שלחן ערוך הלכות אבילות סימן שמב-שעט
סימן שמב - מי שהכין צרכי חופתו ומת לו מת
שחייב עליו אבילות. ובו סעיף אחד.
א. מי שהכין כל צרכי חופתו שאפה פתו וטבח
טבחו ומזג יינו ומת אביו של חתן והוא במקום שאינו מצוי למכור ואם תדחה החופה יפסיד
מה שהכין או שמתה אמה של כלה ואיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאינם מתקיימים מכניסין את
המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכיון שחלה עליו החופה הויא
לדידיה כרגל ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל שבעת ימי המשתה
נוהג בהם דברים שבצינעא ואסור בתשמיש המטה הלכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי האבל הוא ישן
בין האנשים והיא ישנה בין הנשים.
הגה. יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו
בלילה ואין צריך להיות להם שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים ואם אינם
ישנים בחדר אחד אין צריכין שימור כלל וי"א דבלילה צריך שתי שמירות וביום מותר
להתייחד עמה והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ואין מתייחדין ביום בלא קטן או
קטנה.
ולענין שלשים אינו מונה אלא מז' ימי אבילות
ואילך וכל ז' ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת ואם אין לו פסידא כגון במקום שמצוי למכור
מה שהכין או אפילו אית ליה פסידא ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר קרוביהם
שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבלות אלא קובר אותו מיד ונוהג שבעת
ימי אבילות ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה.
סימן שמג - מצות הלויית המת. ובו ב' סעיפים.
א. מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכל
הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו בר נידוי הוא ואם יש חבורות בעיר שכל אחת
מתעסקת במתים ביומה מותר ביום שאינה יומה בד"א שלא בשעת הוצאתו אבל בשעת הוצאתו
הכל בטלים כדלקמן.
ב. בכפר קטן אין שואלים שלום זה לזה כשהמת
בעיר.
הגה. וכל שכן שאין שואלים בשלום כשיש מת
על בית הקברות אבל כשאין מת שם שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר.
סימן שדמ - חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד
ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים.
א. מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו
שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג
בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא
היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירים להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר
על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת.
ב. כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על
הנשים כראוי להן.
ג. במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד
חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ומשכיר ומוציא ממנו בעל כרחו.
ד. קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו
עניים בני חמשה עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים אבל צדוק הדין וקדיש אומרים על
תינוק משעברו עליו שלשים יום.
הגה. ואין נוהגים כן אלא עד שיהיה בן י"ב
חדש שיוצא במטה כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה'.
ה. בני עשירים ובני חכמים מוסיפין קצת על
שבח מעשיהם.
ו. תינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו
במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין
להם במעשה קרוביו.
ז. הכלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין
במעשה בעלה.
ח. המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' וכן בן
ט' מת והעובד כוכבים והעבדים אין מתעסקין להספד וללוות.
ט. יורשים שאינם רוצים לפרוע שכר הספדן מוציאים
מהם בעל כרחם.
י. מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו.
יא. איסור תלישת שיער וכן שריטה על מת בסימן
ק"פ.
יב. העם העוסקים בהספד כל זמן שהמת מוטל
לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין
והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך
ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל.
יג. לאחר קבורה מפסיקין ההספד בין בקריאת
שמע בין לתפלה.
יד. אין עושין שני הספדים בעיר אחת אלא א"כ
יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צורכו.
טו. אין עושים שני הספדים בעיר אחת אלא אם
כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה.
טז. אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת
כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא
לית לן בה.
יז. מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך
ארבע אמותיו או בבית הקברות.
יח. חכם שמת בית מדרשו בטל שסופדין אותו
כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים
בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת כל מדרשות שבעיר
בטלין והרגילין להתפלל בב"ה משנים מקומם. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין
אותו בטלים ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש אלא מתחברי' שנים שנים ולומדין בבתיה'
וכל בני העיר מתפללים בבית האבל בין בחול בין בשבת חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי
שקורין בב"ה ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום.
יט. מספידין תלמידי חכמי' ונשותיהם בב"ה
ובבית המדרש אבל לא שאר העם.
כ. חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש
ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאים המטה סופדים אותו עד בית
הקברות וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש
מבקרין ומשכיבין אותו.
סימן שמה - דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי
ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים.
א. המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל
דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה
אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.
ב. איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא
עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו
לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל
המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר.
הגה. מי שגנב וגזל ועל ידי זה נהרג בדין
מלכות מתאבלים עליו אם אין בו סכנה מפני אימת המלכות ולא מקרי מאבד לדעת.
ג. קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן
גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר.
ד. מנודה שמת דינו כמאבד עצמו לדעת אין קורעין
ולא חולצין ולא מספידין עליו ומניחין אבן על ארונו והני מילי באפקירותא כשעובר על ד"ת
אבל בממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין מניחים אבן על ארונו ומספידין אותו כראוי.
