שלחן ערוך הלכות הלואה סימן לט-נט
סימן לט - כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל
איזה הודאה כותבין. ובו י"ז סעיפים.
א. המלוה את חבירו בעדים או שהודה בפני עדים
שהוא חייב לו נקרא מלוה על פה ואינו גובה מהמשועבדים והמלוה את חבירו בשטר אפילו לא
כתב אחריות דקי"ל אחריות טעות סופר הוא ואם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב גובה
ממשעבדי.
הגה. ועי' לקמן סי' ס"א ס"ב וסעיף
י' איזה מיקרי שטר ועי' לקמן רסי' רכ"ה מדין אחריות טעות סופר.
ב. המלוה את חבירו בעדים אין כותבין עדותן
ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה מלוה בשטר עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו
ותנו לו ואע"פ שאמר להם כן צריכים להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנים
השטר ביד המלוה וי"א שאינם צריכים להמלך בו.
ג. בד"א בשלא קנו מידו אבל אם קנו מידו
שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להם כתבו שסתם קנין לכתיבה
עומד ואפי' נשתהו זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו
ואין צריכים לחוש שמא פרע וכותבין זמן הקנין או יכתבו שטרא דנא איחרנוהו וכתבנוהו ואפילו
מת הלוה קודם כתיבת השטר אפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולים לכתבו אחר מותו וכן אם מת
המלוה ובאו יורשיו לעדים שיכתבו להם השטר כותבים להם ויש חולקים ואומרים דאי משך מילתא
טפי משלשים יום אין כותבין ואם קבע לו זמן לפרעון אין כותבין אחר אותו זמן דחיישינן
שמא פרע.
הגה. וכל שלא אמר כתבו וחתמו אע"פ שכתבו
בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא מיהו י"א דאם נתקיים דנין על פיו ועי' לעיל סי' מ"ו
סעיף י' והא דבעי' דצריך לומר כתבו וחתמו היינו כשמתחייב עצמו אבל כשמוחל דבר לחבירו
או פטרו א"צ וע"ל סי' פ"א סעיף כ"ט.
ד. אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו לו שטר
י"א שאין כותבים ואפי' קנו מידו שלא יוכל למחות בהם מלכתוב אינו מועיל ואם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה שיכתבו לי שטר תחזיר
לי מעותי שומעין לו ואם עדיו רוצים לילך למדה"י יש מי שאומר שהולך לפני ב"ד
וכותב לו אבל העדים אין רשאים לכתוב וי"א שאפי' עומד וצווח אל תכתבו לו שטר כותבים
לו על כרחו אע"פ שאין עדיו רוצים לילך למ"ה יש מי שאומר דלא אמרינן סתם קנין
לכתיבה עומד אלא כשקנו ממנו בפני המלוה אבל אם קנו ממנו שלא בפני המלוה אין כותבים.
ה. העדים אינם צריכים להיות מזומנים אבל
מ"מ אין יכולים לכתוב לו שטר כשהזמין אחרים בקניינו דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה
עומד ה"מ דמייחדי ועשאן שלוחים אבל אם העידו בעל פה עדותם עדות אם כפר זה בעיקר
הדבר אבל באומר פרעתי נאמן ואפי תוך זמנו משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר אבל
אם לא היה קנין ולא שטר והעידו שהוא תוך זמן גובה על פיהם.
ו. כל שכתבו וחתמו במקום שלא היה להם לכתוב
ולחתום אין לו דין מלוה בשטר.
ז. כל שלא קנו מידו ואפי' הודה בפני ב"ד
של שלשה אם לא היו קבועים ולא שלחו לו אפי' קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם ואמר להם
הוו עלי דיינים אם בא אח"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין שמא יתן לו ונמצא
זה תובע אותו בשטר אבל אם היו ב"ד של שלשה יושבים מעצמם במקום הקבוע להם ובא התובע
וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבים הודאתו ונותנים
לבעל דינו והוא שיהיו ב"ד מכירים את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.
ח. בד"א שאין כותבין ההודאות כשלא קנו
מידו שהודה לו במטלטלים אפי' הם בעין ואפי' הם של פקדון אבל אם הודה בקרקעות אפי' בפני
ב' אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן
לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה.
ט. בד"א שכשהודה בב"ד הוא כמלוה
הכתובה בשטר ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו כשלא קיבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו
כמו שנתבאר אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו וא"ל מנה לי בידך וא"ל
הנתבע הן בין שאמרו הדיינים חייב אתה ליתן לו ובין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי
נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין
לו שמא פרעו ואפי' למאן דאמר שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין כמו שיתבאר בסמוך אפ"ה
אין נותנין לו שמא כבר פרעו.
י. אם יש בידו פסק דין אין הלוה נאמן לומר
פרעתי.
הגה. ואם זה איחר כמה ימים הפסק דין בידו
ולא תבעו סברא שפרעו מדשתק כולי האי והדיינים יש להם לומר לנתבע שנתנו הפסק דין לתובע
ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי ואם שכחו אם אמרו לו או לא חזקה שכדין עשו ואמרו וי"ח
ואומרים דבכל ענין נאמן הנתבע לומר פרעתי נגד פסק דין.
יא. שטר הודאה שיצא ולא היה כתוב בו אמר
לנו כתבו וחתמו ותנו לו ה"ז כשר שאלו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו לא היו נותנים
וי"א שהסופרים שבזמן הזה חוששים לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם.
יב. היה כתוב בשטר הודה בפנינו ב"ד
ואין חתומים בו אלא שנים אם אין כתוב דברים שמשמע מתוכן שהיו שלשה חוששין שמא שנים
היו וטעו [לומר] שהודאה בפני שנים הוי הודאה בב"ד ולפיכך אין דנין בו דין שטר.
יג. כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה
עמו ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא לוה עמו ואפי' אומר המלוה לעדים כתבו השטר וחתמוהו
ויהיה בידכם ואם יבא הלוה להקנות ממנו תתנוהו לי ואם לאו תקרעוהו אין שומעין לו בד"א
בשטר שיש בו קנין שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו לו אבל שטר שאין בו קנין אפי' מסר מעות ללוה בפנינו
אין כותבין אפילו ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה
ללות ממנו בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או לא ימסור לו השטר ונמצא המלוה טורף בשטר
זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי.
הגה. אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך
וכתבו לו הרי אלו כותבין ונותנין לו ואין נותנין אותו ליד הלוה אבל אם אמר כתבו ותנו
אותו בידי לא יתנו למלוה ולא יזכה המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה.
יד. חייב עצמו לשנים בקנין ואמר לעדים שיכתבו
ויתנו בידו וכן עשו ומסר החייב השטר לא' מהם אע"פ שלא ידע האחר מזו המסירה ואפילו
מת ולא ידע זכה בחלקו ויגבוהו היתומים.
טו. עדים שראו קטן שקנו מידו לא יכתבו עליו
שטר.
טז. עדים שראו דבר לזכות לראובן ואין זכותו
נגמר עד שיביא עדים שראו עוד דבר אחר אם כותבין העדים ונותנים מה שראו בסימן ר"ה.
יז. לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו לכפות
את המלוה להלותו עד זמן שקבע אפי' נתברר שמדעת המלוה נכתב יכול לחזור בו הלוה נותן
שכר הסופר אפילו הוא שטר עיסקא .
סימן מ- דין המחייב עצמו לחבירו. ובו ב'
סעיפים.
א. המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ
שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני
מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים
הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עידי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר
הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום
שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב .
ב. לוה שכתב בכ"י והעיד בו עדים ונתנו
למלוה ה"ז שטר כשר וכן אם כתב שטר אף ע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני
עדים ה"ז מלוה בשטר והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים
שנמסר בפניהם ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר
בפניכם.
סימן מא - דין מי שנמחק או אבד שטר חובו.
ובו ד' סעיפים.
א. מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק
מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והם עושים לו קיום.
הגה. וי"א אפי' נמחק לגמרי מאחר שהעדים
יודעים מה היה כתוב בו ועדות זו שמעידין על השטר יכולים להעיד שלא בפני בעל הדבר
אבל עידי השטר עצמם אין כותבים לו שטר אחר
אע"פ שנמחק בפניהם אבל באים לב"ד וב"ד עושים לו קיום כיצד מקיימים שטר
זה כותבים שטר אחר ואומרים אנו ב"ד פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני
שטר נמחק לפנינו וזמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו ואם כתבו והוזקקנו לעדותם של
עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו וא"צ קיום אחר ואם לא כתבו כן צריך
להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן.
הגה. ואם אינן מקיימים הוי כאלו הוציא עליו
שטר שאינו מקויים
ויש מי שאומר שצריך לכתוב בקיום שקרעו השטר
הראשון דאל"כ פסול הוא דחיישינן שמא ילך לב"ד אחר ויעשו לו קיום אחר ויגבה
ויחזור ויגבה אבל שטר מתנה שנמחק כותבים לו אחר אע"פ שלא נקרע הראשון.
הגה. וכותבין השטר מזמן הראשון ולא מזמן
שכותבין לו ב"ד
אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח וממכר
צריך לקרוע הראשון או לכתוב בשני שטר זה לא נכתב לטרוף בו ממשעבדי ולא מבני חרי אלא
כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל המתנה או הלוקח שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר.
ב. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים לפני
ב"ד ועושים לו קיומו ודוקא שיש עדים שנמחק באונס אבל מחקו מלוה מדעת או שהניחו
במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושים לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק ודאי פרעיה.
ג. מי שהיה לו שטר ואבד ובא לב"ד שיכתבו
לו שטר אחר אין כותבין לו אפילו אם הביא עידי שטר הראשון ומעידים שכתבו ונתנו לו על
כן אין לב"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא יראו שיש בו צורך כי ההיא דמי שנמחק שטר
חובו ואם כתבו לאדם טופס שטר ובא לפני ב"ד אין ב"ד גובין בו עד שיוציא גוף
השטר אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא בו כגון שידוע
לעדים שאבד אבל אין ידוע לעדים לא יכתבו לו ואפילו נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצאנו
אא"כ עדים מעידים שנשרף.
