שלחן ערוך הלכות נחלות ואפוטרופוס סימן רעט-רצ

שלחן ערוך הלכות נחלות ואפוטרופוס סימן רעט-רצ

סימן רעו - סדר נחלות כיצד הוא. ובו ו סעיפים.

א. סדר נחלות כך מי שמת בנו יורשו לא נמצא בן רואים אם יש לבן זרע בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו לא נמצא לו בת אם יש לה זרע בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות יורש הכל לא נמצא לה זרע תחזור הירושה לאביו של מת ואם אין אביו קיים תחזור לזרעו שהם אחי המת אם יש לו אח יורש הכל לא נמצא לו אח אם הניח זרע עד סוף כל הדורות עומד במקומו לירש לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו תחזור הירושה לאחות המת או לזרעה עד סוף כל הדורות לא נמצא לו אחות ולא זרע ממנה תחזור הירושה לאבי אביו של מת ואם אינו קיים חוזר לזרעו שהם אחי אבי המת אם יש לו אחים או לזרעם עד סוף כל הדורות ואם אין אחים לאבי המת ולא זרע מהם חוזרות לאחות אבי המת או לזרעה עד סוף כל הדורות ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע ממנה חוזרת לאבי אבי אביו של מת ואם אינו חי מורישו לזרעו שהם אחי אבי אביו של מת או לזרעם עד סוף כל הדורות לא נמצאו אחי אבי אביו של מת ולא זרעם חוזרת לאחות אבי אביו של מת או לזרעה עד סוף כל הדורות ועל זה הדרך נחלה ממשמשת למעלה עד ראובן.

ב. מי שמת והניח בת ובת הבן אפי' בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות היא קודמת ותירש הכל ואין לבת כלום וה''ה לבת האח עם האחות ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל כיוצא בזה.

ג. מי שהיו לו שני בנים ומתו שניהם בחייו והניח האחד שלשה בנים והשני לא הניח אלא בת אחת ואח''כ מת הזקן בת הבן יורשת חצי הנכסים ושלשת בני הבן האחר יורשים החצי האחר שאנו רואים כאילו הבנים קיימים ויורשים בשוה וכל אחד מוריש לבניו חלקו ועל דרך זה חולקים בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות.

ד. משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה אלא כל אחד משפחת אביו יורש אותו אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה אם אין לה בן שדינה בנכסי האם כמו בנכסי האב שניהם יורשים אותה אלא שהבן וזרעו קודמין לבת.

ה. אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב שאם מת בחייה ואח''כ מתה אין אומרים אילו היה עודנו חי היה יורשה עכשיו ג''כ אם אין לו זרע אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש אותה אלא תחזור ירושתה למשפחת בית אביה כיון שאין לבנה זרע אבל אם מתה האם בחייו ואח''כ מת הוא אפי' היה קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפי' שעה אחת יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו.

הגה. ודוקא שנולד הקטן אבל עובר אינו יורש אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל יורשיו מאביו.

ו. כל הקרובים בעבירה יורשים ככשרים כיצד היה לו אח או בן ממזר ה''ז יורש ככשר וכן שאר כל היורשים אבל בן משפחה או עכו''ם אינו בן לדבר מהדברים ואינו יורש כלל.

הגה. אין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון.

סימן רעז - הבכור נוטל פי שנים ואיזה הוא בכור לנחלה וספק בכור. ובו טו סעיפים.

א. הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כיצד הניח חמשה בנים ואחד מהם בכור הבכור נוטל שליש הממון וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות הניח תשעה בנים הרי האחד הבכור נוטל חמישותו וכל א' מהשמונה פשוטים נוטל עשירית וכן על דרך החלוקה הזאת חולקים לעולם.

ב. אלו שני חלקים נוטל אותם כאחד במצר אחד.

ג. בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים ואם יצאה פדחתו בחיי אביו אע''פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו ה''ז נוטל פי שנים.

ד. בכור שנולד טומטום ואח''כ נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים וכן אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהיה בן משעת לידה כיצד אינו ממעט בחלק בכורה הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר הבכור נוטל רביע הממון [בחלק הבכורה] וכאילו אין עמו אלא שני פשוטים בלבד והשלשה רביעים הנשארים חולקים אותו שני הפשוטים עם הנקרע ועם הבכור בשוה.

ה. קטן בן יום אחד ממעט בחלק בכורה אבל לא העובר ובן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה.

ו. הבא אחר נפלים אע''פ שיצא ראש הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה וכן בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה שזה שנא' ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה שיצא חי לאויר העולם לפיכך בן ט' שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור.

ז. יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכורים הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לו בנים והשני שהרי קדמו אחר.

ח. בכור לנחלה הוא הנולד לאב ראשון שנאמר כי הוא ראשית אונו ואין משגיחין על האם אפי' ילדה כמה בנים הואיל וזה ראשון לאביו יורש פי שנים.

ט. היה לו בנים כשהיה עכו''ם ונתגייר אין לו בכור לנחלה אבל ישראל שהיה לו בן מהשפחה או מהעכו''ם הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו מהישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים.

י. היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה וא''צ לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה.

יא. מי שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט כגון שנתערב עם אחר אינו נוטל פי שנים וכיצד עושין אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה זה לזה ונוטלים חלק בכורה ואם לא הוכרו כגון שילדו במחבואה אחת אין נוטלין חלק בכורה.

הגה. ספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון אינו יורש אחד מהן והבא אחריו אינו נוטל חלק בכורה אפי' בהרשאה מן הספק.

יב. שלשה נאמנים על הבכור חיה אמו ואביו חיה מיד שאם אמרה זה יצא ראשון נאמנת אמו כל שבעת ימי הלידה נאמנת לומר זהו הבכור אביו לעולם אפי' אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן.

הגה. מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל לומר אח''כ על אחר שהוא בכור.

יג. שמעו עדים שאמר פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים פלוני בני בכור הוא אינו נוטל פי שנים שמא בכור לאמו הוא דקאמר ואם אמר דברים שמוכיחים שנתכוין לומר שהוא בכור לאב נוטל פי שנים כגון שאמר פלוני בני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים דגמירי דרוק של בכור לאב מרפא ולא של בכור לאם.