ה. כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו
עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות
ובתי מדרשות אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות וכן המומרים והמוסרים כל אלו
אין אוננים ואין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים
ואכלים ושותים ושמחים.
הגה. הפורש מן הצבור ולא רצה לשאת עמהם במסים
וארנוניות מתאבלים עליו אבל אין שאר בני העיר צריכים לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו.
ו. קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת
אין מתאבלין עליו.
ז. מי שנפל בים או טבע בנהר או אכלתו חיה
אין מונעין ממנו דבר.
ח. ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת
עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלין עליו
ואם אין שלדו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי
אבלים.
סימן שמו - מי שקרובו צלוב בעיר לא ידור
בה. ובו סעיף אחד.
א. מי שהיה בעלה עמה צלוב בעיר או שאשתו
עמו צלובה בעיר או אביו ואמו ועדיין לא כלה הבשר כולו לא ישהה בתוכה אא"כ היתה
גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירין את אלו ולא ישהה בצד זה אלא בצד זה.
סימן שמז - שלא לעורר על מתו שלשים יום לפני
הרגל. ובו ג' סעיפים.
א. מי שמת לו מת לפני שלשים יום הסמוכים
לרגל לא יספדנו משיכנסו שלשים יום הסמוכים לרגל ואפילו יש לו הספד בלא זה כגון שמת
לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו ואפילו מת ערב הרגל אסור להספיד עמו על המת שמת לו לפני
שלשים יום קודם המועד.
ב. מי שבאה לו שמועה בתוך שלשים יום קודם
הרגל נראה לי שמותר לספדו אף על פי שהיא רחוקה.
ג. מה שאנו נוהגין בתשלום השנה לקונן ולהזכיר
נשמות נראה לי שאינו בכלל זה ומותר לעשותו סמוך לרגל.
סימן שמח - דין שרפה על המת והאומר אל תקברוני.
ובו ג' סעיפים.
א. שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישן אבל
על ההדיוטות אסור.
ב. האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו
אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו
ואפילו האבן שנותנין על הקבר והוא שירשו ממון מאביהם.
ג. אפילו מי שאין לו ממון שצוה ואמר אל תקברוהו
אין שומעין לו.
סימן שמט - איסור הנאה במת ובתכריכיו. ובו
ד' סעיפים.
א. מת בין עובד כוכבים בין ישראל תכריכיו
אסורים בהנאה ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד אפילו עשאם לצרכו לאחר
שמת לא נאסרו דהזמנה לאו מלתא וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחלה עדיין לא נאסרו.
ב. נויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית
וכיוצא בה אסורים כמו המת עצמו ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים וכיוצא בזה במה
דברים אמורים בסתם אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר
אחר מותרים אבל שערו ממש אפילו אם צוה עליו אסור בהנאה.
הגה. אשה שיוצאת ליהרג נהנין בשערה אף על
פי שנגמר דינה אין שערותיה נאסרים עד שתקטל.
ג. אם היו אביו ואמו מזרקים עליו כלים מצוה
לאחרים להצילן אם לא נגעו במטה הנקברת עמו.
הגה. ואם הצילן חייב בשמירתן ואם החזירן
לאביו ולאמו וחזרו וזרקום ונאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים.
אבל אם נגעו בה אסורים אם הם של אותו שזרקן
עליו והוא שיזרקם על דעת שיקברם עמו.
הגה. הדף שטיהרו עליו וכל הכלים שמוליכין
המת עליהם לקבורה לא נאסרו דהרי לא נתנם שם ע"מ לקבור עמו.
ד. כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום
בל תשחית.
סימן שנ - דברים העשויים למת ואין בו משום
דרכי האמורי. ובו סעיף אחד.
א. אם רצו מתירין שערות לכלות ומגלים פני
חתנים ונותנין דיו וקולמוס בצדו ותולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו משום עגמת נפש ועושים
חופות לחתנים וכלות ותולין בהם דברים שלא הביאו אוכל נפש אבל דברים שהביאו אוכל נפש
אסור מפני שהם נאסרים בהנאה.
סימן שנא - דין כלאים וציצית למת. ובו ב'
סעיפים.
א. תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים.
ב. אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית.
הגה. וי"א דאין צריך ציצית ונהגו לקברו
בציצית אך שפוסלין תחלה הציצית או כורכין אחד מן הכנפות.
סימן שנב - באיזו בגדים קוברין ואין האיש
מלביש את האשה. ובו ד' סעיפים.
א. אין קוברין המת בתכריכים יקרים אפילו
לנשיא שבישראל.
ב. נהגו לקבור בבגדים לבנים.
ג. האיש אינו כורך ומקשר האשה אבל האשה כורכת
ומקשרת האיש.
ד. מעצימין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין
לחייו ופוקקין נקביו אחר שמדיחין אותו במיני בשמים וגוזזין שערו.
הגה. וצפרניו ומדיחים אותו היטב בכל מקום
שיהא נקי מכל טומאה וטחין ראשו בביצים טרופים בקליפתן שגלגל הוא שחוזר בעולם.
