שלחן ערוך הלכות נזקי ממון סימן שפט-ת
סימן שפט - דין ממון האדם שהזיק וחילוק שבין
תם למועד ובאיזה מקום חייב קרן ושן ורגל. ובו כ' סעיפים.
א. כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקו
חייבים הבעלים לשלם שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו א' השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף
לא דבר הכתוב בשור אלא בהווה.
ב. וכמה משלם אם הזיקו בדברים שדרכה לעשות
תמיד כמנהג ברייתה כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או שהזיקה ברגלה או בדרך הילוכה חייב
לשלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ואם שנה ועשה מעשים שאין
דרכה לעשות תמיד והזיקה בהם כגון שור שנגח או נשך חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו
שנאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו'.
ג. כיצד שור שוה מנה שנגח לשור שוה עשרים
והמיתו והרי הנבילה שוה ארבעה בעל השור המזיק חייב לשלם שמנה ואינו חייב לשלם אלא מגוף
השור שהזיק שנאמר ומכרו את השור החי.
ד. לפיכך אם המית שור שוה עשרים לשור שוה
מאתים והנבלה שוה מנה אין בעל הנבלה יכול לומר לבעל החי תן לי חמשים אלא אומר לו הרי
שור שהזיק לפניך קחהו ולך אפי' אינו שוה אלא דינר וכן כל כיוצא בזה.
ה. העושה מעשה שדרכו לעשות תמיד כמנהג ברייתו
הוא הנקרא מועד והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשותו תמיד כגון שנגח או נשך הוא
נקרא תם וזה המשנה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעש' מועד לאותו דבר שהרגיל בו שנא'
או נודע כי שור נגח הוא.
ו. חמשה מעשים תמים יש בבהמה ואם הועד לא'
מהם נעשית מועדות לאותו מעשה ואלו הם הבהמה אינה מועדת מתחלתה לא ליגח ולא ליגוף ולא
לנשוך ולא לרבוץ על הכלים גדולים ולא לבעוט ואם הועדה לאחד מהם הרי זו מועדת לו אבל
השן מועדת מתחלתה לאכול את הראוי לה והרגל מועדת מתחלתה לשבר בדרך הילוכה.
ז. הבהמה יש מי שאומר שהיא מועדת מתחלתה
לרבוץ על פכים קטנים ולמעך אותם ויש חולקין עליו.
ח. חמשה מיני חיה מועדים מתחלת ברייתן להזיק
אפי' אם הם בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהם
חייב נזק שלם ואלו הם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס וכן הנחש שנשך ה"ז מועד
ואפי' היה בן תרבות.
ט. כל מועד משלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו וכל
תם משלם חצי נזק מגופו.
י. בד"א כשנכנסת הבהמה לרשות הניזק
והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בע"ה ה"ז פטור
על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק והרי מפורש בתורה ושלח
את בעירה ובער בשדה אחר.
הגה. כל זה ל' הרמב"ם וצ"ע דמקרא
זה בשן ורגל הוא דכתיב לפטרן ברשות שניהם אבל ברשות המזיק דפטור אפי' בקרן אין ענין
מקרא זה טעם אליו אלא דפטור מכח דא"ל אילו לא נכנסת כו' והא דפטור ברשות המזיק
דוקא שנכנס שלא ברשות אבל נכנס ברשות כגון פועלים הנכנסין לתבוע שכרן ונגחן שורו של
בעל הבית חייב.
יא. הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של
שניהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהוא של שניהם והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס
לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה או שהיא של שניהם להכניס בה בהמה ואין שום אחד מהם רשאי
להכניס בה פירות אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה"ז פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן
ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הלוכה ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או
נשכה אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת נזק שלם.
יב. היה החצר של שניהם מיוחדת לפירות ולא
להכניס בה בהמה הכניס שם אחד מהשותפים בהמה והזיקה חייב אפילו על השן ועל הרגל.
יג. וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהם והיה
רשות לאחר מהם בלבד להכניס לה פירות והזיקה פירותיו חייב על השן ועל הרגל.
