שלחן ערוך הלכות שבועות סימן רלו-רלט

שלחן ערוך הלכות שבועות סימן רלו-רלט

סימן רלו - מה היא שבועת ביטוי ושבועת שוא. ובו ו' סעיפים.

א. נפש כי תשבע לבטא בשפתים היינו שנשבע בין על דבר שעבר כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל בין על דבר שהוא להבא כגון שאוכל ואינו אוכל או שלא אוכל ואוכל וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה כגון שזרקתי לים ולא זרקתי או שאזרוק ולא אזרוק ואפילו בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי ולא ישנתי או שאישן ולא אישן ואפי' בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי או שאתן לפלוני או שלא אתן ואפי' נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק כל אלו שבועות ביטוי הן ואם שיקר בשבועתו חייב קרבן.

ב. יש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חבירו מחויב לעשותו אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר אמן או דבר שעניינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים.

הגה. וכל שכן שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחילה היה שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פלונית ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו וי"א דבכי האי גוונא לא מקרי שבועת שוא רק שבועת ביטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו והוא הדין אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי.

ג. במה דברים אמורים שנשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע על שמעון שלא ילך בסחורה וכיוצא בזה אבל אם משביעו על דבר שהוא שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו צריך ליזהר בשבועתו.

ד. נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על איש שהוא אשה או על אשה שהיא איש חייב משום שבועת שוא וכן אם נשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל כגון על שנים שהם שנים וכיוצא בו או על דבר שאי אפשר לעשותו כגון שלא אישן ג' ימים או שנשבע שלא יאכל ז' ימים או שנשבע שלא יאכל מכל פירות שבעולם הוי שבועת שוא ומלקין אותו וישן לאלתר ואוכל לאלתר.

הגה. נשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם והוי שבועת שוא.

ה. נשבע שראה גמל פורח באויר הרי זה שבועת שוא אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח והוא מכנהו גמל אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל הסוכה לוקה וישב בצל סוכה.

ו. שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו.

הגה. ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלוני ועבר אחד מהם השני חייב לקיים שבועתו ואפי' אם נשבעו זה לזה והם ג' או יותר שאף אם עובר האחד השבועה השנים הנשארים צריכין לקיים שבועתן ונראה הא דאם נשבעו שנים ביחד ולא נשבעו זה לזה ועבר האחד השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינן תלוין זה בזה אבל אם תלוין זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לארץ ישראל והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור גם כן וכמו שנתבאר לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"ד.

סימן רלז - הנשבע אם צריך לישבע בשם או בכינוי. ובו י"ב סעיפים.

א. האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו הרי זה שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי.

הגה. ואין חלוק אם הוציא השבועה בלשון הקודש או בכל לשון שיאמרנה.

ב. השביעו אחר שאמר לו אני משביעך שתעשה דבר פלוני או שלא תעשנו וענה אמן או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו כגון שאמר הן או קבלתי דבריך הוי כאלו נשבע בעצמו ואפילו השביעו עובד כוכבים או קטן.

ג. אמר אהא באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני או שאמר ליה אחר כן וקבל דבריו הוי כשבועה אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי.

ד. האומר מבטא שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו הוי כאילו אומר שבועה.

ה. האומר פעמים על דבר אחד אעשנו או לא אעשנו הוי שבועה והוא שיתכוין לשם שבועה במה דברים אמורים כשאמרם זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אמר לא אעשנו ובקשוהו עוד ואמר לא אעשנו לא הוי שבועה.

ו. מי שנשבע בשמים ובארץ ושמש וכיוצא בהם אע"פ שאין כונתו אלא למי שבראם אינה שבועה וה"ה לנשבע בנביא מהנביאים או בשלחן המקדש או באחד מכלי הקדש ואף ע"פ כן מאיימין עליהן ומראין להם שזו שבועה כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות ומתירים להם.

הגה. וכל זה שלא נטל בידו אכל אם נטל בידו כתב אשורית אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אל"ף בי"ת שאין בו רק אותיות אם נשבע בהן והן בידו הוי שבועה וע"ל סי' רי"ב וה"ה אם לא אחזן בידו והיו מונחים לפניו ואמר במה שכתוב בהן.