סימן שנג - היאך מוציאין מת גדול או קטן
ובאיזו מטה. ובו ז' סעיפים.
א. בראשונה היו מגלים פני עשירים ומכסים
פני עניים מפני שמשחירים בשנת בצורת והיו עניים חיים מתביישים התקינו שיהיו מכסים פני
הכל.
ב. אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם.
ג. כבודו של חכם להוציאו דרך הפתח ולא לשלשלו
דרך גגות ובמטה ראשונה ולא לשנותו ממטה למטה.
ד. תינוק בן ל' יום מוציאים אותו בחיק לבית
הקברות ולא בארון ונקבר באשה אחת ושני אנשים אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד ואין
עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואפילו אם קים לן שכלו
לו חדשיו.
ה. בן ל' יום גמורות יוצא בגלוסקמא הניטלת
באגפיים ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלי' בן י"ב חדש
יוצא במטה וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו ושאינו יוצא במט' אין רבים מצהיבים עליו
וכל הניכר לרבים רבים מתעסקין בו וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבים להתעסק בו.
ו. תינוק שמת קודם שנימול מוהלין אותו על
קברו בלא ברכה וקוראין לו שם.
ח. אין מוציאין מת במטה אלא אם כן היה ראשו
ורובו קיים.
סימן שנד - עיר שיש בה שני מתים איזה קודם.
ובו סעיף אחד.
א. עיר שיש בה שני מתים מוציאין את הראשון
ואח"כ מוציאין השני ואם היו מלינים הראשון מוציאין השני חכם ות"ח מוציאין
החכם ת"ח ועם הארץ מוציאין ת"ח איש ואשה מוציאין האשה מפני שקרובה לבי' הניוול
הוציאו הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי
אבלים עד שיוציאו השני הוציאו השני וקברוהו באים ועומדים בשורה מנחמים ופוטרים את הרבים
ואין מנחמים שני אבלים כאחד אלא אם כן היה כבודם שוה וקילוסן שוה.
סימן שנה - דברים שמשנים באשה יותר מבאיש.
ובו סעיף אחד.
א. אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד.
סימן שנו - גבו לצורך המת והותירו. ובו סעיף
אחד.
א. מת שלא היה לו צרכי קבורה וגבו לו והותירו
אם כשגבו יחדו לצרכי זה המת ינתנו ליורשיו ואם לאו יעשו מהם צרכי מתים אחרים.
סימן שנז - איסור הלנת המת ומתי מותר להלינו.
ובו ב' סעיפים.
א. אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו
להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות.
ב. כל המתים הממהר להוציא מטתו הרי זה משובח
אבל על אביו ועל אמו ה"ז מגונה אא"כ היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו
גשמים מזלפים על מטתו.
סימן שנח - נושאי המטה פטורים מקריאת שמע
ומתפלה. ובו ג' סעיפים.
א. נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן
בין אותם שהם לפני המטה בין אותם של אחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ושאר המלוין
את המת שאין למטה צורך בהם חייבים.
ב. אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כל
שאין שהות להוציאו לקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין
כדי לקרות.
הגה. ויש להמתין מלקברו עד שיוכלו לשער שכבר
התפללו רוב הקהל ואין חילוק בזה בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית ויש מקילין
בשל ערבית הואיל וזמנה כל הלילה.
ג. במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה
אסורי' בנעילת הסנדל שמא יפסיק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מהמצוה.
הגה. יש מקומות שנהגו שהאבלים יוצאים ראשון
מן הבית והקרובים והמטה אחריהם והרחוקים נותנין המת על המטה ולוקחים האבלים והקרובים
המטה על כתפיהם ואחר כך שאר העם יש אומרים כשמגיעים עם המת לקברות מעמידים אותו כל
ד' אמות קודם שנקבר וכן נהגו האידנא להעמידו ב' ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין
ובימים שאין אומרים צדוק הדין אין צריך להעמיד אותו.
סימן שנט - מקום יציאת המת והאבלים. ובו
ב' סעיפים.
א. מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה יוצאות
מקום שנהגו לצאת לאחר המטה יוצאות ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה ואין לשנות.
ב. יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר
המטה.
סימן שס - מת וכלה ומילה איזה קודם. ובו
סעיף אחד.
א. אם פגעו מת וכלה זה בזה מעבירין המת מלפני
הכלה וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואחר כך קוברים המת
אבל אחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח חתן תנחומי האבל קודם וכן הבראת האבל
קודם למשתה של חתן במה דברים אמורים שיש בידו ספוק כדי שניהם אבל אם אין בידו כדי שניהם
משתה החתן קודם. המת והמילה מילה קודמת ואם הוא מת מצוה מת מצוה קודם.
סימן שסא - הלוית המת ובטול ת"ת להלויתו.
ובו ה' סעיפים.
א. מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת למאן דמתני
לאחרים אין לו שיעור אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו למאן דקרי ותני דהיינו שקרא
ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים אם יש ס' רבוא אין צריך להתבטל בשבילו למאן דלא קרי ותני
כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו והוא שיש שם עשרה ואשה י"א
שדינה כמאן דקרי ותני וי"א שדינה כמאן דלא קרי ותני וכן נהגו באשה ותינוק לקולא
ואין מבטלין ת"ת למת כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת
ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה תלמוד תורה שלו קודם
ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל.
ב. במה דברים אמורים שמבטלין תלמוד תורה
ללוותו בשעת הוצאתו אבל כל זמן שמוטל לקברו אין מבטלין בשבילו ת"ת אלא אם יש חבורות
בעיר שכל אחת מתעסקת יומה אותה שאינה יומה מותרת בין בלימוד בין בשאר מלאכות ובשעת
הוצאה מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללוותו אפילו אי לא קרי ותני דלא מפלגינן בין לא
קרי ותני אלא בביטול ת"ת אבל בשאר מלאכות אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים
ללוותו ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבר אבל
מתלמוד תורה אין צריכים להתבטל אלא בשעת הוצאתו כדאמרן.
ג. הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג
לרש ובר נידוי הוא ולפחות ילוונו ד' אמות.
ד. אפילו במקום שאינו צריך ללוות את המת
צריך לעמוד מפניו.
ה. ארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת
צריכין ללוותו כמו בשעת הוצאת המת.
סימן שסב - לקבור בקרקע ואם קוברים שני מתים
יחד. ובו ו' סעיפים.
א. הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר
משום מלין את המת ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומכל מקום יפה לקברו בקרקע
ממש אפילו בח"ל.
ב. נותנין המת על גביו ופניו למעלה כאדם
שהוא ישן.
ג. אין קוברים ב' מתים זה בצד זה אלא אם
כן היה דופן הקבר מפסיק ביניהם ולא המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת אבל נקבר האיש
עם בתו קטנה והאשה עם בנה קטן ועם בן בנה קטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו.
ד. אין נותנין ב' ארונות זה על זה ואם נתן
כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר.
ה. אין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור
אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג.
ו. שנים שהיו שונאים זה לזה אין לקברם יחד.
סימן שסג - איסור פינוי המת והעצמות ממקומן.
ובו ז' סעיפים.
א. אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד
לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי ובתוך
שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו וכן כדי לקוברו בארץ ישראל
מותר ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש
שמא יוציאוהו עובדי כוכבים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו.
ב. אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר
אלא אם כן מחוצה לארץ לארץ.
הגה. או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו
ואם צוה להוליכו ממקום למקום או שצוה לקברו בביתו ולא בבית הקברות שומעין לו ומותר
ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר ולהוליכו למקום אשר צוה.
ג. אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך
הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום.
ד. מקום שנוהגין לקבור במהמורות בלא ארון
עד שיתעכל הבשר ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון מותר.
ה. ארון שפינוהו אסור בהנאה אם הוא של אבן
ושל חרס ישבר ושל עץ ישרף.
ו. המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומם.
ז. אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו
אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות.
סימן שסד - איסור הנאה של קבר והאבן והבנין.
ובו ז' סעיפים.
א. קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם
של קבר אינו נאסר.
הגה. וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו
ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה ויש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין
על הקבר למצבה ויש חולקים ומתירים הכלים שחופרים וקוברים בהם מותרים בהנאה ואין להשתמש
בהן אלא מדעת הגבאי כמו בשאר צדקה.
והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו
לשם מת ונתנו בו אפי' על דעת לפנותו ואפילו לא נתן בו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא
נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו אבל אם
נתנו בו על דעת להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינהו אפי' לא בנאו לשמו ואם לא בנאו
לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינהו ואפילו שקברו
שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר.
ב. קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור
ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה והרמב"ם גורס
קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו
טהור ומותר בהנאה.
ג. מת מצוה שמצאו אדם בשדה וקברו שם אפילו
שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו שמת מצוה קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמצאו
ואם מצאו על המצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו אם מצאו בין שדה בור
לשדה ניר מפנהו לשדה בור בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן
מפנהו לשדה זרע בין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב
שבהם ואם שתיהן שוות בקירוב מפנהו לאיזהו מהם שירצה בד"א במצאו חוץ לתחום אבל
אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אא"כ מצא ראשו ורובו.
ד. אם מצאו ישראל הרוג יקברוהו כמו שמצאוהו
בלא תכריכין ולא יחלצו בו אפילו מנעליו.
הגה. וכן עושין ליולדת שמתה או למי שנפל
ומת וי"א שמלבישין אותם למעלה מבגדיהם תכריכין ונהגו שאין עושין להם תכריכין כשאר
מתים רק קוברין אותן בבגדיהם ולמעלה מהם סדין כשאר מתים.
ה. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך
אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה אם קדם הקבר אבל
אם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה.
ו. קבר שפינהו היכא דמותר בהנאה לא יעשנו
בית התבן ולא בית העצים ולא בית האוצרות.
