שלחן ערוך הלכות צדקה סימן רמז-רנט
סימן רמז - גודל שכר צדקה, ואם כופין עליה.
ובו ד' סעיפים.
א. מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכמה
פעמים נצטוינו בה במצות עשה ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא
תקפוץ את ידך וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד אלילים ומאד יש ליזהר בה
כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כעובדא דנחום איש
גם זו.
ב. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר
רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.
ג. כל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו.
הגה. ויתן האדם על לבו שהוא מבקש כל שעה
פרנסתו מהקב"ה וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שועתו כך הוא ישמע שועת עניים
גם יתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם וסוף האדם שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה
זו וכל המרחם על אחרים מרחמין עליו.
ד. הצדקה דוחה את הגזירות הקשות וברעב תציל
ממות כמו שאירע לצרפית.
הגה. והיא מעשרת ואסור לנסות הקב"ה
כי אם בדבר זה שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו' וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה
אבל לא בשאר צדקה.
סימן רמח - מי חייב בה ומי ראוי לקבלה. ובו
ח' סעיפים.
א. כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס
מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן בית דין היו כופין
אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו
מה שראוי לו ליתן.
ב. ממשכנים על הצדקה אפילו בערב שבת.
ג. יתומים אין פוסקין עליהם צדקה אפי' לפדיון
שבויים אפילו יש להם ממון הרבה אא"כ פוסקין עליהם לכבודם כדי שיצא להם שם.
הגה. ודוקא צדקה שאין לה קצבה או שיש לה
קצבה על נכסי יתומים ויכולין להמתין עד שיגדלו כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול
עכשיו אבל אם צריכים לאכול עכשיו מעשרין ותורמין להם וה"ה בצדקה שיש לה קצבה כגון
שהיו להם קרובים עניים והיה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה ואין להם לאכול רק זו או יחזרו
על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים האפוטרופוס שלהם נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם.
ד. גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים
ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים וכמה הוא דבר
מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותם והני מילי בסתמא אבל אם הבעל מוחה אפילו כל שהוא
אסור לקבל מהם.
ה. אם האשה השכירה מלמד לבנה אם ידע הבעל
ושתיק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין במעשיה כלום.
ו. בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו
נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים.
ז. אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או
שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והגבאי שמכלימו
ושואל ממנו עתיד הקב"ה ליפרע ממנו.
ח. הרוצה לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב
ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו.
האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש
מהיפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה'.
סימן רמט - כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו
ט"ז סעיפים.
א. שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך
העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית
פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואלך חומש שהרויח בכל שנה.
הגה. ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך
לבריות ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה ואין לעשות
ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים.
ב. לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית
השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה.
ג. צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה
ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות
הפסיד זכותו.
ד. אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא
יגער בו ויגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין
ידו משגת.
הגה. ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו
אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.
ה. אם יכול לעשות לאחרים שיתנו שכרו גדול
משכר הנותן.
ו. שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה
הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות
או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו.
ז. פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי
יתן ולא ידע העני ממי מקבל וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ולא יתן אדם לקופה של צדקה
אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה.
ח. פחות מזה שיודע הנותן למי נותן ולא ידע
העני ממי לוקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים וכזה
ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין ממונים על הצדקה נוהגים כשורה.
ט. פחות מזה שיודע העני ממי נוטל ולא ידע
הנותן למי נותן כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם ומשליכים אותם לאחוריהם ובאים
העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להם בושה.
י. פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל.
יא. פחות מזה שיתן לו כראוי אחר שישאל.
יב. פחות מזה שיתן לו פחות מהראוי בסבר פנים
יפות.
יג. פחות מזה שיתן לו בעצב.
הגה. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן
ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה ומ"מ מי שמקדיש דבר
לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן.
יד. טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר
אני בצדק אחזה פניך.
טו. גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו
בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו.
טז. יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות
צדקה ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים עדיף ממצות בית הכנסת.
הגה. מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת
הזכרת נשמות מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם.
סימן רנ - כמה ראוי ליתן לכל אחד ואחד. ובו
ה' סעיפים.
א. כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו
כיצד אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי'
אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונה לו סוס ועבד וכן לכל
אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת נותנים לו פת. עיסה נותנים לו עיסה. מטה נותנים
לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה חמה. צונן צונן. להאכילו לתוך פיו מאכילין. אין לו אשה
ובא לישא משיאין לו ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.
הגה. ונראה דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד
אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ואם אין רבים אצלו
יתן לו היחיד אם ידו משגת וכמו שנתבאר סימן רמ"ט.
ב. אשה שבאה לינשא לא יפחתו לה מנ' זוז ואם
יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה.
ג. עני המחזר על הפתחים אין נותנין לו מהקופה
מתנה מרובה אלא מתנה מועטת.
ד. אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר
בפונדיון מד' סאין בסלע ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן מראשותיו ושמן וקטנית
ואם שבת נותנים לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק ואם מכירין אותו נותנין לו
לפי כבודו.
ה. עניי העיר מרובים והעשירים אומרים יחזרו
על הפתחים והבינונים אומרים שלא יחזרו על הפתחים אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור לפי
ממון הדין עם הבינונים.
הגה. כי עיקר חיוב הצדקה לפי הממון ויש מקומות
נוהגין ליתן לפי הנדבה ויש לפי המס והנותן לפי ברכתו ראוי יותר לברכה.
סימן רנא - למי נותנין הצדקה ואיזה קודם
לחבירו. ובו י"ד סעיפים.
א. מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות
האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו.
ב. מי שהוא עבריין להכעיס אפילו למצוה אחת
כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה אסור לפדותו אם נשבה.
ג. הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב
במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו
והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו
ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין
עניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת.
הגה. והקבועים בעיר קרואים עניי העיר והם
קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים
ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ.
הגה. פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב
לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים
לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים
לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן.
ד. כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול
כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר.
ה. מי שנתן ממון לגבאים לצדקה אין לו ולא
ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו הטוב בעיני אלהים ואדם.
הגה. אבל קודם שבאו לידי גבאי אם נדר צדקה
סתם נותנין לקרוביו העניים דאומדין דעתו דכוונתו לקרוביו ודוקא אם היו לו קרובים עניים
בשעת הנדר אבל אם היו עשירים אז והענו אין נותנין להם וכל זה בפוסק צדקה לבד אבל אם
פוסק צדקה עם בני העיר על דעת בני העיר נדר והם יעשו מה שירצו.
ו. יהיו עניים בני ביתך.
ז. חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום.
ח. איש ואשה שבאו לשאול מזון מקדימין אשה
לאיש וכן אם באו לשאול כסות וכן אם באו יתום ויתומה לינשא מקדימין להשיא היתומה.
ט. היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס
או לכסות או לפדות את כולם מקדים הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי
והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר במה דברים
אמורים בזמן שהם שוים בחכמה אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג עם הארץ ממזר תלמיד
חכם קודם וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם
גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול ממנו.
י. מי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אחריו
אם הוא רמאי אלא מאכילין אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי
ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד.
יא. רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ משום
דהוו שני בצורת ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם הא לאו הכי חייב להחיותו אבל
אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע"פ שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך.
יב. שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל
א' מהם ליתן צדקה שלו לחבירו.
הגה. ודוקא צדקה אבל אם חייבים כל אחד קנס
לצדקה שעברו על איזה דבר אינם יכולים לתת אחד לחבירו דאם כן אין כאן קנס.
יג. צבור שצריכין לשכור רב ושליח צבור ואין
ספוק בידם ליתן לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם ואם לאו שליח
צבור קודם.
הגה. ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה
דגנאי הוא לו וגם לבני העיר אלא יעשו לו ספוק ממקום אחר אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו
מצדקה שלו וזהו דרך כבוד.
יד. יכולים לשנות אפי' מתלמוד תורה לצורך
שלשים פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין
להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים.
סימן רנב - דין פדיון שבויים וכיצד פודין
אותם. ובו י"ב סעיפים.
א. פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן
ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולים לשנותן
לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך בנין ב"ה ואפי' אם קנו העצים והאבנים והקצום
לצורך הבנין שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת מותר למכרם לצורך פדיון שבויים אבל אם בנאוהו
כבר לא ימכרו אותו.
ב. המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על לא
תאמץ את לבבך ועל לא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך
ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות
והרבה דברים כאלו.
ג. כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר
להקדים הוי כאילו שופך דמים.
ד. אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני
תיקון העולם שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם אבל אדם יכול לפדות את עצמו
בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפי' אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה
אדם גדול פודים אותו בדמים מרובים.
ה. אין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם
שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם.
ו. מי שמכר עצמו לעובד כוכבים או שלוה מהם
ושבו אותו בהלואתו פעם ראשונה ושניה פודים אותו ושלישית אין פודים אותו אבל פודים את
הבנים לאחר מיתת אביהם ואם בקשו להרגו פודין אותו מיד אפילו אחר כמה פעמים.
ז. עבד שנשבה הואיל וטבל לשם עבדות וקבל
עליו מצות פודים אותו כישראל שנשבה.
ח. פודים האשה קודם האיש ואם רגילין במשכב
זכור פודים האיש קודם.
ט. הוא ואביו ורבו בשבי הוא קודם לרבו ורבו
קודם לאביו אמו קודמת לכולם.
י. אם איש ואשתו שבויים אשתו קודמת לו ובית
דין יורדין לנכסיו ופודים אותה ואפי' עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו.
יא. מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות
עצמו פודים אותו בעל כרחו.
יב. האב חייב לפדות את הבן אי אית ליה לאב
ולית ליה לבן.
הגה. וה"ה קרוב אחר קרוב קרוב קודם
דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור הפודה חבירו מן השביה חייב לשלם
לו אם אית ליה לשלם ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו וצריך לשלם לו מיד ולא יוכל
למימר אני ציית לך דין ואם אית ליה אח"כ טענה עליו יתבענו לדין דבלא זה אין אדם
פודה את חבירו.
סימן רנג - מי הוא הראוי ליטול צדקה. ובו
י"ב סעיפים.
א. מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי
מזון י"ד סעודות לא יטול מהקופה ואם יש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן בהם או שיש
לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם לא יטול צדקה ואם יש לו ר' זוז חסר דינר ואינו נושא
ונותן בהם אפי' נותנים לו אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול.
הגה. ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ
כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו נקרא פעם א' ואפי' נתנו לו ר' זוז בעיר א' יכול
לקבל יותר ומכאן ואילך אסור
ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב או שממושכן
לכתובת אשתו הרי זה יטול ואם יש לו בית וכלי בית הרבה ואין לו ר' זוז הרי זה יטול ואין
צריך למכור כלי ביתו ואפי' הם של כסף וזהב במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש
ומצעות וכיוצא בהן אבל מגרדה או עלי שהם של כסף מוכרם ולא יטול מהצדקה והא דאין מחייבים
אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר
מיחידים אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה לא יתנו לו עד שימכור כליו.
הגה. וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה
למי שיש לו דבר קצוב אין חושבין לו בית דירה וכלי תשמישיו וכל מי שהוא עשיר אסור ליתן
לבניו אע"פ שהם גדולים אם הם סמוכים על שולחן אביהם וכל זה דרך צדקה אבל דרך דורון
וכבוד יכול לקבל אדם כדאמרי' הרוצה ליהנות יהנה כאלישע.
ב. ויש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא
בימיהם אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח
ודברים של טעם הם.
ג. מי שהיו לו קרקעות ואם ימכרם בימות הגשמים
ימכרם בזול ואם יניחם עד ימות החמה מוכרן בשויין אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין
אותו מעשר עני עד חצי דמיהם ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה היו שאר האדם לוקחים
ביוקר והוא אינו מוצא מי שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד אין מחייבים אותו
למכור אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור.
ד. בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו
בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזיר לביתו אינו חייב לשלם.
ה. מי שפירנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל
תבע ממנו מה שפרנסו פטור.