הגה. ודוקא בשטר הלואה אבל שטרי מקח ומתנה
בלא אחריות כותבין לו אחר מאחר שנאבד אבל אין מטפיסין שום שטר ללא צורך שטר צוואה שכתוב
בו מתנות לרבים ובא א' לב"ד שיכתבו לו לבדו חלקו במתנה כותבים לו דהא לאו לגוביינא
קאי דהרי לאו שטרא הוא והיתומים יכולים למימר פרענו
ומיהו אם היה ביד אחר ונאבד משם כותבים לו
אחר דליכא למיחש שמא ימצאנו כיון שלא היה בידו ואם הלוה במדה"י והמלוה חושש שלא
יוליך שטרו בידו שמא יאבד לו בדרך יבא לב"ד וכותבין לו אחר והוא מניח שטרו ביד
ב"ד שבעירו וב"ד שבמקום שהלוה שם יודיע לבי"ד שבמקום המלוה שהוא נפרע
מחובו וקורעים השטר הראשון שבידו ואם נאבד השטר שהטפיס כשהוא הולך לו אצל הלוה וידוע
זה בעדים הולך לפני בי"ד ויעידו לפניהם שנאבד ויחזירו לו השטר שבידם.
הגה. והוא מבעל העיטור אות ה' ר' ק"ז
ע"ב וכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק
ואין צריכין בית דין להעתקת שטר אלא אפי' שני עדים יכולין להעתיקו.
ד. מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר
והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו אם טוען שפרע ה"ז נשבע היסת ואפי' היה
החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו אם טען הלוה פרעתיו
נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו ואפי' היה השטר
יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת
ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל אם הפקידו
המלוה אצל אחר והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו
שלא הפקידו אצלו בעדים.
הגה. מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום
מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו.
סימן מב - שכותבין השטר בכל לשון ודין אם
אין המטבע מפורש. ובו טו סעיפים.
א. אין כותבין שט"ח על דבר שיכול להזדייף
ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר כל שטר שאינו עשוי כתקנת חכמים אע"פ שאין
טעם לפסלו פסול ולכן אם עשה בזמן הזה שטר מקושר פסול וי"ח והכי קי"לdef
.
ב. נכתב בכל לשון וכל כתב ובלבד שידקדק הסופר
בכתב ההוא שלא יהא בו שום שינוי.
ג. מתיקון שטרות להתבונן בוואוי"ן וזייני"ן
שלו שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן ולא יהיו
מרוחקים שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה אחת מקום וא"ו
וכל כיוצא בו מדקדקים בו בכל לשון ובכל כתב לכן צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהיו
אותיותיו דומות זו לזו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר
מדאי ואל ידחוק הכתב יותר מדאי ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקום אחר לפיכך אין העדים
רשאים לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין
בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב
ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה יעשה כדי שיוציא הדין לאמיתו ויש מי שאומר
דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות דקיי"ל טוענים ליורש וללוקח אבל
היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא טוען נתבע בההיא ריעותא דאשתכח
בשטרא לא טענינן ליה.
ד. צריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש
ועד עשר שמא יעשה מעשר עשרים ומשלש שלשים.
הגה. ואם כתב שלשה או עשרה שפיר דמי דהא
ליכא למיחש לזיוף
ואם נזדמן לו בסוף שטה מחזיר הדבר פעמים
הרבה עד שיבא בתוך שטה וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות כגון ב' או ד' שלא יעשו כ"ף
או רי"ש.
הגה. ואם לא עשה כן הוי שטר שאפשר לזייף
ופסול אבל אי כתב גמטריאות או ראשי תיבות [מדברים] שא"א לזייף כשר.
ה. היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר
אחר ואפשר לקיימם מקיימים אותם אבל אם הם סותרים זה את זה כגון שכתוב למעלה מנה ולמטה
מאתים או איפכא הולכים אחר התחתון והוא שלא יהיה בשטה אחרונה ואין כתוב בשטר והכל שריר
וקיים.
הגה. מיהו לאפקועי מבעל השטר למדין ואפי'
משיטה אחרונה ואם נמחק סכום של מטה הכל פסול דאפשר שהיה כתוב בו למטה רק דינר אחד
ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה
כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנן אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו
הולכים ונראין דבריו בד"א שהולכים אחר התחתון כשאין האחד תלוי בחבירו אבל אם היה
כתוב בו מאה שהם מאתים או מאתים שהם מאה אינו גובה אלא מאה שהוא הפחות שבשניהם דיד
בעל השטר על התחתונה.
ו. אם נמחק מהתחתון אות אחת שאפשר להבין
עניינו מהעליון למדין ממנו כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני ולמטה כתוב לחנן ילמד תחתון
מעליון וינתן לחנני אבל שני אותיות אין למדים כגון למעלה חנני ולמטה חן ואפילו אם יש
בתיבה העליונה ששה אותיות ולא נמחק בתחתון אלא שתים אין למדין ממנו וכיון שאין למדין
וידוע שנמחק השטר פסול ואין גובין בו אבל אות אחת למדין אפילו אין בעליון אלא שתי אותיות
ואנו צריכים ללמוד חצי תיבה ואם היה חסרון בלא מחק שלמעלה כתב חנני ולמטה כתב חן ודאי
חזרה היא שהסופר לא היה טועה שתי אותיות וינתן לחן.
ז. כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה קפל הכל הולך
אחר התחתון שהקפל פחות מספל כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששים שמא זבוב הסיר רגל
הקוף ונעשה סמך ואינו גובה אלא קפל וכן כל כיוצא בזה שיד בעל השטר על התחתונה.
ח. בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על
התחתונה אי תפס מטלטלים לא מפקינן מיניה.
הגה. וכ"ש שאומרים בשובר יד בעל השטר
על העליונה הואיל והוא מוחזק דלא כיש חולקין ואומרים דאפי' בשובר אמרינן ידו על התחתונה.
ט. לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא
בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא כגון שכתוב בשטר
פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא
אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה.
הגה. וי"א היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי
בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר.
י. הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב
דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה.
הגה. וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל
השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפי' ליפוי בעל השטר.
יא. כתוב בשטר ממטבע פלוני דאינון כך וכך
חייב פלוני לפלוני ונמחק אותו סכום ואינו ניכר אין לו אלא שנים מאותו מטבע.
יב. כתוב בשטר סלעים מלוה אומר חמש ולוה
אומר שתים נותן לו שתים ונשבע לו היסת על השאר ואי תפיס מפקינן מיניה.
יג. כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כסף נותן
לו חתיכה של כסף כל דהו פחות שבמשקלות כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות
באותו מקום נותן לו פרוטה ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן
שיוצא שם ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו
כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה שני דינרין של זהב ואם כתוב בו זהב בדינרי נותן לו דהבא
פריכא שוה שני דינרי זהב ואם כתוב בו כסף בדינרים נותן לו שברי כסף ששוה שני דינרים
של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב
נותן לו מטבע קטן היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרים או דינרי זהב נותן לו שני דינרי
זהב ואם כתוב בו זהב בדינרים נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף.
יד. המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים
או סלעים אם היה כתוב בו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם היה כתוב בא"י מגבהו ממעות
א"י לא היה כתוב בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא"י
מגבהו ממעות א"י בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב
לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול.
הגה. מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחילה
במקום שהמטבע פחות מזו נותן לו פחות
ואם היה כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים
אם פונדיונים מה שירצה לוה מגבהו.
טו. היה כתוב בו חשבון סתם הולכים אחר המנהג
שרגילים לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דכתיב ביה שית מאה וזוזי דאיכא
לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתרי
שהוא פחות אבל אין לספק בשית מאה פרוטות לפי שאין עושים סכום חשבון מפרוטות לשון שרגילים
לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים אלא לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא
הולכים אחריו ואפילו לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב.
הגה. וה"ה תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג
העיר מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי
לא מקרי מזויף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך.
סימן מג - שצריך לכתוב זמן בשטר וכל דיני
האיחור והקדימה בפרטות. ובו כט סעיפים.
א. כותבים בשטר זמן הלואה כדי שנדע מאיזה
לקוחות יטרוף שהלקוחות שקנו קודם זמן הלואתו אינו יכול לטרוף מהם ואם לא כתב בו זמן
כשר לגבות בו ממנו אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולים לומר קנינינו קודם הלואתך
ויש מי שאומר שאם קנה אחר שראו העדים השטר כתוב וחתום טורף מהם .
ב. אם השמיט הסופר ולא כתב לבריאת עולם וגם
לא כתב חמשת אלפים כשר ואפילו השמיט גם המאות ולא כתב אלא הפרט הקטן כשר.
הגה. אבל אם כתב האלפים וגם הפרט הקטן ודילג
המאות או העשרות פסול.
ג. אם כתב אלפים והשמיט חמשת כשר.
ד. אם כתב ברביעי עשרים יום לחודש שבט ודלג
בשבת כשר.
ה. אם כתב ברביעי לשבת כ"ב לתשרי ונמצא
שאינו מכוין שרביעי בשבת של תשרי של אותה שנה היה ביום ועשרים אפ"ה כשר.
ו. כתב ידו א"צ שיכתוב בו זמן.
ז. שטרי חוב המוקדמים פסולים שהרי טורף בהם
לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה
שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו ואם יטעון הלוה פרעתי דינו כטוען כן בשאר שטרות ואם
טען להד"ם הוחזק כפרן .
ח. בד"א שגובה מבני חורין כשלא הקדימו
העדים זמנו בכוונה.
הגה. וי"א דהעדים נאמנים בזה אע"פ
שכתב ידן יוצא ממקום אחר וה"ה בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו העדים נאמנים לומר
שטעו ויש חולקין [עי' בטור שתי הדיעות]
אבל אם הקדימוהו בכוונה ודאי אפילו מבני
חורין אין גובין שהרי העדים פסולים שחתמו שקר.
ט. שטר מתנה שהיה לו לכתוב בשנת נ"ח
וכתב בשנת נ"ז ומוכיח מתוכו שהוא טעות סופר שכתוב בו ותנו לפלוני חתני ובזמן נ"ז
עדיין לא היה חתנו וחתום בשטר גברא רבא בתורה ובחסידות אין כל זה מציל מלפסול השטר
ומ"מ אם העדים קיימים ואין כתב ידן יוצא ממק"א יכולים לחתום שטר אחר מזמן
שני ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר שוב אין נאמנים מ"מ המקבל מתנה נאמן לומר טעות
היה מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו.
י. שטר מוקדם דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי
שטרא דנן איכתוב ביום פלן ולא אחתים עד יום פלן כשר.
