הלכות שבת חולה יולדת ומילה סימן שכח-שלא
סימן שכח - דין חולה בשבת. ובו מ''ט סעיפים.
א. מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך
כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפילו על ידי עכו''ם גזירה משום שחיקת סממנים.
ב. מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו
את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים.
ג. כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים
ושינים עצמם בכלל מחללין עליה את השבת ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה
או בועה וכיוצא בזה אבל מיחושים אין נקראים מכה.
הגה. מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו
אומר לעכו''ם להוציאו (בית יוסף בשם אורחות חיים ואיסור והיתר הארוך).
ד. מכה של חלל אינה צריכה אומד שאפילו אין
שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול אבל כשיודעים ומכירים
באותו חולי שממתין ואין צריך חילול אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל.
ה. מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה
ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול או שיעשה אצל אחד מהם סכנת
נפשות (ועיין לקמן סימן תרי''ח).
ו. מכה שעל גב היד וגב הרגל וכן מי שבלע
עלוקה וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים אפילו ספק אם ממית אם לאו הרי
הם כמכה של חלל.
ז. מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל
ועל שחין הבא בפי הטבעת ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר''ו בלע''ז ועל מי שיש בו קדחת
חם ביותר או עם סימור.
ח. מי שאחזו דם מקיזין אותו אפילו הולך על
רגליו ואפילו ביום הראשון.
ט. החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר או
שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב או שהיה שותת דם או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פירוש,
תחלת חולי) מחללין עליו את השבת.
י. כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף
על פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר
אינו צריך מחללין ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק
נפשות להקל.
הגה. ויש אומרים דוקא ישראלים אבל סתם עכו''ם
שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאים (איסור והיתר הארוך). מי שרוצים לאנסו שיעבור
עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו עיין לעיל סימן ש''ו (בית יוסף בשם הרשב''א).
יא. חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך
לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הלילה
ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות ולכבות
הנר בשביל שיישן עיין לעיל סימן רע''ח.
יב. כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה משתדלין
שלא לעשות על ידי עכו''ם וקטנים ונשים אלא על ידי ישראל גדולים ובני דעת.
הגה. ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי
ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי ואם אפשר לעשותו על ידי עכו''ם בלא איחור
כלל עושין על ידי עכו''ם (אור זרוע ומגיד משנה בשם ראב''ן) וכן נוהגים אבל במקום דיש
לחוש שיתעצל העכו''ם אין לעשות על ידי עכו''ם (תוספות ור''ן).
יג. כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה
הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד
עמו דגים וכן כל כיוצא בזה.
יד. היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר שוחטים
לו ואין אומרים נאכילנו נבלה אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבלה מוכנת מיד
והשחיטה מתאחרת לו מאכילין אותו הנבלה.
טו. אמדוהו (פירוש התבוננו במחלתו ושיערו)
הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת כולם פטורים ויש להם שכר
טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה.
טז. אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי
גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד כורתים העוקץ שיש בו ג' ואם היו ב' בעוקץ אחד וג'
בעוקץ אחד לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים.
הגה. ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך שלא
יבא לידי דיחוי ועיכוב (הגהות מרדכי פרק מפנין).
יז. חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה.
הגה. או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל
גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב').
אומרים לעכו''ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין
עליו את השבת באיסור דאורייתא אפילו יש בו סכנת אבר. ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן
בידים יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין
בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת
אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה
דאורייתא ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית
נראין.
הגה. מותר לומר לעכו''ם לעשות תבשיל לקטן
שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (רבינו ירוחם נתיב י''ב חלק
ט' ורמב''ן ורשב''א) וכל שאסור לעשותו על ידי ישראל אפילו על ידי החולה בעצמו אסור
אבל כשעושה לו העכו''ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (בית יוסף גמרא ביצה
דף כ''ב).
יח. הקיז דם ונצטנן עושים לו מדורה אפילו
בתקופת תמוז.
יט. חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו''ם.
כ. אין נותנין יין לתוך העין וליתנו על גביו
אם פותח וסוגר העין אסור ואם אינו פותח וסוגר מותר ורוק תפל אפילו על גביו אסור דמוכחא
מלתא דלרפואה קעביד.
כא. שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על
גבי העין בשבת שאינו נראה אלא כרוחץ והוא דלא עמיץ ופתח ולא חיישינן משום שחיקת סממנים
דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מערב שבת איכא היכרא.