הגה. אפי' היה לו ליתום באותה שעה אם לא
שפירש שדרך הלואה פרנסו ודוקא יתום אבל אחר אפי' בסתם נמי אמרי' שדרך הלואה עשה מאחר
שיש לו נכסים ועיין בחושן המשפט סי' ר"ץ סעיף כ"ה.
ו. עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו
על מה שצריך המותר שלו ואם גבו לעניים סתם והותירו ישמרו לעניים אחרים וכן מותר שבוי
לאותו שבוי ואם גבו לשבויים סתם והותירו ישמרו אותם לשבויים אחרים וכן מותר המת ליורשיו
מותר מתים למתים ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם.
ז. מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה
יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו ולזה הדעת נוטה בזמן הזה
דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כן והוא הדין לנטמע השבוי בין העובד כוכבים קודם
שנפדה.
הגה. ועיין בחו"מ סוף סי' רפ"ג
והוא הדין אם נדר א' ליתומה מעות להשיאה ומתה דלא זכו בהם יורשים ומיהו כל זמן שהיא
חיה הם של היתומה וצריך לתת לה מיד ואין ממתינים על נשואיה ואם מתה המעות חוזרין ועיין
בחושן משפט סי' רנ"ג סעיף י"ו דיש חולקין.
ח. עני שנתן פרוטה לצדקה מקבלין ממנו ואם
לא נתן אין מחייבין אותו ליתן נתנו לו בגדים חדשים והחזיר הישנים מקבלים ממנו ואם לא
החזיר אין מחייבים אותו.
ט. עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימים ונותנין
לו לשם מתנה או לשם הלואה.
י. עשיר המרעיב עצמו ועינו צרה בממונו שלא
יאכל ממנו אין משגיחין בו.
יא. תלמיד חכם חייבים לתת לו לפי כבודו ואם
אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה שקונים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר
ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בהם.
יב. מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו
לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה.
הגה. אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים דאז
נתנו לו אדעתא דהכי שישלם.
סימן רנד - שלא לקבל צדקה מאחרים. ובו ב'
סעיפים.
א. אסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים
בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהעובד כוכבים בצינעא
הרי זה מותר.
ב. עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה אין
מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עובדי כוכבים בסתר כדי שלא
ישמע השר.
הגה. וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל
וכל זה דוקא כשנותנין מעות לצדקה אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת מקבלים מהם אבל לא מן
המומר ועיין לקמן סי' רנ"ט סעיף ד'.
סימן רנה - להרחיק מקבלתה. ובו ב' סעיפים.
א. לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו
בצער שלא יצטרך לבריות וכן צוו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואפי' היה חכם
מכובד והעני יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות.
ב. כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה
העם ונוטל אינו מת עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן
יטול כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב
בנפשו ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו ודוחק את השעה
וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת עד שיפרנס אחרים ועליו הכתוב אומר ברוך
הגבר אשר יבטח בה'.
סימן רנו - קופה ותמחוי היאך נגבים ומתחלקים.
ובו ו' סעיפים.
א. כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם
גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר
הקצוב עליו והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה
ימים וזו היא הנקראת קופה וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת
ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים
ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל
שאין להם קופה של צדקה אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו.
הגה. ולכן מי שיש לו מזון שבעה ימים לא יקח
מן הקופה ומי שיש לו מזון יום אחד לא יקח מן התמחוי כמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ג
וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים וידקדקו על העניים שלא יהיו רמאים וכל שהגבאי אינו
נאמן אסור ליתן צדקה על ידו.
ב. בתענית מחלקים מזונות לעניים וכל תענית
שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים במה דברים אמורים בשלא נתנו
להם הפת והפירות אבל אם אחרו המעות או החטים אינם כשופכי דמים.
ג. הקופה אינה נגבית בפחות משנים שאין עושים
שררה על הצבור בממון בפחות משנים אבל לאחר שנגבית אחד נאמן עליה להיות גזבר וכן יכולים
למנות שני אחים להיות גזברים ואינה מתחלקת אלא בשלשה לפי שהיא כדיני ממונות לעיין על
כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו ותמחוי כמו שמתחלק בשלשה כך אינו נגבה אלא בשלשה לפי
שאינו דבר קצוב וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן.