יא. אפילו ראו העדים שהלוה לו ואמר הלוה
כתבו וחתמו השטר ותנו ביד המלוה אם לא היה שם קנין כותבין בשטר יום שנמסר בו ולא יום
שהלוה לו.
יב. שטרי חוב המאוחרים כשרים שהרי הורע כוחו
של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר ה"ז
כשר במה דברים אמורים שכתוב דאקני אבל אם לא כתוב בו דאקני פסולים אלא א"כ מפורש
וכתוב בו ואיחרנוהו .
יג. הא דשטרי חוב המאוחרים כשרים דוקא בשטרי
הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרים פסולים אלא אם כן האיחור בפירוש..
יד. שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי
שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב
אלא מעמידין השטר על חזקתו שהדבר ידוע שאין כותבין בשבת ולא ביוה"כ ולפיכך איחרוהו
ויש מי שאומר דאי אמר אשתבע לי חייב לישבע ודוקא בשטר מקויים אבל אם אינו מקויים על
בע"ה להביא ראיה.
טו. כל שטר הבא לפנינו אנו תולים שנמסר בזמן
הכתוב בו חוץ מהיכא דאיתרע כגון שנפל דכיון דאתייליד ביה ריעותא אינו יכול לגבות בו
עד שיביא ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו אם אין בו קנין.
טז. אם נכתב בלילה ונחתם ביום שלאחריו כשר
שהיום הולך אחר הלילה אבל נכתב ביום ונחתם בלילה פסול בד"א כשאין עסוקים באותו
ענין אבל עסוקים באותו ענין כשר ודוקא שלא לקח מיד בקנין אבל לקח מיד בקנין אפילו לא
חתמו אלא לזמן מרובה כשר לפיכך עדים שראו הקנין ואיחרו לכתבו עד אחר זמן אם זוכרים
לזמן הקנין יכתבו הזמן מאותו היום ואם לאו יכתבו מיום הכתיבה.
יז. יש מי שאומר דהא דאמרינן דעסוקין באותו
ענין כשר היינו דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא.
יח. כשכותבין יום שקנו בו סומכים זמן הכתיבה
לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו ומסרנו ליד פלוני וכשכותבים יום
שעומדים בו סומכים הכתיבה לאותו יום שחותמים וכותבים קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום
פלוני ומסרנו לפלוני ואי לא מיחזי כשיקרא.
יט. אם אינם זוכרים ליום הקנין לא יאמרו
ברור לנו שקנינו ממנו בתשרי ואין אנו יודעים בכמה ולפיכך נכתב מתחלת חשון שזה מיחזי
כשיקרא יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממנו בתחלת תשרי או באמצעו או בסופו יכתבו בשליש
הראשון של חדש פלוני או באמצעו או בשליש אחרון.
כ. מי שנמסרה להם עדות במדינה אחת וכתבו
העדים במדינה אחרת אין מזכירים בשטר מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שכתבו בו חתימת
ידם ודוקא כשאין כותבין זמן הקנין וכותבין זמן הכתיבה אבל אם זוכרים זמן הקנין וכותבים
אותו אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצאו משקרים ופסול וכשכותבים
מקום הכתיבה כותבים כך אמר לנו פלוני וכתבנו במקום פלוני אבל כשכותבים מקום שנמסרו
הדברים כותבים אמר לנו פלוני או קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני.
כא. הא דאמרינן שכותבים מקום הכתיבה אע"פ
שקנו במקום אחר דוקא שאין המטבע משתנה ממקום הקנין למקום הכתיבה או אפילו אם משתנה
ובלבד שכתוב בשטר המטבע שיוציא במקום פלוני אבל אם המטבע משתנה ממקום המסירה למקום
הכתיבה ואין כתוב בשטר היוצא במקום פלוני לא יכתבו אלא שם מקום שמסרו הדברים שם שמטבע
אותו מקום נשתעבד ואם יכתבו מקום אחר היה משתעבד ממטבע היוצא במקום כתיבת השטר.
כב. שטר שאין כתוב בו מקום שנכתב בו כשר.
כג. ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על
לוי בשל ראובן כתוב בכ"ה בחמש בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא
שדה אחת שאין בה כדי חובת שניהם נותנים אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן
וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך שיאמרו לו זמנך מא' בניסן
והנחנו לך מקום לגבות חובך והוא אותו שדה שגבה ראובן כי שלא כדין גבה שאתה מוקדם לו
לפיכך אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו מלקוחות שקנו מאייר ואילך
כד. אע"פ שאין כתוב בשובר לא עידי השטר
ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר.
כה. מי שהוציאו עליו שטר חוב בניסן סתם והוציא
מחילה שזמנה בי"ח בניסן יש כח במחילה זו לבטל החוב.
כו. ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו
ביום כך ושמעון הוציא שובר על שטר זה כתוב באותו יום בעצמו יד בעל השטר על התחתונה.
כז. ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו
ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב בחמשה בניסן כתוב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות
שהיו עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דבלשון העולם עד ולא עד בכלל אבל אם היה כתוב
שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא.
כח. שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת א' כתוב
בו אדר סתם וא' כתוב בו אדר שני ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר
סתם ואם בשניהם נכתב אדר סתם הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון ונותנים למי שזמנו קודם
במספר ימי החודש כל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח או עד הקציר דנים אותו כמו בנדרים.
כט. אם כתוב בשטר עד אחר הפסח היינו עד שיעברו
רוב הימים שבין פסח לעצרת.
סימן מד - דין חזרת השטר בשטה אחרונה וכיצד
מקיימים המחק והתלוים. ובו יא סעיפים.
א. צריך להחזיר מעניינו של שטר בשטה אחרונה
מפני מפני שאין העדים יכולים לצמצם שיחתמו מיד סמוך לכתב ויש לחוש שמא הניחו שם כדי
שיטה וכתב המזייף שם מה שרצה ואם לא החזיר אין השטר נפסל בכך אלא שאין למדים משטה אחרונה.
הגה. ודלא כי"א שהשטר כולו פסול דכל
שטר שלא נעשה כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין טעם לפוסלו והא דאין למדין משטה אחרונה
היינו במקום שיש חשש שמא זייף אבל אם השטה אחרונה לחובת מוציא השטר למדין ממנה דודאי
לא זייף.
ב. אם השטר כולו מכתיבת ידו של מי שנתחייב
למדין משטה אחרונה אבל אם השטר מיד אחר והחייב חתום למטה אין למדין משטה אחרונה.
ג. אם סיים השטר בסוף שטה והרחיקו העדים
שטה שלימה וחתמו העדים באמצע שטה שנייה אין למדים מחצי שטה אחרונה ומשטה שלימה שלפניה.
הגה. אם נמצא דבר כתוב בחצי שטה שלפניהם
ובשטה שלפניה ודוקא שחתמו העדים זה תחת זה אבל אם חתמו זה אח"ז כל השטר פסול כדלקמן
סימן מ"ה סעיף י'.
ד. היכא דכתיב ביה שריר וקיים למדין משטה
אחרונה.
ה. אם יש בשטר מחקים או תלויות או תיבות
שעבר עליהם הקולמוס צריך לקיימם קודם והכל שריר וקיים ואם לא קיים אינם פוסלים השטר אלא שאין למדין מהם.
הגה. וי"א שאם היה המחק ולא נתקיים
פסול כל השטר שמא היה כתוב חובה לבעל השטר ונמחק אא"כ מוכח מתוך השטר מה היה המחק
אז לא נפסל כל השטר
ואם היו בגופו של שטר דהיינו שם הלוה והמלוה
והמעות נפסל השטר אם לא קיימם ואם היו בזמן ולא קיימם הוי כשטר שאין בו זמן.
ו. שטר שיש בו גרר מאחריו או ביני שיטי במקום
שנהגו לכתוב הפרעון מאחוריו או ביני שיטי כשר אלא שיש לאיים על בעל השטר ויש פוסלים.
ז. יש מי שאומר שאין לקיים המחקים אלא בכתב
שהוא ככתב השטר ולא בכתיבה דקה יותר מכתב השטר.
ח. אם היה המחק בשטה אחת סמוך לאחרונה והוא
כשיעור שריר וקיים או יותר אע"פ שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר
וקיים בריוח שבין הכתב והעדים וה"מ כשאין אויר שטה בין עדים לשטר דאיכא למיחש
שמא הוסיף באותו האויר שהניחו העדים אבל יש בו אויר שיטה כשר ולא חיישינן שמא הניחו
אויר שני שיטין והוסיף מה שרצה בשיטה ונשאר עוד שיטה אויר והני מילי כשהעדים מוחזקים
ביודעים הא לאו הכי חיישינן.
ט. האידנא נהגו לכתוב קיום מחקים ותלויות
אחר וקנינא לפי שהורגלו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקיים דא"א לזייף ולמדין משטה
אחרונה וא"צ להחזיר מענינו של שטר מש"ה שטר שאין בו שריר וקיים פסול ואין
לעדים לחתום אא"כ כתוב שריר וקיים ואם כתוב בו תרי שריר וקיים כשר.
י. שטר שכתוב בקיומו נ"ו על הגרר ובדקו
וחפשו השטר אות באות ולא נמצאו אותן ב' אותיות כשר.
יא. שטר שיש בו מחקים ושכחו העדים ולא קיימום
בסוף השטר וכתבו שריר וקיים וחתם העד הא' וקודם שיחתום השני מצאו שלא קיימו המחקים
תקנתו של שטר זה שיכתבו אנן סהדי לבתר דחתם חד מנן עד שלא קיימנו כך וכך מחקים דאית
ביה קיימנים כדקא חזי והכל שריר וקיים ויחזרו ויחתמו שניהם.
סימן מה - שהעדים צריכים לקרות מקודם השטר
ודין שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק. ובו כג סעיפים.
א. העדים חותמים למטה בשטר ולא מן הצדדים
ולא מלמעלה.
ב. ראש ב"ד שהיה יודע ענין השטר וקרא
לפניו הסופר שלו הואיל והוא מאמין אותו ואימתו עליו ה"ז חותם השטר אע"פ שלא
קראו הוא בעצמו ואין שאר העם רשאים לעשות כן עד שיקרא העד השטר מלה במלה.
הגה. וי"א דשנים יקראו לפניהם והן חותמין
ואם אינן מבינין לשון השטר יתרגמו להן הקוראין והם חותמין וכנ"ל עיקר י"א
דקורין לפני צבור וחותמין דיראים לשקר לפני צבור והוי כראש ב"ד וסופר שלו.