כב. מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל
לא בחלב מפני שהוא נימוח ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי אבל אין נותנין עליה שמן
וחמין מעורבים יחד ולא מוך ליתנו עליה אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד לתוכה.
כג. נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים
שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה אבל לא ישנים שהם מרפאים והני מילי
ישנים שלא נתנו מעולם על המכה אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי דשוב אינם מרפאים.
כד. נותנים עלה על גב מכה בשבת שאינו אלא
כמשמרה חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. (ואין נותנין גמי על המכה שהוא מרפא).
כה. רטיה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע
לא יחזירנה נפלה על גבי כלי יחזירנה ועל ידי אינו יהודי מותר להניחה אפילו בתחלה.
הגה. ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטיה
על מכה או חבורה (איסור והיתר הארוך) ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא כי אם על ידי
עכו''ם (מרדכי פרק שמונה שרצים).
כו. מגלה קצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה
קצתה השני ומקנחה ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח.
כז. מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינה
אלא כמשמרה.
כח. המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה
כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש
שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.
כט. מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין כדי
להעמיד הדם אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ואם הוא מעונג אף היין לו
כמו החומץ ואסור.
ל. מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא
ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
לא. צפורן שפרשה וציצין שהן כמין רצועות
דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו להסירן ביד
מותר בכלי פטור אבל אסור לא פרשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת ופירש רש''י
כלפי מעלה כלפי ראשי אצבעותיו ורבינו תם פירש דהיינו כלפי הגוף וצריך לחוש לשני הפירושים.
לב. החושש בשיניו לא יגמע בהם חומץ ויפלוט
אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם
נתרפא נתרפא.
לג. גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא
לא גזרו רבנן ויש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת.
לד. לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או
לתוך הקדירה ותניק את בנה.
לה. מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק
הדד ויניק.
הגה. אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו
רוח רעה דלית בו סכנה (בית יוסף בשם שבולי לקט).
לו. אין לועסין מצטיכי (עיין סימן רי''ו
סעיף ג' פירושו) ולא שפין בו השינים לרפואה ואם משום ריח הפה מותר.
לז. כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר
לאכלן ולשתותן לרפואה אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו
הכי שרי וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ודוקא מי שיש לו מיחוש
בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר.
הגה. וכן אם נפל למשכב שרי.
לח. מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה
חיה כדי להנעים הקול.
לט. אין עושין אפיקטוזין (פירש הערוך אפיק
טפי זון כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפילו בחול משום הפסד אוכלים ואם
מצטער מרוב מאכל בחול מותר אפילו בסם ובשבת אסור בסם ומותר ביד.
מ. החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו
ממנו חמין אף על פי שעדיין יש בו הבל.
מא. מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו
בשמן מותר לסוכם בשבת.
מב. אין מתעמלין היינו שדורס על הגוף בכח
כדי שייגע ויזיע ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי.
מג. מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו
ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים
שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם.
מד. רוחצין במי גררה ובמי חמתן ובמי טבריה
ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם מלוחים שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה
קא עביד אבל לא במים הרעים שבים הגדול ובמי משרה שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא
לרפואה ודוקא ששוהא בהם אבל אם אינו שוהא בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר.
מה. לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו
ואין בכך משום צידה.
מו. נותנין כלי על גבי העין להקר והוא שיהא
כלי הניטל בשבת.
מז. עצם שיצא ממקומו מחזירין אותו.
מח. אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם
מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר
דם שבמכה ויש אומרים שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה ואחר כך
כורך עליו סמרטוט.
מט. אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים
לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת.
סימן שכט - על מי מחללין שבת. ובו ט' סעיפים.
א. כל פקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח
אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה מכבין כדי שלא תעבור.
ב. אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב אפילו
היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין
כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה אבל אם נעקרו כלם ובשעת
עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו שכיון שנעקר קביעות הראשון
ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש.
ג. מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק
הוא שם ספק אינו שם אפילו אם תמצא לומר שהוא שם ספק עכו''ם ספק ישראל מפקחין עליו אף
על פי שיש בו כמה ספיקות.
ד. אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות
אלא לפי שעה מפקחין ובודקים עד חוטמו אם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי מת לא שנא פגעו
בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.