ד. התמחוי נגבה בכל יום והקופה מערב שבת
לערב שבת התמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד רשאים בני העיר לעשות קופה
תמחוי ותמחוי קופה ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו
ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה ה"ז
יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי צבור.
הגה. וה"ה לגבאי הממונה מבני העיר וה"ה
ביחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי אבל אם מינה בעצמו גבאים אין בני העיר יכולים לשנותה
דלא על דעתם התנדב וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם
לשנות אפילו לת"ת בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ונפרדו זה מזה ועדיין מעות
צדקה ביד הגבאי אם היה רשות ביד הגבאי בתחילה לעשות מה שירצה גם עתה יעשה מה שירצה
ואם בתחילה הוצרך לימלך בבני העיר גם עכשיו יעשה כן ואם א"א לו לימלך או שאינן
יכולין להשוות דעתם יעשה הגבאי מה שירצה ובלבד שיעשה בו דבר מצוה וע"ל סימן רנ"ט
סעיף ב'.
ה. מי שישב במדינה ל' יום היו כופין אותו
ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה ישב שם ג' חדשים היו כופין אותו ליתן לתמחוי. ישב שם
ו' חדשים היו כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר ישב שם ט' חדשים היו
כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה במה דברים
אמורים בבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע אבל אם בא לעיר כדי להשתקע היו כופין אותו
מיד.
ו. מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר
שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשבאים
מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם.
הגה. והא דצריכין ליתן מפני החשד לכן חוזרים
ולוקחים מהם ומביאים לעירן ודוקא בצדקה שלא היו נותנין אלו נשארו בעירן ולכן איכא חשדא
אבל לצדקה שאף בעירן היו נותנין אין צריכין ליתן כלל דודאי יתנוה בעירן מי שיש לו מעות
אחרים למחצית שכר או בדרך אחר ונותנין מעשר מן הריוח צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננו
למי שירצה אם לא שיש תקנה בעיר ליתן מכל מה שמרויח אפי' עם מעות אחרים
ואם יש שם חבר עיר יתנו לחבר עיר והוא מחלקה
כפי שיראה לו.
סימן רנז - סדר גביית הצדקה ושלא לאחרה.
ובו י"א סעיפים.
א. גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק
אלא כדי שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובים מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך
כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק
לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם ולא ימנה מעות הקופה
שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנא' והייתם נקיים מה' ומישראל.
ב. גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים
המעות דינרים לאחרים אבל לא לעצמם וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי ימכרו לאחרים
אבל לא לעצמם מפני החשד ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר
ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים.
הגה. ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל
טוב להם ליתן חשבון וכל זה בגבאים הכשרים אבל מי שאינו כשר או שנתמנה באלמות וחזקה
צריך ליתן חשבון וה"ה בכל ממונים על הצבור וכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות
אחר ואין כאן משום חשד וה"ה שאר ממונים.
ג. הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך האומר
הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר
שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויים הם ואם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים.
הגה. וכל זה בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו
אבל כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי אינו עובר
עליה אע"ג דעניים מצויים אא"כ תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים
והגבאי היה מחלק להם מיד ואם אין ידוע לגבאי צריך הוא להודיע לגבאי מה שנדר כדי שיוכל
לתבעו ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק להם אבל אם אין דרך לחלק להם מיד
לא מקרי עניים מצויים ואם אמר אתן סלע לצדקה לפלוני אינו עובר עד שיבא אותו עני אע"ג
דשאר עניים מצויים.
ודוקא במפריש צדקה סתם אבל כל אדם יכול להפריש
מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד כמו שיראה לו וכן אם התנה בשעה
שנדר בצדקה או התנדב אותה שיהיו הגבאים רשאים לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרים.
ד. צריך ליזהר מלידור ואם פוסקים צדקה וצריך
לפסוק עמהם יאמר בלא נדר.
ה. כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות
וכשימצא בכיס לאחר זמן נפרע ממנו ואין צריך ליטול רשות מהנותנים בכיס.