יד. האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין אם רמז או כתב שזה בנו בכורו נוטל פי שנים.

טו. מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט ומתו שניהם בחייו והניחו בנים הבכור הניח בת והפשוט הניח בן הרי הבן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש חלק אביו ובת הבכור יורשה שני שלישית שהוא חלק אביה.

סימן רעח - אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח ואם מכר חלק בכורה. ובו י סעיפים.

א. אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם אפי' אם הוא בכור לאב ולאם חולקים בנכסיה הוא והפשוט בשוה.

ב. מי שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה כל הנכסים בחזקת היורשים ונוטל בהם הבכור פי שנים.

ג. אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויים לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקים לאביו שבאו לרשותו שנא' בכל אשר ימצא לו כיצד אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו הבכור והפשוט יורשים כאחד וכן אם היתה לאביו מלוה יורשים אותה כאחד.

ד. הניח להם פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים.

הגה. ויש חולקין הניח להן עבד או בהמה טמאה הבכור נוטל ב' חלקים והפשוט חלק אחד דהיינו שעובדים לבכור שני ימים ולפשוט יום אחד וע''ל סי' קע''א ס''ח.

ה. שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואח''כ מת אביו נוטל פי שנים במתנות של אותה בהמה.

ו. אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא מעלה אותו השבח בדמים ונותן היתר לפשוט והוא שישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים אבל שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל ועבה וארץ שעלתה שרטון ה''ז נוטל בשבח פי שנים ואם מחמת הוצא' השביח אינו נוטל.

הגה. בד''א שלא מיחה בהן אבל אם מיחה הבכור ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו אליו והשביחו אם לא עשו בהן שינוי נוטל בשבחו פי שנים ואם עשו בהן שינוי אינו נוטל בשבח ולא בהפסד.

ז. אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אף ע''פ שהיא בשטר ואע''פ שגבו קרקע בחוב אביהם היה לאב מלוה ביד הבכור ה''ז ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו יורשה ועדין לא בא ליד אביו לפיכך יטול ממנה אלא חצי חלק בכורה בד''א במלוה שלא במשכון אבל במשכון נוטל פי שנים דכמוחזק דמי אפי' משכנו בשעת הלוואתו אבל במשכון של עכו''ם לא מקרי מוחזק אא''כ חלוט לו המשכון ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים והוא דלא מטא זימנא בחיי אביהם.

הגה. ומקרי ג''כ מוחזק לגבי לוה ובכור הלוה נוטל פי שנים כשחוזר ללוה.

ח. בכור שמכר חלק בכורה קודם חלוקה ממכרו קיים מפני שיש לבכור חלק בכורה קודם חלוקה לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין בקרקע בין במטלטלין ונטל חלק כפשוט ויתר בכל הנכסים ואינו נוטל בשאר אלא כפשוט.

ט. בד''א כשלא מיחה אבל אם מיחה באחיו ואמר בפני שנים ענבים אלו שאני חולק עם אחי בשוה לא מפני שמחלתי חלק בכורה הרי זו מחאה ולא ויתר בשאר נכסים ואפי' מיחה בענבים כשהם מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים אבל אם דרכום וחלק עמהם בשוה ביין ולא מיחה בהם משנעשה יין ויתר בשאר נכסים הא למה זה דומה לפי שמיחה בענבים וחלק עמהם בזיתים שהרי ויתר בכל וכן כל כיוצא בזה.

י. יצא עליהם שטר חוב בכור פורע בו פי שנים ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי ונפקא מינה שאם שאר היורשים קטנים או אינם כאן שאין בעל חוב יכול לגבות ממנו אלא כפי החלק הפשיטות ויש מי שאומר שאם רוצה לחזור בו אינו יכול.

הגה. היו לו קרקעות משועבדים לאחרים מקרי מוחזק אבל אי חייבים למלך מכח מס ודרך המלך ליקח הקרקע בעד המס מקרי ראוי אבל במקום שאין דרך המלך כך מקרי מוחזק והבכור נוטל בו פי שנים היה לו קרקע מהיום לאחר מיתה או שנגזל לו קרקע שאינה נגזלת ואפי' נגנבו לו ספרים שמסתמא אינו מייאשם מקרי מוחזק.

סימן רעט - דין האומר זה בני או אחי או עבדי וחזר ואמר איפכא. ובו ו סעיפים.

א. האומר זה בני וזה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אותי אע''פ שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו ה''ז נאמן ויירשנו בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא שכיב מרע אפי' נשתתק וכתב בכתב ידו שזה יורשו בודקים אותו כדרך שבודקין לגיטין.

הגה. ונאמן על כל נכסים בין אלו שהיו לו בשעה שאומר כך אפילו נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס.

ב. היינו מוחזקין בזה שהוא אחיו או בן דודו ואמר אינו אחי ואינו בן דודי אינו נאמן אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא יירשנו ואפי' היו לבן בנים אע''פ שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו.

הגה. ואם מת הבן ואמר על בני בניו אין אלו בני בני כי לא היה אביהן בני אינו נאמן אף על הירושה מאחר שאין בנו קיים.

ג. האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אמר עבדי וחזר ואמר בני אע''פ שהוא משמשו כעבד נאמן שזה שאמר עבדי לומר שהוא לו כעבד ואם היו קורים לו עבד בן אמה וכיוצא בדברים אלו שאין אומרים אותם בייחוד אלא לעבדים אינו נאמן.

ד. היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא זה וחזר אח''כ ואמר עבדי הוא נאמן שלא אמר בני אלא להבריח מהמכס אבל אם אמר בבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן וה''מ דלא אתחזק אמיה בבת ישראל אבל אתחזק אמיה בבת ישראל לאו כל כמיניה לומר עבדי הוא.

ה. העבדים והשפחות אין קורין להם אבא פלוני ואימא פלונית שלא יבא מהדבר תקלה ונמצא זה הבן נפגם לפיכך אם היו העבדים והשפחות חשובים ביותר ויש להם קול וכל הקהל מכירים אותם ואת בניו ועבדי אדוניהם כגון עבדי הנשיא הרי אלו מותר לקרות להם אבא ואימא.

