שלחן ערוך הלכות נזיקין מוסר ומלשין סימן שעח-שפח
סימן שעח - אסור להזיק ממון חבירו ולא לגרו'
שום היזק. ובו ט"ס.
א. אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו אע"פ
שאינו נהנה חייב לשלם נזק שלם בין שהי' שוגג בין שהיה אנוס כיצד נפל מהגג ושבר את הכלי
או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם.
ב. נפל מן הגג והזיק חייב לשלם נזק שלם בין
שנפל ברוח מצויה בין שנפל ברוח שאינה מצוי'.
ג. היה עולה בסולם ונשמטה שליב' מתחתיו ונפל
והזיק אם לא היתה מהודקת בחזקה חייב אם הית' חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליע' הרי זה
פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה.
ד. כל אלו הדברי' ברשו' הניזק אבל ברשות
המזיק פטור עד שיתכוין להזיק כמו שיתבאר.
ה. אפי' בראייתו אם יש בו היזק לחבירו אסור
להסתכל בו לפיכך אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה.
ו. כל מקום שמזיק חייב לשלם בין בר"ה
בין ברשות הניזק ואפי' ברשות המזיק אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשותו והזיקו ל"ש
בגופו ל"ש בממונו חייב לשלם דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו ודוקא
במזיקו במזיד אבל אם הזיקו בשוגג פטור בע"ה ואם בע"ה הוזק בנכנס אפי' בשוגג
חייב הנכנס כיון שנכנס שלא ברשות ויש מי שאומר דדוקא בשלא ידע בעל הבית שנכנס אבל אם
ראהו שנכנס אם הוזק בו פטור.
ז. היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו
זה בזה בין בגופם בין בממונם אם לא ידעו זה בזה פטורים אבל אם ראו זה את זה אע"פ
שלא כיונו חייבים לפיכך ב' שהיו רצים בר"ה או שהיו מהלכי' והוזקו זה בזה פטורי'
הזיקו זה את זה חייבי'.
ח. היה אחד רץ ואחד מהלך והוזק המהלך ברץ
חייב מפני שרץ שלא ברשות בד"א בחול אבל בע"ש בין השמשות פטור מפני שרץ ברשות.
ט. אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו ופגע
בסוסו שחבירו רוכב בו והכה את הסוס חייב לשלם כל מה שישומו ב''ד שנפחת מחמת הכא' זו
ואפי' היה הסוס המוכה של עכו"ם וצריך הניזק לשלם לעכו"ם יותר ממה שנפחתו
דמי הסוס אין המזיק חייב לשלם יותר ממה שישומו ב"ד מ"מ אם נראה לב"ד
לעשות סייג וגדר הרשות בידם.
סימן שעט - דין זה בא בחביתו זה בא בקורתו
ונשבר החבית. ובו ד' סעיפים.
א. שנים שהיו מהלכים בר"ה זה בא בחביתו
וזה בא בקורתו ופגעו זה בזה ונשבר' חבית בקורה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.
ב. היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון
ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב ואם הזהיר לבעל החבית
ואמר לו עמוד פטור ואם עמד לתקן משאו אע"פ שלא הזהירו פטור שטרוד היה ולא היה
יכול להזהירו.
ג. היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון
ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל החבית לנוח פטור ואם הזהיר לבעל הקור' שיעמוד חייב
ואם עמד לתקן משאו חייב בעל הקורה אע"פ שלא הזהירו בעל החבית וכן זה בא בנרו וזה
בא בפשתנו.
ד. הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן אפ'
הכניס ברשות הואיל ולא קבל עליו בעל החצר לשמור ה"ז נכנס ויוצא כדרכו וכל שישתבר
מהכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהם ואם שברם בכוונ' אפילו הכניסם בעל הכדים
שלא ברשות ה''ז חייב.
סימן שפ - האומר לחבירו קרע כסותי או של
חבירי או רודף או נרדף ששיברו כלים. ובו ד' סעיפים.
א. האומר לחבירו קרע את כסותי שבר את כדי
ע"מ שאתה פטור ה''ז פטור ואם לא אמר לו ע"מ שאתה פטור ה"ז חייב אע"פ
שהרשהו להשחית בד''א כשבאו הכלים לידו תחל' בתורת שמיר' כגון שהיו שאולים או מופקדים
אצלו אבל אם לא באו לידו בתורת שמיר' כיון שאמר לו קח כלי זה ושברו בגד זה וקרעו ועשה
כן ה"ז פטור אע"פ שלא אמר לו ע"מ שאתה פטור.