ג. הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם
והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה
שכתוב בו.
ד. עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר
חלק וחתמו על הרשום מכין אותם מכת מרדות והשטר פסול.
ה. מקום שנהגו שהסופר חותם ע"פ העד
שכותב פב"פ חתם במסירת קולמוס או שכתוב בו פב"פ צוה לחתום אם קבלו בני העיר
עליהם לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו כלום כל שטר הבא לפנינו שעדים
מעידים על חתימת העדים מקיימים אותו שחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ קראוהו
ויודעים לחתום ואי איתנהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למקרי אי אמרי אקרינן למאן
דידע למיקרא סמכינן עלייהו .
ו. ידקדקו העדים שלא ירחיקו מהכתב רוחב שני
שיטין ואם הרחיקו שני שיטין פסול אפילו כתוב שריר וקיים אפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף
בו שום דבר ואפי' טייטוהו בדיו פסול שלא יאמרו חתמו על הטיוטא ולא על עיקר השטר.
ז. הא דאמרינן שאם הרחיקו ב' שטין פסול היינו
למגבי ביה ממשעבדי א"נ מבני חרי אם הלוה טוען פרעתי אבל אינו יכול לטעון לא היו
דברים מעולם.
ח. ב' שיטין שאמרו בכתב ידי עדים שהיא גסה
ולא ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר.
ט. ב' שיטין אלו הן ואוירן כגון למ"ד
בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה שהם ב' שיטין וג' אוירים.
י. יש מי שאומר שאם השטר מסיים באמצע שטה
והניחו אותה שטה ועוד אחרת והתחילו לחתום בשטה שלישית פסול שיכול לכתוב באותו חצי שטה
מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בשטה אחרונה וכן אם מסיים בסוף שטה והרחיקו העדים שטה
שלימה והתחילו העדים באמצע שטה שנייה פסול אם יחתמו זה אחר זה באותה חצי שטה שיוכל
לכתוב בחצי השטה החלק שלפני חתימתן פלוני לוה מפלוני מנה ויהא שטר הבא הוא ועדיו בשטה
אחת שהוא כשר ויחתוך כל העליון.
הגה. ועי' סי' מ"ד סעיף ג' ואם השטר
מסיים באמצע השטה יכולים העדים לחתום עצמן בחצי שטה הנשארת זה אצל זה ואז למדין מחצי
שטה שלפניהם ומשטה שעליהם דאין לחוש לשום דבר.
יא. צריך ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן
שלא יחתמו זה אח"ז בשטה א' דשמא יכתוב בחלק שלפני חתימתן מה שירצה ויחתוך העליון
ויהיה שטר שבא הוא ועדיו בשטה אחת וכיצד יעשה יטייטנו בדיו ולא אמרינן דאטיוטא חתימי
אלא היכא שהטיוטא עומד בין שטר לעדים ואם התחילו לחתום באמצע השטה וחתכו החלק שלפני
חתימתן פסול דשמא היה כתוב שם חובתו או שום תנאי וזה חתכו ומיהו אם כתוב למעלה בסוף
השטה שריר וקיים [כשר] ובלבד שהיו העדים חתומים זה תחת זה אבל אם חתומים זה אחר זה
פסול דשמא היה השטר הבא הוא ועידיו בשטה אחת וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב עליו שטר זה.
יב. שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא א' מהם קרוב
או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש
שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות
בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא
מדעתם אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה הוא הפסול הרי השטר כשר.
הגה. ולכתחלה לא יחתום שום קרוב או פסול
על השטר וי"א דאין להכשיר שטר שחתומין בו פסולין אא"כ ב' עדים האחרונים הם
כשרים.
יג. אם נפסל ע"י חתימת הפסולים אם הכשרים
זוכרים העדות על ידי ראיית השטר יכולים להעיד וב"ד יכתבו עדותן כמו שכתוב בשטר
וחשוב כמו שטר הראשון.
יד. היו העדים מרוחקים מהכתב יתר על שני
שטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולים או קרובים ה"ז כשר שהרי אינו
יכול להזדייף ואם נראה השטר בב"ד קודם שמילאוהו בקרובים או פסולים שוב אין לו
תקנה אבל אם הוכשר ע"י מילוי קרובים קודם שבא לב"ד אפילו עשאו המלוה מדעתו
שלא מדעת הלוה כשר וי"א דדוקא שמילאוהו מדעת הלוה אבל אם מילאוהו שלא מדעת הלוה
פסול.
טו. הא דמכשרינן במילאוהו בקרובים או פסולים
אם הוא שטר שאין בו קנין דוקא שמילאוהו ביום שנכתב ונחתם אבל אם מילאוהו למחר וליומא
אחרא אפי' במצות הלוה פסול.
טז. אם אחר שפרעו הוא טוען שהשטר היה פסול
לפי שהרחיק הסופר חותם ידו יותר משטה אחת אין בדבריו כלום.
יז. הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו לגבות
בשטר שעידיו מרוחקים שני שיטים אם נהגו העכו"ם לגבות בו.
יח. שטר הבא כולו בשטה אחת ועידיו בשטה אחרת
פסול דשמא הרחיקו העדים מהשטר שטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו
העדים חתומים עליו.
הגה. וכן אם היה השטר ב' שיטין אלא שאין
השטה ראשונה מתחלת בראש הקלף דחיישינן שמא סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק וגם
שטה שתחתיה וחתמו וחתך כל השטר וזייף בשטה ומחצה מה שרצה והרי העדים חתומים עליו.
יט. היה השטר כולו עם כל עידיו בשטה אחת
כשר דליכא למיחש למידי אבל אם השטר ועידיו בשטה אחת ועוד למטה ממנה בשטה אחרת שני עדים
יש לחוש שמא חתך כל השטר העליון שהיו העדים התחתונים חתומים ובשטה שבין שטר לעדים כתוב
שטר ועדיו ובעדים שבשטה שנייה יאמר כוונתי להרבות בעדים ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה
אין מקיימים אותו מעדים שבשיטה שנייה אלא מעדים שבשטה ראשונה.
כ. שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר והוא
שלא יהא שום שינוי בין השטר למקום חתימת עדים שאם יש שום שינוי יש לחוש שמא מחק וכתב
מה שרצה ולפיכך הוא משונה שהרי מחקו ב"פ ע"כ לא יחתמו העדים על שטר מחוק
אא"כ נמחק בפניהם שאם לא כן יש לחוש שמא מקום חתימות נמחק ב"פ ומקום השטר
פעם אחת וכשחוזר ומוחק פעם שנית וכתב מה שירצה נמצא השטר ומקום חתימת העדים שוה הכל
מחוק שני פעמים.
הגה. וצריכים ליזהר שנמחק הכל ביום א' דאינו
דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים
ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כשיעור כתיבת
אנחנא סהדי חתמנו על המחק והשטר על הנייר פסול שמא היה השטר על הנייר ועידיו על המחק
והיה כתוב בין חתימת העדים אנחנא סהדי וכו' ומחקו ומחק השטר וכתב מה שרצה אח"כ.
כא. שטר שהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול
שמא ימחוק השטר ויזייפו ונמצא הוא ועידיו על המחק ואם כתבו העדים אנו העדים חתמנו על
המחק והשטר על הנייר כשר והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני אבל אם
כתבו כן לפני חתימתם או אחריהם לא מהני.
כב. שטר שהוא על המחק ועידיו על הנייר פסול
אפילו כתבו אנו העדים חתמנו על הנייר והשטר מחוק דסוף סוף ימחוק השטר ויזייפו ויכתוב
מה שירצה אע"פ שנמחק ב' פעמים אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום שמחוק פעם אחת שיוכלו
להבחין בין זה לזה.
כג. במקום שנוהגים לכתוב פרעון ביני שיטי
צריך ליזהר שלא יהא שום גרר ביני שיטי דאיכא למיחש שמא היה בו פרעון ומחקו וכ"ש
אם הפרעון שביני שיטי הוא על המחק דאיכא למיחש שמא היה יותר ומחקו וכתב מה שרצה ואם
יש עדים שהפרעון הוא כתב יד הלוה כשר דתו ליכא למיחש למידי.
סימן מו - העדים שאמרו קטנים היינו או פסולים
היינו או שטר אמנה היה. ובו ל"ח סעיפים.
א. המוציא שט"ח על חבירו כל זמן שלא
נתקיים יכול הלוה לומר מזויף הוא ומעולם לא צויתי לכתבו ואפי' אם מודה ואומר אמת שאני
צויתי לכתבו אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל
ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר ואם
קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי הוא כשאר השטרות.
ב. י"א דהא דמהימני ללוה במיגו דוקא
כשאין בו נאמנות למלוה אבל אם יש בו נאמנות לא וי"א דאפי' יש בו נאמנות למלוה
נאמן הלוה.
ג. כיצד הוא הקיום באים עידי השטר ומעידים
לפני ג' אפילו הם הדיוטות שזאת היא חתימתן וכותבין למטה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא
פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא אחתימת ידיהו ומדאתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו אישרנוהי
וקיימנוהי כדחזי וחותמים למטה.
ד. אין מקיימין שטרות אלא בג' מפני שהוא
דין ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה.
הגה. ואם קיימו בשנים לא הוי קיום ויש מי
שכתב מאחר שנהגו שהרב התופש ישיבה מקיים ביחידי מנהג כזה מבטל הלכה וכן המנהג פשוט
במדינות אלו ונ"ל הטעם דס"ל לענין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג'
הדיוטות ומקרי ב"ד כמו שנתבאר לעיל סי' ג' וכ"ה ואע"ג דאין יחיד מומחה
בזמן הזה מ"מ לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו כנ''ל טעם המנהג.
ה. מקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד
ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו.
ו. אע"פ שהוא מקויים צריך שיכירו חתימת
שני העדים או ב' הדיינים ואם לאו אין לו דין מקוים ומיהו נפקא מינה בקיום כיון שחתומים
עליו ב' עדים וג' דיינים יותר בקל ימצא מי שיכיר החתימות.
ז. בא' מה' דרכים מתקיים השטר האחד שיהיו
הדיינים מכירים כתב ידי העדים השני שיחתמו העדים בפניהם הג' שיבואו העדים החתומים בו
ויאמר זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה הרביעי שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו החמישי
שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכים ב"ד זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות
ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו ואין מקיימים השטר משטרות אחרות אלא מב' שטרות
של ב' שדות שאכלום בעליהם שלש שנים אכילה גלויה נכונה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה
בעולם כדרך שאכלום כל בעלי שדות שדותיהם או משתי שטרי כתובות והוא שיצאו השני השטרות
מתחת יד אחר לא מתחת ידי זה לקיים שטרו שמא הוא זייף הכל אפילו אם ב' השטרות מקויימים
אין מקיימין מהם אם יוצאין מתחת ידו ויש חולקין וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער
והוחזק בב"ד מקיימים ממנו לבדו כמו שמקיימים משטרי שתי שרות או שתי כתובות
הגה. וי"א דמקיימים חתימה מספר שכתב
אבל לא מאיגרת שכתב וי"א דאפי' מספר אין מקיימים אא"כ חתם שמו בסוף דאז מקיימים
מחתימתו.
ח. ב''ד שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים
שטר בפנינו ה"ז מקוים אע''פ שלא פירשו באיזה דרך נתקיים ונהגו לכתוב הדרך שנתקיים
בו.
ט. כשהשטר מתקיים בעדות אחרים שמעידי' על
כתב ידם של אלו אם א' מעיד על חתימת הא' וא' על חתימת הב' לא נתקיים לפי שצריך שני
עדים על חתימת כל א' ואם יש שלישי עמהם שמעיד על חתימת ב' העדים נתקיים.
י. מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו
בב"ד והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל
שזה לוה מזה מעולם הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בב"ד שאין אדם מעיד על
כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו הוא כדי להזכירו
הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד הואיל והדבר כן שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כתב
ידנו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא
נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות
בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן מקיימים
השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות הואיל ומתקיים השטר
שלא על פיהם ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות ואין אנו מצריכים להביא העדים ולשאול
אותם אם הם זוכרים העדות או לאו שאפי' באו ואמרו אין אנו זוכרים אותם אין שומעין להם
הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם אלה דברי הרמב"ם ויש חולקים ואומרים שאפילו אין
זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר כיון שמעידים שזה
כתב ידם מקיימים השטר על פיהם ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד על כתב ידם אם שכחו
ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה צריך ב' עדים על כל חתימה לכן צריך או שיעיד
כל א' על כתב ידו ועל כתב יד חבירו או שיצטרף אחר עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם כדי
שיהא על כל חתימה ב' עדים.
הגה. ולא בעינן שיזכור העדות אלא בעד אחד
או ב' עדים לענין קיום השטר אבל ב' עדים החתומים על השטר אע"פ שאין זוכרים העדות
כלל ואין השטר כתוב כתקונו מ"מ העדאת עדים איכא ואם נתקיים השטר אזלינן בתריה
לכל מה שכתוב בו אע"ג שאין בו דין שטר גמור מ"מ לענין זה מיקרי שטר דלא יהא
מפי כתבם וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב ויש חולקים כמו שנתבאר לעיל
ריש סי' ל"ט סעיף ג'.
יא. אמר אחד מהעדים זה כתב ידי והעיד הוא
ואחר על כתב יד הב' לא נתקיים לפי שג' רביעי הממון יוצאים ע"י עד אחד.
יב. וכן אם העיד אחיו או אביו של הראשון
עם א' על כתב ידו של הב' לא נתקיים שהרי ג' רביעי הממון יוצאים על ידי קרובים.
יג. שנים החתומים על השטר ומת א' מהם צריך
ב' מן השוק להעיד על חתימתו ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימת המת שא"כ
יצאו ג' רביעי הממון על ידו ואם לא נמצא אלא עד א' עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני
עדים אפי' על החרס ומשליכו בב"ד עד שיוחזק כתב ידו בב"ד כדי שלא יצטרך להעיד
על חתימתו ואח"כ יעיד הוא ואחר על חתימת המת.
יד. אם אין מכירים לא חתימת העדים ולא חתימת
דייני הקיום ואחד מעידי השטר מעיד על כתב ידו וב' עדים מעידים על חתימת א' מהדיינים
או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי
העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים ;
טו. אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב
ידו השטר מקויים.
טז. אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי
השטר ודיין א' מעיד על חתימתו מצטרפים דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא וכן הדין כשאין
הדיין מעיד על חתימתו אלא שב' מן השוק מעידים על הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא.
יז. עידי הקיום יכולים להיות קרובים לעידי
השטר ולא עוד אלא אפי' מת האב החתום בעוד הבן קטן יכול להעיד על חתימת אביו אחר שיגדיל
להצטרף עם אחר כשר וכן יכול להעיד על כתב יד אחיו או על כתב יד רבו שראה בקטנותו וי"א
דדוקא אלו שרגיל עמהם אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגדלו שהכיר אותו בקטנותו.
יח. צריך שלא יהיו עידי הקיום קרובים לדייני
קיום ויש מכשירין.
הגה. ועידי הקיום יכולין להיות קרובים לעדים
המעידים על חתימת הדיינים שקיימו השטר ועידי הקיום לא יהיו קרובים זה לזה.
יט. עידי קיום הקרובים למלוה וללוה פסולים
ויש מי שמכשיר ודייני קיום הקרובים למלוה וללוה הקיום פסול.
כ. דיינים החותמים לקיים השטר חותמים אע"פ
שלא קראוהו ודוקא מה שיש בגוף השטר אין צריכים לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות
מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם וי"א
שא"צ לקרותו כלל.
כא. דיינים שדנים על תנאים ועניינים שבטלו'
עצמ' צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר.
כב. דייני קיום צריך שיהיו רחוקים מדיינים
שדנים על המלוה עצמה ויש מכשירין.
כג. עידי הקיום יכולים להיות קרובים לדייני
מלוה.
כד. שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים
חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידים
בפניו וחותם ומותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיי' השטר שאין הכתיב' עיקר אלא החתימה
ויש חולקים.
כה. אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם
לא היו במעמד א' אלא כל א' קבל עדות בפני עצמו פסול ואין הדיינים עצמן נאמנים לומר
שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין ויש מי שמכשיר.
כו. ג' שישבו לקיים את השטר ובאו ב' עדי'
וערערו על א' מהן שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה אם עד שלא
חתמו העידו שחזר ה"ז חותם עמהן שהרי ג' היו ואם אחר שחתמו העידו עליו שחזר בתשובה
אינו חותם עמהם שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים.
כז. בד"א כשערערו עליו בעבירה אבל אם
ערערו עליו בפגם משפחה כגון שאמרו אמו לא נשתחררה ועבד הוא או לא נתגיירו ועכו"ם
הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר ה"ז חותם עמהם שזה גילוי
דבר הוא שהיה מקודם.
כח. כתבו קיום ונמצא אחד מדייני קיום פסול
יחתכו אותו קיום והשטר נשאר בכשרותו.
כט. ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם
צריכין לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדי שלא יאמר הרואה בית דין של שנים קיימוהו
אפי' היה כתוב בו בב"ד יאמר שמא רימו ששנים ב"ד הם ואם יש בו משמעות שהיו
שלשה א"צ וי"א שאם לא כתבו וחד ליתוהי כשר ומ"מ לכ"ע אם כתב בי
דינא ובמותב תלתא תו לא צריך וחותמים שנים מהם ודיו.
הגה. ואם כל השלשה חתומים א"צ לכתוב
במותב תלתא הוינא ואפי' אין כתוב בו רק שטר זה נתקיים כראוי די בכך.
ל. אפי' כשלא מת א' מהם נוהגין לכתוב וחד
ליתוהי כדי להקל מעליהם שלא יחתמו בו אלא שנים.
הגה. אם כתב בהנפק במותב תלתא וכו' וחתומים
בו ג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול יש אומר דכשר דתלינן דג' אחרים ישבו ולא חתמו מהן
רק ב' והג' הקרוב או הפסול חתם אח"כ כמו שנתבאר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ב
לענין שאר שטרות וי"א דפסול קיום שכתבו אנחנו סהדי כשר דהואיל וחתומים ג' אנו
רואין שהיו ב"ד.
לא. קיום ב'"ד צריך שיהיה סמוך לכתב
ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו עד כנגד הכתב ולכן אם הנייר קצר למטה יכתוב
הקיום מן הצד או מאחוריו ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שטה אחת ושני אוירים פסול הקיום
לבדו שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף באותה שטה שטר ושני עדים ונמצא הקיום על שטר מזוייף.
לב. הרחיק הקיום מהשטר שטה או שני שיטין
או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששין לב"ד
שקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר ויש אומרים שחוששין לכך.
לג. שטר הבא הוא ועידיו על המחק והקיום מלמטה
על הנייר אין מקיימים אותו מדייני הקיום אלא מעדים של מעלה שמא הקיום היה רחוק מהשטר
הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות וכתב השטר ועידיו על
המחק ויש מכשירין לקיימו מדייני הקיום.
לד.. חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ונעשה גזלן
הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אם אחרים מעידים שמכירים חתימתו וראו חתימתו שבשטר
זה קודם שנעשה גזלן כשר אבל אם לא ראוהו עד אחר שנעשה גזלן לא דאיכא למיחש שמא עתה
זייף וחתם.
הגה. ואם אין עדים המכירים חתימתו הגזלן
כותב חתימתו ומקיימין ממנה כמו שנתבאר לעיל סי' י"ג וה"ה אם המיר לעכו"ם
לאחר החתימה דינו כנעשה גזלן.
לה. חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו
הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים שמכירים חתימתו אפי' לא ראוהו עד
שנעשה חתנו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר אבל אם יוצא מתחת יד
העדים לא.
לו. חתם כשהיה בריא ונשתתק הוא אינו יכול
להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים עליה.
לז. שנים החתומים על השטר ומתו ואין כתב
ידם יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא אבל קטנים היו או פסולין הרי אלו נאמנים
וקורעין השטר אא''כ טען שנקבע לו זמן לקיים השטר ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה
כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב''ד אין קורעין אותו ויש מי שאומר
שא"צ שקרא עליו ערער דבהוחזק בב"ד סגי אפילו לא קרא עליו ערער.
הגה. וכל זה שכבר מתו העדים אבל אם העדים
עדיין חיים וב' עדים אחרים באים לפוסלן ואמרו שפסולין הם גם השטר נפסל אע"פ שכתב
ידם יוצא ממקום אחר וי"ח ומכשירין השטר והא דאין נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום
אחר לא למהוי שטרא מעליא לגבות בו אלא דאי תפס מטלטלין לא מפקינן מניה.