ו. מי שהיה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצוה הרי זה יירשנו ואעפ''כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואח''כ ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו ואם משאר הדיוטות הוא ואין צ''ל אם היה מהמפקירין עצמם לכך ה''ז בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרים אותו ואם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת.

הגה. וי''א דחולצת ולא מתייבמת ועיין בא''ע סי' קצ''ו וי''א דלענין ממון המוציא מחבירו עליו הראיה וכן נ''ל.

סימן רפ - אמר אחד זה אחינו או שבא אחד ואמר אני אחיך. ובו יב סעיפים.

א. כל היורשים יורשין בחזקתן כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו אע''פ שאינם עידי ייחוס ולא ידעו אמיתת היחוסים הרי אלו יורשים בעדות זו.

ב. יעקב שמת והניח ראובן ושמעון ולא הוחזק לו בן אלא שניהם תפס ראובן לוי מהשוק ואמר גם זה אחינו הוא ושמעון אומר איני יודע הרי שמעון נוטל חצי הממון וראובן שלוש שהרי הודה שהם שלשה אחים ולוי נוטל שתות מת לוי יחזיר השתות לראובן נפל ללוי נכסים אחרים יחלקו אותם ראובן ושמעון שהרי ראובן מודה לשמעון שלוי זה אחיהם.

הגה. וכל זמן שהנכסים שלוי לקח מראובן הן בעין או שאר נכסים הבאין מחמתן נוטל ראובן בראש אבל אי ליתנהו להני נכסים ולא הבא מחמתן אין ראובן נוטל כלום בראש אלא חולק עם שמעון בשוה.

ג. השביח השתות מאליו ואח''כ מת לוי אם שבח המגיע לכתפי' הוא כגון ענבי' שהגיעו להבצר הרי השבח זה כנכסים שנפלו מאחרים ויחלוקו בהם ואם עדיין לא הגיעו להבצר הרי הם של ראובן לבדו.

ד. אמר שמעון אין לוי זה אחי ונטל לוי בחלק ראובן כמו שנתבאר ואח''כ מת לוי לא יירש שמעון ממנו כלום אלא ראובן לבדו יירש השתות עם שאר נכסים אחרים שהניח לוי.

ה. והוא הדין בכל היורשים שיודו מקצתם ביורשים אחרים שלא יודו מקצתן.

ו. הרי שיושב בנחלתו ובא אחד ואמר לו אחיך אני חלוק עמי וזה אומר לו איני מכירך נאמן אפי' שיצא קול שיש לו אח במדינת הים.

ז. מי שמת והניח בן וטומטום או אנדרוגינוס הרי הבן יורש את הכל שהטומטום ואנדרוגינוס ספק.

הגה. וכן כל ודאי וספק אין ספק מוציא מידי ודאי ולכן ראובן שיצא בנו למדינת הים ואין יודעים אם הוא חי או לא אין אחי ראובן יורדין לנחלה בנכסי ראובן שמוקמינן בנו על חזקתו שהוא חי אבל אם ראובן ואשתו יצאו למדינת הים וספק אם ניתן להם בן לא חיישינן שמא ילדו ואחי ראובן יורשין את ראובן.

ח. הניח בנות וטומטום ואנדרוגינוס יורשות בשוה והרי הוא כאחת מהבנות.

ט. מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום או אנדרוגינוס בזמן שהנכסים מרובים הבנים יורשים ודוחים הטומטום אצל הבנות וניזון כמותן ובזמן שהנכסים מועטים הבנות דוחות את הטומטום אצל הבנים ואומרות לו זכר אתה ואין לך עמנו מזונות.

הגה. וי''א דבת וטומטום אם הנכסים מרובים הטומטום נוטל שלשה חלקים והבת רביעית ואם הנכסים מועטים אין לטומטום כלום ואם יש בת ואנדרוגינוס והנכסים מרובים חולקין בשוה ובנכסים מועטים אין לאנדרוגינוס כלום היו נכסים מועטים והניח בן וטומטום הטומטום נוטל שלשה חלקים והבן רביעית היו נכסים מרובין הבן יורש הכל והטומטום ניזון כבת אבל אנדרוגינוס אין לו כלום במקום בן בין בנכסים מרובים או מועטים.

י. נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הבן אומרים האם מתה תחלה ויורשי האם אומרים הבן מת תחילה מעמידים נכסי האם בחזקת יורשיה שהם יורשים ודאים והוא הדין לנפל הבית עליו ועל בתו נשואה ואין ידוע איזה מהם מת תחלה שנכסי האב בחזקת יורשי האב ואין הבעל יורש בהם כלום.

יא. נפל הבית עליו ועל בן בתו ואין ידוע איזה מהם מת תחלה יחלוקו יורשי האב עם יורשי בן הבת וכן הדין אם נשבה האב ומת בשביה ומת בן בתו כאן או שנשבה בן בתו ומת בשביה ומת אבי אמו כאן ואין ידוע איזה מת קודם.

יב. נפל הבית עליו ועל אביו או על אחד ממורישיו ואין ידוע איזה מהם מת תחלה והיתה עליו כתובת אשה ובעלי חובות הנכסים בחזקת היורשים ואין לאשה ולבעל חוב כלום.

הגה. ראובן ואשתו עם ארבע בנותיהן שהיו בבית ונפל עליהם הבית ומתו יורשי ראובן אומרים שמא ראובן או אחד מבנותיו מתו באחרונה והם יורשין הכל אפ''ה חולקין עם יורשי האשה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם הבנות נשואות ובא בעל של כל אחד ומבקש חלקו חולקין הממון על ששה חלקים ארבע חלקים לבעל הבנות וחלק אחד ליורשי ראובן וחלק אחד ליורשי האשה.

סימן רפא - המעביר נכסיו מבניו ליתנם לאחד. ובו י סעיפים.

א. אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מהיורש בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב לפיכך האומר איש פלוני בכורי לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת בתי תירשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה אבל אם היו לו יורשים רבים כגון בנים רבים או אחים או בנות ואמר כשהוא שכ''מ פלוני אחי יירשני מכלל אחי או בתי פלונית ירשני מכלל בנותי דבריו קיימים בין שאמר ע''פ בין שאמר בכתב אבל אם אמר פלוני בני ירשני לבדו אם אמר ע''פ דבריו קיימים אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס כמו שנתבאר בסי' רמ''ו.