ב. האומר לחבירו שבר כליו של פלוני ע"מ
שאתה פטור ושברו ה"ז חייב ואע"פ שהעושה הוא חייב לשלם הרי זה האומר לו שותפו
בעון ורשע הוא שהרי הכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה.
ג. רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו או אחר
אחת מהעריות לאונסה ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי הוא מתחייב בנפשו
שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולכן פטור מהתשלומין ואם הנרדף שבר כלים של רודף פטור שלא
יהא ממונו חמור מגופו ואם היו של אדם אחר חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב ואחד שרדף
אחר הרודף להציל את הנרדף ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור כדי שלא יבואו
מלימנע מלהציל את הנרדף.
ד. ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד א'
מהם והקל מהמשא והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך
והושיעם.
הגה. וי"א דוקא בטענו יותר מדאי דהוי
המשוי כרודף אבל אם אינה טעונה יותר מדאי ובא נחשול לטבען חייבין לשלם ומחשבין לפי
המשוי ולא לפי הממון ואע"פ שלא הטיל רק משוי של א' כולן משלמין הכניס חמור בספינה
וקופץ בספינה ובקש לטבעו ובא א' והשליך החמור לנהר אם דרך להכניס חמורים בספינה אז
המשליחו חייב לשלם ואם לאו פטור דאז החמור מקרי רודף וכל כיוצא בזה וכן נ"ל עיקר.
סימן שפא - דין חמשה שישבו על ספסל אחד.
ובו סעיף אחד.
א. חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא אחרון
וישב עליו ונסמך עליהם ולא הניחם לעמוד ונשבר אע"פ שהיה ראוי לישבר בהם קודם שישבו
הואיל וקרב שבירתו האחרון חייב שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת [עלינו] היינו עומדים
קודם שישבר ואם ישבו כאחד ונשבר כולם חייבים וכן כל כיוצא בזה.
הגה. וי"א דסתם ספסל היא שאולה לסתם
בני אדם ואם נשברה תחתיהן הוי כמתה מחמת מלאכה ופטורים מלשלם אא"כ היושבים הם
משונים ושמנים וכבדים משאר בני אדם אז אם ישבו עליה ביחד ונשברה תחתיהן כולן חייבים
לשלם ואם ישבו בזה אחר זה אם לא היתה נשברת בלא ישיבת האחרון הוא לבד חייב לשלם ואם
היתה נשברת בלא האחרון הוא פטור ואם לא היתה נשברת רק תוך ב' שעות ועמו נשברה תוך שעה
אז רואין אם סמך עליהן ומנען לעמוד הוא לבד חייב לשלם ואם לאו כולן חייבין.
סימן שפב - הקוצץ אילן של חבירו והמונע חבירו
מלעשות מצוה. ובו סעיף אחד.
א. שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק
את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן
זה שלא מדעת הבעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיעם מלעשות מצוה ואם
טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך ה"ז פטור אפי' יש לו מיגו
לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו דהוי כמיגו במקום חזקה דלא הוי מיגו אבל נאמן
לומר [נ"א אתה אמרת לי כו'] במיגו דלא היה שלך מה שהזקתי אלא שלי היה וכן מי ששחט
חיה ועוף ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה
שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם
ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים ובזמן הזה אין מגבין אותו אבל
אם תפס לא מפקינן מיניה.
סימן שפג - דין אדם המזיק לבהמת חבירו. ובו
ה' סעיפים.
א. הניח גחלת על לב שור חבירו כשהוא כפות
ונשרף או שדחפו לים חייב ואם הניח גחלת על לב חבירו ונשרף יתבאר בסימן תי"ח.
ב. שור שעלה על גב שור להורגו ברשות הניזק
שהוא בעל התחתון בין שהיה תם בין שהיה מועד ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל
עליון ומת הרי זה פטור דחפו לעליון ומת אם היה יכול לשומטו ולא שמטו ה"ז חייב
ואם לא היה יכול לשומטו הרי זה פטור.
הגה. וכן ראובן שלקח כלי של שמעון וסמך בו
חביתו של יין שלא יפול ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשבר חביתו של יין שמעון חייב דה"ל
לסמכו בדבר אחר.
ג. ב' שהמיתו את הבהמה כאחד או שברו את הכלי
כאחד משלמים ביניהם.