עדים שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו
כ"י הוא זה ואומרים בתוך כדי דבור אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו או
פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו או מסר מודעא בפנינו או תנאי היה בדבר ולא ראינו
שנתקיים התנאי הרי אלו נאמנים ואפי' עד א' אומר לא היה תנאי ועד א' אומר היה תנאי ולא
נתקיים נאמן ואין כאן אלא עד א' ואם כתוב בשטרא ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא
אינן יכולין לומר תנאי היה בדבר דאינן חוזרין ומגידין מיהו אם אומרים מה שכתוב שלא
היה בו שיור לא נאמר לבטל התנאי רק שלא היה שיור בגוף המכר נאמנין וכן יכולים לפרש
דברי השטר בכל דבר שאינן סותרין דבריהם אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון או שהיה
שטר אמנה או שהיו פסולים בעבירה אינם נאמנים ואפי' אמרו שאח"כ עשו תשובה ואע"פ
שאינם נאמנים לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו
מכח חתימתם ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה
נאמנים ואם כתב ידם יוצא ממק"א או שיש עדים שזה כתב ידם אין נאמנים בשום דבר שאמרו
לבטל השטר חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא.
לח. עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה
קטן באותה שעה אינם נאמנים.
הגה. י"א הא דעדים החתומים על השטר
כמי שנחקרה עדותן ואינן יכולין לחזור דוקא שנים אבל ע"א החתום בשטר יכול לחזור
בו.
סימן מז - מי שטען אמנה הוא או פרוע. ובו
ב' סעיפים.
א. מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או
פרוע אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר וכתוב בו נאמנות והוחזק השטר
בב"ד או שהוא ביד שליש אינו נאמן ואפילו אם לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים
ונודע אח"כ אינו נאמן כיון שהוא בא לחוב לאחרים אפי' אם מפסיד גם לעצמו כגון שהשטר
הוא ממאתים ואינו חייב לאחרים אלא מנה אינו נאמן אם אחר שאמר שטר אמנה הוא פרע לבעל
חובו ובא לגבות השטר מהלוה רואים אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא
אז ודאי לא היתה כוונתו אלא לדחות בעל חובו הודה ששטר אמנה הוא אינו חוזר וגובה בו.
ב. אם אמר המלוה זה השטר אמת הוא שהלוה צוה
לעדים לכתוב בשטר אלף דינר והוא האמין בי שלא אתבע ממנו כי אם ת"ק דינרים כשר
אבל אם אומר שטעו העדים כשכתבו אלף דינרים הרי השטר כחרס ואע"פ שיש נאמנות בשטר
נשבע הלוה היסת ונפטר.
סימן מח - שכותבין טופסי שטרות. ובו סעיף
אחד.
א. סופר שבא לכתוב טופסי שטרות כדי שיהיו
מצויים אצלו הרשות בידו ויכול לכתוב הכל שם הלוה והמלוה והמעות רק שיניח מקום הזמן
שלא יהיה מוקדם אבל שטר שנכתב על הלואה אחת ונפרע אינו יכול לחזור וללות בו אפילו אם
הכל ביום א' שאינו מוקדם שכיון שנמחל שעבודו אינו חוזר ולוה בו ואם פרע מקצת חובו אינו
חוזר ולוה בו באותו שטר אותו מקצת דהוי נמחל שעבודו לאותו מקצת
הגה. ויש מי שאומר הא דנמחל שיעבודו היינו
הקנין הראשון ולכן אם חזר וקבל קנין יכול לחזור וללות בו ואפי' לא חזר והקנה לו רק
שחזר ומסרו לו בפני עדים למ"ד עידי מסירה עיקר אפי' בשטרות.
סימן מט - שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ודין
טעות השמות והסכום. ובו י' סעיפים.
א. אם יש ללוה או למלוה ב' שמות א"צ
לכתוב אלא שם העיקר ואם כתבו שם הטפל לבד כשר וא"צ לכתוב החניכה או כהן ולוי אלא
אם יהיו בעיר שנים ששמותיהם שוים.
ב. צריך שיכירו העדים ששם הלוה פלוני בר
פלוני ובשטר המכר שם המוכר ובשובר שם הלוה והמלוה ואם שטר המלוה הוא בלא קנין צריכין
להכיר אף שם המלוה ואם אינם מכירים אותם אפי' אשה או קרוב כשרים לומר שכך הוא שמם והיכא
דסמיך אאשה או קרוב ואשתכח טעותא לצורבא מרבנן מקבלינן וי"א דוקא באשה אין דרכו
לדקדק משום דאין דרכן להסתכל בנשים כמו שנתבאר בא"ה סי' ק"י אבל בשאר דברים
אין חילוק בין ת"ח לשאר גברי וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כט
שכן עיקר ולכן תמוה מה שכתב כאן בהפךdef לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא
מקבלינן דודאי מידק דק והשתא הדר ומשקר.
הגה. וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה השטר
כשר ואמרינן דטעה כמו שאמרינן אחריות ט"ס.
ג. כל שהוחזק שמו שלשים יום בעיר כותבים
אותו שם ואין חוששין שמא שינה שמו לעשות קנוניא.
ד. אי קרו ליה ועני מחזקינן ליה בההוא שמא
לחובתו כגון שקרא את עצמו ראובן וכתב שטר עליו ראובן לוה משמעון וטען השתא לאו ראובן
שמי אי קרו ליה ראובן ועני אע"ג דלא אתחזק ל' יום בהאי שמא חייב.
ה. יצא לפנינו שטר וטען הלוה ואמר איני חייב
כלום שמא רמאי אח' העלה שמו והודה לזה או שאמר לא לזה אני חייב אלא לאחר וזה רמאי הוא
והעלה שמו בשם בעל חובי מאחר שלא הוחזקו שם שנים ששמותיהם שוים אין חוששין לדבריו.
ו. מי שהוחזק בשם כינוי בעיר וכתבו עליו
שטר באותו כינוי ואח"כ נודע שהיה לו כינוי אחר או שטעה בשם הלוה או המלוה וכתבו
ראובן במקום שמעון או שטעו בסכום המעות יכתבו שטר אחר ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותם
כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר עדיין נתינה לבעליו ויש מי שאומר שאפי' אם לא כתבו
אחר אם יתברר הדבר שהוא טעות סופר כשר.
ז. היו שנים בעיר אחת שם כל אחד מהם יוסף
בן שמעון אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו אם יש בו קנין שיאמר לו שטר זה
שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך.
הגה. דבריו סותרים זה את זה בכאן דלפי ה"ט
שיכול לומר האי שטרא שלי והחזרתיו לך אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין
אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאין שטר זה על זה מטעם דכותבין שטר ללוה אע"'פ שאין
מלוה עמו וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין כדלעיל
ס"ס ל"ט ולכן כתב כאן בתחלה דבעי' שטר שיש בו קנין וא"כ יש סתירה בדבריו.
ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם שכל אחד
יאמר לא עלי נכתב שטר זה אלא על חבירי אא"כ באו עידי השטר בעצמם ואמרו זהו השטר
שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה ואם עדים אחרים העידו כן יש לו דין מלוה על פה
ואם היה א' מהן קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מהאחר ומה תקנתם יכתבו שם זקנם ואם גם שם
זקנם שוה יכתבו שום סימן.
הגה. י"א אם הם מב' עיירות מוציאים
שטר חוב עליהם דצריכים לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר ויש אומרים דאין כותבין שם
העיר בשטרות וכן נוהגין מיהו ודאי אם הם מב' עיירות וכתבו שם העיר של א' מהן לא גרע
מסימן וליכא למיטעי באחר כלל כנ"ל אם ב' יוסף בן שמעון בעיר א' והא' מת אביו וכ'
בשטר יב"ש שלי"ט או נר"ו וכמו שכותבין על מי שאביו חי אם כתבו העדים
אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א הוי סי' אבל אם כתוב בשטר אני יב"ש שלי"ט
או כיוצא בזה לויתי מפלוני כו' והעדים חתומים למטה אין זה סי' דחיישינן שמא השני הערים
לכתוב כך והעדים לא דקדקו בכך דלאו אכולה מילתא קא מסהדי.
אבל הם מוציאין שטרות על אחר ולא יכול האחר
לומר לא נתחייבתי לך אלא לחבירך ששמו כשמך שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן ליה
כשלו.
הגה. אבל אם אין השטר יוצא מתחת ידו אע"פ
שמודה שחייב לאחד מהם אינם יכולים להוציא ממנו אלא בהרשאה שיתנו זה לזה.
ואם יש בידו שובר מאחד מהם אין שום א' מהם
יכול לתובעו שיאמר לכל א' מהם אתה כתבת לי זה השובר ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבה
א' מהם שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד ואם יטעון פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר א'
כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם לתבעני חובי טענתו טענה ולא יועיל הרשאה.
ח. במה דברים אמורים כשאין משולשים לא בשטרות
ולא בשובר אבל אם משולשים בשטרות ולא בשובר על בעל השובר להביא ראיה.
ט. מלוה אחד שהלוה לשני יוסף בן שמעון בב'
שטרות והיו משולשים שניכר שטרו של כל אחד ונמצא אצל המלוה שובר מקוים ששטרו של יוסף
בן שמעון פרוע ולא היה השובר משולש ונמצאו ב' השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים הורע
כחם של השטרות ושניהם בחזקת פרועים.
י. שני יוסף בן שמעון שלוה א' מהם מאחר ונמצא
לאחד מהם שדה שקנה מיוסף בן שמעון השני או שהיו שותפים בו אין המלוה יכול לטרוף השד'
ולומר אם לך הלויתי מוטב ואם לחבירך הלויתי כיון שאין לחבירך בני חורין הרי לקחת שעבודי
וכן כשהם שותפים לא יוכל לגבות החצי ממה נפשך לפי שאין נכסי בעל חוב משועבדים אלא מטעם
ערב והערב אינו משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע מהלוה עצמו וכיון שאינו יכול לתבוע מהלוה
עצמו אינו יכול לגבות מנכסיו נמצא שהערב לשני יב"ש בין לשני מלוים בין למלוה א'
כשם שאינו יכול לתבוע מהם כך אינו יכול לתבוע מהערב.
סימן נ - שטר שכתוב בו לויתי ממך מנה. ובו
סעיף אחד.