הגה. מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו
מפריש מעשר שלו ומחשב על זה שהלוה לעני ומעכב לעצמו מה שהפריש ודוקא שהעני שהלוה לו
עדיין חי אבל אם מת או נתעשר אין צריך לשלם שהרי עני היה באותה שעה ואין מפרישין עליו
דאין מפרישין על האבוד ואין לחוש שמא נתעשר אלא בידוע.
ו. הגבאי שאומר בעודו גבאי כך וכך הלויתי
לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא לאחר שסלקוהו.
ז. גבאי צדקה אם יחרפוהו העניים אין לו לחוש
כי יותר זכותו גדול.
ח. עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו
אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו ג"כ נותנים בכיס.
ט. לא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד.
י. המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו
יותר משאר בני אדם.
הגה. ודוקא גבאי אבל כל אחד מותר ליתן צדקה
שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סי' רנ"א.
יא. המניח מעות להרויח לתלמוד תורה וממנה
אשתו עליהם לתת הריוח למי שתחפוץ אינה יכולה להפקידם ביד אחר אפי' הוא כרבי חנניה בן
תרדיון אבל אם המתנדב מינה עליהם חבר עיר יכול החבר עיר להפקידם ביד אשתו.
סימן רנח - דין המתפיס בצדקה. ובו י"ג
סעיפים.
!א המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר כיצד
היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר הרי זה כזה צדקה.
הגה. אל יאמר אדם סלע זה להקדש אלא לצדקה
ומ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים מיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש אין
לו תקנה ליהנות ממנו וצריך לשאול לחכם ומתירין לו בחרטה כשאר נדר.
ב. המפריש סלע ואמר הרי זה צדקה ואמר על
אחר וזה גם השני צדקה.
ג. הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר מרבה ליתן
עד שיאמר לא לכל כך נתכוונתי.
ד. האומר תנו ק' ק' זוז או ספר תורה לבית
הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם.
הגה. ואם רגיל בשתים יתן לשתיהם האומר ליתן
שמן למאור יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש.
ה. האומר תנו ק' ק' זוז לעניים יתנו לעניי
אותה העיר שהוא דר בה.
הגה. ועיין לעיל סימן רנ"א סעיף ה'
וכל זה מן הסתם אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כיוון לעניי אותה העיר לבד כגון במקומות
שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים הולכים אחר
זה ואפילו נדר סתם הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם
אפילו אינם בעירם ואפילו היתה אותה צדקה מונחת ומופקדת ביד אחר יתנו אותה ליורשים ויודיעום
שכך נדר המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנם לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיהנם
לעניים אחרים ויוכל הגבאי לתבעו דמקרי ממון שיש לו תובעים אבל מי שהקדיש ממון הרבה
ומינה עליהם יורשיו לחלקו כפי הטוב בעיניהם אפי' לעניי עיר אחרת מקרי ממון שאין לו
תובעים ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותן ולתבען שיקיימו צוואת המת ואע"ג דעוברים
וגוזלים העניים מכל מקום מקרי ממון שאין לו תובעים הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצה
ואפילו היו האפוטרופסים שנים ומת אחד מהן אין הקהל יכולין למנות אחר אלא הנשאר יעשה
מה שירצה וכמו שצוה הנותן ועיין בח"ה סי' ש"א ואפי' בצדקה של בני עיר אין
אדם יכול לתבוע צדקה אלא אם כן יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר המקדיש מנה לצדקה
ואין לו לשלם מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב.
ו. הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא א"כ
נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו.
ז. אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיצד
היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו אבל אם לא כפר
בו הדי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא בד"א במטלטלין אבל קרקע שגזלה אחד וכפר
בה אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה ואע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע
עצמה הדי היא ברשות בעליה הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו
זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה.
הגה. אם יש לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד
הלואתו אינו יכול להקדיש והמותר יכול להקדיש וי"א דאפילו המותר אינו יכול להקדיש
המקדיש שטר חוב צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט.
ח. אם יש לו חוב על אחד ואומר יהיה להקדש
או לצדקה אינו כלום אבל אם אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה
חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבא לידו ואפי' האומר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה
לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני הגבאי או בפני טובי העיר זכה בו הגבאי מדין מעמד
שלשתם והדי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו ואסור לשנותו.