ד. ה' שהניחו ה' חבילות על הבהמה ולא מתה
ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה אם היתה מהלכת באותם החבילות ומשהוסיף זה חבילתו
עמדה ולא הלכה האחרון חייב ואם מתחלתה לא היתה מהלכת האחרון פטור ואם אין ידוע כולם
משלמין בשוה.
ה. הכובש בהמת חבירו במים או שהניחה בחמה
וצמצם עליה המקום כדי שלא תמצא צל עד שהרגתה החמה חייב.
הגה. ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת
שלא תצא י"א דפטור מדיני אדם.
סימן שפד - דין אדם המזיק שלא בגופו. ובו
ד' סעיפים.
א. א' המזיק בידו או שזרק אבן או ירה חץ
והזיק בו או שפטר מים על חבירו או על הכלים והזיק או שרק ונע והזיק בכיחו וניעו בעת
שהלכו מכוחו ה"ז כמזיק בידו והם תולדות של אדם אבל אם רק הרוק והניח על הארץ ואח"כ
נתקל מהם אדם ה"ז חייב משום בורו שכל תקלה תולדות בור הוא.
ב. היה מכה בפטיש ויצא גץ מתחת הפטיש והזיק
ה"ז חייב.
ג. הבנאי שקבל עליו את הכותל לסותרו ושבר
את האבנים או הזיק חייב היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב.
ד. החוצב שחצב אבן ונתנו לסתת והזיק בו הסתת
חייב מסרה הסתת לחמר החמר חייב מסרו החמר לכתף הכתף חייב מסרה הכתף לבנאי הבנאי חייב
מסרה הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבנין המסדר חייב ואם אחר שסדרו על שורת הבנין נפל
והזיק אם הם קבלנים וכולם שותפים במלאכה כולם חייבים ואם הם שכירי יום האחרון חייב
וכלם פטורים.
סימן שפה - דין היזק שאינו ניכר כגון מנסך
יינו של חבירו. ובו ב"ס.
א. המזיק את חבירו היזק שאינו ניכר כגון
שעירב יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו
כדין כל המזיקים לפיכך אם מת המזיק קודם שישלם אין קונסין בנו אחריו לשלם וכן אם היה
שוגג או אנוס פטור שלא קנסו אלא מזיד.
ב. המנסך יין חבירו לעכו"ם לא נאסר
שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהיה מומר שהרי הוא כעכו"ם
או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא מומר ה"ז אוסר היין וחייב לשלם אע''פ שהוא מתחייב
בנפשו מפני שמשעה שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך.
סימן שפו - חילוק שבין גרמא בנזקין לדינא
דגרמי והזורק כלי מראש הגג. ובו ד' סעיפים.
א. קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי
לפיכך הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים חייב אע"פ שלא הגביהו וכן הפוחת מטבע של
חבירו והעביר צורתו חייב אע"פ שלא חסרו והמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו דקי"ל
שהוא מחול צריך לשלם ללוקח כמו שנתבאר בסי' ס"ו.
ב. וכן השורף שטר חוב של חבירו חייב לשלם
כל החוב שהיה בשטר שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד ממון ובלבד שיודה לו
המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל
אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.
ג. וכן הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו
כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר וקדם אחר וסלקם ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב המסלק
וכן כל כיוצא בזה.
הגה. וי"א דזה מקרי גרמא בנזיקין ופטור
וכן בדוחף מטבע של חבירו או פחת צורתה פטור דהוי גרמא בנזיקין ולכן אפי' זרק כלי מראש
הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם בעצמו וסלקו א"ה פטור דעל הזריקה לא מחייב דלא
היו ראויים לישבר ומה שסלקן הוי גרמא בעלמא סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים או
המזיק לחברו בעצתו שיעץ לו או שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר כולם פטורים דלא הוי
אלא גרמא בניזקין מיהו משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא וכן בכל גרמא בניזקין י"א
דבכל גרמא בניזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ולכן יש מי שכתב דראובן
שמכר מקח לעכו"ם ובא שמעון וא"ל לעכו"ם שאינו שווה כל כך חייב לשלם
לו ואפשר דכי האי גוונא הוי כמסור דחייב ראובן שהלוה מעות לעכו"ם על משכונות ובא
שמעון ואמר לעכו"ם להלוות לו בפחות והחזיר לראובן מעותיו פטור דהוי גרמא בניזקין
מיהו מיקרי רשע וע"ל סי' קנ''ו ס"ה דין המגביה כיסו של חבירו ע"ל סי'
רצ"ב.