א. שטר בעדים שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך
מנה כל המוציאו גובה בו אבל אם אין בו עדים אלא שהוא כתב ידו מתוך שנאמן לומר פרעתי
נאמן לומר לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו.
הגה. וה"ה פסק דין שכתוב בו פלוני נתחייב
לכנגדו חייב לשלם למי שמוציאו וכן שטר שכתוב בו פלוני חייב לפלוני או לכל מי שמוציאו
חייב לשלם לכל מי שמוציאו ודוקא שבא מחמת אותו פ' אא"כ כתוב בפירוש בין בא מחמתו
או שלא מחמתו ואם נכתב שובר משום אדם על שטר זה אח''כ שום אדם לא יוכל לגבות בו ואם
כתב בשטר שמשעבד עצמו נגד המוציא שטר חוב זה עליו אע"ג שידוע שלא היה חייב לו
מעולם מ"מ חייב לשלם לו דהרי מ"מ נשתעבד נגדן וכמו שנתבאר לעיל סי' מ' וע'
לקמן סי' ס"א ס"י.
סימן נא - שטר שאין בו אלא עד א' או א' מהם
פסול. ובו ז"ס.
א. עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים ואם
אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה ולא שאל ממני לכתוב שניהם
מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי ואם אותו שמעיד על פה אומר בפני נמסר
השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי.
הגה. ודוקא דיכולין למימר שנמסר ג"כ
לפני עד החתום דהוי שני עדים דמסירה אבל אם לא נמסר רק בעד א' אפי' היו כאן ב' שטרות
שכל אחד חתום עליו עד אחד ונמסר רק לפני ע"א אינן מצטרפים לטרוף ממשעבדי.
ב. הוציא עליו שטר חוב בעד א' וטוען הלוה
פרעתי ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי ה"ז
נשבע אבל אם טען לא לויתי ה"ז נשבע להכחיש את העד ונפטר וי"א שגם אם טען
פרעתי נאמן בשבועה.
ג. שטר שחתומים בו ב' עדים בלבד ונמצא עד
אחד מהם קרוב או פסול אע"פ שיש שם עידי מסירה הרי הוא כחרס וי''א שדינו כשטר שאין
חתום בו אלא עד א'.
הגה. והיינו דוקא בדרך שלא נתבטל כל העדות
וכמו שיתבאר בסמוך.
ד. שטר שהיו עידיו מרובים ונמצא עד א' מהם
קרוב או פסול ואין העדים קיימים לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי
נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו העדים הכשרים
והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם.
ה. צוואה שנמצא אחד מעידיה קרוב או פסול
העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני ב"ד ויעיד ואם יש עד אחד ששמע הצוואה מחוץ
מצטרף עמו להעיד אע"פ שלא ייחדוהו להעיד.
ו. הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת
והעדים קרובים לא' ממקבלי המתנה ורחוקים מהשני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אא'כ
נסתלק אותו שהעדים פסולים לו מאותו ממון אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית
ושנתתי לשמעון חצר פלונית ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו
מתנתו קיימת שאלו שתי עדיות הן אע"פ שהם בשטר אחד.
הגה. וכן אם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים
ונתבטל השטר לדבר אחד השאר לא נתבטל.
ז. שטר שנמסר בפני שני עדים גובין ממשעבדי
אע"פ שהם חתומים בו ומ"מ אם נמצאו עידי חתימתו פסולים ואפי' עד אחד מהם פסול
השטר פסול אע"פ שנמסר בפני עדים כשרים מפני שהוא מזוייף מתוכו.
סימן נב - שטר שיש בו רבית או קרוע. ובו
ב' סעיפים.
א. שטר שיש בו ריבית מפורש אינו גובה בו
את הריבית אבל גובה בו את הקרן אפי' ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא
לגבות בו הרבית.
הגה. מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן
וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו מיהו אם המלוה הלוה ע"י שליח
והשליח עשה שטר וכלל קרן עם רבית גובה הקרן מ"מ דאמר לתקוני שדרתי שלוחי ולא לעוותי
לכלול הקרן עם הרבית וע' בי"ד סימן קש"א עוד מדינים אלו.
שטר שבא לפנינו קרוע קרע ב"ד והוא שקרוע
במקום העדים והזמן והתורף או שקרוע שתי וערב פסול ואם ניכר שנעשה בסכין אפי' אם לא
נקרע שתי וערב פסול נקרע לשנים גרע טפי מקרע ב''ד ופסול.
הגה. ואם יש עדים שנקרע באונס דינו כמי שנמחק
שטר חובו וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א ואם היה נקרע שלא בקרע ב"ד נראה לדיין
שהיה בו קרע ב"ד והוסיפו על הקרע כדי להעלים הקרע ב''ד אין גובין בו אבל בלא"ה
אין חוששין.
ב. נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ואם
לאו פסול הרקיב ונעשה ככברה כשר.
הגה. ואם אכלו עש או עכברים בראשו כל שניכר
המלוה והלוה ועיקר הענין בסופו מכשרינן ליה.
סימן נג - שלא לשנות השטר. ובו סעיף אחד.
א. מי שיש לו שטר על חבירו במנה ואמר עשו
לי שנים מחמשים חמשים או שיש לו שנים של חמשים חמשים ואמר שיעשו לו א' של מנה אין שומעין
לו.
הגה. ואפי' ידעי' שאין השטר הראשון פרוע
אסור לשנות אלא מרצון הלוה.
ואפילו יש לו א' של מאה ואומר שיקרעוהו ויעשה
לו א' של חמשים אין שומעין לו שמא פרע לו אותו של ק' וכתב לו עליו שובר ויוציא זה של
חמשים ויאמר זה שטר אחר הוא ויגבה בו.
סימן נד - דין אסמכתא ואם כותבין שובר וכיצד
כותבין אותו. ובו ה' סעיפים.
א. מי שפרע מקצת חובו אם רצה המלוה ב"ד
יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון אבל לא עידי השטר.
הגה. אע"פ שהוא מרצון הלוה אבל מזמן
הפרעון ואילך יכולים עדים לעשות לו שטר אחר אם הוא מרצון הלוה.
אם רצה יכתוב שובר והמלוה יתן שכר הסופר
לכתוב השובר ואם אין שטר למלוה והלוה מבקש ממנו שובר הוא יתן השכר.
ב. הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר
אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי אלא ה"ז יכתוב לו שובר ויפרע
לו כל חובו ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד ואם טען הלוה טענת ודאי
ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו ישבע המלוה היסת שאבד השטר ואח"כ יפרע חובו ויכתוב
שובר.
ג. אמר המלוה אין שטרי עתה בידי כי הוא בעיר
אחרת ואכתוב לך שובר יש מי שאומר שאין שומעין לו כיון שהוא בעולם לא יפרע לו עד שיחזיר
לו שטרו.
הגה. וכ"ש אם שטרו בידו ואינו רוצה
להחזירו אינו חייב לשלם לו עד שיחזיר לו שטרו ואפי' נשבע לשלם לו פטור מן השבועה ואם
המלוה אומר תפרעני תחלה ואח"כ אחזיר לך שטרך והלוה אמר תחזיר לי שטרי ואח"כ
אפרע לך הדין עם הלוה ונ"ל דאם אינו מאמינו נותן השטר ביד שליש עד אחר הפרעון
מי שחייב לחבירו מנה בשטר ומודה לו בנ' ובנ' האחרים יש לו טענה עליו ובעל השטר אומר
תן לי הנ' שאתה מודה לי בהן ואכתוב לך שובר עליהם ועל נ' אחרים אביא ראיה ונתבע אומר
לא אשלם לך כלום עד שתחזיר לי שטרי אם יוכל התובע להביא ראיותיו עכשיו ולדון עם הנתבע
הדין עם הנתבע אבל אם א"א לו להביא ראיותיו עכשיו או לדון עכשיו כפי הנראה לב"ד
ואין ערמה בדבר או שהב"ד צריכין להיות מתונין בדין הדין עם התובע שצריך לשלם לו
מיד מה שמודה לו ויתן לו שובר שטר שכתוב בו שיהא בתקפו כל זמן שאינו קרוע קרע ב''ד
או בדלא כתוב עליו תברא אפילו הכי מהני שובר.
כשכותבים שובר אם זוכרים זמן השטר יכתוב
שובר על שטר שזמנו כך וכך ואם אין זוכרים אותו יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך ולא
יכתבו זמן בשובר שמא איחרו העדים זמן ההלואה בשטר ונמצא שלפעמים זמן השובר קודם לזמן
השטר ויחזור ויוציא שטר חובו המאוחר ויטרוף בו לפיכך אין לעדים לכתוב זמן בשובר אלא
א"כ זוכרים זמן ההלואה שובר שנכתב סתם פלוני פרע לפלוני מבטל כל שטר שיש לו עליו.
הגה. וכן אם יש לזה עדים שפלוני יש לו שטר
פרוע עליו אינו יכול להוציא עליו שטר ולומר ששטר אחר פרוע היה לו עליו אלא כל שטרותיו
בחזקת פרועים.
ד. אם זמן השטר והשובר ביום אח' נתבאר בסי'
מ"ג סכ"ו.
ה. אם כתוב בשובר דינרים סתם מבטל כל שטר
שיש לו עליו אבל אם היה כתוב בו כך וכך דינרין ונמחק הסכום ונשאר דינרים או שכתוב הסכום
על המחק ולא נתקיים אין דנים בו אלא בפחות שבלשונות.
סימן נה - דין מי שפרע מקצת חובו והשליש
שטרו. ובו ב"ס.
א. מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר וא"ל
אם לא נתן לך עד יום פלוני תן לו שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו לא יתן השליש את השטר
שזו אסמכתא היא ולא קניא ואם קנו מידו עליה בב"ד חשוב ה"ז קנה והוא שיתפיס
זכיותיו בב'ד והוא שלא יהיה אנוס כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו בב"ד וקנו מידו
שאם לא יבא ביום פלוני ינתן זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אלו נותנים ואם עכבו
נהר או חולי מלבוא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהיה בב"ד חשוב.
הגה. וי"א דלא בעינן שהתפיס שטרו מאחר
דקנו מיניה בב"ד חשוב דהיינו ג' דבקיאי בדיני אסמכתא וע' לקמן סי' ר"ז סט"ו
שליש שהחזיר שטר למלוה שלא היה לו להחזיר משמתינן לשליש עד דמקבל עליו כל אונסא שאירע
ללוה מזה ואם נודע לב"ד שהחזיר שלא כדין אין דנין על השטר ואם לא נודע לב"ד
והוציאו מן הלוה כל השטר ואח"כ נודע שהחזירו השליש שלא כדין השליש פטור דהוי גרמא
בנזקין.