יד. אם הוא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים
ולשני לשוורים ולא לפירות והזיקה בהמתו של אותו שמיוחדת לו לשוורים ולא לפירות לאותו
שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו הו"ל חצר הניזק בקרן פטור דלגבי דידיה
הוה ליה חצר המזיק ואם הזיקה בהמתו של אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים
בקרן חייב דלגבי דידיה הוה ליה חצר הניזק בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק.
טו. שן ורגל אין חייבין אא"כ הזיקו
ברשות הניזק אבל בר"ה פטורים וא"צ לומר ברשות המזיק ומיהו אם התיז אבנים
בר"ה והלכו והזיקו ברשות הניזק או עץ ארוך מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות הניזק
ודרסה עליו בר"ה ושיברה כלים ברשות הניזק חייב.
טז. ראובן הכניס פירותיו לחצר שמעון שלא
ברשותו ונכנס שורו של לוי שם ואכלתם פטור.
הגה. אבל אם הכניס ראובן פירותיו ברשות ונכנס
שורו של לוי שלא ברשות חייב דהוי כחצר של שותפים ונכנס שם שור של אחרים להזיק דחייב.
יז. חצר שהוא של שניהם לשוורים ולאחד מהם
לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשורים הכניס בה שורו והזיק השור לטלית
וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה אלא שמין הנזקין בב"ד וכל מי שהזיק יותר
ישלם.
יח. ג' אבות נזיקין בשור הקרן והשן והרגל
ונקראו אבות מפני שהם כתובים בפסוק ולהם תולדות שכל דבר הדומה לו מכל אלו נקראו תולדות
ודינו כמוהו חוץ מנזק צרורות כמו שיתבאר.
יט. כיצד שור האמור בתורה הוא שנגח בקרן
ואין דרכו בכך אלא דרך מקרה ואין לו הנאה בהזיקה וכל הדומה לו דינו כמותו כגון שנגפה
בגופה או נשכה או בעטה או רבצה על כלים ושברתם וכן אם אכלה כסות או כלים דינה כקרן
ואינו משלם אלא חצי נזק בין ברשות הניזק בין בר"ה ועוד יש דברים שהזיקה ברגלה
או בפיה ודינם כקרן ויתבארו בסי' ש"צ.
כ. פרה שרבצה בר"ה והלכה פרה אחרת דרך
עליה ובעטה בה אע"פ שזאת שינתה ורבצה אין למהלכת לבעוט בה אבל אם הזיקה דרך הילוכה
פטורה.
סימן שצ - נזקי רגל ותולדותיו ודיני צרורות
וכלב ותרנגול שקפצו. ובו יב סעיפים.
א. רגל היא אב שושלח את בעירה הכתוב בתורה
הוא שהבהמה הולכת ברגליה ומזקת בדרך הילוכה והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בו הנאה וכל
הדומה לדברים אלו הוא תולדותיו ודינו כמוהו כיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה
או בשליף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה או במשוי שעליה ותרנגולים שהיו פורחים
ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטנפום או נקרו
בהם וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי הכלים ושברתם
כל אלו תולדות הרגל ודינם כמוהו.
ב. כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשות
תמיד והזיקה ברשות הרבים או שכשכשה בגיד שלה ברשות הרבים והזיקה פטור ואם תפס הניזק
גובה חצי נזק ממה שתפס שזה הדבר ספק הוא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליו ברשות הרבים
או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים.
הגה. וי"א דבכל ספקא דדינא לא מהני
תפיסה ולכן אפי' אם תפס מפקינן מיניה ולדעת הרא"ש דכשכשה בזנבה לא הוי ספק ודאי
פטור.
ג. כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות המנתזין
מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה שאע"פ שתולדות רגל הם ופטור עליהם בר"ה כרגל
ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מהיפה שבנכסיו כרגל שהוא אב אעפ"כ אינו משלם אלא חצי
נזק כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברו את הכלים משלם
חצי נזק מהיפה שבנכסיו ודבר זה הלכה למשה מסיני.
ד. וכן אם היתה מהלכת בר"ה ונתזו צרורות
מתחת רגליה לרשות הניזק ושבר את הכלים משלם חצי נזק והוא הדין לתרנגולים שהדסו והעלו
עפר או צרורות ושברו וכן חזיר שהיה נובר באשפה והתיז צרורות והזיק משלם חצי נזק.
ה. דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו ונפל
על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק ויש מי שאומר שהוא
הדין לכח כחו.