ב. אמר פלוני בני יירש חצי נכסי ושאר בני החצי דבריו קיימים.

ג. אמר פלוני בני לא יירש אלא כך וכך או שאמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון או שאמר לא יירש שמעון אלא ראובן לא אמר כלום אבל אם אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון דבריו קיימים.

הגה. וכן אם אמר לא יירש שמעון וראובן יירש הכל דבריו קיימים.

ד. בד''א בפשוטים אבל בבכור אם אמר יירש כפשוט או שאמר לא יטול פי שנים או לא יירש פי שנים לא אמר כלום שנאמר לא יוכל לבכר את בן האהובה.

הגה. ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים אין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תורה.

ה. אם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר יורשים.

ו. שכיב מרע שיש לו בכור ופשוטים וריבה לאחד מהפשוטים בלשון ירושה כגון שאמר פלוני בני יירש כך וכך לא אמר כלום וי''א שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכלם לפי חשבון ומשלימים לבכור.

ז. אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה אבל אם אמר לשון מתנה דבריו קיימים לפיכך המחלק נכסיו על פיו כשהוא ש''מ וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה אע''פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימים כיצד תנתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה או יירשנה ותנתן לו הואיל ויש שם לשון מתנה אע''פ שהזכיר לשון ירושה מתחלה ובסוף דבריו קיימים וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית קנו אע''פ שזה שא''ל בלשון ירושה אינו זה שאמר ליה בלשון מתנה והוא שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דבור אבל אם שהה צריך שיהיה לשון המתנה מעורב בשלשתן.

הגה. בד''א בג' שדות לג' בני אדם אבל אם נתנן לאדם אחד או שדה אחת לג' בני אדם אפילו לאחר כדי דיבור מהני וי''א דדוקא שאמר ותנתן בוי''ו אבל אם אמר תנתן בלא ו' לא מהני ללשון ירושה שלפניו הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר דינו כירושה בעלמא ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו וכן עשור נכסי הבת וכל ימי חיי הנותן יכול למכור הנכסים אע''פ שכתב לה מהיום ולאחר מיתה ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה אבל לא אח''כ דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם מיהו נ''ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב צריך ליתן לה בכל אשר לו דעיקר הוא החוב ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב וכן המנהג כתב לבתו שטר חצי זכר וכתב לה ויוצאי חלציה בנותיה ובניה נוטלין בשוה הואיל ולא כ' יורשי' יוצאי חלציה התנ' שלא יהא חלק לבתו בספרי' והלו' על הספרי' אין בעל חוב קונה משכון ולכן יש לבת חלק בהן אבל אם הוחלטו הספרים בידו אין לבת חלק בהן.

ח. לשון יחזיק בנכסים הוי לשון מתנה וכן לשון יחלוקו הוי לשון מתנה.

ט. חלק כל נכסיו לאחרים בלשון מתנה אע''פ שלא שייר כלום ליורש דבריו קיימים.

י. מי שהיו לו בני אחיות ובן אח ונתן מתנה לבן אח וכתב שבאותה מתנה סילק כל חלק וזכות מכל ירושתו ומת בן האח יורש הכל.

הגה. ארבע אחיות שהיה להן אח שאינו נוהג כשורה ורצו להבריח הירושה ממנו וכתבו שטר שכ''א מהן נותנת כל נכסיה לג' אחיותיה אין כאן מתנה כלל כי חזר כל הממון להיות של ארבעתן כבתחלה ואם היו המתנות שעה אחת קודם מיתתן אין האח יורש כי אם אחר מיתת האחרונה ולא אזלינן בתר אומדנא כהאי גוונא ואם כתוב בשטר שהראשונה נתנה לג' אחיותיה ואח''כ נתנה השנית ואח''כ השלישית ואח''כ הרביעית כל הקודמת חזרה וזכתה בנכסים שחזרו ונתנו להן.

סימן רפב - שלא להעביר נחלה ממי שראוי לירש. ובו סעיף א'.

א. כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים אע''פ שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו וזכו האחרים בכל מה שנתן להם ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש אפי' מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.

הגה. מי שצוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה.

סימן רפג - דין ירושת עכו''ם וגר וישראל מומר לעבודת כוכבים. ובו ג''ס.

א העכו''ם יורש את אביו דבר תורה והגר אינו יורש את אביו עכו''ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה שמא יחזור למרדו ותנאי מועיל בירושה זו הואיל ואין העכו''ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים ולא העכו''ם יורש את אביו הגר ולא גר את גר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אפי' היה לו בן שלידתו בקדושה מאחר שהורתו שלא בקדושה אינו יורש את אביו ולא אביו יורשו.

הגה. וישראל שהיה חייב לעכו''ם ומת אם אין עכו''ם יודעין מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו.

ב ישראל שהמיר לעכו''ם יורש את קרוביו הישראלים כשהיה ואם ראו ב''ד לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש להן בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המומר להם.

הגה. ואפילו נתן המומר הנכסים לאחרים אין במתנתו כלום דמיד נפלו נכסיו קמי יורשיו ואין לו כח בהן וי"א שמניחין הירושה בב''ד ואם יחזור בתשובה נותנין לו וישראל יורש קרובי המומר לעכו''ם אפילו הפקיד הממון ביד ישראלים אחרים ואפי' היו לו בנים בגיותו אבל אם הנפקדים שלחו יד בממון הפקדון בחיי המומר או שבקש הממון ולא רצו ליתנו לו ויש להן עדים על זה זכו במה שבידן ואין יורשיו יכולין להוציא מיד הנפקד הן בחיי המומר הן לאחר מותו דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי ישראל מומר שמתה לו אמו ויש לו קרובים מן האב אם המומר גדול שראוי לקנסו בירושתו גם יורשיו אינן יורשין ונשארה הירושה לשאר יורשי האם אם המומר קטן שאינו ראוי לקנוס יורשיו יורשין אמו ובעל יורש במקום אשתו המומרת אע"פ שמת אביה לאחר שהמירה לעכו''ם ומתה אח''כ הבעל יורש מאחר דידו כידה אין שייך קנס.