ז. הנשבע בעשרת הדברות שבועה גמורה היא.

ח. ימין שבועה וכן שמאל דכתיב נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו.

ט. ידות שבועה כשבועה כיצד ידות אמר כנדר רשעים שלא אוכל ככר זה.

י. כינוי שבועה כשבועה כיצד שבותה או שבוקה שלא אוכל ככר זה או מומי אומי אבל אמר באומתא או באומי בבי"ת אינו כלום ואלו הכנויים הם כפי זמנם לבני אדם שלא היו בקיאים בטיב לשון הקדש והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינויים אלו או לגרוע מהם.

הגה. אותן שרגילין לומר בלשון הקודש אמונה אעשה או לא אעשה אף על פי שהן כנדרי זרוזין מ"מ בעי התרה.

יא. אמר לחבירו שבועה שאיני אוכל לך או השבועה לא אוכל לך או לשבועה לא אוכל לך אסור לאכול עמו.

יב. אמר השבועה שאוכל לך נשבע שיאכל עמו ואין חילוק בין הפציר בו תחלה שיאכל עמו או לא הפציר ויש מי שאומר שאם הפציר בו תחלה שיאכל עמו ואמר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו.

סימן רלח - דין שבועה שלא אוכל סתם או אם פירש. ובו כ''ג סעיפים.

א. שבועה שלא אוכל סתם אסור בכל שהוא אבל אינו חייב אלא על כזית ואם פירש כל שהוא או שאמר שלא אטעום חייב בכל שהוא.

ב. נשבע שלא לאכול אסור אף לשתות דשתיה בכלל אכילה אבל אם נשבע שלא לשתות מותר לאכול.

ג. שבועה שלא אוכל או שלא אשתה ואכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויים לאכילה ולשתיה פטור אבל אסור.

ד. אמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ואם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב על השבועה שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה.

ה. נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל.

ו. שבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה או אפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם חלה השבועה גם על הנבילה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבי' חלו שתי השבועות על התאנים.

הגה. הנשבע לקדש אשה פלונית אם תרצה עד הפסח ואחר כך נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה על ידי כולל שהרי אין מחויב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ובלאו הכי אינו מחויב ואם שביעה ראשונה היתה לתועלת האשה או ע"י שידוכין אין לו כח להפקיע זכותה לפיכך צריך להתיר השניה ולקיים הראשונה.

ז. אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות אשתו אסורה דחשיב שפיר אכילה.

ח. אמר שבועה שאוכל היום ואכל עפר יצא ידי שבועה דהא אחשביה אכילה.

ט. שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור שאינו בכלל אכילה סתם ואם פירש שלא אוכל עפר ואכלו חייב בכזית ובפחות מכזית פטור אבל אסור וכן שבועה שלא אוכל חרצן פטור אבל אסור על פחות מכזית.

י. שבועה שלא אוכל ככר זו חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה ואסור אפי' בכל שהוא שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכל שהוא ומכל מקום אם שייר ממנה פחות מכזית חייב כאילו אכלה כולה הלכך אם אמר שבועה שלא אוכלנה ואחר כך אמר שבועה שלא אוכל ככר זו גם השניה חלה שמתחילה לא נשבע אלא על כולה אבל מקצתה יכול לאכול ואח"כ נשבע על קצתה וכשאוכל כזית ממנה עבר על השניה וכשגומר לאכלה מתחייב בראשונה.

יא. אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אין השניה חלה שאי אפשר לו לאכול כולה אם לא שיאכל מתחילה מקצתה.

יב. שבועה שלא אוכל ט' וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר אין השניה חלה אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו שבועה שלא אוכל עשר גם השניה חלה ואם אכל ט' אלו ועוד אחד עובר על ב' השבועות.

יג. שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל ט' יש כאן שתי שבועות ואם אוכל ט' עובר על השניה וכשאוכל העשירית עובר גם על הראשונה והני מילי שלא נדר מככרות ידועות אבל אם נדר מככרות ידועות אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם.