הגה. דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום
אחר ונשבר שם משלם נזק שלם.
ו. היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה
צרורות והזיקו ברשות הרבים פטור ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק
הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה.
ז. בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות
מחמת הבעיטה והזיקה שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת צרורות ואם תפס הניזק
ח"נ אין מוציאין מידו ואפי' היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה שלא תתיז וביעטה והתיזה
משלם רביע נזק ואם תפס הניזק חצי נזק אין מוציאין מידו.
הגה. וכבר נתבאר דיש חולקין וסבירא להו דלא
מהני תפיסה בספק דינא.
ח. בהמה שהטילה גללים לעיסה היינו צרורות
וכגון דדחיק לה עלמא שאין לה מקום לנטות אנה ואנה דאי לאו הכי הוי שינוי ותולדה דקרן
הוא.
ט. כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות
כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול
שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד"א כשיש בו זרעונים
דהשתא הוי אורחיה אבל אם אין בו זרעונים הוי שינוי ולא דיינין ליה השתא.
י. התרנגולים מועדים להלך כדרכן ולשבר או
היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק.
הגה. זהו לשון הרמב"ם והוא סתום אבל
אחרים כתבו היה חוט או משיחה קשורה ברגליה אם גררה ושברה בו כלי דרך הלוכה משלם נזק
שלם זרקו ושבר בו משלם חצי נזק [ואם הזיק אחר שנח פטור] בד"א בחוט של הפקר או
שיש בעלים והצניעו ונקשר מאליו אבל אם החוט של בעל התרנגול ולא הצניעו אפי' נקשר מאליו
ושבר ע"י זריקה חייב נזק שלם דחצי נזק דצרורות אינו אלא בהתיזה דבר הפקר אבל אם
התיזה דבר של בעלים ולא הצניעו חייב נזק שלם ואם החוט של אחרים בעל החוט חייב בין הזיק
התרנגול דרך גרירה או דרך זריקה הואיל ולא הצניע ה"ז שלו ואם הזיק החוט לאחר שנח
חייב משום בור המתגלגל בד"א בתרנגול של הפקר אבל אם יש לתרנגול בעלים אם הזיק
דרך גרירה שניהם משלמים ביחד ואם הזיק דרך זריקה בעל התרנגול נותן רביע ובעל החוט ג'
חלקים ואם הזיק לאחר שנח בעל התרנגול פטור ובעל החוט חייב הכל וכ"ז בנקשר מאיליו
אבל אם קשרו אדם ברגל התרנגול אז הקושר חייב בכל ענין אפי' יש לחוט בעלים וה"ה
אם היה החוט מונח במקום מוצנע והניח אדם במקום תורפה וע"י זה נקשר בתרנגול הוי
כאלו קשרו בידים.
יא. תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל
ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורחיה היא או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו
ליפסק על ידי חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נזק שלם ואם החבל חדש ואין
עיסה דבוקה בו משונה הוא ואינו חייב אלא חצי נזק בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך
אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם משלם נזק שלם.
יב. הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה
ושברו את הכלים משלמים נזק שלם מפני שמועדים הם לדבר זה וכן אם נפלו והזיקו שעלייתן
לראש הגג פשיעה ואע"פ שנפילתן אונס כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
הגה. י"א דאם הכלים סמוכים לכותל שאין
ראויין לשבר ע"י קפיצה ונפלו פטור דאונס הוא ואם הכלי ארוך וראשו אחד קרוב לכותל
וראש השני רחוק בענין שראוי לשבר ע"י קפיצה ונפלו קרוב לכותל ושברו חייב דתחילתו
בפשיעה ע"י קפיצה ואם הכותל צר אפי' קרובים לכותל ונפלו חייב והוא שקפצו כדרכם
אבל אם קפץ הכלב ברקידה והגדי נסרך דהוי שינוי גבייהו אין משלמין אלא חצי נזק
קפצו מלמטה למעלה משלמים חצי נזק שנתלה הגדי
ונסרך וקפץ הכלב אבל נסרך הכלב ודלג הגדי בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים נזק
שלם וכן תרנגול שדלג בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה משלם נזק שלם וה"ה מי שמסר
ביתו לשומרו והיה בו חש"ו צריך לשומרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה.