ג לאה נשבית ואמה קבצה מעות לפדיונה ואח''כ שמעה שהמירה ונטמעה בין העכו''ם אם א"א להחזיר לכל אחד מה שנתן יהיה הקרן קיים לפדיון שבוים ואם יתכן לפדות באחרית הימים אותה שבויה תפדה בהם.

סימן רפד - אין צריך עדות ליורש שהוא קרוב וצריך עדות שמת. ובו ד סעיפים.

א.

הגה. כל היורשין יורשין בחזקה שהעידו העדים שהוחזק להן שהוא פלוני אע''פ שאינן יודעין אמיתת יחוסו והוא הדין בשאר יורשין מי שהוא מוחזק באחד שהוא קרוב המת ואין אנו יודעין קרוב יותר ממנו הרי זה יורשו ולא חיישי' שמא יש קרוב יותר ממנו כל זמן שלא יודעין ועיין לעיל סי' ר''פ סעיף ז' ולא מורידין קרוב לירושה על פי עד אחד.

ב. אין היורשים נוחלים עד שיביאו ראיה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו עכו''ם מסיחים לפי תומם אע''פ שמשיאין את אשתו על פיהם [ונוטלת את כתובתה] וכן האשה שבאה ואמרה מת בעלי אע''פ שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשים נכנסים לנחלה על פיה.

ג. אמרה מת בעלי ונתיבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם.

ד. מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו אבד זכרו אע''פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשים נוחלים על פיהם וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותן בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח''כ יורדים לנחלה בעדות זו אע''פ שאין משיאין את אשתו שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותם הדברים ואבד זכרו ואח''כ נשמע שמת הרי אלו נוחלים על פיהם.

סימן רפה - שבוי שברח והיוצא לדעת מה יעשו בנכסים. ובו י''ס.

א. שבוי שנשבה ונשמע שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניה' אין מוציאין אותה מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחולקים מוציאים מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישן.

ב. שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים ב''ד להתעסק בנכסיהם כיצד עושין כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע''פ ב''ד ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם עד שיוודע שמתו או עד שיבואו.

הגה. היו כאן יורשין הרבה קצתן עובדי אדמה וקצתן אינן עובדי אדמה מעמידין ביד עובדי אדמה.

וכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים של אותה מדינה.

הגה. וי''א דוקא בשבח שמין לו כאריס אבל פירות נוטל הכל ואם שמעו שמת קודם שהורידוהו ואח''כ באו אין לו בשבח כלום אלא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא.

ולמה לא יעמידו אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין בקרקעות עד שיבאו הבעלים או עד שיודע בוודאי שמתו לפי שאין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהם בני דעת.

הגה. מיהו אם היה כאן מי שרוצה להיות אפוטרופוס לתקנת השבוי מעמידין אותו ואין תקנה גדולה מזו מיהו היורש יכול למחות שלא למנות אפוטרופוס וי''א דאין היורש יכול למחות שוטה דינו כקטן ומעמידין לו אפוטרופוס.

ג. נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וענבים לבצור תמרים לגדור וזיתים למסוק ב''ד יורדים לנכסיו ומעמידים להם אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם שאר המטלטלים בב''ד ואח''כ מורידין הקרוב לנכסיו שאם ירד תחלה שמא יתלוש אלו הפירות שהם כתלושים ויאכל אותם וה''ה בחצרות ופונדקאות חניות העשויות לשכר ואינם צריכים עבודה ולא טורח ואין אדם נותן אותם באריסות אין מורידין להם יורש שהרי גובה השכר ואוכל אלא כיצד עושין ב''ד מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח בב''ד עד שיביא ראיה שמת או עד שיבא ויטול שלו ואין מורידין הקרוב לעולם אלא לשדות וגנות וכרמים וכיוצא בהם שיהיה בהם כאריס כדי שלא יפסדו ונמצאו בורים ונשמים.

ד. מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד מסלקין אותו ואין ב''ד צריכים להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו וכיצד יהיה דין נכסי זה מטלטלים יעמדו ביד זה שהם תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשים והקרקעות מי שהניחו שכן אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהיה בהן אריס ישארו כמו שהניחם עד שיבא ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי הוא ברצונו איבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה.

הגה. מיהו אם נפלו לו נכסים בכאן שלא ידע בהן דינו כנכסי שבוי וכן אם הלך שלא במקום סכנה וחשב לחזור ולא חזר הוי כמי שיצא שלא לדעת.

ה. שמעו בו שמת הרי ב''ד מוציאין כל המטלטלי' ומניחים אותן אצל נאמן על פיהם.

הגה. ודוקא בתורת קרוב אין נותנין מטלטלין לידו אבל יכול להיות אפוטרופוס כמו אחר.

ומורידים הקרוב לשדות ולכרמים כאריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבא.

ו. כשמורידין קרוב לנכסי שבוי או בורח או לנכסי היוצא לדעת ששמעו בו שמת לא יורידו קטן שמא יפסיד הנכסים ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון ויאמר זה חלקי המגיע לי בירושתי ואפי' קרוב מחמת קרוב אין מורידין כיצד היו שני אחים אחד גדול ואחד קטן ונשבה הקטן או ברח אין מורידין הגדול לתוך שדהו מפני שהקטן אינו יכול למחות ושמא יחזיק זה האח ולאחר שנים יאמר זה חלקי שהגיע בירושתי ואפי' בן אחיו של זה הקטן שנשבה אין מורידין אותו לנכסיו שמא יאמר מחמת אבי ירשתי חלק זה.

ז. לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפי' קרוב מחמת אחי האם שאינם ראויים ליירש הרחקה יתירה היא זו ואפי' יש ביניהם שטר חלוקה בין בבתים בין בשדות לא ירד ואפי' אמר כתבו עלי שטר אריסות לא ירד שמא יאבדו השטרות ויאריכו הימי' ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישו.

הגה. וכל זה שאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו כשכבר אינן סמוכין על שלחן אחד וכבר חלקו אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכין על שלחן א' מעמידין קרוב לנכסי קטן וי''א עוד הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו כשאוכל הפירות אבל באפוטרופוס בעלמא שאין לו הנאה מיניה מותר וכן אם לא היו הנכסים מירושת הקטן מותר להוריד קרוב.