ז. החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר
בו הוא עולמית משום כבוד אביו אבל אחר מותר ליקבר בו.
סימן שסה - החופר קבר פטור מק"ש וכמה
מרחיקין הקברות מהעיר. ובו ב' סעיפים.
א. החופר כוך למת פטור מקריאת שמע ומן התפלה
ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ואם הם שנים והגיע זמן ק"ש אחד עולה וקורא
ק"ש ומתפלל וחוזר זה וחופר ועולה חבירו וקורא ק"ש ומתפלל ודוקא כוך דלא חפיר
ליה אלא חד אבל אם היה מקום ששנים יכולים להתעסק בו כאחד פטורים.
ב. מרחיקין הקברות מהעיר חמשים אמה.
סימן שסו - דין המוכר קבר ואשה שירשה קבר
ממשפחתה. ובו ד' סעיפים.
א. המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום
הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין את דמיו.
ב. אשה שירשה קבר ממשפחתה נקברת בתוכו היא
אבל לא יוצאי ירכה אלא אם כן ראתה אותם בחייה.
ג. אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר
אצלי תקבר אצל בעלה ויש גורסין תקבר אצל אביה ואם יש לה בנים ואומרת אצל בני קוברין
אותה אצל בניה.
ד. אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא
תקבר אצלי קוברים אותה אצל בעלה.
סימן שסז - קוברים מתי עכו"ם ושלא יהלך
בבית הקברות בתפילין וציצית. ובו ו' סעיפים.
א. קוברים מתי עכו"ם ומנחמים אבליהם
מפני דרכי שלום.
ב. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות
של מת ותפילין בראשו משום לועג לרש ואם הם מכוסים מותר.
ג. לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות
של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקרות אלא
אם כן לכבוד המת כמו שנתבאר.
ד. מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות
של מת או של קבר והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקבר אבל אם נגרר אסור משום
לועג לרש במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן אבל
האידנא שאין אנו לובשין אותו אלא לשם מצוה אסור אפי' אינם נגררים והני מילי כשהציציות
מגולים אבל אם הם מכוסים מותר.
ה. יש נוהגין לקשור שני ציציות שבשני כנפים
זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות ולא הועילו כלום בתקנתם.
ו. כיון שהרחיק ד' אמות קורא ומתפלל ואפילו
רואה הקבר או בית הקברות ואם יש שם מחיצה מותר אחר המחיצה סמוך אפילו תוך ד' אמות לקבר.
סימן שסח - שלא לנהוג קלות ראש בבית הקברות.
ובו ג' סעיפים.
א. בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש ואין
מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בהם אמת המים ולא יטייל בהם לקפנדריא ולא ילקט מהם עשבים
ואם ליקט שצריך ללקטן לצורך בית הקברות שורפן במקומן.
הגה. וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אף
על גב דמותר בהנאה וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי וכן
מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות כגון שהמושל עובד
כוכבים מרעה בהמות על הקברים וא"א למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל
משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובד כוכבים שזהו כבוד המתים ואם אין דברים
על הקברות למכור לצורך ההוצאה אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת צריכין למחות
אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע"י זה אבל בלאו הכי אין צריכין למחות.
ב. אילנות שנוטעין בבית הקברות מותר ללקט
פירותיהם מאחר שאינם על הקברות עצמם.
ג. קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן אינו
נמדד ולא נמכר ולא נחלק.
סימן שסט - על איזה טומאה הכהן מוזהר. ובו
סעיף א'.
א. הכהן מוזהר שלא ליטמא במת ולא לכל טומאות
הפורשות ממנו ולא לגולל ולא לדופק ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלות ארוכה אם היה
מחובר ולא לאילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה תחת אחד מהן ואין ידוע
תחת איזה או אבנים היוצאים מהגדר וטומאה תחת אחד מהם ואין ידוע תחת איזה וכן שדה שנחרש
בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העמים אסור לכהן ליטמא בהן.
הגה. יש אומרים דכהנים אסורים ליטמא לחרב
שנטמא במת ויש מקילין וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה.
סימן שע - מי הוא החשוב כמת אף על פי שעודנו
חי. ובו סעיף אחד.
א. מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה וכן מי
שנקרע מגבו כדג אפילו עדיין הוא חי חשוב כמת ומטמא אבל גוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים
או פצוע פצעים הרבה אינם מטמאין עד שתצא נפשם ומ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס.
סימן שעא - דין אהל היאך מביא הטומאה. ובו
ו' סעיפים.
א. אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי'
הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על
טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית האחר שהסתימה חוצצת אפילו
לא בטלו להיות שם עולמית והני מילי שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אלא מיעטו מטפח
אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט.
הגה. וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני
הטומאה ולא מיקרי סתימה בחלון אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה.
ב. ארובה שבין בית לעליה ואין בה פותח טפח
וכזית מהמת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה.
ג. שני חדרים פתוחים לבית ובכל אחת חצי זית
מהמת ודלתותיהם נעולים הבית טמא והם טהורים ואם נפתחו גם הם טמאים.
