שלחן ערוך הלכות פקדון סימן רצא-שב

שלחן ערוך הלכות פקדון סימן רצא-שב

סימן רצא - דין שומר חנם מאימתי מתחייב בשמירה וכיצד הוא השמירה. ובו כח סעיפים.

א שומר חנם פטור בשבוע' מגניב' ואביד' ואינו חייב לשלם כ"א בפשיעה.

ב שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא קבל עליו לשומרו ואפי' לא קיבל בפי' אלא שאמר לו הנח לפני הוא שומר חנם אבל אם אמר לו הנח לפניך או הנח סתם אפי' שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו ומ''מ מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו הולך עמך אלו המנעלים ואמר לו הניחם כאן על החמור והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים הוי שומר חנם והו''ל פושע וחייב לשלם.

הגה. דלא אמרי' דאם אמר הנח סתם לא הוי שומר חנם אלא במקום המשתמר אבל בדרך וכיוצא בו ודאי קבל עליו שמירה ויש חולקין וסבירא להו דאפי' במקום שאינו משתמר לא הוי שומר חנם עד שיאמר הנח לפני.

ג בקש מחבירו שיתן רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצירו ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתן אינו חייב בשמירתן כלל.

ד אפילו כשקיבל עליו אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו לשמור שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף וכן כל כיוצא בזה אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב.

הגה. שמעון קבל ספרים מראובן להוליכם למקום אחר ונלקחו במכס ואומר שראובן פשע שאמר שאין נותנין מכס מספרים ובלא כן לא היה מקבל עליו השמירה כי אין רצונו לטרוח בדבר המכס הדין עם שמעון.

ה. ויש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור או שאמר הנח לפני ונסתלקו הבעלים משמירה חייב עליו אם פשע אע''פ שלא משך ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה.

ו. אם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד אע''פ שלבסוף נאבד באונס בענין אחר חשיב פושע וחייב לשלם מעשה בא' שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים והיו טמונות בעובי המחיצה ונגנבו משם ואמרו חכמים אע''פ שזו שמירה מעולה לענין גניבה אינה שמירה כראוי לענין האש ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בנין פושע הוא וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן כל כיוצא בזה.

ז. המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך ה''ז פושע וחייב לשלם מיד.

ח. באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואלו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפי' אם באו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד כנגדם. ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב ודוקא בחנם אבל אם לא היה מוצא מי שיבא לעזרו אלא בשכר פטור.

ט. פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה פטור אע''פ שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב עכשיו שמתה כדרכה פטור שלא גרמה לה יציאתה אבל אם גנבה גנב מהאגם ומתה כדרכה בבית הגנב הרי השומר חייב אע''פ שהוא שומר חנם שאפי' לא מתה הרי היא אבודה ביד הגנב ויציאתה גרמה לה להיגנב וכן כל כיוצא בזה.

י. העלה הבהמה לראש ההר ונפלה ומתה ה''ז פשיעה מתה שם כדרכה פטור.

יא. עלתה מאליה אפי' לא עלתה בעל כרחו אין זו פשיעה אלא דומה לגניבה ופטור ש''ח.

יב. שומר חנם שהניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה זאב וטרפה אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפי' אם הי' יכול להציל אם היה שם ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס רואים אלו היה יכול להציל אם היה שם חייב ואם לאו פטור.

יג. כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער כגון הקורות והאבנים ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולים וכיוצא בהן ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית כגון שמלה וטלית ויש פקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או בארגז ונועל עליו כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהם.

הגה. י''א דסתם תיבות חתורות אצל עכברים וצריך להשים בגדים וכדומה על נס ולא להניח בתיבות והכל הוא לפי הענין.

יד. השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או אבד אפי' נאנס שם כגון שנפלה דליקה ושרף כל הבית ה''ז פושע וחייב לשלם ואע''פ שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם אין המקום ראוי לשמיר' חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים.

טו. הכספים והדינרים ולשונות של זהב ושל כסף ואבנים טובות אין להם שמירה אלא בקרקע ויתן עליהם טפח עפר או יטמינם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לקורה אפי' לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכניס טפח בתוכו אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים ויגנבו אפי' נעל עליהם כראוי בתיבה או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו ה''ז פושע וחייב לשלם.

