‏הצגת רשומות עם תוויות אבידה ומציאה סימן רנט-רסא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבידה ומציאה סימן רנט-רסא. הצג את כל הרשומות

שלחן ערוך הלכות אבידה ומציאה סימן רנט-רסא

שלחן ערוך הלכות אבידה ומציאה סימן רנט-רסא

סימן רנט - השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה. ובו ט"ס.
א. הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלם ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה עובר משום השב תשיבם לאחיך ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר על לא תוכל להתעלם נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובד אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובד אלא משום לא תוכל להתעלם.
ב. בד"א במקום שהוא חייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהי' מדעת ושיהי' בה שוה פרוטה ושיש סי' בגופה או במקומ' ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהי' של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר א' מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו.
ג. כיצד המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל או אפי' רובה עכו"ם והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר עכו"ם או אפי' רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם אינו חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סי' שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר.
הגה. וע"ל סי' רס"ב ס"ג וי"א דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפי' במקום שרובה עכו"ם.
ד. לפיכך המוציא חביות של יין בעיר שרובה עכו"ם יינה אסור בהנא' והקנקן מותר ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאשו ממנה ומותרת למוצאה בשתייה אם היא סתומה.
ה. אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן.
ו. מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בהמה או עוף הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו ואם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רוב ישראל היא של מוצאו שודאי נתיאשו בעליו.
ז. המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפי' הבעל עומד וצווח ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם אם הוא דבר שיש בו סי' מסתמא לא הוי יאוש.
הגה. ואם הוא דבר שאין בו סי' אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה או שאינו שם שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין לא זכה בהן המוצא אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד והוא עומד ואינו רודף אחריו ודאי מייאש וסתמא הוי יאוש אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר.
ח. נהר שעושים בו סכר לצוד בו דגים ופועלים ישראלים רגילים לעשותו ולתקנו כשמתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז.
הגה. וכן מקום ששומרים שם עכו"ם בקבע אע"פ שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים אינו חייב להכריז.
ט. אבידת קרקע ג"כ חייב להשיב שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם כדי להציל.

סימן רס - המוצא דבר שמוכח שהונח שם. ובו י''א סעיפים.
א. המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרים מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא של מוצאה והוא שהעלה חלודה שאני אומר של עכו"ם הקדמונים הוא והוא שימצאנה מטה מטה כדרך כל המטמוניות הישנים אבל אם מראים הדברים שהם מטמון חדש אפי' נסתפק לו הדבר ה"ז לא יגע בהם שמא מונחים הם שם וכותל חדש דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו אפי' יש בו סימן והוא שהעלה חלודה שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים מחציו ולפנים של בעל הבית אפי' אם העלה חלודה ואם הוא ממלא כל הכותל חולקים אפילו אם כל הכותל משופע ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא ונתגלגל למקום השפל.
ב. במה דברים אמורים במוכין או בנסכא שאין הוכחה מאיזה מקום בא לשם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שאם הסכין ורצועת הכיס לצד חוץ ודאי מחוץ בא שם והיא של מוצאו ואפי' מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של בעל הבית אפי' מחציו ולחוץ.
ג. בד"א שמחציו ולפנים של בעל הבית כשהוא טוען שהוא שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה אבל אם הודה שהם מציאה הרי היא של מוצאה לפיכך אם היה משכיר לאחרי' הרי הם של שוכר אחרון ואם השכירו לג' עכו"ם כאחת הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אפי' בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמון שהרי עשאו פונדק.
ד. ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם דהוו כשנים השותפין בחצר אבל אם קנה א' מהם בו מציאה מגנב אין לחבירו זכות בה.
ה. המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הם של בעל החנות ואם מצאם על התיבה ואצ"ל מתיב' ולחוץ הרי הם של מוצאם ואפי' יש בהן סימן מצא מעות בחנות השולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני מצאו על הכסא לפני השולחני אפי' היו צרורין ומונחין הרי אלו של מוצאם והוא שיהי' רוב עכו"ם שאם לא כן חייב להכריז מפני שהם צרורים יש בהם סימן.
ו. המוצא קציעות בדרך אפי' בצד שדה קציעות הרי אלו שלו וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתיה מותרים שהבעלים מתייאשים מהם מפני שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת אבל זיתים וחרובים וכיוצא בהם אסורים ותמרי' שמשירם הרוח מותרים שחזקתן שהבעלים מחלום לכל אדם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורים שהרי גילה דעתו שלא מחל.
ז. מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות אם היו כמו קב בתוך ד' אמות או ביותר על ד' אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן היו מפוזרים בפחות מד' אמות לא יגע בהם שמא הבעלים הניחו שם היו כמו חצי קב בב' אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב משנים וג' מינים כגון תמרים ושומשמין כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.
הגה. וי"א אפי' בתמרים לחוד דלא נפיש טרחייהו וכל כיוצא בזה או בשומשמין לחוד דחשיבו הוי ספק.
ח. גוזל שמדדה ואינו יכול לפרוח הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יותר על חמשים אמה נמצא בין שובכות הרי הוא של קרוב מחצה למחצ' יחלוקו בד"א כשהיו יוני שתי השובכות שוין במנין אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אע"פ שהוא רחוק.
ט. כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז.
י. כיצד מצא טלית או קרדום בצד הגדר ה"ז לא יגע בהם בסרטיא נוטל ומכריז מצא גוזלות מקושרים בכנפיהם ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות ה"ז לא יגע בהם שמא בעליהן הניחום שם ואם נטלם הרי אלו שלו ואם היו קשורים קשר שהוא סימן חייב להכריז וכן אם מצאם קבועים במקומ' חייב להכריז שהמקום סימן.
הגה. כל אלו דברי הרמב"ם אבל יש חולקים בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר והוא ספק אם הניחו בעלים שם לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן עבר ונטלו והוליכו לביתו אם יש בו סימן יכריז אם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו לא הוליכו לביתו יחזור ויניחנו על מקומו ובמקום שאינו משתמר כלל אפי' ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום הוי של מוצאו ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילין שבשדות אפינו ספק הינוח יש בו סי' נוטל ומכריז ואם אין בו סימן לא בגופו ולא במקום יטלנו ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו לא יחזור שהרי אין המקום משתמר היטב ויהא מונח עד שיבא אליהו וכן נ"ל עיקר.
יא. מצא באשפה כלי מכוסה ה"ז לא יגע בו.
הגה. בד"א באשפה שאינו עשוי לפנות כלל אבל אם מתחלה עשוי לפנות המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והרי הוא של מוצאה.
ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא ונמלך עליה לפנות' אע"פ שמצאו מכוסה נוטל ומכריז וכן אם היו כלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהם אפילו היו מכוסים באשפ' הקבוע' נוטל ומכריז.

סימן רסא - דין המוצא במקום שניכר שאינ' אבידה. ובו ד' סעיפים.
א. מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום אין זה אבידה בלילה ה"ז אבידה בפנות היום ובנשף אם ראה אותם ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז.
ב. ראה פרה רצה בדרך אם פניה' כלפי העיר אין זו אבידה כלפי השדה ה"ז אבידה מצאה רועה בין הכרמים חייב להחזיר משום אבידת קרקע לפיכך אם היו הכרמים של עכו"ם אינה אבידה ואינו חייב להחזיר ואם חשש שמא יהרגנה העכו"ם כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם ה"ז אבידה ונוטל ומכריז.
ג. מצא פרה בר"ה אם עומדת בר"ה חייב להחזירו היתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת לא יגע בה שאין זו אביד'.
הגה. וי"א שאם הרפת חוץ לתחום חייב להחזירו מיהו נ"ל דהכל לפי הענין ואף הסברא הראשונה מודה אם היא בענין שאינה משומרת.
ד. המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו ה"ז איבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנא' אשר תאבד פרט למאבד לדעתו וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה.

סימן רסב - על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו. ובו כ"א סעיפים.
א. כל אבידה שאינו שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה אפי' היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה אינו חייב אבל אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אפי' הוזלה באמצע חייב וכן אפי' הוזלה אחר מציא' חייב להכריז.
ב. אפי' אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירו בד"א שידוע שהם שותפים בה אבל בסתם שראה חפץ או מטבע שנפל משלשה ואינו שוה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר דשמא שותפים הם בו ואחד מהם מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לשנים ואם אח"כ נודע שלא מחל א' לחבירו הרי הוא שלו אפי' בא לידו קודם שנודע ואם היה שוה פחות מב' פרוטות הרי הוא שלו דלא חיישינן דילמא שנים מחלו לאחד.
ג. אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו אבל אם אין בו שום סימן אפי' במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחסת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש.
ד. ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר אפי' אין בו סימן שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהם נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו.
ה. מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפי' יש בו סימן הוא של מוצאו וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו.
הגה. הא דאמרינן דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבידה וכיוצא בזה אבל מי שיש לו חוב אצל עכו"ם שמסתמא אינו ייאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס לא הוי ייאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש.
ו. לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם וחתיכות של בשר שאין בהם סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש.
ז. מצא פירות מפוזרים אם דרך הנחה לא יגע בהם ואם דרך נפילה הרי הם שלו.
ח. המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הצבועים וחתיכות בשר או דג שיש בהן סימן וכן כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז.
ט. מצא כריכות קטנות של שבלים בר"ה הרי אלו שלו שהרי אין בהם סימן ואם מצאם ברשות היחיד אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז שאע''פ שאין בהם סימן המקום הוי סימן אבל אם מצא אלומות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים נוטל ומכריז.
הגה. שמקומן סימן ומיהו במקום שהכל נותנין שם כגון חביות בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקין שם המוצא חביות של יין ושומן וכיוצא בזה קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש ברישומן סימן לאחר שנפתחו האוצרות אין רישומן סי' ואין חייב להכריז ודוקא אם כל החביות שוין והן מלאים אבל אם חסרים הם יש סימן במדה במה שבהן.
י. המוצא צבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז.
יא. המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו אפי' היו מקצת מטבעות זה על גב זה הרי הם כמפוזרים אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז.
יב. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשוים כמגדל.
הגה. דהיינו הרוחב למטה והאמצעי רחב מן העליון או שהיה מונחים כסולם דהיינו רובו של אמצעי על גבי תחתון ורובו של עליון על גבי האמצעי.
או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהם כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת אחת חייב להכריז היו עשויין כשיר או כשורה או כחצובה ה"ז ספק ולא יטול.
יג. בד"א שמחזירים מטבע בסימנים שאמרנו אבל אם אין בו סימנים הללו אפי' אמר רשומה היא בחותם מלך פלוני או אפי' אמר שמי כתוב עליה אין מחזירין לו מפני שמטבע ניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלו וי''א דנסדק במטבע הוי סימן.
יד. ראה שנפל מטבע מחבירו בתוך החול או בתוך העפר מותר לקחתו שודאי נתייאש ואפי' ראהו שהביא כברה לכבור החול או העפר לחפשו אין חוששין לו.
טו. מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חתיכת בשר משונה בחיתוכו דג נשוך וכן כל כיוצא באלו הואיל ויש בהם שינוי חייב להכריז שלא עשאם בעליהם אלא לסימן אבל חתיכת בשר שאינו משונה בחיתוכו הרי הוא שלו שאפי' יכוין זה ויאמר מהירך היא או מהצואר אינו סי'.
טז. המוצא מחטים וצינורות ומסמרים וכיוצא בהם מצאם אחת אחת הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן.
יז. הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורי' הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי אלו שלו בד"א בלוקח מהתגר או מבעל הבית שלקחה מהתגר והוא הדין אם התגר עצמו מצאם אם שהו בידו כדי שיוכל לערבם עם פירותיו אבל אם לקחה מב"ה שדש הפירות בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים חייב להחזיר.
יח. מצא חמור ואוכף עליו הנותן סי' באוכף מחזירין לו גם החמור.
יט. מצא כלי ולפניו פירות הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז שאני אומר הכלי של א' והפירות של אחר והרי אין בהם סימן ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד חייב להכריז כיצד היו אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו ואם היו [אוגנים ] לכלי אע"פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מהכלי היה נשאר מהם בתוכו מפני האוגנים היו מקצת הפירות בכלי ומקצתה בארץ חייב להכריז.
כ. מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים הרי אלו שלו ואם מראים הדברים שהכיס ומעות של אדם אחד ומהכיס נפלו חייב להכריז.
כא. המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה אם כלי חדש הוא הרי הוא שלו ואם היה שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן בכלי זה סי' יש לי בו טביעת עין חייב להראותו לו אם מכירו ואמר שלי הוא מחזירין אותו בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או בפוריא או באושפיזא וכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.
הגה. ודוקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין כגון בבית המדרש אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז וכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה דברים הנזכרים לעיל עד שיבא המוצא ראיה שאינו נזהר.

סימן רסג - המוצא אבידה שמתבייש להשיבה. ובו ג' סעיפים.
א. מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהם ואומד דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפי' היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.
ב. היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאם בשדה חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה.
ג. ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו.
הגה. ויש חולקין ואוסרין להחזיר הואיל ואינו לפי כבודו אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו.

סימן רסד - אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של מי קודמת. ובו ח' סעיפים.
א. מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם ואם לא יחזיר את שלו שאבידתו קודמת אפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות.
ב. פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו.
ג. הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו ק"ק הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי או שהתנה כן בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי שלו ואע"פ שעלה חמורו מאיליו זכה במה שהתנה עמו.
הגה. מיהו הוא הפקר וכל הקודם בו זכה ואם אין הבעלים שם אע"פ שלא התנה כאילו התנה דמי ועיין לקמן סי' רס"ה.
ד. ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו.
הגה. ודוקא שהתנה עם הבעלים אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל אפילו שכרו אין לו דהא לא הועיל לו וכן אם עלה חמורו מאליו אבל אם הציל לא יוכל בעל החמור לומר חמורי היה עולה בלעדי הצלתך אלא חייב ליתן לו שכרו וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו אין חייב ליתן לחבירו כלום הואיל ולא התנה עמו ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה אע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד כן נ"ל ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו דאפי' בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר לכן יש מי שפסק מי שהציל ספריו וספרי חנירו אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר כן נ"ל וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו.
ה. וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם א"ל אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה כן בפני ב"ד הרי זה חייב ליתן לו ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל.
הגה. וי"א אפי' לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהיה נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר וה"ה בכיוצא בזה כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה והציל אחד מה שהציל הוא שלו דהוי כזוכה מן ההפקר.
ו. היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום.
ז. וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה.
הגה. י"א הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה אבל בדבר שדרך ליתן הרבה כגון השבעת שדים או רפואה חייב ניתן לו כל מה שהתנה עמו ובשדכנות אין לו אלא שכרו אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה.
ח. בד"א בשלא נתן לו אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציא מידו.

סימן רסה - אין ליטול שכר על האבידה. ובו סעיף אחד.
א. הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל אבל אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מאה דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה.
הגה. ויש מפרשים כפועל בטל כפי מה שרוצה לבטל ולהתעסק בהשבתה כגון שהיה עוסק במלאכה שנותנין עליה ד' דינרין ואם היה בטל לגמרי נוטל דינר ולהתעסק בהשבתה נוטל שני דינרין צריך ליתן ב' דינרין אע"פ שמגיע לו דינר בשכר ההשבה ואם שכר ההשבה הוא יותר ממלאכתו א"צ ליתן לו רק כדי שכר מלאכתו והא דמותר ליקח שכר השבה היינו שאין הבעלים שם ועשה מעצמו והשיב אבל אם שם הבעלים ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו אלא כפועל בטל לגמרי ולא מה שהיה נוטל לטרוח בהשבתה.
ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה"ז נוטל ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם.

סימן רסו - דין אבידת עוברי עבירה. ובו ה' סעיפים.
א. אבידת העכו"ם מותרת שנא' אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה"ז משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל מפני דרכי שלום.
ב. חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון אבל אוכל נבלה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל והאפיקורסים ועובדי עבודת עכו"ם וישראל מחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה כעכו"ם.
ג. דין המודר הנאה מחבירו לענין החזרת אבידה נתבאר בטור י"ד סי' רכ"א.
ד. חתול רע שמזיק לקטנים אין צריך להשיבו לבעלים אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו.
ה. אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה הרי זה לא ישמע לו.

סימן רסז - כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודו בידו. ובו כז סעיפים.
א. חייב ליטפל באבידה עד שיחזירנו לרשות בעליה במקום המשתמר אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גנה וחורבה ואבדה משם חייב באחריותה החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אע"פ שאינו מקום המשתמר אבל בבעלי חיים לעולם חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת ואינו צריך דעת בעלים ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים.
ב. החזירה וברחה אפי' מאה פעמים חייב להחזירה שנא' השב תשיבם השב אפי' מאה פעמים משמע.
ג. המוצא אבידה מכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובזמן שיש אנשים שאומרים אבידה הנמצאת של מלך היא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו.
ד. כיצד מכריז אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות ויבא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים.
ה. בא בעל האבידה ונתן סימנים שאינם מובהקים אין מחזירין והרמאי אע"פ שאמר סימנים מובהקים אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו.
ו. בראשונה כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים מחזירים אותה לו אא"כ הוחזק רמאי משרבו הרמאים התקינו ב"ד שיהיו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול.
הגה. וי"א דבסימן מובהק מחזירין אפי' בזמן הזה וא"צ לעדים שאינו רמאי.
ז. המדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הם.
ח. באו שנים זה נתן סימני האבידה וזה נתן סימני האבידה כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיודה הא' לחבירו או יעשה פשרה ביניהם.
הגה. או שיביא האחד עדים הביא זה עדים וזה עדים וסימנים סימנים במקום עדים לאו כלום הוא ויהא מונח.
ט. נתן האחד סימנים והשני הביא עדים יתן לבעל העדים אפי' אין מעידים שנפלו ממנו אלא מעידים שמכירים שהוא שלו.
י. זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד העד אחד כמי שאינו ויניח.
הגה. וי"א שזה שכנגד העד צריך לישבע שזה שלו הוא ואם אינו רוצה לישבע נותנין לבעל העד.
יא. מצא שמלה וכיוצא בה זה הביא עידי אריגה שארגוה לו וזה הביא עידי נפילה יתן למי שהביא עידי נפילה.
יב. זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה יתן למי שנתן מדת ארכה שמדת רחבה אפשר לשערו כשהיה בעליה מתכסה בה.
יג. זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן משקלה יתן למי שכיוון משקלה.
יד. זה אומר כך ארכה וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אבל איני יודע כמה באורך וכמה ברוחב ינתן למי שאמר כך ארכה וכך רחבה.
הגה. אחד אמר מדת ארכה ורחבה ואחד אמר המשקל ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול טלית לפיכך הוי סימן מובהק.
טו. הכריז ולא באו הבעלים תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו.
טז. כל זמן שהאבידה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר.
הגה. וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם ועיין לעיל סי' ע"ב סעיף ב' כיצד נקטינן לענין משכון והוא הדין כאן.
יז. כל זמן שהיא אצלו חייב להטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפי' גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב ליטפל בו.
יח. וצריך לבקרה ולבדקה כדי שלא תפסד כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם ושוטח' על גבי מטה לצרכה בלבד אבל לא לצרכה ולצרכו נזדמנו אורחים לא ישטחנה בפניהם ואפי' לצורכה שמא תגנב.
יט. מצא כלי עץ משתמש בהם לצורכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחשת משתמש בהם בחמין אבל לא ישים הכלי על גבי האור מפני שמשחיקן כלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן מצא מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו.
כ. ימצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום ואם א"י לקרות גוללן כל ל' יום ולעולם לא ילמד בהם דבר שלא למד מעולם ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים אבל קורין בענין אחד שנים דוקא אבל לא שלשה.
כא. מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.
כב. מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי הוא צריך להאכילו אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מיטפל בהם י"ב חדש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם היה שכרו יותר על אכילתם הרי היתר לבעלים וכן התרנגולת מוכר ביציהן ומאכילן כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו.
כג. מצא עגלים וסייחים של רעי מיטפל בהם ג' חדשים ושל פטם ל' יום.
כד. אווזים ותרנגולים זכרים מיטפל בהם ל' יום קטנים ביותר וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מיטפל בהם ג' ימים מכאן ואילך מוכרן בב"ד.
כה. מה יעשה בדמים ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהם לפיכך אם נאנסו חייב לשלם ואע"פ שלא נשתמש בהם שכיון שיש לו רשות להשתמש בהם הרי הם אצלו כשאלה בד"א שיש לו רשות להשתמש בהם בדמי אבידה מפני שטרח להטפל בה אבל אם מצא מעות לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו באונס פטור שאינו עליהם אלא כשומר שכר.
הגה. וכבר נתבאר סעיף ט"ז דיש חולקין וסבירא להו דאינו אלא שומר חנם.
כו. כל אותן הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרנה בב"ד אם האכילן משלו נוטל מהבעלים בלא שבועה מפני תיקון העולם.
כז. המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע יניח המציאה וילך לו כדי שלא ישבע אפי' מצא כיס וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אא"כ נמצא האחר הקשור עמו ה"ז לא ישבע.

סימן רסח - דין קנייה בחצירו ובד' אמותיו. ובו ה' סעיפים.
א. כל מציאה שאמרנו שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה.
הגה. ודוקא בר"ה אבל במקום שארבע אמות קונות קנה ולא גרע משום דנפל עליה ודלא כיש חולקין.
ב. ד' אמות של אדם שהוא עומד בצדן הרי אלו קונים לו ואם הגיע המציאה לתוך ד' אמות שלו זכה בה וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאים זה עם זה בד"א בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקים בהם או בשדה שאין לה בעלים אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ד' אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.
הגה. שנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה לתוך ד' אמותיהן קנו שניהן.
ג. חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפל בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה אבל בדבר שאינו רגיל לבא אין חצירו קונה לו אע"פ שבאה מציאה לשם ובא אחר ונטלה שם זכה הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני וע' לעיל סי' רל"ב סעיף י"ח ואם סוחר א' הביא סחורה בזול למצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן אח"כ ולקחה י"א דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה כי בעל החצר צריך לקנותה לא זכתה לו חצירו וי"א דזכה בעל החצר ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצירו קנה לו ושמעון טוען ממה נפשך תתן לי הסחורה הראשונה או השנייה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"נ הוי המעשה השני לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממה נפשך אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בהם ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה וע' לעיל סי' ר'.
ד. ראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו אם היה עומד בצד שדהו שהם בתוכה ואלו היה רץ מגיען ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים ולא אמר כלום אלא כל הקודם בהם זכה ואם נתנו לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו והרי הם מתגלגלים בתוך שדהו קנה שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחים לא קנתה לו שדהו.
ה. קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות.

סימן רסט - המגביה מציאה לחבירו ואם הגביהו חרש ופקח. ובו ו"ס.
א. המגביה מציאה לחבירו אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה.
ב. שנים שהגביהו מציאה קנאוה שניהם.
ג. הגביהה לו חרש או שוטה או קטן לא קנה הפקח לפי שאין להם דעת.
ד. הגביהו חרש ופקח כאחד מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש והחוטפה מידם זכה ומיהו מה שביד כל אחד קנה ואם היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבאו להתקוטט.
ה. טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע וניתק ראש השני מעל גבי עמוד ונפל ע''ג קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין היא בידו וראש השני הי' מוגבהת מכחו ג' טפחים מהארץ אבל אם לא הי' ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר לא קנאה ואע"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולו בארץ וכן אפילו ראש האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד לא קנה אע"פ שאילו נתקו הי' מוגבה מכחו ואם טלית מונח על גב דף והכה ועלה מכחו שלשה טפחים קנאו אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעל' אלא נפל לארץ אפי' שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה.
ו. היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו [טור] ואם א"ל תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הנוטל ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום.
הגה. ראובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית והלך שמעון וקנאה ואח"כ אמר דקנאה לעצמו י"א דצריך לחלוק עם ראובן דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו וי"א דאם לא היו לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה ואם נתרצה לקנות לשניהן הוי ליה כאלו זכה לשניהן.

סימן ער - מציאת חרש שוטה וקטן ובנו ובתו ועבדו ושפחתו ואשתו ופועלו. ובו ג' סעיפים.
א. מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר א' וגזלה מידם אינה יוצאה בדיינים.
הגה. ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה לו אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין.
ב. מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אע"פ שהם גדולים ומציאת בתו הנערה אע"פ שאינה סומכת על שולחנו ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו אבל אם מת אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיוdef אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אע"פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת אינה שלו ואם נתנו מתנה לקטן הסומך על שולחן אביו הרי היא של אביו אבל לא בבנו הגדול יתום הסמוך על שלחן אחרים מציאתו לעצמו.
ג. מציאת פועל לעצמו אע"'פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואצ"ל אם א"ל עדור עמי היום אבל אם שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם הרי מציאותו לב"ה ואפי' מצא כיס מלא דינרים ויש אומרים דהוא הדין שכרו סתם ומראה לו ללקט מציאות.

סימן רעא - מציאת בהמה ושט"ח ושובר וגט אשה. ובו ה"ס.
א. ב' שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך קנו שניהם בד"א בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג.
ב. בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר אבל קנה המוסירה לבדו.
ג. היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמה בלבד וזה שאחז המוסירה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסירה לא קנה שום אחד מהם.
הגה. היו שנים רוכבין קנו שניהן היה אחד רוככ ואחד מנהיג קנו שניהם ויחלוקו.
ד. דין מציאות שטרות ושוברים נתבאר בסימן ס"ה.
ה. דין מציאת גט נתבאר בטור א"ה סי' קל"ב וסי' קנ"ג.