ד. חצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד
מהבתים אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים טומאה יוצאת לתחת הזיזין והאכסדראות. ואם
נפתח חלון או פתח מצד האחר ואותם של צד החצר כולם נעולים אין הטומאה יוצאת לתחת הזיזין
ואם נפתח גם כן אחד מהן לצד הזיזין הטומאה יוצאת מהבית לתחת הזיזין וכן אם טומאה תחת
הזיזין נכנסת מתחתיהן לבית לכן גגים הבולטים למעלה לחוץ על פתחי הבתים וטומאה באחד
מהבתים כל הבתים שפתחיהם פתוחים טמאים.
הגה. ב' גגין שאין נוגעין זה בזה אע"פ
שאין ביניהם רק פחות מג' לא הוי חבור לטומאה דלא אמרינן לבוד להחמיר ואם היו זה למעלה
מזה אע"פ שאינן נוגעים אמרינן חבוט רמי וכאילו נוגעים הכהנים אינן יכולין לכוף
לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שהם יהיו רשאים ליכנס לביתם אם לא במקום שדרך להוציא
כל המתים.
ה. אסור לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של
קבר בד"א שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסויים במחיצות
גבוהות עשרה טפחים או בחריץ עמוק י' טפחים אין צריך להרחיק ממנו אלא ד' טפחים.
ו. מת המונח בספינה אם היא קטנה שמתנדנדת
כשדורכין בה אסור לכהן ליכנס בה.
סימן שעב - היתר טומאה במקום מצוה ודין קברי
עובדי כוכבים. ובו ב' סעיפים.
א. אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס
או לארץ העמים אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור
דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו
וכן מטמא מטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם
וכן כל כיוצא בזה.
הגה. כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא
ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו
אסור להמתין עד שילביש עצמו ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא אבל אם הוא
בבית הפרס או ארץ העמים שהוא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות כמו שנתבאר
לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן ומת עמו באוהל צריכין להקיצו ולהגיד
לו כדי שיצא.
ב. קברי עובדי כוכבים נכון ליזהר הכהן מלילך
עליהם.
סימן שעג - איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה
מתים מטמא ועד מתי מטמא. ובו ט' סעיפים.
א. כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרי'
הגדולים על הקטנים.
ב. אפי' בעל מום מוזהר מליטמא אבל חלל וכהנת
מותרים ליטמא.
ג. כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם
מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאים אותו על כרחו אחד האיש ואחד האשה.
ד. אלו הם הקרובים שמיטמא להם אשתו נשואה
שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא
מיטמאה לו ומיטמא לאמו אפילו נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים
יום ואילך אפילו הם פסולים חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפי'
הם פסולים אלא אם כן הם בני שפחה או כותית אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מיטמא לאחותו
ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה ובוגרת
ומוכת עץ ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בניו תהדר כתובתך לבי
נשא.
ה. כל אלו שמיטמא להם אפי' שלא לצורך וי"א
דדוקא לצורך.
הגה. ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת
שאי אפשר לקוברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון ונכון להחמיר
כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין.
ו. אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום הגולל.
ז. אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא
לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא ליכנס לבית
הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו.
הגה. ודוקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא
עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים.
ח. כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור כגון המסורות
* אינו מיטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב
ולדה בולד חבירתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון.
ט. אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו ולא
לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מיטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת חסר ממנו
כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מיטמא לו שאינו מיטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני
מילי כשחסר לאחר מיתה אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת מיטמא לו אע"פ שאינו שלם.
סימן שעד - טומאת כהן למת מצוה לנשיא ולרבו
ועל איזה מת מתאבלין. ובו י"א סעיפים.
א. מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן
גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה הרי זה מיטמא לו.
ב. אינו נקרא מת מצוה לענין זה אלא אם כן
מצא ראשו ורובו ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד חוזר ליטמא בשביל אותו אבר.
ג. איזהו מת מצוה שמצאו בדרך או בעיר של
עובדי כוכבים ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל שיענהו ויבא ליטפל
בו ולקוברו אסו' לו לזוז משם ולהניח את המת אפי' לילך לעיר להביא קוברי' אלא יטמא עצמו
ויקברנו אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים
לקברו אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן אלא קורא אותם והם קוברים באו בני העיר אם יש
לו כל צרכו מושך את ידיו.
הגה. יש אומרים אם אינו מוצא שיקברוהו רק
בשכר אינו חייב לשכור משלו אלא מיטמא אם ירצה מת הנמצא ולא ידעינן אם עובד כוכבים אם
ישראל הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם יש שלא נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה.
ד. כל הקרובים שהכהן מיטמא להם שהם אביו
ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו מתאבלים עליהם ועוד הוסיפו עליהם אחיו
מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלים עליהם אף על פי
שאין כהן מיטמא להם וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה
אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחיו ואחותו אפילו הם פסולים מתאבל עליהם חוץ
מבנו ובתו ואחיו ואחותו משפחה וכותית שאינו מתאבל עליהם.