ה. מצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו תחתונים
אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים.
ו. עכו''ם שצרו על עיירות ישראל אם באו על
עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת באו על עסקי נפשות ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי
זיין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין
עליהם את השבת.
הגה. ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא
(אור זרוע).
ז. יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי
ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות (ומכל מקום
הכל לפי הענין) (פסקי מהרא''י סימן ק''נ).
ח. הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים
וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף בפני עכו''ם מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם.
(ועיין לעיל סוף סימן ש''ז מי שרוצים לאנסו אם מחללין עליו שבת).
ט. כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם.
סימן של - דיני יולדת בשבת. ובו י''א סעיפים.
א. יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין
עליה השבת לכל מה שצריכה קוראין לה חכמה ממקום למקום ומילדין ומדליקין לה נר אפילו
היא סומא ומכל מקום בכל מה שיכולין לשנות משנין כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאו
לה חברתה תלוי בשערה וכן כל כיוצא בזה.
ב. עכו''ם אין מילדין אותם בשבת אפילו בדבר
שאין בו חילול שבת.
ג. נקראת יולדת לחלל עליה שבת משתשב על המשבר
או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך
כיון שנראה אחד מאלו מחללין עליה את השבת.
ד. כל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה אינה
צריכה מחללין עליה את השבת משלשה ועד ז' אמרה אינה צריכה אין מחללין מכאן ואילך אפילו
אמרה צריכה אני אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה.
ה. היושבת על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת
אפילו דרך רשות הרבים וקורעים בטנה ומוציאים הולד שמא ימצא חי.
הגה. ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול
משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות.
ו. עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום ואפילו
בתקופת תמוז (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה עיין לעיל סימן רע''ו).
ז. הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין
אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור והני מילי בנולד לט'
או לז' אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח' אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.
ח. נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח' שלא גמרו
שערו וצפרניו אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה וכן היא
בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.
ט. מישרים אברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה.
י. מותר לכרכו בבגדיו שלא יתעקמו אבריו.
יא. אם נפלה ערלת גרון הולד מותר לשום אצבע
לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אף על פי שפעמים שמקיא.
סימן שלא - דין מילה בשבת. ובו י' סעיפים.
א. עושים כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין
ומוצצין ונותנין עליו כמון.
ב. כל זמן שלא סילק ידו מן המילה חוזר אפילו
על ציצין שאינם מעכבין סילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין ואלו הם המעכבין בשר
החופה אפילו רוב גובהה של עטרה במקום אחד.
ג. בין ח' אם גמרו שערו וצפרניו מלין אותו
בשבת ואם לא גמרו אפילו אם הוא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מלין אותו בשבת ואין צריך לומר
בן ח' ודאי ואם הוא בן שבע ודאי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו מלין אותו (ועיין ביורה
דעה סימן רס''ו).
ד. מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת.
ה. אנדרוגינוס ונולד בין השמשות ונולד כשהוא
מהול ויוצא דופן וכותית שילדה ואחר כך נתגיירה ומי שיש לו שתי ערלות אין מילתן דוחה
שבת.
ו. מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם
דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין
בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא
דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור
לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו (ועיין לעיל סימן ש''ז).
ז. לא היה לו כמון שחוק מערב שבת לא ישחקנו
אלא לועס בשיניו אם לא עירב מאתמול יין ושמן ליתן עליה לא יערבם היום אלא יתן כל אחד
לבדו.
ח. אין עושין לה חלוק אלא כורך עליה סמרטוט
ואם אין לו כורך על אצבעו דרך מלבוש לשנות מדרך הוצאה בחול ומביא דרך חצר אחרת אפילו
לא נשתתפו יחד.
ט. בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את
הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן לפיכך נזקקו לכתוב
משפטו כשחל להיות בשבת והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל ודינו לרחוץ בשבת אם רצו כדין רחיצת
כל אדם.
הגה. ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה
בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה במוצאי שבת וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת ורואים
שיש צורך לרחצו מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת וכל זה מן הסתם אבל אם רואים
שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת מידי דהוי
אשאר חולה שיש בו סכנה.
י. אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת אבל אם
מל כבר פעם אחת מותר למול בשבת אפילו אם הוא אבי הבן.
הגה. ועיין עוד דיני מילה בטור יורה דעה
סימן רס''ו.
