחזיק אין שומעין לו מפני שהוא מכביד על כותל התחתון
אבל למעט שומעין לו וכן בקורות תקרה העליונה אם שינה אותם לקלים ממה שהיו שומעין לו
לכבדים מהם אין שומעין לו הרבה בחלונות או שמיעט בגובה העלייה שומעין לו אבל אם מיעט
בחלונות או הרבה בגובה אין שומעין לו.
הגה. ומיהו כל שאין הקפדה רק בכובד הבנין
אם היה המנהג לשנות אזלי' בתריה י"א הא דאסורים לשנות היינו כשלקחו או ירשו זה
הבית וזה העלייה אבל כשבנו מן ההפקר יכולין לשנות שהרי בתחלה אם היה רוצה היה בונה
כל מה שירצה.
ח. יש מי שאומר שכותל שבין שתי חצירות שהמקום
והאבנים של שניהם כל א' בונה ומגביה ומכביד כמו שירצה ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל
הבנין לפי ראות עיני הבקיאים בבנין ויש מי שאומר דהני מילי במקום שלא נהגו השותפים
להקפיד בכך אבל אם נהגו להקפיד מעכב עליו.
סימן קסה - מי שיש לו גינה תחת בד של חבירו.
ובו ס''א.
א. בית הבד שהוא בנוי בעובי ההר וגנה אחת
על גביו ונפחתו שמי בית הבד בד' טפחים או יותר הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה
זה לבית בדו כיפין ויתקן העליון קרקע גנתו ויזרע כל גנתו.
סימן קסו - מי שנפל כותלו לגינת חבירו. ובו
סעיף אחד.
א. מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל
כופין אותו לפנות אבניו אם אמר ליה פנה אותם והיו שלך אין שומעין לו ואם נתרצה בעל
הגינה בכך ופינה אותם וחזר זה ואמר תן לי אבני ואין לך יציאותך אין שומעין לו אבל כל
זמן שלא פינה אותם אפי' הם בחצירו של זה ואמר לו פנה אותם ויהיו שלך לא קנה חצירו שלא
כוון אלא לדחותו.
סימן קסז - שתי גינות אחת גבוה מחברתה. ובו
ב' סעיפים.
א. שתי גנות זו על גב זו והירק בינתיים בגובה
עובי הארץ שביניהם כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול אותו מעיקרו הרי הוא שלו ובלבד
שלא יאנוס עצמו והשאר של תחתון.
הגה. היתה יד העליון מגיע עד למטה אפ"ה
כל שהוא סמוך לקרקע פחות משלשה הוא של מטה
היה מגיע לגופו ואין מגיע לעקרו לא יטול
העליון ואם נטל אין מוציאין מידו.
ב. אילן העומד על המצר אע''פ שהוא נוטה לתוך
שדה א' מהם הרי שניהם חולקין בפירותיו.
סימן קסח - שטף נהר את זיתיו והמוכר זיתיו
לעצים. ובו ב"ס.
א. שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו
ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו בארץ ישראל משום יישוב הארץ אלא יעמדו במקומם
ואם עקרןהנהר בגושיהם יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל כל שלשה שנים ולאחר שלשה שנים הכל
לבעל השדה אלא שצריך ליתן לבעל הזיתים דמי הזיתים כמו שהיו שוים מתחלה בששטפן הנהר
ואם לא נעקרם בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד ואם בא בעל הזיתים ליטול זיתיו בין תוך שלשה
בין לאחר שלשה הרשות בידו בחוצה לארץ אבל בארץ ישראל אין שומעין לו וזה נותן לו דמי
זיתיו כמו שעומדים לימכר לנטיעות ואם זה אומר לו טול אילנותיך שומעין לו.
ב. המוכר זיתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ מיד
כל הפרות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע ואם התנה עמו לקיץ כל זמן שירצה כל הפירות שיוציאו
לבעל העצים מכר סתם אם עשו פחות מרביעית לסאה חוץ מההוצאה הרי אלו של בעל הזיתים עשו
רביעית לסאה חוץ מההוצאה יחלוקו.
סימן קסט - מי שיש לו בור לפנים מבורו וגינה
לפנים מגינתו. ובו ב' סעיפים.
א. מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו ויש
לו דרך עליו אין לו רשות ליכנס שם אלא ביום בשעה שדרך בני אדם ליכנס ואין לו רשות להכניס
בהמותיו שם אלא ממלא ומוציא לחוץ וכל אחד מהם עושה מפתח לבור שלא יכנס שום אחד מהם
אלא מדעת חבירו.
ב. מי שיש לו גנה לפנים מגינתו של חבירו
אין לו רשות ליכנס בה בלילה ולא להכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת והחיצון
זורע את הדרך נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בה באיזה שעה שירצה ומכניס לתוכה תגרים
אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת ושניהם רשאים לזורעה.
סימן קע - גנות המסתפקות ממעין אחד. ובו
ב' סעיפים.
א. חמש גנות המסתפקות ממעין אחד ונתקלקל
המעין כולם מתקנות עם העליונה נמצאת התחתונה מתקנת עם כולם ומתקנת לעצמה והעליונה אינה
מתקנת אלא לעצמה.
ב. בני הנהר משקין על הסדר רצה אחד לסכור
כדי שיחזיר לו המים וישקה תחלה ואחר כך יפתח ואחר רוצה להשקות תחלה כל המתגבר זכה ובור
שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום.