ט. המכה את חבירו או חרפו בענין שחייב לפי
תקנת העיר ה' זהובים ואמר בפני הגבאי או בפני טובי העיר איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה
ואחר כך פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס.
י. נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פלוני
אתן כך וכך לצדקה ועשאו חייב ליתן.
יא. איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש והעמידו
קנסות על ככה לצדקה ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש יש מי שאומר שפטורים מהקנסות.
יב. אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוי
כנודר לצדקה ואסור לחזור בו.
יג. האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך
וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה ואחר כך הוקר
יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף.
הגה. אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב
לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה אלא דאם אמר היו כופין אותו לקיים וי"א דאם לא הוציא
בפיו אינו כלום והעיקר כסברא הראשונה.
סימן רנט - הנודר ואינו יודע מה נדר ודין
אמירה לגבוה. ובו ו' סעיפים.
א. האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי
סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו בין ללוותו לעצמו בין להלוותו לחבירו
ויפרע אחר תחתיו.
הגה. וכן אם הקדיש כלים יכול למכרם לפני
ג' בקיאים בשומא ונותן דמיהם לצדקה.
משבא ליד גבאי אסור ללוותו בין לו בין לאחר
בין לגבאי ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות לאחרים ליתן הרי גבאי
מותר ללוותם ולפרעם.
הגה. דאין הצדקה כהקדש ומותר ליהנות ממנה
ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים כי אם כסף בכסף וכיוצא בו שמא יבאו עניים
ולא יהיה להם מעות לחלק אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות
שרי וכן נוהגין.
ב. צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך
בית עלמין יכולין בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת אפילו אם הבעלים מעכבים
אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת.
הגה. ודוקא בדאיכא למיחש שלא יהיה להם ספוק
לתלמוד תורה אבל במקום שבני העיר מספקים לתלמוד תורה ואם יוציאו אלו המעות לצורך ב"ה
יחנו מעות אחרים לתלמוד תורה כשיצטרכו מותר ואפי' אם הוא במקום שאסור לשנות אם אינן
צריכים לדבר שנדר כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בהמ"ד ואין יכולין לבנות מיד אין
המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה וכל זה במקום שאין מנהג ידוע
בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפי' במקום שנוהגים
שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת כגון ספר תורה או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו
וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב
ב"ד מתנה על זה ובלבד שיהיה מנהג קבוע ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו
הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא שאסור לשנותו וע"ל סי' רנ"ו סעיף ד'.
ג. ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ"נ
אם נשתקע שם עליה בעליה שאינה נקראת על שמו יכולים הצבור לשנותה אפי' לדבר הרשות ואם
לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולים לשנותו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו
ואם היה המתנדב עובד כוכבים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה כל זמן שלא נשתקע שם בעליה
מעליה.
ד. עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר
לבית הכנסת מקבלים ממנו והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה ואם לא אמר כן טעון גניזה.
ה. מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של
צדקה חייב ליתן אותם לצדקה.
הגה. אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו
ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכל
זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים ועיין בח"ה סי' ר"ן סעי' ג'.
ו. אין לקהל לתבוע מסים וארנוניות ממעות
צדקה.
הגה. מי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו וכתוב
עליו צדקה סמכי' אכתיבה והרי הן צדקה וכן אם אמר אחד לבניו מעות אלו צדקה הם אם נראה
להם שעשה זה כמוסר דבריו קיימים. ואם עשה זה שלא יקחו כלום או שלא יחזיקו אותו לעשיר
אין בדבריו כלום וכן אם אמרו בחלום אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אינו כלום דדברי
חלומות לא מעלין ולא מורידין אבל אם אמר להם כן אחר אם הם במקום שהיה יכול ליטול אלו
המעות וליתנם לצדקה נאמן במגו שהיה נותנם לצדקה ואם לאו אינו נאמן השתמש בתיבה מעות
הקדש וחולין זה אחר זה ומצא אחר כך מעות אזלינן בתר בתרא ואם השתמש בבת אחת בשתיהן
אזלינן בתר רובא ואם מצאן בגומא דאיכא למימר שהיו מונחים שם זמן ארוך ולא ראה אפילו
בזה אחר זה אזלינן בתר רובא.