סימן שצא - שן באיזה מקום ובאיזה אכילה משלם
מה שהזיקה או מה שנהנית. ובו יב סעיפים.
א. שן היא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא
מוקמינן לה נמי בבהמה שאוכלת פירות חבירו דברים הראוים לה ונהנית באכילתן חייב נזק
שלם בין שאכלתן בין שלא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותם לגמרי לפיכך כל הדומה לזה
שמזיק בדבר שהיא נהנית היא תולדה דשן כגון דנתחככה בכותל להנאתה והזיקה או שטנפה פירות
וכלים להנאתה כגון שנתגלגלה עליהם.
ב. בד"א שאכלה דבר הראוי לה אבל אכלה
דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק בין שאכלה אותם
בחצר הניזק בין שאכלה אותם ברשות הרבים.
ג. אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא ע"י
הדחק כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכת
בשר וחתול שאכל תמרים חשיב שפיר אכילה אבל בהמה שאכלה בשר או תבשיל לאו אורחא הוא ומשלם
חצי נזק אכלה פת הוי אורחא אבל חיה לאו אורחא לא בפת ולא בתבשיל.
ד. בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלחם
משלם נזק שלם גם על הסל שכך דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אבל אם אכלה הלחם תחלה ואח"כ
שברה הסל אינו משלם על הסל אלא חצי נזק דהוי קרן ואינו משתלם אלא מגופו.
ה. ראתה אוכלים ע"פ החבית ונסתבכה בחבית
לעלות כדי לאכול האוכלים ושברתו משלם גם על החבית נזק שלם שכן דרכה לעלות עליו כדי
לאכול האוכלים.
ו. חיה שטרפה בהמה ואכלתה או שאכלה בשר חי
אורחא היא ומשלם נזק שלם אבל כלב שהמית כבש וחתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם משונה
הוא ואינו משלם אלא חצי נזק ודוקא בפחת שפחתה מיתה אבל דמי הנבילה משלם ברשות הניזק
נזק שלם ובר"ה מה שנהנית שאכילה אינו שינוי שכן דרכן לאכול נבילות אפי' של בהמות
גדולות.
ז. אין חייב השן לשלם נזק שלם אא"כ
אוכלת ברשות הניזק אבל אם לקחה בחצרו והוציאה משם ואכלה בר"ה או בחצר של אחר פטור
מלשלם יותר ממה שנהנית ואם לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק יש מחייבים לשלם
נזק שלם משום דפי פרה כחצר הניזק דמי ונ"מ אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה כגון
שהיו הפירות מונחים במקום שאי אפשר ליטלם משם ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר
שמעון לפי פרת לוי חייב לוי אם המושיט חרש שוטה וקטן או שאין לו לשלם שאם היה אפשר
להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור.
ח. אכלה בר"ה משלם כל מה שנהנית דהיינו
כל מה שאכלה אינו משלם אותו אלא כאלו היתה תבן ואם אכלה אוכלים הרעים לה כגון שאכלה
חטים הואיל ולא נהנית פטור.
ט. היו הפירות מונחים בצידי רחבה והיא בתוך
הרחבה והחזירה ראשה לצידי רחבה ואכלה מהן אינו משלם אלא מה שנהנית דכיון דגופה ברשות
הרבים הוי ליה שן ברה"ר אבל אם יצאה מרחב' לצידי רחבה ואכלה שם משלם מה שהזיקה
אכלה מפתח החנות אינו משלם אלא מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה.
י. הקצה מקום מרשותו לרשות הרבים והניח שם
פירותיו ואכלתם שם חשוב כרשות הרבים.
יא. היתה מהלכת בר"ה ופשטה צוארה ואכלה
מעל גבי חבירתה ואפי' עמדה אינו משלם אלא מה שנהנית שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי
זו ואם קפצה ואכלה מעל גבי חבירתה משלם מה שהזיק' גבי חבירתה כחצר הניזק הוא חשיב.
הגה. וי"א דדוקא שהוא בענין שאי אפשר
לה לאכול כי אם בקפיצה אבל אם תוכל לאכלם בלא קפיצ' אז חשיב כרשות הרבים.