יד. שבועה שלא אוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה ומיהו כשהיא לפנינו צריך לאכול כולה

טו. שבועה שאוכלנה לא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה לפיכך נשרף מקצתה אין צריך לאכול המותר שלא יצא בו ידי חובתו.

טז. שבועה שאוכל ככר זו ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא שנשבע לבטל את המצוה לעבור על שבועתו ועבר מיד אפי' אם לא יאכלנה ואם יאכלנה קיים שבועתו הראשונה ואינו עובר אלא על השניה הלכך מוטב שיאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה מיד עבר על השניה ואם יאכלנה יעבור גם על הראשונה הלכך מוטב שלא יאכלנה כדי שלא יעבור גם על הראשונה צבור שהחרימו על דבר ואחר כך החרימו על הפכו אם לא התירו החרם הראשון קודם שהחרימו השני אין השני כלום.

יז. מי שנשבע על דבר וחזר ונשבע לבטל שבועה הראשונה ונשאל על שבועה ראשונה יש להסתפק אי אמרינן שנפטר מידי שבועת שוא ותחזור שבועה שניה משבועת שוא לשבועת ביטוי כיון שמצאה מקום לחול.

יח. הנשבע לפרוע לפלוני מנה בחדש אדר ואחר כך נשבע לפרוע לאחר באותו זמן וכתוב בשטר הראשון כל זמן שיתבענו וכן בשני ועכשיו בא השני לתובעו כל זמן שלא תבעו הראשון חייב לפרוע לשני שהרי מצאה השבועה מקום לחול אך אח"כ יש לו לקיים הראשונה אם יכול.

יט. נידוי או איסור חל על השבועה והאומר קונם אשתי אסורה לי אם לא אוכל היום נבילות וטריפות אם לא אכל אשתו אסורה וכן אם אמר הרי הוא מנודה אם לא יאכל היום נבילות וטריפות אם עבר היום ולא אכל הרי הוא מנודה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאומרים לו לא תאכל ותתנדה.

כ. נשבע על ככר זה שלא יאכלנו ואכלו אפילו כולו נשאל עליו ונפטר משבועתו.

כא. שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השניה.

כב. הרי שאכל באותו היום ואמר שבועה שלא אכלתי היום שבועה שלא אכלתי היום יש כאן עונש שתי שבועות לשקר.

כג. מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אפי' בשבועות לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה יכול ליתנה כך.

סימן רלט - נשבע על דבר שאין בו ממש או לבטל המצוה. ובו י"ז סעיפים.

א. דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין שנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים או פת סתם בין שהולכין בה אחר לשון בני אדם בין לענין הקמתה וביטולה בין לענין תנאי וי''א שכשם שנדרי זרוזין והבאי ואונסים ושגגות מותרים הוא הדין לענין שבועה והוא שבשנשבע שבועת הבאי לא יהא מעמיד דבריו לומר שודאי ראה באותו דרך כיוצאי מצרים דאם כן אסור הוא וי"א דשבועות הבאי בכל גוונא אסורות ומדברי הרמב"ם נראה דשבועות זירוזין אסורות וגם בשאר שבועות נראה מדבריו שאף על פי שפטור מקרבן איסורא מיהא איכא.

הגה. יהודי שגנב לעובד כוכבים וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים ויודעים שנשבע לשקר יכופוהו שיתפשר עם העובד כוכבים ולא ישבע לשקר אפי' אם היה אנוס על השבועה הואיל ויש חילול השם בשבועתו ואם היה אנוס וליכא חילול השם בדבר מבטל השבועה בלבו הואיל והוא אנוס בשבועה כדלעיל סי' רל"ב.

ב. תקיעת כף דינה כדין שאר שבועות ויש לה התרה והני מילי כשהיא דרך שבועה אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל.

הגה. הגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי צריך התרה. הנותן תקיעת כף לחבירו ותלה בדעתו יכול למחול לו ואם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה לא יוכל למחול לו ובעי התרה.