ב. בד"א שנותנים השטר לבעל דינו כשאמר
אם לא פרעתי ביום פלוני יהיו המעות שנתתי מתנה וישאר השטר קיים כבתחלה שאל"כ הוי
השטר שנמחל שעבודו כדי המעות שנתן.
סימן נו - דין שלישות ובו ז' סעיפים.
א. שליש בזמן ששלישותו בידו נאמן כשני עדים
אפי' אם הוא קרוב ואין צריך לישבע.
הגה. ואפי' כתבו ענין השלישות בשטר לא נאמר
שלא סמכו על ענין השליש אלא גם בזה השליש נאמן.
ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד
ולא החזיר עדיין שליש הוא ונאמן ואפילו הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש השליש נאמן
ואפי' הכחישו שניהם השליש נאמן והוא שלא יהיה ביניהם ובין השליש הכחשה בסך המעות שבידו
דא"כ הו"ל נוגע בדבר ואינו נאמן.
הגה. במקום שאין לו מיגו אבל במקום שיש לו
מיגו נאמן ויכולים להשביעו אפי' בטענת שמא
שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בב"ד
ואמר פרוע הוא אע"פ שהשטר מקויים נאמן שאילו רצה היה שורפו או קורעו וכן אם מת
השליש ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא אע''פ שאין עדים
על הכתב אבל כתב שיצא מתחת ידי המלוה ששטר פלוני פרוע אפי' היה בכתב ידי המלוה אינו
אלא כמשחק.
ב. הכחישוהו עדים ואמרו לו על תנאי זה היית
שליש ביניהם העדים נאמנים בד"א כשאומר השליש ביום פלוני נמסר בידי השלישות בתנאי
כך וכך והעדים מכחישים אותו אבל אם אומר בתנאי כך וכך הוא בידי סתם אפי' שאומרים העדים
כשנמסר לידו לא היו התנאים כן השליש נאמן דשמא אח"כ באו לפניו והתנו בענין זה
אע"פ שאין השליש טוען בפירוש כן אנן טענינן ליה כן כדי שלא יהיה מוכחש מהעדים.
הגה. ואין חילוק לענין שליש בין אם שניהם
נתנו בידו או שהמלוה נתנו בידו להיות שליש ביניהם.
ג. אין לו ליתן השלישות אלא בפני ב"ד
ויפרש להם ענין השלישות שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהיה
נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו ב"ד ויחתמו הענין.
הגה. והא דנאמן בעד אחד אע"פ שאין שלישותו
בידו דוקא כששניהם נסתלקו מעליו ואין להם תרעומת עליו אבל אם יש להם תרעומת עליו בענין
השלישות שהיה בידו הוי נוגע בעדות ואינו נאמן כלל וכן אם היה קרוב או פסול.
ד. שטר שיוצא מת"י שליש והלוה טוען
שהוא מזוייף או פרוע אם אין יכולין לקיים חתימת העדים אע"פ שהשליש מעיד שהמלוה
והלוה מסרוהו לו ואמרו לו שכך וכך נשאר עדיין לפרוע משטר זה אינו נאמן.
ה. שליש שהושלש שטר בידו שיפרענו ביום פלוני
ועבר הזמן וטוען הלוה שפרעו בזמנו או שמת הלוה הרי הוא בחזקת שאינו פרוע ומחזירו למלוה
ואם מת הלוה לא יפרע אלא בשבועה כדין הבא ליפרע מן היתומים מי שחייב עצמו בשטר בקנין
לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו
ליורשי לוה.
ו. שליש הנעשה על ידי שליח כגון שבא הלוה
עם אחר שבידו משכון או שטר וא"ל המלוה עשאני שליח להביא זה אליך למסרו בידיך על
תנאי כך וכך וקבלו השליש ואח"כ בא המלוה והכחיש השליחות ואמר שלא עשאו שליח לדבר
זה מעולם יעשה שליש מה שאמר לו השליח.
הגה. ואם לא הכחישו ענין השליחות רק כי השליש
לא רצה לקבל השלישות ונשאר ביד השליח אין לשליח דין שליש אלא כשליח בעלמא ויחזיר למי
שנתן לו השליש יעשה תמיד כפי מה שהושלש בידו אע"פ שיש לאחד אח"כ טענה בדבר
כיצד הרי ראובן שהשוה עצמו עם שמעון שחייב לו על זמנים והפקיד השטר ביד לוי והתנה שאם
לא יפרע לו זמן אחר יחזיר לו לוי שטרו ויגבה הכל בפעם א' ולא פרע לו שמעון זמן א' יחזיר
לו לוי שטרו אע"פ שיודע שיהיו לשמעון טענות ע"ז כי אין לוי דיין בדבר רק
שליש לכן יחזיר לראובן שטרו וקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים היאך בא השטר לידו
ועל איזה תנאי והעדים יכתבו ויחתמו ויתנו הענין לשליש והוא ימסרנו לשמעון והוא יטעון
אח"כ מה שירצה ולכן כל שהחזיר השליש השטר אין לחוש שנעשה שלא כדין ושלא היה בקי
בדין השלישות אא"כ אתייליד ריעותא.
ז. אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואפוטרופוס
הממונה על נכסי בעל הבית ויודעים שהיו לבעל הבית נכסים של אחרים והממון נשאר בידם ויודעים
של מי הם חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימנו במיגו.
סימן נז - דין שאסור להשהות שטר פרוע. ובו
ב' סעיפים.
א. אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו ואם אינו
רוצה להחזיר שטר פרוע ראוי לנדותו עד שיחזירנו ואין לו לעכב השטר בשביל פשיטי דספרא.
הגה. ובמקום שאין הלוה נותן שכר הסופר א"צ
להחזיר השטר ובלבד שיקרענו
אבל מותר להשהות שטר של מנה אע"פ שאינו
חייב אלא חמשים והוא שיכתוב שובר על גביו ממה שנפרע או יכתוב שובר בפני עצמו וימסרנו
ללוה.
ב. שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו
כמו שנתבאר בסי' מ"ח ואם אמר לו הלוה פרעתי והשיב המלוה כן היה אבל החזרתים לך
הרי מודה שנמחל שעבודו ואינו גובה בו אבל אם אמר החזרתים לך שתחליפם לי מפני שלא היו
המעות יוצאים אלא ע"י הדחק השטר קיים.
סימן נח - מי שהוציא שטר חוב על חבירו וטענת
סטראי. ובו ה' סעיפים.
א. המוציא שטר מקוים על חבירו וא"ל
פרעתיך ואמר לו אמת שפרעתני אבל מלוה אחר היה לי עליך על פה ובשבילם קבלתים וזה השטר
עדיין בחזקתו עומד אם לא נתנם לו בפני עדים נאמן והשטר עדיין בחזקתו וגובה בו בלא שבועה
אם יש בו נאמנות ואם אח"כ יתבענו שלקח ממנו שלא כדין נשבע היסת ונפטר ואם אין
בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה ואם לא פרעו הלוה עצמו אלא שלחם ע"י שליח בין
שאמר לו קח השטר ותן לו המעות בין שאמר לו תן המעות וקח השטר חייב השליח לפרוע למשלח.
הגה. וי"א דאחר דחייב השליח לשלם לא
יכול המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו ממ"א אלא אם טוען שהשליח נתנם לו ג"כ
על חוב אחר ויש חולקים וס"ל דבכל ענין יכול לומר דחייב לו ממקום אחר וכן מי שהפקיד
ביד א' ואמר הנפקד שהפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו אם טוען שבשליחות אותו פלוני
נתן המפקיד בידו יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן במיגו דהחזרתים אע"ג דהמפקיד יצטרך
לשלם לאותו פלוני אבל אם אומר שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני רק הפקידו בידו רק שהוא
טוען שהפקדון של פלוני לא יוכל לעכבן הואיל ולא יכול לברר שאותו פלוני חייב לו וי"א
דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון אבל אם תפסו מיד המפקיד ויש לו מגו יוכל לומר שאותו
שהפקדון שלו הוא חייב לו כדי דמיו והמפקיד חייב לשלם שהרי פשע
אבל אם לא הזכיר שיקח השטר פטור הואיל ולא
אמר ליתנ' לו בפני עדים.
ב. טען הלוה ואמר הלא פרעתיך בפני פלו' ופלוני
ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו השטר והשיב המלוה חוב אחר הוא שפרעת לי הרי
בטל השטר.
הגה. וי"א דאין השטר בטל לגמרי רק דלא
מגבינן ביה מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה וכן נ"ל עיקר.
בד"א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל
אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה אם אמר
המלוה לא היו דברים מעולם הרי הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי
זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי נאמן
לומר פרעון של חוב אחר הוא.
הגה. וי"ח וס"ל דאפי' בכה"ג
אתרע שטרא וכן נ"ל עיקר דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכל זה דנתנו לו בפני שני עדים
אבל בפני ע"א לא אמרי' דאתרע שטרא וע"ל סי' ע'.
ג. אמר לו הלוה הלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי
ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו ואמר לו בעל השטר כן אני גביתי דמיו אבל מחוב אחר שהי'
לי אצלך הואיל והודה שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע בטל השטר אם יש עדים שפרע לו דמי
השור ויש מי שכתב שאע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה היסת שפרעו.
ד. מי שנושה בחבירו שני חובות ופרע לו הלוה
סתם הרשות ביד המלוה לומר מחוב פלוני לקחתי ולא עוד אלא אפי' אמר לו לוה בשעת פרעון
הילך מעות אלו בשביל חוב פלו' ומלוה קיבל ושתק יכול לומר אח"כ המלוה שבשביל מלוה
על פה או בשביל חוב אחר תפסם.
ה. נתן הלוה למלוה מנה ליתנם לבעל חוב אחר
רשאי לעכבם לעצמו.
סימן נט - שטר מקוים והלוה טוען פרוע והמלוה
אומר איני יודע. ובו סעיף א'.
א. מלוה שהוציא שטר חוב מקוי' וטוען הלוה
שהוא פרוע והמלו' אומר איני יודע אינו גובה בו ואם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני
בברי שאינו פרוע חוזר וגובה בו.