וה"ה להיתה קופתו מופשלת לאחוריו ואכלה
פירות שבקופה.
יב. בהמה שהית' עומדת ברשות הניזק ותלשה
פירות מר"ה ואכלתן ברשות הניזק הרי הדבר ספק.
הגה. והוא הדין אם הבהמה עומדת ברשות הרבים
ונטלה האוכל מרשות הניזק ואכלה בר"ה דהוי הדבר ספק ודוקא בכה"ג שהמאכל ברשות
אחד והבהמה גלגלה המאכל לרשות שני אבל אם המאכל דבר ארוך מקצתו מונח בפנים ומקצתו מונח
בחוץ וכשמושכת ראש האחד ראש השני נגרר אחריה בכ"מ שהיא מתחלת למושכו חשבינן ליה
כאלו אכלו שם בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים
לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית ואם תפס
הניזק כמה שהזיק' אין מוציאין מידו.
הגה. וכבר נתבאר סי' ש"צ דיש חולקין
וסבירא להו דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא.
סימן שצב - דין כלב שנטל חררה ואכל חררה
והדליק הגדיש. ובו ס"א.
א. כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה
בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש
חצי נזק ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום
הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור בד"א כששמר בעל הגחלת את אשו וסגר הדלת ובא
הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל
הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה.
הגה. ויש אומרים דעל מקום החררה משלם כל
אחד החצי ועל שאר הנדיש בעל הכלב נותן רביע ובעל הגחלת שלש' חלקים ואם זרקה על הגדיש
אז משלם בעל הכלב רביע אפי' על מקום החררה ובעל הגחלת שלשה חלקים.
סימן שצג - הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא
ברשות והוזק בהן בעל החצר. ובו ד' סעיפים.
א. הכניס פירותיו לחצר שלא ברשות ואכלתן
בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוחלקה בהם והוזקה בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות פטור
כמו שיתבאר לקמן סוף סי' שצ"ח ואם קבל עליו ב"ה לשמור את הפירות בעל הבית
חייב.
ב. הכניסן שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב
והוזקה באכילתן בעל הפירות פטור מפני שהי' לה שלא תאכל.
ג. הכניסן ברשות והניחו בעלי החצר את זה
שהרשוהו בחצר לשמרו ואכלתן בהמתו של בע"ה והוזק' באכילתן בעל הפירות חייב שכיון
שראה הבהמ' אוכלת דברים המזיקים לה והניח' חייב שהרי אין בעלי החצר מצויים שם להעביר
הבהמ' מהם ומעשה באש' אחת שנכנס' בבית שבנתה ללוש ולאפות והניחוה ונתעלמו כדי שלא יביטו
בה בעת לישת' ואפיית' ובא עז של בעה"ב ואכל הבצק ומת וחייבוה חכמים לשלם דמיו
וכן כל כיוצא בזה.
ד. המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתם
בהמתו של בעל השד' פטור ואם הוחלק' בהם והוזק' בעל הפירות חייב אכלתן והוזק' באכילתן
פטור ואם הגדיש ברשות בעל השד' חייב אע"פ שלא קבל עליו לשמור שהשומר בגרנות כיון
שא"ל הגדש בכאן כמי שאמר לו הגדש ואני אשמר לך הוא חשוב.
סימן שצד - בהמה שנפל' לגנה והזיק' וכיצד
משערין ההיזק ובו ו' סעיפים.
א. בהמה שהוחלק' באבן או במימי רגלים ונפל'
לגנה ונחבטה על גבי פירות וירקות או שאכל' משלם מה שנהנית ואפי' הלכ' מערוגה לערוג'
ואפי' נשאר שם כל היום כולו אינו משלם אלא מה שנהנית ומה הנאה יש לה בחבטה שהרי מצאה
מקום רך ולא נתרסקו איבריה אבל אם ירדה כדרכ' ואכלה משלם מה שהזיק' ואפי' טנפה פירות
במי לידה משלם מה שהזיק' מפני שתחלתו בפשיע' וכן אם דחפה חבירת' ונפל' משלט מה שהזיק'
מפני שהי' לו להעבירה אחת אחת כדי שלא ידחפו זו את זו
הגה. וי"א דאם דחפה חבירתה לא מקרי
פשיעה אלא הוי אונס ופטור אם העבירה אצל גינת חבירו והיה אפשר לה לירד וליכנס לגינה
אפילו נפלה באונס חייב דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ויש מי שחולק בזה.