ג. שבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שנשבע שלא יישן או שלא ידבר.

הגה. נידוי יש לו דין שבועה וי"א דדנין לחומרא שחל על כל דבר שחל עליו השבועה ועל כל דבר שחל עליו הנדר.

ד. שבועה אינה חלה על דבר מצוה בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר שבועה שלא אשב בסוכה בין שהוציאה בלשון נדר שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה.

הגה. ודוקא בנשבע על המצוה לחוד אבל אם נשבע עליה בכולל חלה גם כן על דבר מצוה וכמו שנתבאר לעיל סימן רל"ו וסימן רל"ח.

ה. מלמד שנשבע שאם לא יפרעוהו תוך ו' שבועות יבטל הילדים מלמודם עד שיפרעוהו השבועה חלה דמצוה לאו עליה רמיא אלא על אבות הנערים.

ו. הנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה השבועה חלה וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן חייב משום שבועה אם מבטלה והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה במה דברים אמורים בנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן או לעשות אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה אפילו היא דרבנן לא חלה עליו שבועה.

ז. הנשבע לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ.

הגה. י"א שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו חל ומ"מ נראה לי דיש להתירה תחלה ואח"כ יגלה לו דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים. קריאת התורה בצבור אינו אלא מדרבנן ושבועה או נדר חל עליו.

ח. אם נשבע לדור במקום שנשא אשה אע"פ שע"י כך הוא מתבטל מכיבוד אב ואם לא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון שלא היו נותנין לו אשה עד שישבע כן.

הגה. וכל שכן אם נשא אשה זקנה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת אע"פ שלא קיים פריה ורביה דחלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבועה חלה בהם על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה והוי כנשבע על דעת חבירו.

ט. מתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה ואמר על אחר יהא כמוהו אף על פי שפטור ממלקות ומקרבן על הככר המותפס איסורא מיהא איכא.

י. שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך הרי הוא אסור.

יא. שבועה שהוציאה בלשון נדר כגון שאמר אכילת ככר זה עלי שבועה אסור.

יב. אמר הריני נזיר הריני נזיר חלו שניהם וצריך לנהוג שתי נזירות.

יג. אין שבועה חלה על שבועה שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו אין השניה חלה אבל אם נשאל על הראשונה חלה השניה.

יד. אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בשר כ"ב יום יש מי שאומר שאסור בבשר שנים וארבעים יום ואינו נראה לי אלא אינו אסור בבשר אלא כ"ב יום.

הגה. ודוקא במוסיף בנדר שני על נדר ראשון אבל אם אמר ב' פעמים עשרים יום ודאי לא כוון לימים הראשונים דאם כן נדרו למה לי ואסור בבשר מ' יום ואפילו אם מוסיף על נדרו י"א דאין עולים לו ימים הראשונים רק אם נדר ב' הנדרים ביום אחד אבל אם כבר התחיל למנות עשרים יום הראשונים ואח"כ נדר כ"ב יום אין מנין הראשון עולה לו כלל ואסור בבשר מ"ב יום וראוי לחוש לזה וע"ל סוף סימן רי"ז עוד מזה.

טו. יש מי שאומר שאם אמר קונם ככר זו עלי וחזר ואמר קונם ככר זו עלי אינו חייב אלא אחת.

טז. כיון שנדרי שגגות מותרים אם נשבע שלא אוכל ככר זו אם פלוני אמר דבר זה ונמצא שאמרו מותר בככר וכן אם תלה ככר באחר שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ושכח ואכלה לא חלה עליו השבועה ויכול לאכול של תנאי תחילה ולא חיישינן שישכח ויאכל האיסור אחר כך אבל של איסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל של תנאי ואם אכל של תנאי תחלה בשוגג מותר בשניה ואם אכלה במזיד חייב על השניה.

יז. אם תלאן זו בזו שאמר לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו אסור לאכול כל אחת מהן דחיישינן שמא יאכל השניה ואם אכל האחת אם נזכר לשבועתו בשעה שאכלה אסור בשניה לא נזכר לשבועתו מותר בשניה.