ה. הגר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר
הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה.
ו. כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו
מת ודוקא בעודו בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל
עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותה
או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג
לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו וכן היא אינה מתאבלת עמו אלא כשמתו
חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו.
הגה. וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבלות
זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין
האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים ומ"מ
נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו
עד אחר שבת הראשון שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת ויש מקומות שנהגו
עוד להחמיר בענינים אחרים והעיקר כמו שכתבתי וכל זה בשמועה קרובה או שהיה אצל המיתה
אבל בשמועה רחוקה אין לאבילות זה מקום כלל מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו
צריך או ללבוש שחורים על קרובו אין מוחין בידו.
ז. אין מתאבלין עם הקרובים שמתאבלים עליהם
אלא כשמתאבלים על הקורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן ובת שלהם אבל על קורבה דקדושין
שלהם כגון שמתה אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם.
ח. תינוק כל שלשים יום ויום שלשים בכלל אין
מתאבלים עליו אפילו גמרו שערו וצפרניו ומשם ואילך מתאבל עליו אלא אם כן נודע שהוא בן
ח' ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד חי לט' חדשים גמורי' אפי'
מת ביום שנולד מתאבלים עליו.
ט. יש מי שאומר דתאומים שמת א' מהם תוך שלשים
יום והשני חי ומת אחר ל' יום אין מתאבלין עליו.
י. על רבו שלמדו חכמה נוהג דיני אנינות אלא
שמברך ומזמן ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דיני אבילות יום אחד.
יא. נשיא אף על פי שהכל מיטמאין לו אין מתאבלים
עליו.
הגה. י"א דאין מתאבלין על בן הראשון
או בן הבכור שמת לאדם והמנהג הוא מנהג טעות אלא חייבים להתאבל עליהם ומ"מ נשתרבב
המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכים אחר בניהם הראשון לבית הקברות יש אומרים בשעת הדבר
אין מתאבלים משום ביעתותא ושמעתי קצת נהגו כן.
סימן שעה - אימתי מתחיל האבילות ולמי שמפנין
מקבר לקבר. ובו י"א סעיפים.
א. מאימתי חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת
הקבר בעפר מיד מתחיל האבילות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו ועכשיו
נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד כדאיתא בסימן שע"ו.
הגה. היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל
ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבילות מחדש.
ב. מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו
ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין
להתאבל וההולכים עמו מונים משיקבר ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים
אלא משיקבר וגדול משפחה היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא אח לא שנא
בן קטן ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג.
ג. אם מפנין את המת מקבר לקבר אם קברוהו
בקבר ראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שאח"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין
לו אלא משיקבר בקבר ראשון אפי' פינוהו תוך ז' אבל אם בתחלה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן
להם מתחילין אבלות מיד ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיקבר שנית ואם לא פינוהו
עד לאחר שבעה כבר עבר אבילותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת ואם מתחלה היה דעתם לפנותו
משם תוך שבעה אין מתחילין למנות עד שיקבר בקבר השני.
ד. אם נתנו המת בארון ונתנוהו בבית אחר לפי
שהיתה העיר במצור מונים לו מיד שבעה ושלשים אע"פ שדעתם לקברו בבית הקברות אחר
המצור וסתימת ארון הוי כקבורה וחל עליהם אבלות מיד.
ה. הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר מאימתי
מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים משנתיאשו לשאול למלך לקברן אע"פ שלא נתיאשו
מלגנוב אותם.
ו. מי שהודיעוהו שצלבו עובדי כוכבים קרובו
בעיר אחרת ונהג אבילות מיד ואח"כ נודע לו שעדיין עומד בצליבה אותו אבלות לא עלה
לו וחוזר ומונה משיקבר או משנתיאשו מלקברו.
ז. מי שטבע במים שיש להם סוף או שיצא קול
שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה מאימתי מונים משנתיאשו לבקש מצאוהו אברים אברים ומכירין
אותו בסימני גופו אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש ואם נמצא אחר
שנתייאשו ממנו אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל אלא הבנים אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים
אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכין
להתאבל.
הגה. אם שלחו מתיהם לעיר אחרת שדינם להתחיל
האבלות משיחזירו פניהם והתחילו למנות האבלות ואחר כך נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן
ארוך אין צריכין להפסיק אבלותן ואין צריכין לחזור ולהתאבל אחר כך דמאחר שדינם להתחיל
מיד אין צריכין להפסיק.
ח. מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום
שמת שם המת או למקום קבורה אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום
אחד אפילו בא ביום הז' אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אפי' שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים
עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו וכן אם היה במקום
רחוק אפילו בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא.
הגה. וי"א דאפילו אם בא אחד ואין הגדול
בבית רק שהלך לצורך המת אם חזר תוך ג' ימים הוי כאילו הוא בבית והבא תוך ג' מונה עמהם
ויש להקל כסברא זו וכל שדינו למנות עמהם אפילו אם חזר אחר כך לביתו מונה עמהם.
ט. במה דברים אמורים כשלא שמע שמת עד שבא
אבל אם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל לא יקצר אבלותו בשביל שבא אצלם.
י. מי שהוא אבל ובתוך ז' מת לו מת אחר מונה
ז' למת אחרון ועולים לו לתשלום שבעה ימי אבילות הראשון.
יא. מי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע
שמת לו מת יש מי שאומר שמונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה.
סימן שעו - מנהג המנחמין ודין מת שאין לו
מנחמים. ובו ד' סעיפים.
א. אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל
תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים
לישב אצלו.
ב. הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו
שב אלא א"כ הוא אבל או חולה דמשמע שב באבלות שלך שב בחולי שלך.
הגה. לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או
כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות
שזהו כגידוף דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה.
ג. מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני
אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות ושאר העם מתקבצים עליהם ואם לא היו שם עשרה
קבועים בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו.
הגה. ולא ראיתי נוהגין כן וכתוב במהרי"ל
נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים
להתאבל עליו אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צריך.
ד. עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר
חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואחר
כך תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים.
הגה. י"א שיושבים ז"פ מפני שהרוחות
מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר
שרחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו' וכשנקבר המת ביום טוב יכולין
לישב כך ג"פ כמו בחול וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונהגו להקפיד
אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה ונמצא במדרשות לומר
קדיש על אב ע"כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא
ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים
פודה אביו ואמו מן הגיהנם ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו
למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו מצוה להתענות ביום שמת אב או אם. ג' אחין ואיש נכרי
הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו
ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים
אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר
ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע
האבל מיד ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג ואין מקום לקדיש
זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר
אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים
קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם
אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על
אב ואם והולכין בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו
בשבת ויו"ט אבל לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט אע"פ שאין איסור בדבר אבל
בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי
שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה
רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו
אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום
הקבורה אע"פ שלא שמעו. י"א דמומר שנהרג ביד עובדי כוכבים בניו אומרים עליו
קדיש.
סימן שעז - דין עבדים ושפחות ומנודה שיש
להם אבילות. ובו ג' סעיפים.
א. העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה
ואין אומרים עליהם תנחומי אבלים אלא אומרים לו המקום ימלא חסרונך כשם שאומרים לאדם
על שורו וחמורו.
ב. אבל מנודה אין מברין אותו ואין אומרים
לו תנחומי אבלים.
ג. מנודה שמת מנחמים אבליו.
סימן שעח - דיני סעודת הבראה לאיש ולאשה.
ובו י"ג סעיפים.
א. אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה אבל
בשניה מותר אפילו ביום ראשון ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו ויכול
אחד להאכיל את חברו בימי אבלו והוא יחזור גם כן ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו
בתחילה.
ב. אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה אבל
נשים מברין אותה ואשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה וכן
מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בעל הבית
אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה
משל בעל הבית.
ג. אם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון מותר
לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה.
הגה. וכן אם לא הברוהו ביום ראשון שנמשך
עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך הבראה.
ד. היו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים.
ה. מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם ביה"ש
יש מי שאומר שמברין אותו אז ולי נראה דכיון שאינו חובה טוב שלא להברותו אז מפני כבוד
השבת וכן נוהגין.
ו. אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן שלשים
יום שלימים או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו.
ז. מרביצין ומכבדין בבית האבל ומדיחין קערות
כוסות וצלוחיות וקיתונות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר אבל מביאים אותם בבית שהמת
שם ואין מברכים עליהם ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים.
ח. כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות
יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות.
ט. מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים
עושים ומברין תחילה בבצים או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלים כל צרכם.
י. אין לאכול עם האבל כל כך בני אדם שיתחלקו
לשני מקומות.
יא. היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן
אם שמע שמועה בשבת צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות.
יב. אין מברין על שמועה רחוקה.
יג. פריס מנחם גדול דבהון ובשבת פריס כאורחיה.
סימן שעט - דין ברכת המזון בבית האבל. ובו
ה' סעיפים.
א. כשמברכין ברכת המזון בבית האבל אומר ברכה
רביעית כנוסח זו בא"י אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו
קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק וכו'.
הגה. לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות
בו כרצונו כי כל דרכיו במשפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו
גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום.
ב. יש מוסיפים בברכה שלישית נחם ה' אלהינו
את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש
אשר אמו תנחמנו וכו' בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים.
ג. יש אומרים בברכת זימון נברך מנחם אבלים
שאכלנו משלו.
ד. בשבת אם בירך ביחיד או בג' אבלים מברך
כדרך שמברך בחול דצינעא הוא ואם אכלו אחרים עמו וברכו אין מזכירין מעין המאורע דכיון
דאיכא אחרים לאו צינעה הוא.
ה. אבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין
לעשרה.