ב. הוחלקה ונפל' ויצא' וחזרה לגינה אע"פ
שחזר' שלא לדעת הבעלים משלם מה שהזיק' מפני שהי' לו לשומר' שלא תחזור שהדבר ידוע שכיון
שידע' דרך הגינה הרי היא חוזרת מאליה.
הגה. מיהו אם שמרה בשמירה מעולה ויצאה והזיקה
פטור.
ג. המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו המעמיד
חייב לשלם מה שהזיק' וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיק' זה שהכיש' חייב.
הגה. ואפי' הפירות ברשות הרבים דהוי כמזיק
בידים. ודוקא הכישה כיוצא בזה אבל קם לה באפה עד שהלכה שם פטור דהוי נרמא בניזקין.
ד. כל בהמ' שהזיק' פירות מחוברים משערים
מה שהזיק' בששים ומשלם מי שנתחייב לשלם כיצד הרי שאכל' בית סאה שמין ששים בית סאי'
באות' השד' כמה הי' שוה וכמה היא שוה עתה אחר שנפסד בו הבית סאה ומשלם השאר וכן אם
אכלה קב או רובע אפי' קלח אחד שמין אותו בששים. י
ה. אכלה פירות גמורים שאינם צריכי' לקרקע
משל' דמי פירות גמורי' בשיווייהן אם סאה דמי סאה ואם סאתים דמי סאתים.
ו. הרי שאכלה פירות דקל אחד וכן הקוצץ פירות
דקל חבירו ואכל אם היה דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות משערים אותו בששים
על גבי הקרקע ואם דקל פרסי וכיוצא בו הוא שהתמרים שלו יפות ביותר משערים הדקל בפני
עצמו כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה.
הגה. וי"א דאם לא נגמר גדולו משערין
בששים ואם נגמר גדולו משערין כמו שהוא.
סימן שצה - המשסה את הכלב בחבירו או בעצמו.
ובו סעיף א'.
א. המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור מדיני
אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב חצי נזק שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק
נושך לא היה לו להניחו ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנ' ובא אחר ושינ' בו פטור.
סימן שצו - כיצד שמירת תם ומועד או מסרן
לשומר חנם או לשומר שכר. ובו י' סעיפים.
א. שור המועד וכן שן ורגל שהם מועדים מתחילתן
די להם בשמירה פחותה לפיכך אם קשרם בעליו במוסרה ושמרם שמיר' פחותה ויצא' והזיקו פטור
בד"א במועד אבל תם לא סגי ליה לא במוסירה ולא בשמירה פחותה עד שישמרנו שמירה מעולה
זו היא שמירה מעולה דלת שיכול' לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה ושמירה פחות' שיכולה לעמוד
ברוח מצויה ולא בשאינה מצויה אבל אם אינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה כאלו לא שמרו
כלל וחייב אפילו לא נפלה הדלת ע"י הרוח אלא לסטים הוציאו' או חפרה או חתר' הדלת
והפילתו דתחילתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת וסופו באונס לגבי חתירה. וקיימא לן כל שתחלתו
בפשיע' וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה חייב אבל אם חתרה פרצה ויצא' משם פטור שאין האונס
בא מחמת הפשיעה.
ב. שמרה כראוי ונפרצה בליל' או שחתר' הדלת
ויצאה והזיק' פטור אפי' ידע שנפרצה שאינו חייב לצאת לטרוח אחריה ודוקא נפרצה בליל'
אבל נפרצ' ביום חייב דקלא אית למלתא ומסתמא ידע.
ג. הוציאוה לסטים הם חייבים משעת משיכה או
שהכישוה במקל להוציאה ודווקא שהוציאו' כדי לגזלה אבל הוציאוה כדי לאבדה פטורים.
ד. הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצא' והזיקה
אם היה גדר בריא וחזק חייב וי"א דאינו חייב בנזקי הבהמה אלא אם הכישה והזמינה
לנזק וכן עיקר וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב אם נאבדה ואם היה כותל רעוע
פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
ה. הניחה בחמה אפי' חתרה ויצא' והזיק' חייב
זה שהניח' שם שכיון שהניחה בחמה הרי היא מצטערה ועושה כל שאיפשר לה לעשות לברוח.
הגה. ולכן אפילו היתה קשורה בקשר חזק חייב.
ו. מסר השור לחרש שוטה וקטן אע"פ שהי'
השור קשור הבעלים חייבין שדרך השור להתיר הקשר ולצאת ולהזיק אפי' שמרוהו שמיר' מעולה
וחתרה ויצא' והזיק' הבעלים חייבים.
ז. מסר שורו לחמש' בני אדם ופשע בו א' מהם
ויצא והזיק אם אינו משתמר אלא בחמשתן זה שפשע בשמירתו חייב ואם משתמר בשאר אף אלו הנשארים
חייבים ויש מי שאומר דה"מ כשאמרו כיון שאינך רוצ' לשמרו גם אנו מסולקים משמירתו
אבל אם לא נסתלקו משמירתו הוא פטור והם חייבים.
ח. מסרו לאחד מארבע' שומרים מסתמא קבל עליו
שלא יזיק ושלא יוזק וה"מ בשור סתם אכל אם מכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל עליו אלא
שלא יזיק אבל לא שלא יוזק ואם לא שמרוהו כלל ויצא והזיק נכנסו תחת הבעלים וחייבים לשלם
תם חצי נזק ומועד נזק שלם והבעלים פטורים ואם אחר שהזיק התם ברשותו אומרים לבעלים הרי
שלך לפניך לא אמר כלום שהרי ב"ד לוקחים אותו להשתלם מגופו ואם שמרוהו כראוי שמיר'
מעול' השומרים פטורים והבעלים חייבים בנזק בלבד שהיא תמה אבל בנזק שן ורגל גם הבעלים
פטורים ואם שמרוהו שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור ואם ש"ש או שוכר או שואל
הוא חייבים.
ט. מסרו השומר לשומר אחר והזיק חייב ששומר
שמסר לשומר חייב אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר ואם הזיק חייב השומר הראשון לשלם לניזק
וילך לעשות דין עם השומר השני ואם מסרה שומר ראשון לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו
תחת השומר וחייבים.
י. אם הזיק שורו של שואל לשורו של משאיל
או איפכא נתבאר בסי' שמ"ז.
סימן שצז - מי שבהמתו רגילה ליכנס לתוך שדה
חבירו ובהמת הקצבים שמזקת. ובו ב' סעיפים.
א. מי שבהמתו רגיל' ליכנס לשד' חבירו ומזיקתו
יכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו וצריך לשומר' ואינו יכול לומר לו גדור
שדך כדי שלא תכנס בו.
ב. הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק
אם הם מזיקות אפי' בר"ה מתרים בבעלי' ג' פעמים שישמרם ואם לא שמרום רשאי הניזק
לשחטם שחיטה כשיר' ואומרים לבעלים בואו ומכרו הבשר שלכם.
סימן שצח - הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות
או נתן רשות להכניסו. ובו ה' סעיפים.
א. הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות ונגחו
שורו של בעל החצר פטור. וכן אם הזיקו בעל החצר פטור שיכול לומר כיון שהכניסו שלא לדעת
לא ידעתי עד ששגיתי בו ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נזק שלם שאע"פ שיש לו רשות
להוציאו מרשותו אין לו רשות להזיקו.
ב. הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו
כאלו הזיקו בר"ה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם.
ג. קלקל את החצר כגון שחפר בורות שיחין ומערות
בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור מפני שהיה לו לסתמו.
ד. נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו אם הבאישם
בשעת נפיל' חייב בנזקי המים ואם הבאישם אחר נפיל' פטור שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור
והמים חשובים ככלים ובור פטור בנזקי כלים.
ה. אם הכניסו ברשות בעל החצר פטור בעל השור
ואם הזיק שור בעל לשור הנכנס ברשות פטור אא"כ קבל עליו בעל החצר שמירתו.
הגה. וי"א דכיון דנתן לו רשות ליכנס
הוי כאלו קיבל עליו שמירתו ודוק' בנזיקין דאתו ליה מבעל החצר אבל בנזיקין דאתו ליה
מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו.
סימן שצט - פרה שהזיקה גובה מולדה ושור שנגח
פרה מעוברת כיצד שמין אותה. ובו ה' סעיפים.
א. פרה מעוברת שהזיק' גובה חצי נזק ממנה
ומולדה מפני שהיא כגופה אפי' ליתא לפרה משתלם כל חצי נזק מהולד מפני שהיא מגופה אבל
תרנגולת שהזיק' אינו גובה מביצת' מפני שהביצה אינו מגופה אלא מובדלת ומופרשת.
הגה. מיהו אם הביצה אגודה עדיין בגופה י"א
דגובין ממנה.
ב. פרה מעוברת שנגח' ונמצא עוברה בצדה ואין
ידוע אם קודם נגיח' ילדה ואז אין להשתלם מהולד או לאחר נגיח' ילדה ויש להשתלם מהולד
ואין הפרה לפנינו המוציא מחבירו עליו הראי' ולא יטול מהולד.
ג. וכן שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת
בצדה ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפיל' או אם הפילה קודם המוציא מחבירו עליו הראי' ואפי'
שהניזק טוען ברי והמזיק טוען שמא ואפי' שאין המזיק מוחזק כגון שעומדת באגם פטור ואפי'
משבוע'.
הגה. מיהו אם תפס הניזק נאמן אם יש לו מיגו
דלא היו דברים מעולם.
ד. נגח פרה מעוברת והפיל' אין שמין פחת פרה
בפני עצמה ופחת הולד בפני עצמה אלא שמין כמה היתה הפר' שוה כשהית' מעוברת ובריאה וכמה
היא שוה עכשיו היא והנפל שלה ומשלם הפחת או חציו אם היה תם.
ה. היתה הפרה לאחד והולד לאחר הרי פחת השומן
שפחת גוף הפר' לבעל הפר' ופחת הנפח חולקין אותו בעל הפר' עם בעל הולד והנפל של בעל
הולד.
סימן ת - שור שהיה רודף אחד חבירו או שנים
רודפים או שנים נרדפים. ובו ד' סעיפים.
א. שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר
שזרך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראי' אפי' ניזק טוען ברי
ומזיק טוען שמא ואם טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק נשבע היסת שאינו יודע בד"א
במועד אבל בתם פטור אף מהיסת שהרי אם הוד' היה פטור הואיל והוא קנס.
ב. היו שנים רודפים אחר אחד והרי עדים שא'
מהם הזיק ואינם יודעים איזה משניהם זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורים
ואם היו של איש א' חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם ואם היו מועדים משלם נזק שלם מנכסיו
בד"א ששני השוורים עומדים אבל אם מת אחד מהם או אבד והיה אחד מהם תם אע"פ
שהם של איש אחד פטור שהרי אומר לו הבא ראי' שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך.
ג. היו שני השוורים הרודפים אחד גדול ואחד
קטן הניזק אומר הגדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד
הזיק והמזיק אומר תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראי' ואם טען הניזק אתה יודע ודאי שזה
הזיק בפניך הרי המזיק משלם מה שהודה ונשבע שבועת התור' על השאר
הגה. וי"א דאין כאן שבועה כלל דהו"ל
כטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור אף במה שהודה ואפי' תפס מפקינן מיניה ודוקא טען
הניוק ברי אבל אם טוען שמא משלם המזיק כמו שהוא טוען.
ד. היו הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקים
ב' א' גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי
אלא הקטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן או שהי' אחד תם וא' מועד הניזק אומר מועד
הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר תם הזיק את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו
עליו הראי' ואם לא הביא ראיה ברור' פטור המזיק שהרי זה כטענו לו חטים והוד' לו בשעורים
שהוא נשבע היסת ופטור אף מדמי שעורים וכסברא הראשונה שכ' המחבר שמקרי הודאה וכמו שנתבאר
ואם תפס הניזק ה"ז משלם לקטן מהגדול ולגדול מהקטן כמו שהודה המזיק אפי' תפס בעדים
נוטל כמו שאמר המזיק אבל אינו נוטל כפי דבריו ודוקא תפס קודם שבא לב"ד אבל לאחר
שבא לב"ד לא מהניא ליה תפיסה אפי' ליטול כדברי המזיק.