ד. הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כרים
וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה
שזרקו.
סימן שפז - שמין השברים לניזק ומשלם לו עליהם.
ובו סעיף א'.
א. שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק
ממונו כיצד הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה
וכמה היתה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור
כדרך שנתבאר בשורו שהוזק בסי' ת"ג.
הלכות מאבד ממון חבירו בידים ומוסר ומלשין
סימן שפח - דין ניזק נשבע ונוטל. ובו טז
סעיפים.
א. המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק
נשבע הניזק ונוטל כיצד לקח כיס חבירו והשליכו למים או לאש או שמסרו ליד אנס ואבד בעל
הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא
הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם או אמוד להפקיד'
אצלו ודרכן להניחם בכיס וכיוצא בו אבל אם אין דרכם להניחם בכלי זה והוא פשע בעצמו כיצד
הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפם וטען הניזק שמרגליות היו בתוכה
אינו נאמן ואם תפס אין מוציאין מידו וישבע שמרגליות היה בתוכו ונוטל ממה שיש אצלו וכן
כל כיוצא בזה ואם ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו אם הניזק אומר
אלף נוטל אלף בלא שבועה והוא שיהיה אמוד שהרי המזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע.
ב. המוסר ממון בידי אנס בין אנס עכו"ם
בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא
נתן בידו אלא הרגיל בלבד ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים וי"א דדוקא שעמד
בדין אבל אם לא עמד בדין אין היורשין חייבין לשלם ואשה שמסרה משמתינן לה ואם יש לה
ממון שאין לבעל רשות בו משלמת ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות כל ימי חייה ואם
מתה חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק ואין הבעל לענין זה רק כיורש שחייב לשלם בד"א
כשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה ה"ז פטור
מתשלומין ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם שהמציל עצמו בממון חבירו
חייב כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי
יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם.
הגה. ואפי' יסרוהו ולא א"ל על מה והראה
ממון חבירו חייב ולא מקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל לא אונס ממון היה רואה נזק בא
עליו מותר להציל עצמו אע"פ שע"י זה בא הנזק לאחר.
ג. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו ממון
חבירו שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס ה"ז פטור שאם לא יראה לו יכהו או
ימיתיהו.
ד. נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב
לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא בד"א שאם אנסו להביא והביא חייב כשלא
הגיע הממון לרשות האנס אבל אנס שאנס את ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו
ואנס את ישראל עד שהוליכו למקום אחר ואפי' הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור שכיון
שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאלו נשרף.
ה. בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על הקרקע
או על מטלטלין זה אומר שלי וזה אומר שלי עמד אחד מהם ומסרה ביד אנס מנדין אותו עד שיחזיר
הדבר לכמות שהיה ויסלק אנס מביניהם ויעשו דין בישראל.
הגה. מ"מ אין לו דין מוסר אע"פ
שהפסיד חבירו עי"ז הרבה דלא מקרי מוסר אלא במתכוין להזיק אבל לא במתכוין להוציא
את שלו ויש חולקין וס"ל דמקרי מוסר וחייב לשלם לו כל הזיקו אם לא הי' חבירו סרבן
וכ"ש אם התרו בו תחילה שלא ידונו בפני עכו"ם ועבר שיש לו דין מוסר.
ו. מי שנתפס על חבירו ולקחו עכו"ם ממון
ממנו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חברו חייב לשלם
לו חוץ מהנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל
איש למלך בעוברו עליהם או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל
פלוני בפני עדים ונתבאר עוד בסי' קכ"ח.
ז. מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון
שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר אומר כך
וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת
חפץ וזוכה במה שתפס וי"א דבספיקא דדינא לא מהני תפיסה ואם לא תפס אין מוציאין
מן המוסר אלא בראייה ברורה ויש מי שאומר שאם המוסר אומר איני יודע במה הפסדת ע"י
ישבע הנמסר ויטול.
