‏הצגת רשומות עם תוויות שומר שכר ואומנים סימן שג-שו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שומר שכר ואומנים סימן שג-שו. הצג את כל הרשומות

שלחן ערוך הלכות שומר שכר ואומנים סימן שג-שו

שלחן ערוך הלכות שומר שכר ואומנים סימן שג-שו

סימן שג - שומר שכר באיזה דבר חייב או פטור ומאימתי מתחייב. ובו טו סעיפים.
א. שומר שכר גם הוא אינו מתחייב בשמירתו עד שימשוך במקום שראוי למשוך כמו שנתבאר בסי' רצ''א בש''ח.
הגה. י''א אדם ששולח לחבירו שום דבר להוליכו למקום אחד ובתוך כך שלח לו דורון הוי שומר שכר ראובן שאמר לשמעון יש לך חפץ פלוני למכור אשרתך ואמכרנו ושמעון אומר תנהו בכך וכך והמותר יהא שלך נעשה ראובן שומר שכר עליו אע''פ ששתק כשקבלו.
ב. שומר שכר חייב בגניבה ואביד' וי''א שאפי' שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע''י מחילות או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה חייב ואפי' הקיפו חומה של ברזל ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל חייב בגניבה ואבידה אא''כ היה שם ולא היה יכול להציל.
ג. שומר שכר פטור מאונסים איזהו אונס בא עליו לסטים מזויין אפי' אם גם הרועה מזויין לפי שהליסטים מוסר נפשו יותר.
הגה. אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו החפצים שהיה ש''ש עליהם הוי אונס אם לא היה יכול להציל בעצמו ולא ע''י אחרים ודוקא שיודע בודאי שנשרפו אבל אם אינו יודע בבירור רק שהיו בבית שנשרף אינו יכול לישבע שנשרפו דדילמא עכו''ם נכנסו וגנבו אותו ולכן חייבים לשלם אא''כ עכו''ם הנכנסים הם ליסטים מזויינים דאז ישבע שנשרפו או נגנבו בלסטים מזויינים ופטור.
ד. רועה שבאו זאבים וטרפו ממנו אם היה זאב אחד אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים ואם היו שני זאבים הרי זה אונס שני כלבים אינם אונס אפי' באו משתי רוחות היו יותר על שנים ה''ז אונס.
ה. יש מי שאומר דכל מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא בשלא השתדל להציל אבל אם השתדל להציל ולא יוכל אין לך אונס גדול מזה ונשבע על זה ונפטר.
ו. הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסים בזמן שבאו מאליהם אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים אין אלו אונסים וחייב לשלם.
ז. רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו ולהראותו שאינו חושש ממנו וא''ל הרי אנו במקום פלוני כך וכך רועים אנחנו כך וכך כלי מלחמה יש לנו ובא אותו הלסטים ונצחו ולקח מהם הרי הרועה חייב.
ח. רועה שהיה לו להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל ה''ז חייב אחד ש''ח ואחד ש''ש אלא שש''ח קורא רועים ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא פטור אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית ואם לא עשה כן והיה לו לשכור ולא שכר הרי זה פושע וחייב.
ט. רועה שטען הצלתי ע''י רועים בשכר נשבע ונוטל מה שטען שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן ויכול היה לומר נטרפה וישבע בנקיטת חפץ.
י. רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בשעה שדרך הרועים להכנס בין בעת שאין דרך הרועים ליכנס ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל ע''י רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם.
הגה. וי''א דאם נכנס בעת שאין דרך ליכנס חייב בכל ענין דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וע''ל סי' רצ''א סעיף י''ב.
יא. רועה שומר שכר שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת מהן לחבירתה ונפלה לשבולת נהר ה''ז חייב שהיה לו להעבירם אחת אחת שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה הואיל ופשע בשמירתן בתחלה והעביר כאחד אע''פ שנאנס בסוף בעת הנפילה הרי הוא חייב.
יב. מתה כדרכה פטור סיגפה ומתה כגון שהעמידה בחמה או בצינה אפי' לא מתה מיד חייב.
יג. תקפתו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה ה''ז אונס.
יד. העלה לראשי הצוקין או שעלתה מאיליה והוא יכול למונעה ולא מנעה אע''פ שתקפתו ונפלה ומתה או נשברה חייב שכל שתחלתה בפשיעה וסופו באונס חייב.
טו. העלה לראש ההר ומתה שם כדרכה או שפשע בה ולא שמרה כראוי ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה פטור אבל אם נגנבה מהאגם ומתה בבית הגנב חייב.