טז. המפקיד אצל חבירו כספים ערב שבת סמוך לבין השמשות אינו חייב לטרוח ולקבור אותם עד מוצאי שבת ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקברם ולא קברם ונגנבו או נאנסו חייב ואם תלמיד חכם הוא המפקיד אינו חייב עד שישהא אחר שיבדיל כדי לקברן.

יז. התנה הנפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שיניחנו עם שלו הכל לפי תנאו.

יח. בד''א שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע בשעה שגנבים מצויים ואנשים רמאים שמחפשים אחריהם אבל במקום דליכא כל הני א''צ לכסותם בקרקע אלא מניחם במקום שמניח מעותיו ובמקום המשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד.

יט. אפי' בשעה שגנבים מצויים לא אמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אלא במפקיד סתם אצל חבירו לשמרם אבל מפקיד מעות אצל חבירו כדי להתעסק בהם וירויח פשיטא דהוי כמו אמר לו בפירוש שאינו מצריכו לקברן בקרקע.

כ. המפקיד כספים אצל חבירו בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכים שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך הזאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה.

כא. כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו [הגדולים] הוא מפקיד אבל אם מסר לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סומכין של שלחנו וא''צ לומר אם מסרם לאחר ה''ז פושע וחייב לשלם אא''כ הביא השומר השני ראייה שלא פשע.

כב. מי שהוא ידוע בודאי שאינו רגיל לשמור הפקדון אלא למסרו ביד אחר שאינו שרוי בביתו ואינו סומך על שלחנו דינו כמוסר לבני ביתו.

כג. מעשה בא' שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנם השומר לאמו והחביאה אותם ולא טמנה אותם ונגנבו ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד ואע''פ שלא אמר להם פקדון הם יש לו לטעון כל שכן שהיתה נזהרת בהם אם היתה סבורה שהם שלו וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר לה שהם פקדון ואמרו חכמים ישבע השומר שאותם המעו' עצמם הם שנתן לאמו ותשבע אמו שהחביאה אותם ונגנבו ויפטרו שניהם וכן כל כיוצא בזה.

כד. מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיעם שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם אין להם לשלם י''א דבעל הבית חייב לשלם וי''א דפטור.

כה. מעשה באחד שהפקיד כשות אצל א' והיה לשומר כשות אחרים ואמר לשמשו מזה הכשות תשליך לתוך השכר והלך השמש והשליך מכשות של פקדון אמרו חכמים השמש פטור שהרי לא אמר מזה תשליך ומזה אל תשליך ודימה שהוא מראה מקום ואינו מקפיד על זה וכן בעל הבית פטור שהרי אמר לו מזה תשליך ואינו משלם אלא דמי מה שנהנה בלבד לפיכך אם נעשה השכר חומץ פטור מלשלם בין כך ובין כך חייב השומר בשבועה שכך אירע וכן כל כיוצא בזה ואם היה כשות הפקדון רחוק ממקום הטלת השכר ושלו קרוב ושהה השליח לבא והיה שם בעל הבית ולא אמר ליה דבר חייב לפי שכשראה אותו שוהה ה''ל להעלות על דעתו קודם שישליכנו לתוך השכר שממקום רחוק הביאו ואם היה ש''ש יש מי שאומר שבין כך ובין כך חייב שהוה ליה לפרש ולומר לא תשליך מזה.

כו. שומר שמסר לשומר חייב אפילו אם הוא שומר חנם ומסר לשומר שכר דא''ל את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה אפי' אם ידוע לכל שהשני טוב וכשר יותר מראשון.

הגה. מיהו שומר שמסר לשומר לפני המפקיד ולא מיחה פטור.

לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם והוא שלא ימעט שמירתו אבל אם מיעט שמירתו כגון שהראשון היה ש''ש והשני ש''ח או שהראשון שואל והשני ש''ש פושע הוא הראשון ומשלם אע''פ ששאל או שכר בבעלים ואם יש עדים ששמר השני כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הראשון ראה ויכול הוא לישבע ה''ז נשבע ונפטר.

כז. בד''א שאין ש''ח חייב אלא בפשיעה בסתם שומר אבל אם התנה שיתחייב אף באונסים חייב אף בדברים בלא קנין.

כח. המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים אם הדבר שלהם או שכרם הרי השומר פטור מכלום אפי' פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם בד''א בששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ או שהיו שאולים או שכורים אצלו מקודם לכן כיון שהם עמו במלאכתו בשעה שנטל אע''פ שלא היו עמו במלאכתו בשעה שנאבד פטור אבל אם נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואח''כ שכר הבעלים או שאלם אע''פ שהיו הבעלים עמו במלאכתו בעת שנאבד חייב.

סימן רצב - שלא לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד. ובו כב סעיפים.

א. אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד אפי' אינו מכוין לגוזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסים אע''פ שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון רק שיגביהנה כדי להשתמש בה בתשמיש שמחסרו אז חייב כאילו חסרו אבל אם הגביהו לעשות בו תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן.

הגה. ואם החזירה למקום שנטלה משם חזר להיות דינו כשומר הואיל ולא הוי עליו מתחלה רק שואל בעלמא ובמעות בכה''ג חייב באונסין.

ב. הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעית כיון שלא הגביהה אבל אם הגביהה כדי ליטול ממנה רביעית חייב אפי' לא נטל אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנה דינר וכיוצא בכיס מדברים שאינם גוף אחד הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

ג. וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה שמחמת שחסרה החמיצה בד''א בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתם ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל.

ד. אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב אע''פ שאומר כן בפני עדים.

ה. השולח יד בפקדון על ידו או ע''י שלוחו ה''ז גזלן ונתחייב באונסיו ונעשית הגזילה ברשותו ומשלם אותה כדין הגזלנים שיתבאר בהלכות גזילה.

ו. המפקיד חבית אצל חבירו בין שייחדו לה הבעלים מקום בין שלא ייחדו לה מקום וטלטלה לצורכו ונשבר' בין קודם שהחזירה למקומה בין אחר שהחזירה למקום שיחדו לה חייב לשלם ואם טלטלה לצורכה בין שנשברה מתוך ידו בין שנשברה משהניחה במקום אחר פטור.

הגה. טלטלה לצורך מקומה חייב בפשיעה ופטור באונסי' ואם אירע האונס מחמת שינוי המקום אם ייחדו לה הבעלים מקום חייב אפי' משהניחה ואם לא ייחדו לה הבעלים מקום פטור משהניחה.

ז. היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה אע''פ שהם צרורים מותר לו להשתמש בהם לפיכך נעשה עליהם ש''ש וחייב בגניבה ואבידה אפי' קודם שנשתמש בהם ואם כבר נשתמש בהם חייב גם באונסי' אפי' אחר שהחזירם למקומם עד שיחזירם לבעליהם ואם היו המעות צרורים וחתומים או קשורים קשר משונה לא ישתמש בהם לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן ואם הופקדו אצל בעל הבית אפי' הם מותרים לא ישתמש בהם לפיכך אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע כמו שנתבאר ובעל הבית שרוב עסקיו בריבית דינו כשולחני לפי שצריך תמיד למעות.

הגה. ודוקא במעות ממש אבל בנסכא של כסף לא ומיהו הכל לפי הענין ואם הרויח במעות בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא א''צ לתת מן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא אבל אם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ואם נתעסק בהן לצורך בעל הפקדון הריוח שלו ואם גילה דעתו שעסק לצרכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיאמר כן לפני עדים.

ח. המפקיד אצל חבירו ממון או כלים חשובים ובאו עליו גנבים וקדם ונתן להם הפקדון להציל עצמו אם היה אמוד שהוא בעל ממון חייב שחזקתו שבגללו באו הגנבים ונמצא זה מציל עצמו בממון חבירו ואם אינו אמוד חזקתו שלא באו אלא לשמע הפקדון.

ט. הופקד אצלו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים ונתנו להם להציל עצמו אם לא היה מצוי אצלו שם ממון אחר לפדות עצמו בו פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה ודוקא שהיה ממון של פדיון שבויים סתם אבל אם היה של פדיון שבויים ידועים חייב.