ח. הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דוקא במקרקעי אבל מעות של קטן ממנים עליהם אפי' קרוב.

הגה. ועדיף טפי בקרוב מברחוק ולכן אם יש בהן קרוב ורחוק ושניהם נאמנים בשוה הקרוב קודם ומעמידין אותו אבל אם הקרוב אינו נאמן מעמידין רחוק הנאמן וכן קטן שיש לו ממון מאבי אמו או ממקום אחר ואביו חי אין נותנין הנכסים ליד האב דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא ב''ד מעמידין לו אפוטרופוס ואם הם מטלטלין ואביהן ראוי להיות אפוטרופוס עליהן נותנין לידו וי''א דאין ב''ד מחוייבין לחקור בקטנים שיש להן אב אא''כ אביהן מוחזק שאינו הולך בדרך טובים.

ט. מעשה באשה אחת שהיו לה שלש בנות ונשבית הזקנה ובת אחת ומתה בת שניה והניחה בן קטן ואמרו חכמים אין מורידין את הבת הנשארת לנכסים שמא מתה הזקנה ונמצאו שליש נכסים אלו לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין לזה הקטן בנכסים שמא עדיין הזקנה בחיים ואין מורידין קטן לנכסי שבוי כיצד עושים מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחצי של קטן מעמידים אפוטרופוס על כל נכסי הזקנה אחר זמן שמעו שמתה הזקנה אמרו חכמים תרד הבת הנשארת לשליש מנכסים שהוא חלק ירושתה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו מנכסי הזקנה והשליש של בת השבויה השניה מעמידים לה אפוטרופוס מפני חלק הקטן שמא מתה גם הבת השבויה ויש לזה הקטן חצי השליש וכן כל כיוצא בזה.

י. שבויה שהמירה ונשאת לעכו''ם ויש לה כאן קרקעות ומטלטלין מתנהגי' בנכסי' כדין נכסי שבוי שלא המיר.

סימן רפו - יתומים גדולים וקטנים היאך ניזונים מנכסיהם. ובו ה''ס.

א. מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות והגדולי' צריכי' להוציא יותר במלבושים והקטנים צריכים להוציא יותר במזונות אין ניזונים ולובשים מן האמצע אלא חולקין בשוה וכל אחד ילבוש ויזון משלו ודוקא בשמיחו אבל בסתם ניזונים ומתפרנסים אלו עם אלו דסתמן שותפים נינהו ומוחלים זה לזה ויש מי שחולק בזה.

ב. בד''א שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל גדול האחים הנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שהוא מלובש יפה כדי שיהיו דבריו נשמעים ה''ז לובש מתפיסת הבית ואם מיחו בידו הרשות בידן.

ג. נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם ישאו הקטנים ג''כ מכלל הנכסים ואח''כ יחלוקו נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן.

הגה. מי ששידך בנו וקצב ליתן נדוניא ומת קודם שנכנס לחופה אין נוטלין הנדוניא אלא מחלקו שהרי לא זכה בה בחיי אביו מי שפדאו אביו מן התפיסה מנכין לו אח''כ מחלק ירושתו ולא אמרינן שאביו נתן לו מתנה רק הלוה לו אא''כ יש אומדן דעת שהאב נתן במתנה.

ד. השיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב כשהיה חוזרת לאחר מיתת האם חוזרת מן אמצע אבל אם הוציא הבן במשתה משלו אינו חוזר אלא הבן שנשתלחה לו בלבד.

ה. האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינות לאותו הבן הרי היא שלו אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם כשתחזור תחזור לאמצע ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה עד שישמחו בו כלם שהרי כלם שושבינים שבשם כלם נשתלחה לפיכך אם שמח במקצתם מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע.

סימן רפז - מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים. ובו ג סעיפים.

א. מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע ואפי' שכר עמלם לא יטלו ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השבח של משביח והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה והשביחה הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת והשביחה הנכסים מחמת הוצאה השבח שלה זהו דעת הרמב''ם לבדו ולא מצינו לו חבר אבל דעת הכל שזה שאמרנו ברישא שאם השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע היינו דוקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן דהיינו ששכרו פועלי' מממון תפיסת הבית או שנשאו ונתנו בסחור' אבל אם השביחו ע''י שהוציאו הוצאו' משלהם או שטרחו בגופם לחפור ולבנות השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים לקטנים גם הם יכולים לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השבח לאמצע אע''פ שטרחו בגופם כיון שלא הודיעום תחלה ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחים הוא של עצמם ואפי' השביחו מחמת נכסים.

הגה. ואם האחים גדולים א''צ לאומרו בב''ד רק בפני עדים אבל אם יש בהן יתומים קטנים צריך שיאמר אותו בפני ב''ד וכל זה באחין שניזונין יחד אבל אם אין ניזונין יחד אפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל רק כשאר יורד שלא ברשות לנכסי חבירו אחד מן האחין שהיו לו בנים הרבה והשביחו הנכסים אינו יכול לומר תנו לי מה שהרויחו בני וכן האחרים אינן יכולין לומר תן לנו מה שאכלו בניך אלא הכל מן האמצע א' מן האחין שנתן מתנה לאחרים וראו האחין ושתקו הוי מחילה.

ב. א' מהאחים שלקח מעות ועשה בהם סחורה אם היה תלמיד חכם גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת הרי השכר שלו שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו.

ג. מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואח''כ נודע שיש לו אחים במדינה אחרת אם קטנים הם השבח לאמצע ואם היו גדולים הואיל ולא נודע שיש לו אחים שמין לו כאריס וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח אין שמין לו כאריס אלא השבח לאמצע שהרי לא ברשות ירד.

סימן רפח - היאך שמין מה שעל בניהם ובנותיהם כשחולקים. ובו ב סעיפים.

א. האחים שחלקו שמין מה שעליהם אבל מה שעל בניהם ובנותיהם שקנו להם מתפיסת הבית אין שמין וכן מה שעל נשותיהם שכבר זכו בהם לעצמם בד''א בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד שמין מה שעליהם.

ב. מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחים ולא נתנו לו כלום החלוקה בטלה ויתנו לזה מה שצוה מורישן ואח''כ חוזרים וחולקים בתחלה.