הגה. וכל זה במוכר ממון אבל מכר גופו של
חבירו לאנסים הנמכר נשבע ונוטל וכן אם גרם לו תפיסה דהוי כמזיק בידים וצריך לשלם לו
כל הזיקו האומר לחבירו מכרתני והוא כופר ישבע לו היסת וי"א דצריך לישבע לו לפני
השר שלא מכרו לו וא"צ לעשות נקיות זו אלא ע"פ עד א' המעיד שמסרו אבל אין
העכו"ם נאמנים בכך שנים שמסרו ביחד כל א' משלם החצי ואם בזה אחר זה האחרון פטור
דכ"ז שלא נפטר ממסירה הראשונה הנזק בא מגרם הראשון ואפי' לא מסרו רק ראה אנס או
עכו"ם שיגידו לשר י"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני עכו"ם
אע"פ דגורם למכה היזק גדול.
ח. אין משביעין את המוסר שהראה מעצמו לא
שבועה חמורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה ואפי' לא מסרו עדיין
רק שאומר אלך ואמסור אם אומר כך בפרהסיא נפסל לעדות ולא אמרי' בכה"ג עביד אינש
דגזים ולא עביד וי"ח אא"כ מוחזק בכך ואפי' לא יודעין אם רגיל בכך או לא מ"מ
יוכל זה שכנגדו לעמוד ולהציל עצמו ע"י עכו"ם אע"פ שיגיע נזק לזה אבל
המוסר שאנסוהו להראות או להביא ונתן ונשא ביד אע"פ שהוא חייב לשלם אינו רשע וכן
תשלומין הוא בלבד [ומשביעין אותו] כשאר הכשרים.
הגה. וכן אם הודה שמסר ואין עדים בדבר אע"פ
שאינו נפסל בהודאת עצמו מ"מ חייב לשלם.
ט. אסור למסור לישראל ביד עכו"ם בין
בגופו בין בממונו ואפי' היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מצר לו ומצערו.
הגה. ודוקא בדברים בעלמא אבל אם מסרו מותר
למוסרו דהרי יוכל להרגו בדין במקום שיש חשש שיחזור וימסרנו או אם אי אפשר להציל עצמו
בדרך אחר אבל אם אפשר להציל עצמו בדרך אחר הוי כשנים שמסרו זה את זה וכל מי שהפסיד
חבירו יותר חייב לשלם המותר בנזק שלם וכל המוסר ישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין
בממונו אין לו חלק לעולם הבא.
י. מותר להרוג המוסר בכל מקום אפי' בזמן
הזה ומותר להורגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו אפי' ממון
קל התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור אם העז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו
מצוה להורגו וכל הקודם להרגו זכה.
הגה. ואם אין פנאי להתרות בו א"צ התראה
וי"א דאין להרוג המוסר אא"כ אי אפשר להינצל ממנו בא' מאיבריו אבל אם אפשר
להציל באחד מאיבריו כגון לחתוך לשונו או לסמות עיניו אסור להורגו דהרי לא גרע משאר
רודף.
יא. עשה המוסר אשר זמם ומסר אסור להורגו
אלא א"כ הוחזק למסור שהרי זה יהרג שמא ימסור אחרים.
יב. כל המוסר הצבור ומצערן מותר למסרו ביד
עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למסרו.
הגה. מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק
רבים מתרין בו שלא יעשה ואם אינו משגיח יכולין למסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה
לבד מי שרוצה לברוח ולא לשלם לעכו"ם מה שחייב ואחר גילה הדבר אין לו דין מוסר
שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב מ"מ ברעה עשה דהוי כמשיב אבידה לעכו"ם
ואם גרם לו היזק חייב לשלם לו מה שגרם לו.
יג. אסור לאבד ממונו של מוסר אע"פ שמותר
לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו וי"א דמותר ליטול ממונו לעצמו דאינו אסור אלא
לאבדו.
יד. מוסר מקבלים עדות שלא בפניו.
הגה. ואין צריכין לכוין העדות כל כך.
טו. מי שהוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל או
ממונם ביד עכו"ם מבקשים עצה ותחבולה לבערו מהעולם
הגה. ע"י גרמא אע"פ שאסור להורגו
[בידים] מי שמדבר בפני קהל ועדה דברי מסירות ועי"ז נשמע לשר וגרם היזק אע"פ
שאין לו דין מסור מ"מ מענישין אותו לפי ראות עיני הדיינים מי ששלח שליח למסור
אם השליח הוחזק לעשות חייב המשלחו ואין לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והוחזק בכך
וכן אם מסר שטר פרוע לעכו"ם ויודע שיתנו לשר ויכוף הישראל לפרוע שנית חייב לשלם.
טז. הוצאות שעשו לבער מוסר כל הדרים בעיר
חייבים לפרוע בהם אפי' אותם שפורעים מס במקום אחר.