י. המפקיד פירות אצל חבירו ה''ז לא יערבם עם פירותיו עבר וערבם יחשוב כמה היה הפקדון ויראה כמה חסר הכל ויחשוב חסרון הפקדון ויתן לו אחר שישבע.

הגה. וכן אם נתן לו מעות להוליכו על אחריותו ונתנן עם מעותיו ונאבדו מקצת המעות ההפסד לפי ערך המעות ודוקא מעות וכיוצא בו שאינו דבר מסויים אבל אם נתן לו להוליך טבעיות של זהב וכיוצא בו וערבן עם שלו ונאבד א' מהן יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק דלמא שלך נאבד ואם שנים הפקידו אצל אחד ונאבד או נגנב אחד מהן אזלי' בתר רובא וכל דפריש מרובא קא פריש ואם הוא קבוע כמחצה על מחצה דמי.

יא. נסתפק מהם ולא ידע כמה נסתפק יוציא לו חסרונו לחטים ולאורז קלוף ד' קבים ומחצה לכל כור לשעורים ולדוחן ט' קבין לכל כור לכוסמין ולזרע פשתן בגבעוליו ולאורז שאינו קלוף ג' סאים לכל כור וכמדה הזו לכל שנה ושנה.

יב. בד''א שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא חסרונות מפני שהם מותירות.

יג. וכן מוציא לו שתות ליין ושלשה לוגין שמן למאה לוגין לוג ומחצה שמרים ולוג ומחצה בלע ואם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ואם היו הקנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע.

יד. הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה''ז פושע ואם בעל הפקדון אומר כך וכך היו ושומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול לישבע.

טו. לא ערבם עם פירותיו אע''פ שחסרים ומתמעטים והולכין לא יגע בהם בד''א כשחסרו חסרון הראוי להם בכל שנה אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן אם בעל הפקדון בעיר יודיענו ואם אינו בעיר מוכרן בב''ד.

טז. המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו דבש ונפסד יין והחמיץ עושה תקנה לבעל הפקדון אם אינו בעיר ומוכרם בב''ד אע''פ שעמדו בהפסדן ואין ההפסד בהם הרי הסלים והקנקנים מוסיפים הפסד.

יז. המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע פסח ה''ז לא יגע בו עד שעה חמישית ביום י''ד מכאן ואילך יוצא ומוכר בשוק לשעתו מפני השבת אבידה לבעלים.

יח. וה''ה לשאר פקדונות שלא יגע בהם אע''פ שהוא יודע בודאי שיוזלו בזמן פלוני או יאנוס אותם המלך שמא יבאו בעליהם קודם ויטלו ממנו.

יט. כל המוכר פקדון על פי ב''ד ה''ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו רשות להשתמש בהם לפיכך הרי הוא עליהם שומר שכר אע''פ שעדיין לא נשתמש בהם.

כ. המפקיד ס''ת אצל חבירו גוללו פעם אחת לי''ב חדש ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא וה''ה שאר ספרים ואם פתח וגלל בגלל עצמו הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים.

הגה. וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אות אחת והני מילי בעם הארץ אבל ת''ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ובמקום בטול תורה שאין ספרים נמצאים יכולין ב''ד לכוף לא' להשאיל ספריו ללמוד מהן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים.

כא. הפקיד אצלו כסות מנערה בענין שנתבאר בסי' רס''ז.

כב. בד''א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היו עמו באותה הארץ ה''ז לא יגע בו אע''פ שיאבד.

סימן רצג - מתי ניתן הפקדון ליתבע ואם יכול להחזירו בכל מקום. ובו ד סעיפים.

א. אין המפקיד יכול לתבוע הפקדון אלא במקום שהפקידו לשם שאם הפקידו אצלו בטבריא אינו יכול לתובעו בצפורי אבל בכל מקום שירצה הנפקד להחזיר למפקיד פקדונו צריך לקבלו אפי' נתנו לו בעל כרחו חשיבה נתינה ופטור ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן.

ב. בד''א ביישוב אבל אם הפקיד אצלו בישוב והביא פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירנו לי ביישוב כדרך שהפקדתיו אצלך ביישוב ואם כשהפקידו אצלו אמר לו אני רוצה לצאת למדבר והשיב הנפקד גם אני רוצה לילך למדבר הוי כאילו פירש לו על מנת שאחזירנו לך במדבר ויכול להחזיר לו במדבר.

ג. המפקיד אצל חבירו והלך בעל הפקדון למדינת הים והנפקד רוצה לפרש בים או לצאת בשיירא אם בא והביא הפקדון לב''ד נפטר מאחריות שמירתו שאין אוסרים זה במדינה זו מפני פקדון של זה שהלך [ואי אפשר] לו להוליכה עמו שמא יארע לו אונס ויהיה חייב באחריותו ב''ד מפקידים ביד אדם נאמן אצלם מפני השבת אבידה לבעלים.

הגה. ואם לא היה יכול להניחו בישוב והוצרך להוליכו עמו למדבר מכח סכנה או מכח שומר שמסר לשומר ונאנס מידו י''א דפטור הנפקד.

ד. שלח לו פקדונו ע''י אחר בין שא''ל הולך לו או תן לו פקדונו חייב באחרייתו עד שיגיע ליד הבעלים כיון שבעל הפקדון לא עשאו שליח להביא לו לפיכך אם בא לחזור וליטול מיד השליח רשאי בד''א שלא הוחזק הנפקד כפרן אבל הוחזק כפרן זכה השליח מיד בשביל המפקיד ואין הנפקד יכול לחזור וליטלו מידו ומ''מ חייב באחריותו עד שיגיע ליד המפקיד ויש מי שאומר דה''ה נמי אפי' לא הוחזק כפרן אלא שהיה רגיל בעל הפקדון להפקיד לזה שהופקד אצלו עתה באחרונה וכן נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא הוא אע''ג דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.

סימן רצד - הכופר בפקדון או שטוען נגנב. ובו ו סעיפים.

א. תבעו הפקדון וכפר בו מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסים ופסול לעדות ולשבועה בד''א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדים לא שמא נאבד ממנו ואמר אכפור בו ואדחנו עד שאמצאנו ואחזירנו לו.

ב. לא כפר בו אלא טען נגנב או נאבד אם אמר שאירע הדבר במקום שיש עדים מצויים יביא ראיה בעדים לדבריו ויפטר אפי' משבועה ואם לא יביא עדים לדבריו ישלם ואם הוא במקום שאין עדים מצויים ישבע שהוא כדבריו ומגלגלין עליו בשבועתו שלא פשע בשמירתו אלא ששמרו כדרך השומרים ושלא שלח בו יד קודם לכן שאם שלח בו יד קודם לכן ליהנות ממנו נתחייב אפי' נאנס.

הגה. וי''א דאפי' איכא עדים שנגנב או נאבד צריך לישבע שלא פשע ומגלגלין עליו שלא שלח בה יד אבל אי איכא עדים שלא פשע א''צ לישבע שלא שלח בה יד.

ג. זה שאמרנו שבמקום שיש עדים מצוים אם לא הביא עדים שיעידו כדבריו ישלם ה''מ במידי דשלטא ביה עינא כגון מעביר חבית בשוק וכיוצא בו אבל מילתא דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא כגון מאן דנקט חפצא בידיה דאפשר שאע''פ שרבים מצויים שם ליתרע אונסא ולא ירגישו בו בני אדם דינו כמקו' שאין עדים מצוים.

ד. מי שהפקידו אצלו גלימא וטוען שנאנסה והביא עדים שנאנס לו גלימא אע''פ שלא ידעו אם היתה גלימת המפקיד פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אומר לא זו היא ונפקד אומר זו היא נאמן בשבועת היסת ואם המפקיד אומר שמא והנפקד אומר ברי אפי' היסת ליכא והכא כיון דמפקיד לא ידע האי גלימא דאיתניס אי דידיה היא או לא נפקד מהימן.

ה. אם התנה הנפקד שיהא פטור משבועה תנאו קיים.

ו. נגנב הפקדון באונס ואח''כ הוכר הגנב אחד שומר שכר ואחד שומר חנם עושה דין עם הגנב ואינו נשבע קדם ונשבע ואח''כ הוכר הגנב אם ש''ח הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם ש''ש הוא עושה עמו דין.

הגה. ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וקבל שכר על הסרסרות ואח''כ נתקלקל החוב וצריכין להשתדל עם השר בעד החוב ושמעון רוצה שראובן יטריח אותה טירחא הואיל וקבל שכר מן החוב י''א דהדין עם שמעון דומיא דהוכר הגנב.

סימן רצה - שילם הנפקד כיצד משביעין אותו. ובו ג סעיפים.

א. שומר חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע אם היה הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינם מצויירות וכל כיוצא בהם ה''ז משלם ואינו נשבע אבל אם היה הפקדון [בהמה או] בגד מצוייר או כלי מתוקן או דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשוק חוששין שמא עיניו נתן בו ומשביעים אותו בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ואח''כ משלם וה''ה לשאר השומרים כגון השואל שאמר מתה או נגנבה ושומר שכר והשוכר שאמרו נגנבה או אבדה אע''פ שהם חייבים לשלם משביעים אותם שבועה שאינה ברשותם ואח''כ משלמים דמי הבהמה או החפץ שאנו חוששים לו שמא עיניו נתן בה ואם אמרו הבעלים יתר על זה היה שוה כולל בשבועתו שאינו שוה אלא כך וכך.

ב. נמצא כל שומר שנשבע שבועת השומרים כולל בשבועתו ג' דברים ששמר כדרך השומרים ושאירעו כך וכך ושאינו ברשותו ושלא שלח בו יד קודם שאירעו המאורע הפוטר אותו ואם רצה לשלם נשבע שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שכך וכך הי' שוה שילם ולא רצה לישבע ואח''כ הוכר הגנב קנה כל שבח דאתי מעלמא אבל לא שבח דמגופא.

ג. יש מי שאומר שאפי' היה הדבר המופקד או המושכר או השאול שוה פרוטה הרי השומר נשבע עליו ואין א' מהשומרים צריך להודאה במקצת ולא לכפירה במקצת ורבו החולקים עליו במה שכתב שאפי' היה הדבר המופקד שוה פרוטה נשבע עליו ואומרים שצריכים כפירת שתי כסף.

סימן רצו - המפקיד בעדים וטוען הנפקד נגנב או להד''מ. ובו ח''ס.

א. א' המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין א' יש להם כיון שהודה זה מפי עצמו שהפקיד בידו או שהשאילו או שהשכירו ה''ז נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.

ב. אבל אם טען לא הפקדת בידי מאומה ולא השאלתני ולא השכרתני או שאמר אמת הפקדת בידי או השכרתני או השאלתני אבל החזרתי לך נשבע היסת ונפטר אפי' הפקיד בידו או השאילו או השכירו בשטר נאמן בשבועה בנקיטת חפץ לומר החזרתי לך במיגו שהיה יכול לומר נגנב אם הוא ש''ח או נאנס אם הוא ש''ש ומתה מחמת מלאכה אם הוא שואל וכשם שאם היה טוען כן היה צריך לישבע מן התורה בנקיטת חפץ כך כשטוען החזרתי צריך לישבע כעין של תורה.

ג. בד''א כשהיה השומר יכול לטעון לומר נאנסו ולא נצרך אותו להביא ראיה על טענתו אבל אם היה חייב להביא ראיה על טענתו כגון שהיה במקום שעדים מצויים אינו נאמן לומר החזרתי אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם והוא דאמר לו ישתבע לי שלא החזרתיו לך אבל אנן לכתחלה אמרינן ליה זיל שלים ליה.

ד. בא להחזיר לו פקדונו וא''ל המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או שלם היה ושברתו או חדש היה ונשתמשת בו מאה סאין הפקדתי אצלך ואין אלו אלא חמשים וב''ה אומר זהו שהפקדת בעצמך וזה שנתת אתה נוטל הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין שאין כל שומר נשבע שבועת השומרים האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו על פקדון כמו שאמר המפקיד אלא שטוען שנגנב או אבד או נשבה אבל אם אמר זהו שהשאלתני או שהשכרת לי או שנטלתי שכר על שמירתו והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה הרי השומר נשבע היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כיצד מאה סאה הפקדתי אצלך והשומר אומר לא הפקדת אצלי אלא חמשים נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת לא משום שבועת השומרים מאה כור של חטים הפקדתי אצלך והוא אומר לא הפקדת אצלי אלא מאה של שעורים נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה כזו.

ה. מתנה ש''ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן מתנה בעל הפקדון על ש''ח או ש''ש ושוכר להיות חייבים בכל כשואל שכל תנאי בממון או בשבועת ממון קיים וא''צ לא קנין ולא עדים.

ו. טען זה שהיה שם תנאי והשומר אומר לא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת השומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי.

ז. טען שהפקיד אצלו וזה אמר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לך שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זו וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא איבדו בידים ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם.

ח. הודה השומר שפשע וטען תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשומרו כדרך השומרים והמפקיד אומר לא היה שם תנאי אע''פ שהפקיד אצלו בעדים שמעידים שדבר זה פקדון הוא אצל זה אבל לא ידענו אם היה בתנאי אם לאו השומר נאמן מתוך שהיה יכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי נאמן לומר שהיה ביניהם תנאי ולפיכך ישבע שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו ושהיה בהם תנאי ואם הביא המפקיד עדים שפשע חייב השומר ואינו נאמן במה שטוען תנאי היה בינינו שהרי אין כאן מגו.

הגה. ודוקא שיודעין עדים שהיה שומר עליו אבל בלא זה אע''פ שפשע נאמן במגו שהיה יכול לומר לא הייתי שומר עליו דלא אמרתי אלא הא ביתא קמך.

סימן רצז - הכופר בפקדון אפי' נותן המפקיד סימן. ובו סעיף א'.

א. המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד''מ אע''פ שאין הנפקד אמוד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נותן בו סימן ואפי' הפקיד אצלו בעדים אם לא ראו עתה בידו נאמן לומר החזרתיו לך או נתתו לי במתנה ואפי' אם טוען הפקדתי בידך חטים וזה אומר החזרתי לך והלה אומר והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלונית ונמצא כדבריו אפי' הכי נאמן הנפקד לומר החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הם אפי' הפקידם בעדים אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי [ולקחתי ממך] או נתתו לי במתנה ולא מבעיא אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפי' אם מת מוציאים אותו מהיורשי' אפי' בלא שבועה.

הגה. אמר המפקיד חפץ פלוני הפקדתי בעדים בידו שסימנו כך וכך ואנו רואים ביד היתומים חפץ כזה צריכין להראותו לעדים ואם עדים מעידים אותו שהוא זה מחזירין אותו ואם אמרו היתומים אבינו אמר שלו הוא נאמנים בשבועה.

ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל להכנס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנים שלו באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתם אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפי' יהיו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שאין מוציאים מהיתומים באומד דעתו של דיין.

סימן רצח - נפקד אומר איני יודע כמה אני חייב והמפקיד טוען ברי. ובו ב סעיפים.

א. כל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים אנו יודעים כך וכך היה שוה כגון שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו הבעלים אומרים ק''ק דינרים היו והשומר אומר ודאי שהיו בו דינרים אבל איני יודע כמה היו נמצא זה כטוען ק''ק ומודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ולפיכך הבעלים יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהם אמודים בו ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יותר מהראוי לו.

ב. מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר איני יודע מה היה בו שמא מרגליות היו בו וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם שמא זכוכית היה מלא ישבע השומר כתקנת חכמים שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר על שוה כך וכך וישלם מה שהודה לו.

סימן רצט - שנים שהפקידו ביד אחד וא' מהם בא לתבוע. ובו ס''א.

א. שנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ליטול את שלו אין שומעין לו עד שיבא חבירו בד''א כשאין השני בעיר אבל אם הוא בעיר וידע שתבעו חבירו ולא בא ניחא ליה במאי דעביד חבריה ושליחותיה קא עביד ונתבארו פרטי דין זה בסי' קע''ו סעיף כ''ה ובסי' קכ''ב ואם הפקיד אצל שנים הוה כהלוה לשנים.

סימן ש - שנים שהפקידו א' ק' וא' ר' וכל אחד תובע ר'. ובו ד''ס.

א. שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל א' משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע ישבע כל א' מהם שהפקיד ק''ק ויתן ק''ק לזה וק''ק לזה ונמצא מפסיד מנה מביתו מפני שפשע שה''ל לכתוב שם כל א' על כיס שלו ואי אינהו לא תבעו ליה כל חד בברי אם בא לצאת ידי שמים חייב אבל בדיני אדם פטור לפיכך אם הביאו לו השנים כא' שלש מאות בכרך אחד ובאו ותבעו וכל א' אומר הק''ק שלי נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהא מונח אצלו עד לעולם או עד שיודה האחד לחבירו שהרי הוא אומר להם כיון שראיתי שאינכם מקפידין זה על זה והבאתם בכרך א' לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי בעל המאה ומי בעל המאתים ואפי' בבא לצאת ידי שמים פטור.

ב. וכן אם הפקידו אצלו שני כלים א' גדול וא' קטן וכל א' אומר אני בעל הגדול ישבעו שניהם ויתן הגדול לא' מהם ודמי הגדול לשני וישאר לו הקטן ואם הביאום בכרך א' כאחר נותן הקטן לאח' ודמי הקטן לשני והשאר יהיה מונח עד שיודה האחד לחבירו או עד לעולם.

ג. וכן מי שתבעוהו שנים זה אומר אני הוא בעל הפקדון וזה אומר אני הוא והשומר אומר א' מכם הוא ואיני יודע מי הוא ישלם לשניהם.

הגה. ואי אינהו לא תבעי ליה פטור אפי' בבא לצאת ידי שמים אבל אם אמר אביכם של אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזה מכם חייב בבא לצאת ידי שמים.

ד. וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או עד שירצו לחלק אותה.

סימן שא - דין השומרים בעבדים וקרקעות ובהקדשות ובשל עניים. ובו י סעיפים.

א. ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים אינם לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות ולא בנכסי עכו''ם ולא בהקדשות הן של מזבח או של בדק הבית ש''ח אינו נשבע נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים ומ''מ ש''ש מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי וכן פטורים אף מפשיעה ויש מחייבים בפשיעה וכל אלו חוץ מן ההקדשות פטורים אפילו משבועה שאינם ברשותו.

הגה. ועיין לעיל סי' ס''ו סעיף ל''ט שומר שמסר לשומר בדברים אלו חייב דגרע מפשיעה ויש חולקין השואל בית ונשרף פטור לשלם דה''ל קרקעות.

ב. הא דאין נשבעין על אלו ה''מ בפני עצמן אבל ע''י גלגול נשבעים.

ג. אע''פ שאמרו שאין נשבעין על אלו הני מילי מדאורייתא אבל נשבעים עליהם היסת אם היתה שם טענת ודאי.

ד. כל אלו אם קנו מידם להתחייב באחריותם חייבים.

ה. המוסר לחברו לשמור דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע אפי' ענבים העומדת ליבצר.

ו. מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנא' לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין בד''א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להם הרי זה הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים וכן אם הגבאי אמר לשומר שמור לי חייב כשאר שומר.

ז. מי שהפקידו אצלו ממון פדיון שבויים ובאו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים אם הוא פטור נתבאר בסימן רצ''ב סעיף ט'.

ח. מי שיש בידו מעות של יתומים דינו כדין מעות שאר כל אדם ואסור להשתמש בהם.

ט. עכו''ם שהפקיד ואח''כ נתגייר אין לו כל דיני השומרים עד שיהיה תחלתו וסופו ישראל.

י. אין השומר חייב אא''כ נתנו לו בתורת שמירה אבל אם נתנו לו לאבד פטור דדרשינן לשמור ולא לקרוע ולא לאבד וה''מ דאתא לידיה מעיקרא בתורת קריעה ואיבוד אבל אי אתא לידי' מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא א''ל על מנת לפטור.

סימן שב - דיני שומרים א' האיש וא' האשה. ובו ב סעיפים.

א. א' האיש וא' האשה בדיני השומרים בין שהיה הדבר שמור של האשה בין שהי' ביד האשה.

ב. קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבע שבועת השומרים לקטן.