הגה. ואם ירצה אחד לקיים החלוקה וליתן לו משלו וחבירו יתן לו מעות הרשות בידו.

סימן רפט - אחים גדולים וקטנים ורוצים לחלוק. ובו ה סעיפים.

א. מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתם קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם מעמידים ב''ד אפוטרופוס לקטנים ובורר להם החלק היפה ואם הגדילו אינם יכולים למחות שהרי ע''פ ב''ד חלקו להם ואם טעו ב''ד בשומא ופחתו שתות יכולים למחות וחוזרים וחולקים חלוקה אחרת אחר שהגדילו.

הגה. אבל אפוטרופוס אפי' מינהו אבי יתומים אינו יכול לחלוק בלא ב''ד אא''כ נתמנה בפירוש לכך ואין לב''ד רשות לחלוק בדבר דשייך ביה גוד או אגוד וי''ח ומתירין היו האחין כולן קטנים אין חולקין להם עד שיגדילו אא''כ נראה לב''ד שיש להן תועלת בחלוקה וכל שהגיעו הקטנים לי''ג שנה יכולים לחלוק בעצמן דחלוקה לא הוי כמכר.

ב. אם לא היו כאן כל האחים ואותן שבכאן מבקשים לחלוק או שחלקו ובא אח או בעל חוב ונוטל חלק אחד מהם נתבאר בסימן קע''ה.

ג. אחד מהאחים שירד לאומנות או חלה או רוצה לילך ללמוד נתבאר בסימן קע''ז.

ד. אחד מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו וטוען שלי הם נתבאר בסימן ס''ב.

ה. יורשים שקצתם לקחו מנכסי מורישם בלא חלוקה וקצתם לא לקחו ויש ביד אחר מנכסי המת אם היורשים שלא לקחו מערערים שלא ליטול ממה שביד אותו אחר לקבורה הדין עמהם ויבואו לחשבון וכל אחד מהאחים יתן חלקו המגיע לו. 

הלכות אפוטרופוס סימן רצ

סימן רצ - דין אפוטרופוס מי ימנו וכיצד יתנהג וכל משפטיו. ובו כח סעיפים.

א. מי שמת והניח יורשים קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו ואם לא מינהו ב''ד חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו שב''ד הוא אביהם של יתומים.

הגה. ואם הבית דין בעצמו רוצים להתעסק בצרכי היתומים הרשות בידן מיהו אם צריכים לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים י''א דצריכין להעמיד אפוטרופוס שלא יהיו נראין כעורכי הדיינים וע' לקמן סעיף ח' והא דב''ד אביהן של יתומים היינו יתומים קטנים וב''ד היינו הממונה בעירו או גדולי הדור אבל אין כח ביד שלשה בעלמא שיעשו עצמן ב''ד על היתומים.

ואם צוה המוריש שינתן חלק הקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו וכן אם מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו.

הגה. אחד שאמר לש''מ רצונך שאהיה שליט בנכסיך ואמר הן ה''ז ל' אפוטרופוס מי שהיה לו אפוטרופוס על נכסיו ומת אין מניחין אותו אפוטרופוס על היתומים אלא ב''ד מעמידין הראוי דלא מקרי מינהו אבי יתומים אלא כשמינהו סמוך למיתתו ואין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפוטרופוס אע''פ שמוחזק בנכסים עד שיביא ראיה שמינהו אבי יתומים.

ב. אבל אין ב''ד ממנים אפוטרופס לא אשה לא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם ומעמידים אותו על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות כמו שנתבאר בסי' רפ''ה.

ג. כשימנו אותו צריכין ב''ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל דבר שמוסרים בידו דהא על טענת ברי משביעינן ליה לכך צריך שידעו מה שמקבל ומה שמחזיר וכותבים ב' שטרות אות באות אחת לאפוטרופוס ואחד ביד ב''ד בשביל היתומים.

ד. רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתם כדי שיהיו דבריו נשמעים והוא שיהי' ליתומים הנאה מנכסיהם בהיות דבריו נשמעים.

ה. ב''ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ומעמידים אחר אבל אם מינהו אבי יתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי היתומים מסלקין אותו ומשביעים אותו הואיל והוא מפסיד.

הגה. ויש חולקין דאף כשמינוהו ב''ד אין מסלקין אותו אא''כ באו עדים שהוא מפסיד אפוטרופוס שמלוה מעות יתומים לאחרים שלא היה לו להלוות ב''ד מוציאין מיד הלוה ומחזירין ליתומים דמאחר דיכולין לסלק האפוטרופוס כל שכן הלוה שבא מחמתו.

ו. והוא הדין לאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפרוץ בנדרים ובאבק גזל ב''ד חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמצוא להם אפוטרופוס כשר וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין שכל ב''ד וב''ד הוא אביהם של יתומים.

ז. כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומי' מוסרים לו כל נכסי הקטן הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ונותן להם כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי.

ח. מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס.

הגה. וי''א דגם במעות מעמידים אפוטרופוס שיותר ישתדל הוא בהן מבית דין.

אלא כיצד עושים בהם בודקין מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומר דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי נותנים אותם לו בבית דין קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואם אין לו קרקע ונתן להם משכון זהב משובר שאין בו סימן נותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד ויפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו אפי' רביע השכר ליתומים אם ראו שזו תקנה להם עושים לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד האי אלו מוציאים למזונות מעט [מעט] עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להם.

הגה. י''א כמו שהאפוטרופס יכול ליתנם לאחרים כך יכול לקבל המעות לעצמו ובלבד שיעשה בב''ד משום לזות שפתים.

ט. כל המטלטלין של יתומים שמים אותם ומוכרים אותם בב''ד.

הגה. ודוקא שלא נתמנה עליהן אפוטרופוס אבל אפוטרופוס עושה בלא ב''ד כל מה שנראה בעיניו טובת היתומים ומי שהיו בידו מעות היתומים והלוה אותן על משכונות של עכו''ם ואח''כ בא אפוטרופוס של יתומים ואמר להוליכן למקום שדרין היתומים כי יוכל למכרן שם ביוקר והמלוה אומר שמתיירא מעלילות מן העכו''ם ורוצה ליתן בהם מה ששוין במקומו הדין עם היתומים.

ואם היה השוק קרוב למדינה מוליכים אותם לשוק ומוכרים אותם ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים מי שהיה בידו יין או שכר של יתומים אם יניחנו כאן עד שימכור שמא יחמיץ ואם יוליכנו לשוק שמא יארעו אונס בדרך ה''ז עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו וכן כל כיוצא בזה.

י. אין שולחים מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך שיש בה ספק אונס אלא שכר שיש בו חשש שמא יחמיץ כמו שנתבאר וכן כל כיוצא בזה.

יא. יש לאפוטרופוס למכור בהמה ועבדים שדות וכרמים להאכיל ליתומים ומוכרים בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות האפוטרופוס שהוא תועלת היתומים אבל אין מוכרין ומניחים המעות ואין מוכרים שדות ליקח עבדים ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליח אבל מוכרים שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות ואינו רשאי למכור אפי' שדה רעה והרחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה שמא לא יצליח זה שקנה.

יב. היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים.

הגה. והאפוטרופוס נאמן אם ידוע שהמעות של יתומים שהרי אינו נוגע בדבר ולכן יוכל להעיד כדלעיל סי' ל''ז סעיף ח' אע''ג דאין ב''ד טוענין ליתומים מילתא דלא שכיחא אע''ג דאבוהון הוי מצי למטען מ''מ אם טען אפוטרופוס טענתיה טענה והא דאמרינן טוענים ליורש ה''מ בשמא אבל אם הוא טוען ברי אין דנין אלא על פי טענותיו ולכן אין טוענין ליה עד ששומעין טענותיו תחלה.

יג. אין האפוטרופסין רשאים להוציא עבדים לחירות אפי' לוקח מהעבד דמים שיצא לחירות אבל [לא] מוכרים אותם לאחרים ולוקחים מהם הדמים ע''מ שיוציאוהו לחירות ואותם האחרים הם שמשחררים אותם.

יד. האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן שאין מאכילין את היתומים דבר האסור אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים אלא ימכרו אותם טבל.

טו. האפוטרופסין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה כללו של דבר כל מצות עשה שיש לה קצבה בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים עושים להם אע''פ שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן אבל אין פוסקים עליהם צדקה אפי' לפדיון שבוים מפני שמצות אלו אין להם קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והם אמודים לכך שפיר דמי ומי שנשתטה או נתחרש ב''ד פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי.

טז. כשיגדילו היתומים נותן להם ממון מורישן ואינו צריך לעשות להם חשבונות מה שהכניס והוציא אלא אומר להם זה הנשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום בד''א כשמינוהו ב''ד אבל אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים וכן שאר המורישין אין נשבע על טענת ספק.

הגה. וי''א דהואיל ואינו נשבע צריך ליתן חשבון במינהו אבי יתומים והכי יש לנהוג ומחרימין חרם סתם על מי שלקח משל יתומים ראובן שאומר שיש לו בידו מעות של שמעון ואומר שציוהו לתת לבניו אם רוצה לתת לכל בניו בשוה אינן יכולין להשביעו דהו''ל כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אבל אם רוצה ליתן לקצתן ולא לכולן א''כ לפי דבריו אינו אפוטרופוס עליהן ויכולין להשביעו שלא עכב כלום לעצמו ואם הם קטנים ב''ד מעמידין להם אפוטרופוס ומשביעין אותו.

אבל נשבע על טענת ודאי וכן אם אבד שום דבר מנכסי היתומים נשבע שבוע' השומרים ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח אפי' מינהו אבי היתומים נשבע אפי' על טענת ספק.

יז. אע''פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שנתבאר צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנא' סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים.

יח. אין ב''ד יכולים למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה אא''כ אינם מוציאים אדם הגון שירצה להיות אפוטרופוס אם לא יאמינוהו בלא שבועה.

יט. כשמשביעין אפוטרופוס שבועת המשנה צריך שיטענוהו ב''ד או היתומים אפי' בטענת שמא שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה אבל אם לא היתה טענה או כפירה והודאה כשיעור זה אם טוענין אותו טענת ודאי נשבע היסת ומגלגל עליו שלא עיכב בידו משלו כלום.

כ. אפוטרופוס בין מינוהו ב''ד בין מינהו אבי יתומים פטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה.

כא. אפוטרופוס של יתומים שקנה להם שור ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא היה אוכל ומת אינה פשיעה לאפוטרופוס ופטור וממי משתלמים היתומים נתבאר בסי' רל''ב סעיף י''ח.

כב. דין אפוטרופוס שלוה לצורך היתומים נתבאר בסי' ק''י.

כג. אפוטרופוס בין מינוהו אבי היתומים בין מינוהו ב''ד עד שלא החזיק בנכסי היתומים יכול לחזור בו משהחזיק בנכסי היתומים אינו יכול לחזור בו.

כד. יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית הם מעצמם ונשתדל בשלהם יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר ואפי' סמכו אצל אשה וי''א שאין משביעין אותו וי''א שמשביעים אותו.

הגה. וקטן שסמוך אצל אמו וראו ב''ד להחמיר עליה שתתן חשבון או שאר חיזוקים מותר דליכא למיחש דמימנע ולא עבדא דודאי אמו דעתה קרובה אצל בנה ולא תמנע משום זה.

כה. יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וה''ה אחד שאמר שהלוה ליתומים אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסדים פטורים.

כו. קטן שהגדיל אפי' היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין ב''ד מונעי' ממנו ממונו ואין מעמידים לו אפוטרופוס אא''כ צוה מורישו שלא יתנו אלא אם יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן מרובה ואע''פ כן מוכיחים אותו ומלמדין אותו ללכת בדרך ישרה ואורחו' צדיקי'.

הגה. מי שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים יכולים לומר אין אנו צריכין אפוטרופוס אלא א''כ יש בו משום מצוה לקיים דברי המת.

כז. השוטה והחרש דינם כקטני' ומעמידים להם אפוטרופוס.

כח. אפוטרופוס שמת והוציא בנו פנקס אביו שכתוב בו שהוציא בפרנסת היתומים מנה אין מוציאין מהיתומים בכך דשמא נתפרע ולא נמחק.