סימן דש - המעביר חבית ממקום למקום ונשבר מתי חייב. ובו ו''ס.
א. המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה.
ב. ועוד תקנו בדבר זה שאם נשאו אותה שנים במוט ונשברה משלמים חצי הואיל ומשוי זה גדול לגבי אחד וקל לגבי שנים הוי כאונס ואינו אונס ומשלמים מחצה אם יש עדים שלא פשעו בה.
ג. נשברה במקום שאין עדים מצויים נשבעים שלא שברוה בפשיעה ומשלמים חצי דמיה שהרי לא היה לכל א' להעביר אלא משוי שהיה יכול להעביר בפ''ע.
ד. מכאן אתה למד שהאחד שהעביר חביות גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה ביחיד שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל.
הגה. כל זה לשון הרמב''ם ודעתו אבל יש חולקים וסבירא להו דכל שהוא קל לשנים אע''פ שהוא כבד לאחד לא מקרי פושע גמור ואינו משלם רק מחצה.
ה. הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד' ובשאר ימים ג' אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבע והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה ואם החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו שלשה ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה.
הגה. גם זה ל' הרמב''ם ודעתו אבל רוב המפרשים חולקים וסבירא להו בהפך שאם שבר בשאר הימים משלם ג' ואם שברו ביום השוק אם בא לפורעו בשאר הימים צריך ליתן לו ארבע ואינו נפטר אם רוצה ליתן לו חבית אחר של יין אבל אם בא לפורע ביום השוק יכול להחזיר לו חבית אחר של יין והוא שאין לו יין אחר למכור בשוק אבל אם יש לו יין אחר הרי הוא אצלו כשאר ימים וצריך ליתן לו דמי היין.
ו. ש''ש כיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' היא עדיין בביתו אינו עליה אלא ש''ח.

סימן שה - שומר שכופר או שטוען נאנס או נגנב. ובו ז סעיפים.
א. שומר שכר דינו כש''ח לענין אם כפר או טענות אחרות שביניהם כגון אם אמר לו נשתמשת בחפץ וקלקלתו וכיוצא בזה נשבע היסת ונפטר ואם השומר טוען שנאנסה אם במקום שעדים מצויים יביא עדים ויפטר או ישלם ואם אין מצויים ישבע שהיא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו ואם טען נגנבה או אפי' שאומר פשעתי בה והריני משלם משביעין אותו שאינו ברשותו.
ב. נגנבה בלסטים מזויין והוכר הגנב צריך לפרוע לבעל הבית והוא יעמיד הגנב בדין ואפילו אם נשבע כבר ונפטר קודם והוכר הגנב כיון שנמצא הגנב צריך להעמידו בדין והוא יפרע לבע''ה.
ג. היו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שמשך החפץ לשמור פטור אף מפשיעה כמו שנתבאר בדיני ש''ח.
ד. קבל עליו ש''ש להתחייב אף באונסים או שהתנה ליפטר מגנבה ואבידה ומשבועה הכל לפי תנאו.
ה. שומר שכר שמסר לשומר אחר נתבאר משפטו בסימן רצ''א.
ו. האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך ה''ז שמירה בבעלים אמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואני אשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כולם נעשו שומרי שכר זה לזה.
הגה. וי''א ושמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אפי' בחד יומא הוי שומר שכר ולא מקרי שמירה בבעלים.
ז. אמר לו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול שלי שהיא כבדה ובאו לסטים ונטלו האחת הנשארת היא של בעל ראשון.
הגה. דהוי ליה השאילני ואשאילך דהוי שאילה בבעלים מיהו אם אין הדברים השאולים ביד השואלים אלא ביד אחרים כגון שראובן הניח המשכון ביד לוי בעד שמעון ושמעון השאיל דבר לראובן לא מקרי שאלה בבעלים דהא אין שמעון שומר לראובן והוו שומרי שכר זה לזה.

הלכות אומנים
סימן שו - האומנים שומרי שכר ואם קלקלו וטבח שנבל. ובו ח סעיפים.
א. כל האומנים שומרי שכר הם וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות או שא''ל האומן גמרתיו ולא לקחו הבעלים הכלי הרי האומן שומר חנם אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כמו שהיה.
ב. נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמר ושברו או נתן לו עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי ע' בא''ע סי' כ''ח סט''ו.
הגה. הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיקם חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב.
ג. נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועש' כסא רע או ספסל אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד בלא זהdef אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.
ד. המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח וניבלה בשכר חייבים לשלם דמיהם ואם שחט בחנם אם היה טבח מומחה פטור ואם אינו מומחה חייב.
ה. בד''א שניבלה בוודאי אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק כגון ששהה במיעוט סימנים פטור וכן אם מצא הסכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימר בעצם המפרקת נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק.
הגה. אע''ג דאנו נוהגין לאסרו אפ''ה פטור מממון וכן נ''ל ואע''פ שיש מי שחולק ומ''מ שכרו הפסיד דדלמא בסכין פגום שחט.
ו. המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אע''פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע''פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים ומ''מ הסברא הראשונה נראה עיקרdef.
ז. טבח שעושה בחנם וניבל וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהם להביא ראיה שהם מומחים ואם לא הביאו ראיה משלמין.
ח. הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל כיוצא כאלו והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהם כמותרים ועומדים עד שישתדלו במלאכתם הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם.
הגה. וי''א דאע''פ שאין צריכין התראה מ''מ בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס''ת ונמצא בו טעות וצריך לשכור אחר שיגיה אותו אם הם טעיות שדרך סופרים לטעות אין הסופר חייב כלום אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות חייב ומ''מ אזלינן בתר המנהג אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אף זה צריך להגיה ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיה מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו.