שלחן ערוך

א. אסור לאדם להכו' חבירו ואם הכהו עובר בלאו שנא' פן יוסיף ואם הקפידה תורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו קל וחומר בהכאת צדיק והמרים יד על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע.

הגה. וע"ל סי' תכ"א סעיף י"ג ודין הכאת איש לאשתו עיין בא"ה סי' קנ"ד די"א דיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה ומיד שמקבל עליו לעשות דין מתירין לו אע"פ שאין [המוכה] מתרצה.

ב. הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בה חיוב ממון ואפי' הכה עבד כנעני לוקה הוא שהרי חייב במצות.

ג. החובל בחבירו חייב בחמשה דברים נזק צער רפוי ושבת בושת אם החבלה בענין שיש בה כל החמש.

הגה. י"א דצריך ליתן ג"כ תוספות מזונות הצריכין בחליו ממה שהיה אוכל כשהיה בריא ונ"ל דבכלל ריפוי יחשב.

ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם א' א'.

ד. כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע א' או שחסרו א' מכל אבריו נותן לו כל ה' הדברים.

ה. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופה לחזור אין כאן נזק ונותן לו שאר ארבע דברים.

ו. הכהו על ראשו וצבתה אין כאן נזק ושבת ונותן לו שאר השלש דברים.

ז. הכהו במקום שאינו נרא' ולא ראהו שום אדם אינו נותן לו אלא צער וריפוי.

ח. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא בזה אין כאן אלא בושת.

ט. כוואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכ' אינו נותן אלא צער.

י. השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו אינו משלם לו אלא ריפוי בלבד.

יא. הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו אינו נותן אלא שבת בלבד אבל אם היה כבר בחדר וסנר עליו מלצאת הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם.

יב. גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת סכו בסם עד שאין סוף השער לחזו' חייב בה' דברים שהרי מצטער מן הסם ושבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד [שער] ראשו בשעת ריקוד ונמצא בטל ממלאכה זו.

יג. המחסר את חבירו אבר שאינו חוזר חייב בכל הה' דברים אפי' הפיל שינו חייב בכל שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת אע"פ שהשן אין לו רפואה בשר השניים צריך רפואה.

יד. אפי' חסרו כשעורה מעור בשרו חייב בה' דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור ויצא ממנו דם חייב בה' דברים.

טו. כיצד משערים הה' דברים נזק אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו.

הגה. ואם היה בעל אומנות כגון נוקב מרגליות וקטע לו ידו משערינן הזיקו כפי מה שהוא אבל אם קטע רגלו שאין מזיק לו כל כך משערינן היזיקו כאלו לא היה בעל אומנות.

טז. צער כיצד הרי שקטע אצבעו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין לקטע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר המלך לקטוע אבר ומה שיש בין זה לזה משלם לו.

הגה. ובמקום דאיכא צער לחוד משערין אם היה גוזר המלך לכוות אותו בשפוד על צפרנו וכדומה כמה היה נותן להנצל מצער זה.

יז. כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב או צבתה ידו וסופה לחזו' נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכ' שבטל ממנה ואם חסרו אבר כגון שקטע ידו נותן לו דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין ורואין כמה הוא שכר שומר קשואים בכל יום ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו וכן אם קטע רגלו רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח סימא את עינו רואין אותו כאלו הוא טוחן ברחים וכן כל כיוצא בזה.

הגה. ודוקא בסתם בני אדם שאינן בני אומנות אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חוליו משערין השבת כפי המלאכה דבטל מיניה.

יח. כיצר משערין הריפוי אומדים בכמה ימים יחיה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד ואין מחייבים אותו לתת דבר יום ביומו ודבר זה תקנה היא למזיק וכן השבת אומדין אותו ונותן הכל מיד אם היה מתגלגל בחוליו והולך וארך החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכן אם הבריא מיד אין פוחתין ממה שאמדוהו.

יט. אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו הרי שלא פסק עמו אלא הי' מרפא יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחרי שחייתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו רמי שבתו.

כ. עבר על דברי הרופא והכביד עליו החולי אינו חייב לרפאותו.

כא. אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאו בשכר.

כב. אם יאמר המזיק אביא לך רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו הרופא שהוא במקומו מדקדק יותר שלא יפסיד המחאתו.

כג. אמר הנחבל תן לי שכר הרופא ואני ארפא את עצמי יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם.

כד. כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש אינו דומה מתבייש מהקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו הקל בושתו מרובה.

הגה. וכן המתבייש כפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה והמבזה כהן בושתו יותר גדולה מבאיש אחר.

כה. צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע באזנו וחרשו או שהכהו באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות רואים כמה נפחתו דמיו ונותן.

כו. סימא עינו ולא אמדוהו [קטע ידו ולא אמדוהו] וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו.

הגה. ומחויב ליתן צער וריפוי ובשת. של כל מכה ומכה רק שאומדים הכל ביחד

אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כלו בלבד ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כלו אין מוציאין מידו.

הגה. וכבר נתבאר סי' שפ"ח דיש חולקין וסבירא להו דלא מהני תפיסה.

כז. כשב"ד מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנים לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנים לו זמן כיון שלא חסרו ממון.

כח. כשם שאומרים למיתה כך אומדים לניזקין כיצד הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנא' באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק אבל חייב הוא בבושת בלבד שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת לפיכך צריכים העדים לידע במה הזיק ומביאים החפץ שהזיק בו לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק ונחבל אומר היה בו כדי להזיק לו ישבע הנחבל ויטול.

כט. הברזל אין לו אומד אפי' מחט קטנה ראויה היא להמית ואין צריך לומר להזיק ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקלו שאינו מחודד כלל אומדים אותו כשאר דברים.

ל. הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא הלה ראשו מהחלון וקבלה פטור מכולם שנא' ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו.

לא. החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי [פטור] אחרי' שחבלו בו חייבים.

לב. המבעית את חברו אע"פ שחלה מהפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בו וכן אם זעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין.

לג. ואם הנחבל אומר נחרשתי נסמית עיני ואיני רואה או איני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירים הדבר ושמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדוק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחדש ואח"כ ישלם זה.

לד. המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ אין בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כל כך בושת כמו שמבייש המלובש.

לה. ביישו כשהוא ישן ומת [בתוך שינתו] שלא הרגיש בבושת אין גובין אותו בושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם.

לו. ישן שבייש פטור.

לז. המבייש את השוטה פטור את החרש או את הגר או את העבד או את הקטן שכשמכלימים אותו נכלם חייב ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא המבייש חרש למבייש פקח.

לח. רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ויש אומרי' שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש.

הגה. וי"א דמכין אותו מכת מרדות והמוציא שם רע על חבירו הוי בכלל המבייש בדברים המקנטר חבירו ואמר ליה איני מומר ואיני עבריין אע"פ שלא אמר כמוך הוי כאילו פי' כמוך האומר לחבירו הרי אתה עושה כמו ממזר או אתה כממזר אינו כלום ויש חולקין וסבירא להו שאם אומר אתה כממזר כאלו קראו ממזר אבל אם אומר אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר דבר זה או כיוצא בזה שהטיל בדבר תנאי אינו כלום האומר לחבירו פסול אתה י"א דיכול לתרץ דפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש ויש חולקין המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות ב"ד ואם קבורים בסמוך לו ילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו ואם כופר המבייש אם הוא ביוש של שוכני עפר יתנו חרם בעדות אבל לא על ביושים אחרים ונראה דהכל לפי ראות ב"ד ועיין לעיל סי' פ"ז סעיף כ"ה הקורא לחבירו מלשין בן מלשין אם הוא לבד מלשין פטור וכן אם קורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע הקורא לחבירו עבד או ממזר והוא אמת פטור אבל אם לא יוכל לברר אע"ג דשמע כן שאחרים דברו כך לא נפטר בכך.

לט. אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא.

מ. דין המבייש ת"ח בדברים נתבאר בטור יו"ד סימן רמ"ג סעיף ד'.

מא. יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מעט ואין בהם נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים וכל המכה את חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב וכולם קנסות הן ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת בין צריך לרפואה בין לא צריך זהו משלם וכמה הוא משלם הבועט בחבירו ברגלו משלם ה' סלעים הכהו בארכובתו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעים תקע את חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו משלם חמשים סלעים סטרו באחורי ידו משלם ק' סלעים וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק משלם מאה סלעים וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה כיצד כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות אפי' זו אחר זו משלם עשרים סלעי' סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע וכן בשאר.

הגה. ונ"ל דה"ה באלו הדברים הנזכרים.

מב. כל אלו הסלעים הם מכסף מדינה שאין בו כסף אלא שמינית שהם שלש מעין שכל מעה משקל ט"ז שעורות כסף צרוף שהוא עוטמני א'.

מג. בד"א במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אינו אלא כפי מה שיראו הדיינים שראוי ליטול.

הגה. י"א שאלו הדברים אינן רק משום בושת וצער אבל ריפוי ושבת הכל לפי הענין.

מד. כיצד מגבין האידנ' חבלו' וקנסות אלו נתבא' בסי' א'.

סימן תכא - המבייש חבירו שלא בכוונה והחובל בחבירו שלא בכוונה. ובו יד סעיפים.

א. אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו והמבייש את חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן שבייש פטור.

הגה. וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה אע"פ שלא יכול לברר עליו מ"מ פטור דהרי לא כוון לביישו.

ב. המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.

ג. וי"א דצער ריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכוונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד אבל בנזק חייב אפי' אנוס דאדם מועד לעול' בין שוגג בין במזיד בין ער בין ישן.

ד. בד"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד ונתהפך א' מהם על חבירו והזיקו או קרע בגדיו אבל אם היה א' ישן ובא חבירו ושכב בצרו זה שבא באחרונה חייב אם הזיק לראשון ואם הראשון הזיקו פטור וכן אם הניח כליו בצד הישן ונתהפך עליהם ושברם פטור שזה שהניחם בצדו פושע הוא במה שהניחם בצדו.

ה. שנים שנתאבקו יחד ואחד הפיל חבירו לארץ ונפל וסימא את עינו פטור.

ו. בכל מקום שחובל בחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפי' נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו.

הגה. וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות.

ז. נכנס לחצר חבירו שלא ברשות ולא ידע בע"ה שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכוונה פטור ואם הוזק בו ב"ה חייב כיון שנכנס שלא ברשות ודוקא בשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס אבל ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה.

ח. היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים.

ט. המבקע עצים בר"ה ופרח עץ מהם והזיק ברה"י או שבקע ברה"י והזיק ברה"י אחר או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו חייב בד' דברים ופטור מהבושת.

י. היתה לו אבן מונחת בחיקו בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה וכן אם נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' והזיק או שהזיק שכשהוא ישן חייב בנזק ופטור מד' דברים.

יא. מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב בד' דברים ופטור מהבושת נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים ואם נתהפך חייב בכל אף בבשת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב בבושת.

יב. המזיק לאשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה האומר לחבירו קטע את ידי או סמא את עיני ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב בחמשה דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך.

הגה. וי"א דאם א"ל בפי' ע"מ לפטור פטור אלא שאם לא א"ל בפי' רק דברים שמשמען כך אנו דנין דבריו שלא פטרו כגון שא"ל קטע ידי או סמא עיני וא"ל המזיק ע"מ לפטור וא"ל הניזק הן אנו דנין שבתמיה קאמר הן וחייב המזיק.

יג. שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול כדי להציל עצמו בו ראובן שהכה לשמעון וחזר שמעון ובא להכותו לראובן ובאתה אשתו של ראובן והחזיקה בשמעון והוא נתק ידיו והכה אותה פטור וע"ל ס"ס תכ"ד איש ואשה בחבלו זה בזה ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב וכן הדין באדם הרואה א' מישראל מכה חבירו וא"י להצילו אם לא שיכה המכה יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא.

הגה. וכן מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור ואין צריך להביאו לב"ד.

יד. שנים שחבלו באחד כא' שניהם חייבים ומשלשים ביניהם היה א' מתכוין והשני לא כוון השני פטור מבושת.

סימן תכב - צריך החובל לפייס הנחבל שימחול לו. ובו ב' סעיפים.

א. החובל בחבירו אע"פ שנתן לו ה' דברים אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו ואסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול כי אין זה דרך זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידוע שהוא שב מחטאו וניחם מרעתו ימחול לו וכל הממהר למחול הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.

הגה. ועיין בא"ח סי' תר"ו אסור לבקש דין מן השמים על חבירו שעשה לו רעה ודוקא דאית ליה דיינא בארעא וכל הצועק על חבירו הוא נענש תחלה וי"א דאפי' לית ליה דיינא בארעא אסור לצעוק עליו אא"כ הודיעו תחלה.

ב. דין נחבל נשבע ונוטל נתבאר בסימן צ'.

סימן תכג - נגף אשה ויצאו ילדיה וכיצד שמין דמי ולדות. ובו ד' סעיפים.

א. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אע"פ שלא נתכוין חייב לשלם דמי ולדות לבעלה ונזק וצער לאשה וכיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנים לבעל ואם מת הבעל נותנים ליורשיו ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה.

ב. היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לבעל מת הגר פטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר זכתה היא בדמי ולדות.

ג. היתה שפחה או עכו"ם בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה הרי דמי ולדות שלה.

ד. הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ שהיה שוגג ה"ז פטור מהתשלומין ואינו משלם כלום שנא' ולא יהיה אסון ענוש יענש בד"א כשנתכוין לאשה אבל אם נתכוון לחבירו ונגף את האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות.

סימן תכד - החובל באביו ואמו או החובל בבניו או החובל בחבירו בשבת. ובו יא סעיפים.

א. החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם חייב בה' דברים הוציא מהם דם חייב מיתה לפיכך פטור מתשלומין אפי' הוא שוגג לפיכך לא יקיץ הבן לאביו ולא יוציא קוץ מבשרו ולא יפתח לו מורסא שמא יבא להוציא ממנו דם ונתבאר זה בטור יורה דעה סימן רמ"א.

ב. החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו מיתת ב"ד אבל החובל בחבירו בי"הכ [אפילו] במזיד חייב לשלם לו.

ג. החובל בעבד כנעני שלו פטור חבלו בו אחרים רבו נוטל ה' דברים ואפי' צערו בסם ונתרפא מהרה הרי כל רפואתו לרבו.

ד. מי שחציו עבד וחציו בן חורין שהכהו אדם או נגחו שור נתבאר משפטו בטור י"ד סי' רס"ז.

ה. מי שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו וחבלו בו אחרים פטורים.

ו. החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של האב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה וי"א אפי' בסמוכה על שלחנו הוא שלה אם אחרים חבלו בה אבל צער וריפוי ובושת שלה וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה וכן החובל בבתו משלם צער וריפוי ובושת.

הגה. ונראה לי דוקא באינה סמוכה על שלחנו אבל סמוכה על שלחנו י"א דפטור וכמו שיתבאר בסמוך.

ז. החובל בבניו הגדולים אם אינם סמוכים על שלחנו נותן להם מיד והקטנים ילקח קרקע בנזקן והם אוכלים פירותיו וכן באחרים שחבלו בהם ואם היו סמוכים על שולחנו בהם פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים ואם אחרים חבלו בהם בגדולים יתן להם מיד בקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיו עד שיגדלו.

הגה. וי"א דאינו פטור בסמוכים על שולחנו אלא משבת אבל חייב בשאר ד' דברים ודינו בהם כאלו חבלו בהן אחרים.

ח. החובל בחרש שוטה וקטן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת.

ט. העבד והאשה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים אבל משלמים לאחר זמן שאם נתגרשה האשה או נתאלמנה או נשתחרר העבד.

הגה. יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מוכרת אותו לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל.

י. האשה שחבלה בבעלה אם היה תוספת בכתובתה או נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מחייבים אותה למכרם לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל ואם רצה לגרש' ולגבות ממנה הכל גובה ואם לא היה לה אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה שאסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי החבלה או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו.

הגה. וכן אם החבלה כפי כתובתה מוכרת כתובתה לבעלה ומשלמת לבעלה ולא חיישינן שמא תהא קלה בעיניו להוציאה שהרי אם ירצה יוכל לגרשה ולגבות בחבלתו.

יא. דין אשת איש שחבלו בה אחרים או בעלה נתבאר בטור א"ה סימן פ"ג.

הגה. איש ואשה שיש לה בעל שחבלו זה בזה לא אמרינן שישלמו במותר נזק שלם דהא קצת מחבלה שחבל באשה הוא לבעלה על כן ישלם החובל בה השייך לבעלה ומה ששייך לאשה מנכין לו נגד חבלתו.

סימן תכה - חייבי מיתת ב"ד היאך דנים אותן בזמן הזה. ובו ה' סעיפים.

הגה. כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה אין בידינו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן אלא מנדין אותן ומבדילין אותן מן הקהל וכל זה מצד הדין אבל אם רואין ב"ד שהוא צורך שעה ומגדר מילתא יכולין לענוש במה שירצו כמו שנתבאר לעיל סי' ב'. ודוקא בדיני נפשות הצריכין ב"ד אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה כמו שיתבאר.

א. הרודף אחר חבירו להרגו והזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אפי' היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצויים להצילו באבר מאברי הרודף ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף הרי אלו הורגים אותו אע"פ שעדיין לא הרג.

הגה. הבא במחתרת לגנוב ג"כ דינו כרודף ואם ידוע שלא בא רק על עסק ממון ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגהו אסור להרגו ועיין בדברי הטור בסי' זה מי שמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות דינו כרודף ומותר למסרו למלכות כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ח סי"ב.

ב. לפיכך העוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

ג. וכן הרודף אחר הזכר או אחר אחת מכל העריות חוץ מהבהמה מצילין אותו אפילו בנפש הרודף ואם רדף אחר ערוה ותפס ושכב עמה כיון שהערה בה אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין.

ד. רדף אחר ערוה ואחרים היו רודפים אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו ע"י הכאת אבריו ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו.

הגה. הבא על העכו"ם בפרהסיא לעיני י' ישראלים קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש אסור להרגו ודווקא שהתרו בו ולא פירש ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו כך.

ה. אפיקורס מישראל והם עובדי עכו"ם או עושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס [הרי זה] אפיקורס והכופרים בתורה ובנבואה מישראל מצוה להעבירן אם יש בידו להעבירן בפרהסיא מעבירן ואם לאו יסבב בסיבת העברתן כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברי' אלו אבל העכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה ורועה בהמה דקה מישראל במקו' שהשדו' הם של ישראל וכיוצ' בהם אין מסבבין להם המית' ואסור להצילן בד"א בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו.

סימן תכו - חייב אדם להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו. ובו סעיף א'.

א. הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו או שידע בעכו"ם או באנס שהו' בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך.

סימן תכז - מצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות ועשיית מעקה לגגו. ובו י' סעיפים.

א. מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנא' ועשית מעקה לגגך והוא שיהיה בית דיר' אבל בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו.

ב. כל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור ממעקה.

ג. בית של שני שותפים חייבים במעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו לא תלה אלא בנופל א"כ למה נאמר גגך למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינם עשוים לדירה.

ד. היתה ר"ה גבוה מגגו אינו זקוק למעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו.

ה. גובה המעקה אין פחות מי' טפחים כדי שלא יפול ממנו הנופל וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול.

ו. כל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנא' ולא תשים דמים בביתך.

ז. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשול בה אדם וימות כגון שהיתה לו באר בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב לעשות חוליא גבוה י' טפחים או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות.

ח. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועובר בלא תשים דמים.

ט. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וקצתם נתבארו בטור י"ד סי' קט"ז ועוד יש דברים אחרים ואלו הן לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו ריאה.

הגה. וכבר כתבתי דברים אלו סימן קי"ו ביורה דעה וע"ש.

י. כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב.

הלכות נזקי ממון סימן תא-תיט

הלכות נזקי ממון סימן תא-תיט

סימן תא - שור שנגח וחזר ונגח ואם תפס ניזק וחזר ונגח. ובו ב"ס.

א. שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים כשותפים בו כיצד שור שוה ק"ק שנגח שור שוה ק"ק ואין הנביל' יפה כלום הניזק נוטל ק' ובעל השור ק' חזר ונגח שור אחר שוה ק"ק ואין הנבילה יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלים נ' נ' זוז חזר ונגח שור שוה מאתים ואין הנביל' יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו חמשים והניזק הראשון עם הבעלים כ"ה כ"ה וכן על דרך זה חולקים והולכים.

ב. ניזק שתפס בהמה שהזיק' לגבות חצי נזקו מגופ' נעשה עלי' שומר שכר לנזקים ואם יצאת והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקי' והבעלים פטורים כיצד שור שוה ק"ק שנגח והפסיד ק"ק ותפסו הניזק לגבות ממנו ק' חזר ונגח והפסיד ק"מ הרי הניזק האחרון משתלם ע' והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא ל' והבעלים ק' וכן כל כיוצא בזה.

הגה. וי"א דאין חילוק בין אם תפסו או לא תפסו בכל ענין הניזק אינו מפסיד אלא חצי והבעלים חצי.

סימן תב - ב' שוורים שחבלו זה בזה והן תמים או מועדים. ובו ס"א.

א. ב' שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר חצי נזק כגון אם אחד הזיק בחבירו שוה ק' והשני הזיק שוה נ' יצאו חמשים בחמשים והנ' הנותרי' ישלם לו חצים ואפי' נאבד האחד ודוקא ששוה כל אחד דמי נזקו אבל אם אינו שוה כ"כ אינו מנכה לו רק מה שיוכל לגבות מגופו ואם שניהם מועדים משלמים במותר נזק שלם ואם היה אחד תם ואחד מועד מועד בתם שהזיק המועד לתם יותר ממה שהזיקו ישלם במותר נזק שלם כגון אם הזיק מועד בתם סאה והתם לא הזיקו אלא נ' משלם לו ע"ה תם במועד ישלם לו חצי נזק כגון שהזיק תם במועד ק' והמועד לא הזיקו אלא כ"ה משלם לו כ"ה.

הגה. י"א דכל זה מיירי דוקא שהתחילו בבת אחת או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני וחבל בראשון אבל אם א' התחיל המתחיל משלם והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור וכן הוא לקמן סי' תכ"א סעיף י"ג לענין שני אנשים שחבלו זה בזה והמחבר שפסק כאן כמי שחולק וס"ל שאין לחלק ולקמן פסק כמו שכתבתי לא כוון יפה.

סימן תג - שמין השוורים לניזק ואם פיחתו או הותירו. ובו ג"ס.

א. שמין השוורים בנזיקי' אם שבר כלי הוא או בהמתו א"א יתן לו כלי שלם ויקח השברים אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השביר' ויקח הניזק השברי' והמזיק ישלים עליהם.

ב. פחת הנביל' לניזק ושבח הנביל' חולקים אותו המזיק והניזק כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנביל' שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמד' בדין פחת' והרי שוה פ' אין המזיק משלם אלא ק' ואם היה תם משל' לו נ' מגופו ויש חולקין דבזולא אע"ג דלא נודע ליה הוי של ניזק השביח' הנביל' והרי היא שוה בשעת העמד' בדין ק"כ הרי המזיק משלם תשעים ואם היה תם משלם מ"ה מגופו וזהו וגם את המת יחצון.

הגה. מיהו אם השביחה כל כך עד שחצי שבח הוא יותר מדמי ההיזק לא אמרינן דהמזיק יטול חצי השבח וירויח.

ג. על המזיק לטרוח בנביל' עד שממציא אותו לניזק כיצד כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנביל' מהבור ונותנ' לניזק ואח"כ שמין לו פחת נביל' שנאמר כסף ישיב לבעליו והמת יהי' לו מלמד שהוא חייב להשיב את הנבל' ואת הפחת שפחת' מן החי לניזק ואם היה תם חצי הפחת.

סימן תד - שור שחבל בשור או השביח או פוגם. ובו ב' סעיפים.

א. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפחיתו חמשים ובשעת העמד' בדין השביח הניזק והרי הוא שוה ת' ואלמלא הנגיח' שהפחיתו היה שוה ת"ת בין שפטמו בין ששבח מאליו אינו נותן אלא כשעת הנזק.

ב. כחש מחמת המכה בשעת העמד' בדין והרי הפחת שוה מאה נותן לו כשעת העמדה בדין השביח המזיק בשעת העמד' בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהי' שוה בשעה שהזיק ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו בשעת העמד' בדין.

סימן תה - שור שחבל באדם או שנגח אשה או שפחה. ובו ג"ס.

א. שור שחבל באדם אפי' נתכוון לבהמ' וחבל באדם דינו כדין שור שהזיק לשור תם משל' חצי נזק ומועד נזק שלם ופטור מצער וריפוי ושבת ובושת שלא חייבה תורה בד' דברים אלו אלא באדם.

ב. שורו שחבל באביו ואמו או שהדליק גדיש בשבת חייב בנזקיו אע"פ שאם עשה הוא כן היה פטור.

ג. נגח אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אע"פ שהוא מועד לנגוח אבל אם נגח שפחה מעוברת ויצאו ילדיה חייב כאילו נגח בהמה מעוברת ושמין אותה כמה היתה שוה תחלה וכמה נפחת דמיה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם.

סימן תו - שור של עכו"ם או של הפקר או של חרש שוטה וקטן. ובו ה' סעיפים.

א. שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור ושל עכו"ם שנגח לשל ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם.

ב. שור של הפקר שנגח וקודם שיתפוס אותו הניזק קדם אחר וזכה בו פטור.

ג. נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור אבל אם זכה בו הוא עצמו חייב.

ד. נגח ואחר כך מכר או הוריש חייב.

ה. שור של פקח שנגח לשור חרש שוטה וקטן חייב ושל חרש שוטה וקטן שנגח לשל פקח וכן שור שהלכו בעליו למדינת הים ונגח פטורים.

סימן תז - שור שנגח ומכרו מזיק או ניזק. ובו ד' סעיפים.

א. שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מהמזיק שמכר לו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח אותו עד שיגבה הניזק.

הגה. מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח.

ב. שחטו מזיק גובה מבשרו וכן אם נשתמש בו חייב ליתן לניזק שכירות נתנה במתנה מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו.

ג. בד"א כשמכר או נתן קודם שעמד בדין אבל אם עמד בדין ואח"כ מכרו או נתנו במתנה לא עשה כלום.

ד. קדמו בעל חוב של מזיק ותפסוהו בין שחב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכה אלא הניזק גובה ממנו שאפי' היה אצל בעל חוב מתחלה והזיק היה גובה מגופו.

הגה. וי"א דוקא דיוכל הבעל חוב לגבות חובו ממקום אחר אבל אם היה השור אפותיקי מפורש לבעל חוב וקדם בע"ח לנזיקין בע"ח קודם טור.

סימן תח - אין דנין דיני נזיקין אלא בעדות ברורה. ובו ב' סעיפים.

א. אין הנזיקים משתלמים אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים.

ב. שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אף ע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לנשוך אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו אפי' גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים.

סימן תט - אין מגדלים בהמה דקה בישוב וחזיר וכלב רע בכל מקום. ובו ד' סעיפים.

א. אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות נראה דשרי.

ב. לא יגדל ישראל חזירים בכ"מ אפילו למשוח בהם עורות ואין צ"ל לסחורה.

ג. אסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה.

הגה. וי"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות בכל ענין שרי ופוק חזי מאי עמא דבר מיהו נראה אם הוא כלב רע שיש לחוש שיזיק בני אדם דאסור לגדלו אא"כ קשור בשלשלאות של ברזל.

ד. מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבים אותו למכרם ביחד אלא מוכר מעט מעט.

סימן תי - בור באיזה מקום חיובו וכמה שיעורו וכל משפטי בור. ובו ל"ה סעיפים.

א. בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שמאחר שחפרו נתחייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק אפי' שפך מים ברשות הרבים והוחלק בהם אחד חייב.

ב. אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב.

ג. המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון.

ד. אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ"מ וכן אם נחפר מאיליו או שחפרו בהמה וחיה ברשותו הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב בנזיקין.

הגה. וכן אם כרה אחד ברשותו ונודע לבעל החצר חייב בעל החצר לכסותו ואם לא כיסה הוי כאלו חפרה בעצמו והכורה חייב לשלם לו נזקי חצירו.

ה. שורו שחפר ברה"ר או ברשות אחר פטור בעל השור שנאמר כי יכרה איש בור ולא שור בור.

ו. אחד החופר בור ברשות הרבים או החופר בור ברשותו ופתחו לר"ה או פתחו לרשות חבירו או שחפר ופתח לרשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ה"ז חייב בנזקיו אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו ה"ז פטור שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר מפני שחפר ברשותו.

ז. החופר בור בר"ה לצורך רבים ומסר להם כיסויו או הודיע לב"ד שרוצה להסתלק ממנו שהם יתעסקו בו לכסותו פטור והוא שחפר במקום שיש לו רשות לחפור.

ח. האומר לחבירו לחפור בור בר"ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור.

ט. הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור לצורך היסוד אפילו להרחיבו לצד ר"ה ואם הוזקו בו פטור כיון שעשה ברשות.

י. אחד החופר בור או שיח או מערה או חריץ ולמה נאמר בור שיהא בו כדי להמית דהיינו עומק י' טפחים אבל אם היה פחות מי' טפחים ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף ומת פטור ואם הזיק בעל התקלה חייב נזק שלם.

יא. היה עומק הבור ט' טפחים ומהם טפח א' מים חייב שהטפח של מים חשוב כעומק ב' טפחים ביבשה.

יב. היה עמוק שמנה ומהם ב' טפחים מים או שהיה עומקו ז' טפחים ומהם ג' טפחים מים ונפל לתוכו שור וכיוצא בו ומת אין מחייבין אותו לשלם ואם תפס אין מוציאין מידו.

הגה. ועיין לעיל סי' שפ"ח סעיף א' וז' דיש חולקין.

יג. חפר אחד שמנה ובא חבירו וחפר עוד טפח שניהם חייבים בנזקין כל אחד לפי מה שחפר.

יד. החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' כלם חייבים.

טו. חפר הראשון פחות מי' אפי' טפח ובא אחרון והשלימו לעשרה בין שחפר בו טפח או שהגביה בנין על שפתו זה האחרון חייב סתם טפח שהוסיף או שסתר טפח שבנה ה"ז ספק אם כבר נסתלק מעשה ראשון או אם עדיין לא נסתלק.

טז. חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו ונפל לתוכו שור ומת אם מחמת הבלו מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטו מת האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה וכן אם נפל השור מאותו מצר שהרחיב האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה אע"פ שמת מן ההבל ואם מהצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזה האחרון מיעט הבלו.

הגה. וי"א דאין חילוק בין מת בהבלא או בחבטה רק אם נפל מצד שהרחיב חייב בכל ענין ואם נפל מצד השני האחרון פטור בכל ענין.

יז. בור שחייבה עליו תורה אפי' לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואין צ"ל אם מתה מחבטו לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואם לא נחבטה בו הבהמה ומתה פטור היה עומקו יותר על רחבו יש הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אף ע"פ שלא נחבטה בקרקעיתה.

יח. עשה תל גבוה בר"ה ונחבטה בו הבהמה ומתה אם היה גבוה י' טפחים חייב לשלם ואם היה פחות מי' פטור על מיתת הבהמה אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם ואפי' בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהיא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס.

יט. וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חבטתה בתל אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מהמכשולות.

כ. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד ה"ז פטור ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם.

הגה. וי"א דבהמה פקחת פטור אפי' מנזיקין אם נפל שם ביום.

כא. נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו פטור שנא' ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא נתמעט אדם אלא ממית' אבל אם הוזק בו חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו.

כב. כסהו כראוי אע"פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור שנא' ולא יכסנו הא אם כסהו פטור.

כג. כסהו ברבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והלכו עליו גמלים ונתרועע והלכו עליו שוורים ונפלו בו אם אין הגמלים מצויים באותו מקום הרי זה פטור מפני שזה אונס לו ואם יבאו שם גמלים אפילו לפרקים חייב.

כד. התליע מתוכו ונפלו בו שורים אע"פ שהגמלי' מצויים שם תמיד והרי הוא פושע לגמלי' הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים פטור וכן כל כיוצא בזה.

הגה. ויש מחלקין דפטור בכהאי גוונא דוקא שאם היו עוברים הגמלים היו נופלים עם הכיסוי דאז לא פשע כלל לגבי שוורים דאם יעברו גמלים יפול הכיסוי ולא יעברו שוורים פקחין כי יראו שאינו מכוסה אבל אם הוא שאם יעברו הגמלים לא יפול הכיסוי רק יתרועע ואם יעברו אח"כ שוורים יפלו חייב בהתליע מתוכו דהואיל ופשע לגבי שוורים חייב אף בהתלעה.

כה. בור של ב' שותפין ועבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ומשמסר דליו לשני לדלות ממנו נפטר הראשון ונתחייב השני לכסותו.

כו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגול' ולא כסהו השני חייב ועד אימתי יהי' השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגול' וכדי שישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבדו חייב בו וכל שימות בו אחר זמן כזה שניהם חייבים לשל' שהרי שניהם פשעו.

הגה. וי"א דגם לשני נותנין זמן עד שישכור פועלים ויכרות ארזים אלא שאינו צריך הודעה.

כז. יש מי שאומר שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר צריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים.

כח. כל הנזקים אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה"מ דאנוס כגון בור שכסהו כראוי והתליע אבל בור שהניחו מגול' פושע הוא ולאלתר חייב בנזקיו.

כט. המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו בעל הבור חייב.

ל. המוסר בורו לשומר חייב בנזקיו ואם מסרו לחרש שוטה וקטן אע"פ שהיה מכוסה הרי הבעלים חייבים מה שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהם דעת.

לא. בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועבר שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחריו חייב בעל הבור אפילו השור פקח וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו ישתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונפל לאחורי הבור פטור.

לב. שור שדחף בהמה לתוך הבור ומת אם מועד הוא בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ואם תם הוא בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם ג' חלקים מהיפ' שבנכסיו שבעל הנביל' אומר לבעל הבור פחת נביל' זו יש לי אצלך אע"פ שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה ה"ז כמי שנפל' בלילה כל שאני יכול להוציא מבעל השוד אני מוציא והשאר אתה חייב לשלמו.

לג. וכן המניח אבן על פי הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור ומת המניח את האבן משלם מחצה ובעל הבור מחצה.

לד. אם אדם ושור דחפו שור אחד לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה בכונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבים אם השור מועד משלשים ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור.

לה. אם דחפו אשה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור וכורה פטורים.

לו. אם דחפו בו אדם והוזק שלשתם חייבים בנזק ואדם לבדו חייב בשאר ד' דברים ואם דחפו בו כלים ונשברו אדם ובעל השור חייבים ובעל הבור פטור.

לז. יש מי שאומר הוא הדין לשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם משלם מאחר עד שיעור מה שהי' הוא חייב על נזק זה אלו עשאו לבדו ויש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם למה יפרע זה בשבילו ולפי זה שור שדחף בהמ' לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"פ שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משל' אותו בשבילו.

לח. החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השוד דמי שורו מיורשי בעל הבור.

סימן תיא - תולדות הבור כגון אבנו סכינו ומשאו שהזיקו. ובו ז' סעיפים.

א. תולדות הבור אבנו סכינו ומשאו וכיוצא בהן שהניח' בר"ה והזיקו במקומם בין הפקירן או לא הפקירן או שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו במקומם אחר שנחו שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמ' או הזיק' ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקל' זו והוזק חייב בעל התקלה.

ב. ואם נפלו ברוח שאינה מצוי' והזיקו בשעת נפיל' או אפי' אחר נפילה כל זמן שלא היה לו פנאי לסלק' פטור אבל לאחר מכאן חייב ואי אפקרינהו פטור אפי' לאחר מכאן.

ג. אם הניחם בר"ה ולא הזיקו במקומם אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה אם הזיקו דרך הלוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל שהוא פושע בהיזק זה ובעל התקל' פטור.

ד. אם גלגלם רגלי בהמה והזיקו בהילוכם חייב בעל הבהמ' החצי ובעל התקל' החצי.

ה. אם התיז' הבהמ' והזיק' דרך הלוכה משלם בעל הבהמה רביע ובעל התקל' ג' חלקים.

ו. אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל.

ז. הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטיל בו גללים וטנפו כליו של בעל החצר פטור בעל השור דהו' ליה הנך גללים בור ובור פטור בכלים כמו שנתבאר בסי' שקודם זה.

סימן תיב - המניח הכד ברה"ר ונתקל בו אחר או טען כד ונתקל ונשבר והשופך מים לרשות הרבים והזיקו. ובו ה' סעיפים.

א. המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב ואפי' הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחלה חייב.

ב. הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקו' פנוי שלפני בית הבד ובא אחר ונתקל בו ושברו חייב ואם הוזק בו המהלך בעל הכד פטור מפני שהי' לו להסתכל ואם היתה אפיל' או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתן ואם נתקל בה והוזק בעל הכד חייב וכן כל כיוצא בזה ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור אפילו שברו בידים פטור ומיהו אם בשעה ששיברם הוזק בחרסיה פטור אע"פ שזה מילא כל הדרך דאיהו דאזיק אנפשיה.

ג. ודוקא אדם אין דרכו להסתכל בדרכים אבל בהמ' שעיני' למטה דרכה לעיין אנה תלך לפיכך אם נתקל' והוזקה בכד המונח בר"ה פטור בעל הכד ואם שברתו דרך הילוכה הוה ליה רגל ופטור דרך ביעוט הוה ליה קרן וחייב.

ד. מי שהיה טעון כד ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה פטור דנתקל לאו פושע הוא לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד בארץ הוזק בהם אדם או שהוחלק במים שנשפכו מהכד פטור מדיני אדם דה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וחייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם ואם נתכוין לזכות בשברי החרס חייב בנזיקין שיזיקו אח"כ דהשתא הוה ליה בור ופטור בהם על הכלים ואם פשע בנפילתן ונשבר הכד חייב על מה שיזיק בין בשעת נפילה בין על אחר שנחו השברים אפי' דאפקרינהו.

ה. השופך מים בר"ה ונטנפו בהם כליו של חבירו פטור דהוה ליה בור ופטור בו את הכלים בין הפקירם בין לא הפקירם אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והזיק חייב וכל שכן אם נבלעו המים בארץ ונעשו רפש וטיט והזיקו דהשתא ה"ל בור ממש אפי' אם הוא בימות הגשמים שיש רשות לכל אדם לפתוח ביב שלו להיות מקלח בר"ה אפי' הכי אם הזיק חייב לשלם וכ"ש בימות החמה דחייב כיון שהוא שלא ברשות שאין לאדם רשות לפתוח לרשות הרבים בימות החמה.

סימן תיג - דין הקדרים שהולכין זה אחר זה ונתקלו ונפלו. ובו ג' סעיפים.

א. שני קדרים שהיו מהלכים בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם היה לראשון לעמוד ולא עמד חייב הראשון בנזקי שני שאע"פ שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל לדרך והרי הוא יכול לעמוד ואם לא היה לו לעמוד פטור ואע"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו בד"א שהוא חייב בנזקיו של שני כשהוזק גופו של שני אבל אם הוזקו כליו פטור שאינו חייב על הכלי' בבור וכל תקלה תולדו' בור הוא כמו שנתבאר.

ב. הקדרים והזגגים וכיוצא בהם שהיו מהלכים זא"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהם יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל לארץ בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאו אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו ואם הזהירו זא"ז כלם פטורין.

ג. נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו הדי הוא חייב בנזקי כולם הואיל והיה לו לעמוד ולא עמד.

הגה. וי"א דדוקא אם מונח הראשון באלכסון.

סימן תיד - אימתי אדם רשאי להוציא זבלים לרשות הרבים. ובו ב' סעיפים.

א. לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו זבל ואם הוציאם קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהם זכה מעת שנידושו והשביחו ואם קדם אדם וזכה בהם משעת הוצאה לרשות הרבים אין מוציאין מידו ואע"פ שהם כהפקר אם הוזק בהם אדם או בהמה הרי זה המוציא חייב לשלם.

ב. יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים וכל שכן מים נקיים ושופכין שלו שאין שוהין ומתעכבים ברשות הרבים שמותר לשפכן אפי' בימות החמה ואפי' מים סרוחין כל שדעתו לפנותו לאלתר ואפילו מתקן בור פחות משלשה טפחים אין בני רשות הרבים יכולים לעכב ולצבור אותם שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם וחייבים על זה הגלל משום גזל כיון שאין בו שבח אם נדוש לא קנסו בו.

הגה. וי"א דלאחר שהוזק כל הקודם זכה.

סימן תטו - הגודר גדרו בקוצים והוזק בהם והמצניע קוצים בכותל חבירו. ובו ג' סעיפים.

א. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והפריחו לרה"ר והוזק בהם אחר חייב נזק שלם ואם גדר בקוצים בצמצום בתוך רשותו פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים.

ב. המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר כותלו ונפל לרה"ר והזיק אם כותל רעוע הוא המצניע חייב ואם כותל בריא הוא בעל הכותל חייב.

הגה. ואם הזיקו בשעת נפילה י"א דבעל כותל חייב בכל ענין ואם נפלה הכותל מאיליו אם היתה בריא פטורים ואם היתה רעוע המצניע חייב ואם סתרה אינש דעלמא הסותר חייב והמצניע פטור.

ג. מדת חסידות הוא שיצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה כגון שישליכם לנהר או ישרפם.

סימן תטז - הכותל והאילן שהיו רעועים ונפלו והזיקו. ובו סעיף א'.

א. הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם אע"פ שהפקירם לפי שאינם דומים לבור שהרי אין תחילתן להזיק ואם היו רעועין ב"ד קובעין לו זמן ודוקא שהתרו בו ב"ד אבל בלא ב"ד אע"פ שהתרו בו חביריו אינו כלום מיהו אם חפר בכותל וגרם להפילו חייב בניזקין והוה ליה חציו ממש לקוץ את האילן ולסתור את הכותל וכמה הזמן ל' יום נפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב מפני שהשהה אותם.

הגה. וכ"ז כשבנאה מתחילתו כראוי אבל אם לא בנאה כראוי ומחמת זה נפל הכותל חייב בנזקה.

סימן תיז - כל דבר המזיק אין מוציאין אותו לר"ה. ובו ז' סעיפים.

א. לא יסקל אדם מרשותו לר"ה ואין עושין חלל תחת ר"ה ולא בורות ולא שיחין ולא מערות ואע"פ שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת מלמטה שלא מדעתו.

הגה. וי"א דאע"נ דהכי דינא הוא מ"מ כבר נהגו לעשות ביבין ומרתפות תחת חלל ר"ה וכן זיזין וכולן מוחלין על כך מאחר שכן נהגו ועוד שר"ה הם של מושלי העיר ולכל מה שנותנין רשות אזלינן בתריה ולפי ענין המנהג

והחופר בור לצורכי רבים מותר.

ב. אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר"ה אא"כ היו למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך על גבי ר"ה ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציאו כנס ולא הוציא ה"ז מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומם לעולם שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

הגה. ודוקא במקום שרבים דורסים בו אבל אם אין דורסים שם כגון שבנה שם אצטבא אע"ג דרבים מעבירים שם משאם יכול להחזיר הכותל למקומו.

ג. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאות לר"ה ה"ז בחזקתה ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה.

ד. אילן שהוא נוטה לר"ה קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ומניחים מקום פנוי משתי שפתות הנהר ברוחב כתפי המלחים שיורדי' שם ומושכים הספינה וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד ואין מתרין בבעלי' שהרי מעכב מושכי הספינה.

ה. אין שורין טיט בר"ה להשהותו זמן רב ואין לובנים בו לבנים אבל גובלים שם טיט לצורך בנין אבל לא לעשות לבנים.

ו. הבונה ברה"ר כשמכין האבני' צריך שלא ישהה שם אלא מביא ובונה מיד.

ז. וכלם שהזיקו חייבי' לשלם נזק שלם.

סימן תיח - נזקי האש פטורו וחיובו וטמון באש וכל דיניו. יח"ס.

א. אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו ויש לו דין אש לפטור בו טמון.

ב. כתיב כי תצא אש אפילו מעצמה שהדליק בתוך שלו והלך ודלק בתוך של חבירו אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו חייב לשלם הכל אא"כ הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק בשיעור ויצא והזיק פטור.

הגה. וכל זה במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך חבירו אפי' עברה כמה מילין חייב.

ג. וכמה שיעור הרחקה הכל לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם.

ד. הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים ורחבם שמונה אמות פטור עברה גדר אומדים גובה הגדר וגובה הדליקה והעצי' והקוצי' המצויים שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב.

ה. בד"א באש הקודחת אבל אם היה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו עצים מצויים שם אין לה אומד אלא אפי' עברה אלף אמה חייב.

ו. נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו.

ז. השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בד"א כשמסר להם גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.

ח. שלח הבעירה ביד הפקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב.

ט. אחד הביא את האור וא' הביא את העצי' המביא את העצי' חייב אחד הביא את העצי' וא' הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כלם פטורי' וכן אם היה הרוח שאינה מצויה מנשב בשעה שבא האחרון לשם האחרון חייב ליבה וליבתו הרוח חייב.

הגה. וי"א דאין המלבה חייב אלא שיש בליבוי שלו כדי ללבות ואין ברוח לבד כדי ללבות אבל אין בכל א' כדי ללבות או ביש בכל א' כדי ללבות פטור וי"א דה"ה אם שנים לבו ואין בכל א' כדי ללבות פטורין.

י. עשה האחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב.

יא. הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל הדליק' להגיע ברוח מצויה חייב לשלם ואם אינה יכולה להגיע ברוח מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

יב. גמל שהוא טעון פשתן ועבר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה ואם הניח החנוני נרו מבחוץ הוא חייב לשלם אז דמי הפשתן לבעל הגמל ואפי' הוא נר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק.

הגה. וי"א דאם הדליקה במקום אחד ונתפשט האש למקום אחר חייב על מקום האש נזק שלם ועל השאר חצי נזק ואם הגמל סכסך האש בכל הבירה חייב על כלו נזק שלם וע' לעיל סי' שצ"ב חלוקין אלו.

יג. טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בו אפי' מוריגים וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום הכלים הטמונים כאלו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לו לגדור ולא גדר אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפי' בתוך שלו ולא כלו חציו כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר כמו שנתבאר בסי' צ' ובבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם וכל מה שיטעון בעל הבית שהיה בבית ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ובלבד שיטעון דברי' שהוא אמוד בהם שהם שלו או שרגילים להפקיד בידו.

יד. המשאיל מקום לחבירו להגדיש בו והגדיש והטמין בו כלים והדליק המשאיל ושרף הגדיש והכלים שבתוכה אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד.

טו. השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפם בשעורים או שהגדיש שעורים וחיפם בחטים אינו משלם לו אלא דמי שעורים בלבד.

טז. מי שראה דליק' שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיס' הקמה אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשאו טמון ה"ז פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

יז. אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאלו הזיקו בידו [שאע"פ] שאש ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחציו והוא שהי' האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא היה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפי' אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם שאינו חייב אלא בנזק בלבד ופטור מארבע דברים.

יח. הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי' התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרוג חבירו אבל אם הניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף חייב שאינו חושש לסלקו כיון שזה חייב לשלם לו ועבדו כגופו ושורו כבגדו.

הגה. וי"א דעבד קטן דינו כשור וי"א דוקא בשור כפות אבל בשור שאינו כפות פטור.

סימן תיט - כיצד נפרעים לנזקים מהמזיק ומיורשיו. ובו ג' סעיפי'.

א. כשב"ד נזקקים לגבות לניזק מנכסי המזיק גובין מהמטלטלין תחלה ואם לא היו מטלטלין כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק גובין השאר מהקרקע המעולה שבנכסי המזיק וכל זמן שימצא מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע ואפי' שיש לו כסף יכול לפורעו בסובין דכל מטלטלים מיטב נינהו ושמין אותה כמו שיכול למוכרה מיד ובמקומו וכשמשלם מהקרקע אפי' היתה זבורית של מזיק טובה כעידית של ניזק אינו מקבל ממנו אלא מגבין לו מעידית שבנכסי המזיק.

ב. אם יש למזיק שני עידית אין הניזק יכול לומר לו תן לי מעידית פלוני אלא תלוי ברצון המזיק לתת לו איזה שירצה אבל אם המזיק חפץ לתת לו העידית שבקש אלא שהיא עתה בזול וממתין עדי שתתייקר ואומר אם תרצה אותה קח אותה כפי מה שהיא עתידה להתייקר אין שומעין לו אלא צריך ליתנה לו כפי מה ששוה עתה.

ג. מת המזיק קודם שיפרע מגבין לניזק מהמטלטלין של יתומים ואם לא הניח מטלטלין מגבין לו מזיבורית שבקרקעותיו שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מהזיבורית.